בוקר טוב ישראל

התכוונתי לכתוב עוד טור סטייל: הוא, היא, סקס, מילים גסות ובעץ התגובות מריבות איומות עם קוראים שחושבים שאני מטומטמת. אפילו היו לי כמה נושאים לא רעים, אבל הצורך להתעדכן כל חמש דקות כדי לדעת אם התרחש עוד פיגוע בזמן שאני כותבת נורא הפריע לי להתרכז.
רק אז הבנתי שה"מצב" הזה שכולם מדברים עליו הגיע לחיים הקטנים שלי. ניסיתי לגרש אותו, אבל הוא לא הלך לשום מקום. ראשית, עלי להבהיר שמבחינה פוליטית אני משתייכת למה שקרוי במקומותינו "שמאל סהרורי": אני באמת ובתמים מאמינה בשלום, בזה שרוב האנשים באופן בסיסי רוצים לחיות בשלווה ולתת לילדים שלהם עתיד טוב יותר, שכיבוש השחית ומשחית את צלמנו המוסרי. בתקופת הפיגועים בימי רבין ז"ל יצאתי מנקודת הנחה שהמפגעים הם אנשים מהפלגים הפלשתינאים היותר קיצוניים, שמנסים לטרפד את תהליך השלום. אחר כך האשמתי את ביבי, את ברק שביצע את המו"מ בצורה לא נכונה וכמובן, את שרון. באופן בסיסי אני עדיין מאמינה בכל הדברים האלה, אבל השנאה, השנאה מפחידה אותי.
מסתבר שיש הרבה מאוד פלשתינאים שעומדים בתור כדי למות, בתנאי שהמוות שלהם ייקח אותם איתי. אולי זה תסביך השנאה העצמית של השמאל שכל כך מדברים עליו, אבל את השנאה שלהם אני איכשהו מצליחה להבין, אני מניחה שאם הייתי חיה תחת שלטון כיבוש מאז 1967, לא הייתי קרועה על הכובש, אבל דווקא זה לא מה שהכי מפחיד אותי.
מסתבר שבצד שלי יש אנשים שמתעבים באמת ובתמים כל מה שאני מאמינה בו. כל פעם שאני עוברת על עמודי התגובות באתרי החדשות ההתלהמות של המגיבים שולחת אותי להתחבא מתחת למיטה, רועדת מפחד. תגובות בסגנון, "זונות שמולנים, אתם עוד תקבלו מה שמגיע לכם אחרי שנהיה בשלטון", או, "להוציא להורג את פושעי אוסלו", "צריך להיכנס בערבים ובכל היפי נפש שתומכים בהם". ככה, במקבץ אקראי. כשאני קוראת אני שואלת את עצמי, הם מתכוונים לזה? הם באמת רוצים להרוג אותי, לזיין אותי, להעמיד אותי מול כיתת יורים? מאיפה חוסר הקבלה המוחלט הזה של דעות שונות? בהתחלה עוד הייתי מגיבה, אבל עכשיו אני מעדיפה לגלוש לאתר של משרד ההגירה האוסטרלי ולבדוק שוב אם אני עומדת בתנאים לקבלת אזרחות. אולי הם באמת יעלו לשלטון ויחליטו לטהר את האומה מבוגדים.
ועדיין, בזכות מבנה נפשי אוטיסטי במיוחד, הדברים האלה לא הפחידו אותי, או הפחידו, אבל רק נקודתית, באופן עקרוני יכלתי להמשיך להדחיק. בהדחקות אני אלופה. עד לפני ממש מעט זמן הצלחתי לשכנע את עצמי שאני חיה בשוויץ ושכל מי שסובר אחרת דביל. הקפדתי באדיקות לא לצרוך חדשות מכל סוג ולהתעלם לגמרי מכל מי שרצה לדבר על ה"מצב". אותי תעזבו, אני הולכת לשיעור יודל.
הכל התחיל להשתנות לפני חודשיים. בשמיני לפברואר, כשמורן עמית נרצחה. לא הכרתי את מורן באופן אישי, החלפנו כמה מיילים, בעצלתיים, מתוך הנחה ברורה מאליה שיש לי מספיק זמן להתוודע אליה. עד שהזמן נגמר. מעט מאוד אנשים במהלך חיי גרמו לי לרצות להיות בן אדם טוב יותר, מורן הייתה אחת מהם. פתאום הבנתי שלא יהיו לי יותר מיילים ממנה. בתור יד זיכרון קטנטנה משלי הזמנתי שני ספרים שהיא המליצה לי עליהם. זו הייתה הפעם הראשונה בה מישהי מאוד יקרה נלקחה ממני.
אחר כך אורח החיים שלי התחיל להשתנות. החבר הכי טוב שלי גר בירושלים, כמעט כל יום שישי אני נוסעת לבקר אותו, אנחנו יושבים בפרדיסו, הוא מזמין לימונדה עם הרבה קרח וגלידה בטעם וניל, אני מזמינה חצי סנדוויץ עם בייקון וביצה עין. לא עוד. לא יושבים בבתי קפה בירושלים, בבתי קפה בתל אביב יושבים כמה שיותר רחוק מהדלת ומהחלונות, ככה, בשביל ההרגשה, כאילו שזה מה שישנה, אם.
אחר כך התחלתי לפחד שהאחים שלי יצטרכו ללכת למילואים, ומי יודע מה אז. חינוך ציוני הם קיבלו, צריך לתת למדינה. לתת מה? לאיזו מדינה? למה? ומה יקרה?
כן, מה הוא הסבל הקטן שלי לעומת סבל של אנשים אחרים? על מה כולה אני צריכה לוותר? על ישיבה בבתי קפה? אבל הרי החיים שלי מורכבים מתענוגות קטנים, מאירועים שחשובים רק לי ולאנשים האהובים עלי. מה אני רוצה מהחיים? רק את הרגעים המקסימים האלה, שנלקחים ממני עכשיו. מבחינתי, הסבל שלי אבסולוטי. אני לא בחורה של אידאולוגיות גדולות. כל מה שאני רוצה זה את החיים שיש לי. לקרוא, לכתוב, להיות עם אנשים שאני אוהבת, לצחוק, רדוד, אבל בזה זה נגמר.
וככה כישורי ההדחקה שלי נשחקים. כבר שמתי לב שאני לא בשוויץ ועכשיו אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי להעמיד פנים שנורמלי, חוץ מאשר ללכת למשביר ולקנות לעצמי עוד זוג גרביים עם ציור של פו הדב.


