בועת אוויר

אני מרגישה איך העצבות ממלאת אותי, כמו ענן שחור היא יורדת ומצלה על נשמתי עד שעוד שניה היא תשתלט על כולי ולא תשאיר טיפת אור אחת. אני מתחילה לדבר לאט, לא יכולה להקשיב לאנשים שמדברים אלי, לא מבינה איך זה שאצלם הכל כתמול שלשום, עדיין עסוקים בחייהם, במחשבותיהם, כששלי מתרוקנות ומצטברות במקום לא ידוע, נבלעות על ידי חור שחור ואימתני. אם אצא מהבית עכשיו מה יקרה? האם זה יעזור לי להשתחרר מהמצב שבו אני נמצאת? דברים שמושכים אותי בימים כתיקונם לא ישאירו בי חותם היום. אין לי עניין ביציאות או ספרים, בסרטים או בכל עיסוק אחר. הכל נדמה קשה עכשיו, קשה מנשוא. אני עסוקה בשקיעה ועוד מעט גם ההתעסקות הזו תעבור ואני אהיה כולי בתוך המרה השחורה. לא יהיה לי לאן לברוח והמחשבות החיוביות היחידות שיהיו לי הם איך לגמור עם זה, איך לחסל את עצמי. אני אשכב במיטה ללא כל תזוזה ואעביר בראשי את כל הטכניקות שאני כבר מכירה כל כך טוב. אני אחשב בצורה קרה איזו עדיפה ומדוע, איך אסבול הכי פחות, איך לא יתפסו אותי. לא יהיה לי עצוב, גם לא למות, אני אדע שהנזק שאני אגרום לסביבה שלי יהיה גדול ושוב ארגיש ריקנות, שוב יחלחלו להם רגשות האשם. אני עושה להם נזק, אני מעיקה על כולם ויהיה להם טוב יותר אם לא אהיה קיימת. אני נופלת. אני צונחת לקרקעית ואין לי כוחות להפסיק את זה. אין לי כח לעוד פעם כזו. אני מותשת מהמלחמה. נמאס לי. אני נוגעת בקרקעית ולא יכולה להפסיק. כמו מגדל קלפים עדין אני חיה ורק הרוח הקלה ביותר, כזו שאדם רגיל לא מרגיש, גם רוח כזו מפילה את כל המבנה הזה, ממוטטת אותו עד שלא נשאר דבר, עד שכל הקלפים שוכבים על המשטח הקר ואין להם שום יכולת לבנות את עצמם מחדש. אין לי כוחות לבנות את עצמי מחדש. אין לי כוחות למנוע את האפיזודות האלה. אני חולה ואין למחלה שלי זכות קיום. תהום גרגרנית – לעולם לא מסופקת תמיד צריכה עוד ושואבת עוד לתוכה. בור שחור ורשע שלא נותן לי מנוח. אני חיה בפחד מהפעם הבאה, לא יודעת מתי ואיך היא תגיע אבל אני יודעת שהיא שם. וכשהיא בפתח אני רואה אותה אבל אז אני מרגישה חזקה ואומרת לעצמי שהיום היא לא תכנס, היום המחלה נשארת בחוץ משום שאני ערה לה. היא לא טיפשה המחלה הזו והיא משתמשת בבטחון שלי בכדי להפיל אותי ולהטיח את ראשי על הרצפה בחוזקה שוב ושוב עד כי אין לי כוחות להלחם ואז, אז היא מתחילה לשאוב אותי עוד ועוד עד שאני לא יכולה לזהות את המקום ממנו באתי. אני נמצאת בעולם שאין בו אור, רק שחור ועוד שחור. העיניים שלי נאבקות בחושך אך הן לא מצליחות לשבור אותו והוא שובר אותי, מנפץ בי את המעט שהצלחתי לבנות בכמה ימי השקט שעברו עלי, נוגס לי בחומרים הפנימיים ומותיר בי מחשבות על מוות. והמוות נראה יפה ומבטיח, חוף המבטחים האינסופי, המקום השקט היחיד בו אני יכולה להיות.
אין לי מספיק כדורים, אני לא יכולה לקחת אותם כי הם לא ישפיעו וגם אם כן אז לא מהר מספיק, עד שישפיעו עלי מישהו כבר יתפוס אותי. ובועת אוויר? את המזרקים שהיו כאן זרקתי ברגע של שלווה וגם אם היו לי איך אני אדע שהבועה תהרוג אותי ולא תותיר אותי נכה לכל החיים? בועה שלא מגיעה למקום הנכון יכולה להיות הרסנית. אני רוצה למות ואת הורידים אני לא רוצה לחתוך, כי זה יכאב ואני אאבד את ההכרה ואז שוב ימצאו אותי לפני שליבי יפסיק לפעום. אין לי מאיפה לתלות את עצמי ולקפוץ מבניין דווקא נשמע לא רע רק שצריך למצוא בניין גבוה עם גישה לגג ואין לי כח לצאת מהבית. לא רוצה להיות כאן יותר, חבל לי על ההורים שלי והאחים שלי שאת חייהם אני אהרוס וגם ככה אני לא עושה להם חיים קלים במיוחד – כל יום חוטפת דיכאון, כל יום נשברת, כל יום הטרור הזה של ההתאבדות. הם חיים בפחד מהדיכאונות האלה ואני לא יכולה להסתיר אותם ולעשות את עצמי בסדר כשהם מתקשרים. והחברים שמזמן אני לא מרגישה שאני יכולה להתקשר אליהם כשאני במצב הזה, כי למחלה שלי אין זכות קיום, היא נחותה ואני נחותה יחד איתה. הלוואי והיה לי סרטן שכולם היו מקבלים אותו ומבינים למה אני מרגישה רע. אף אחד לא היה מצפה ממני לקחת את עצמי בידיים. אבל דיכאון זה לא סרטן. דיכאון זה חלש וטיפשי וכולם מתמודדים עם בעיות אז איך זה שלי זה יותר קשה? איך אני מרשה לעצמי לקחת הכל בכזו רצינות? מה רע לי בחיים? אז זהו שהכל ולא בגלל כלום שאתם תבינו.