מאמר נוסף

אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. הצדיק מסדום

    אני ראשון ? וואוו… טוב, האמת שאני מהצד האחר (ימין) אבל די קשה לי כאן, כי יוצא לי די הרבה לאחרונה בשכנים שלי לצד- התגובות, המילים, חוסר היכולת לראות את האחר וצרכיו, לא, אל תפחדי, כי הרי הם מגיבים ממקום חלש של פחד, של חוסר-אונים/מודעות/שליטה וכו', אבל תזכרי שיש גם אחרים.

    • הצדיק מסדום

      שכחתי (בהתרגשותי כראשון) להוסיף מילה חשובה, אז בין "לאחרונה" "לשכנים" תוסיפו
      "להתבייש".
      וואוו, אני לא רק ראשון, אני גם שני, אחלה.
      אפשר רק להוסיף שה"מצב" (כמו שפולנים קוראים לסרטן "המחלה") די גורם לי להתגעגע בטירוף לסיני, גם לכם ?

  2. Ariela – great as allways
    thank you!

  3. זה לא הזמן להתייאש דווקא ברגעים כאלה צריכים להמשיך ולהיות אופטימיים. אין ספק שבמדינה כמו שלנו אי אפשר להשאר אדיש להתרחשויות היום יום, לכאב, לצער ולאבדון. אבל בקצה בקצה חייב להיות אור ואסור להתעלם ממנו כי האור הזה הוא העתיד שלנו. ולכל מי שחושב שמה שאנחנו עושים בשטחים הוא נכון ומוצדק הוא עיוור. יש דרכים אחרות למנוע את הטרור, זה מוצדק להלחם בטרור אבל גם לצדק יש מוסר.

  4. ארבינקא

    לא נפצח פה בויכוח פוליטי, אבל רק אציין שלא נראה לי שהשנאה והבהמיות מוגבלות לצד אחד. גם אני זכיתי לשמוע כמה מחמאות מעניינות מאוד מכיוון שמאל על רקע השקפה פוליטית. וגם על שורשי האלימות בויכוח הפוליטי יש יותר מגרסה אחת, שלא לדבר על כך שגם הגישה שלך עם ההאשמות אולי היא לא טלית שכולה תכלת.
    השנאה? אין לי כוונות להצדיק אותה או להבין אותה. מהצדקה והבנה נולדים מתאבדים. גם מהבנת כל דבר בשם ההתנגדות לכיבוש ולדיכוי (אגב, למה היהודים לא התקוממו מאז מרד בר כוכבא?).
    אבל ביטויי שנאה מתחילים לעיתים מוולגריזציה כללית. כמו זו שלפעמים אפשר למצוא בתגובות כאן. ומי שמתייחס לנשים כ"כוסיות" (מה רע בביטוי? הוולגריזציה), ומי שמקלל, דורך על אחרים כל הזמן – השנאה ואי קבלת האחר תתחיל מכאן.
    זה יכול להיות מימין, וזה יכול להיות משמאל, ויש תקדימים מכאן ומכאן.
    ולמי שלא הבין, אין אף ייחוס פה לאריאלה אישית. ברור?

  5. אריאלה, את צודקת..
    גם אני חיה לי איפשהו באירופה, בשלום. אני מנסה להתעלם, אבל כל הזמן מבינה שאי אפשר.
    למרות שאני גרה במקום שקט יחסית בצפון ארצנו הקטנטונת, אני לא יכולה, כמה שלא אנסה, להתעלם ממה שקורה. אי אפשר!

  6. אורנית

    מלבד להלל ולסגוד לכתיבה המשובחת סלאש רהוטה סלאש מיניון שלך, עלי לזעוק בראש חוצות: "אני סו פאקינג מזדהה!"
    אני הייתי הולכת לישון לילה-לילה אופטימיסטית עד כאב, כשאני ממלמלת לעצמי מנטרה חוזרת ונשנית במקום לספור כבשים: "לונדון כן מחכה לך, כוסאמוק, היא תפצח במחולות ופיזוזים ביום שבו את תמרחי על הכביש באבי רואד ברוב תפארתך והדרך, ותהללי את הביטלס, בדיוק בעת שבה תכרעי ללדת את הבן הראשון שלך- לנון, שרקחת בצוותא עם פרינס ויליאם בליל חורף לונדוני."
    וכעת?
    בום-טראח-זבנג! כל הפנטזיות, האוטופיות, והאשליות שלי התנדפו, ואני עטה על כנפי הדיפרסיה השחוקה, המלנכוליה המעייפת, ושאר הנפלאות לבית "המצב".
    מה אומר ומה אגיד? קצה נפשי מהפטפטת הפסאודו- מחכימה ופוליטיקלי קורקט על ארץ זבת חלב ודבש, על בית לאומי לעם היהודי, על האנשים עם הזקן השחור שהיו עומדים על הראש, ומיד אחרי כן עיניי דומעות לשמע ההמנון. סו הלפ מי גוד, אני אמביוולנטית.

    טוב, בכל מקרה… יהיה טוב. יש עדיין ביטלס בעולם, פריי דה לורד!

    אורנית
    (All we are saying is Give Peace a Chance סוגדת ללנון, חושקת בהאריסון. נקרופילית.)

  7. blue moon

    אכן.. מערבולת אינסופית
    של "המצב" הלאומי עם האישי
    של הדחקה והפנמה
    של להיות פה ולחשוב שאני שם (הו ניו יורק ניו יורק)
    של הווה מול עבר מול עתיד (?)
    של פרופורציות (הוא עזב, הוא ישוב, הוא אוהב, הוא בוגד… מול הם לא ישובו… הם לבד בלי אמא ואבא… הוא לא יחזור…)
    וכן… גם אני מתגעגעת לסיני – ים וחול ושקט שקט שקט…
    "אלו הם חיינו בזמן האחרון…"

  8. ישראלי 1

    במיוחד עם מה שכתבה בפיסקה השניה שורה רביעית: "שמאל סהרורי".
    ובפיסקה חמישית שורה ראשונה: "מבנה נפשי אוטיסטי במיוחד".
    יש עוד ציטוטים אבל זה לא כל כך משעשע. האוטיזם של שמאלנים שהביאו עלינו מלחמה נוראה בשם כוונות שלום כאילו חסרות בסיס.
    צר לי מאוד מאוד שרק אחרי שמורן נרצחה וכשהתחושה שמעשי הרצח ממש מתקרבים אליה אישית התחילה אריאלה להתייחס ל"מצב" כאל משהו קצת יותר חמור.
    אבל אני חושש מאוד שהיא לא. אריאלה לא מתייחסת למציאות הרצחנית שסביב כמשהו מסוכן באמת, אלא רק כמשהו שאפשר לכתוב עליו תוך עיפעוף צדקני של ראוני-שרגישה-אני-והגנו-עלי-מפני-זעם-הטיפשים-הכותבים-בשגיאות-כתיב. לכן אני, וימניים חסרי אשליות שכמותי, מאוד מאוד מפחדים שהשמאל ישכתב את הארועים (שוב) ואנחנו רוצים שלשם שינוי תקום ועדת חקירה ותבדוק מה קרה כאן ולמה הולכנו בסבבה לתוך המוות הידוע מראש הזה. דרישה שאין לה שום התייחסות בתקשורת הישראלית, זו התקשורת שהתחילה להציע השבוע ועדת חקירה על "מה שקרה" בג'נין.
    כשאני שומע ברדיו את יוסי ביילין מוחה על מעצרו של הרוצח ברגותי וקורא לשיחרורו, אני לא מצליח למצוא את הצדדים המעניינים בתפיסות עולם שמאלניות – תלושות ובלתי רלוונטיות כאן על פני האדמה במזרח התיכון.
    ולכן אני רוצה שביילין וחבריו האדריכלים יעמדו מול ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק מה עשו ואיך תיפקדו והאם היו הסיכונים שהחליטו להפיל עלי ועל ילדי סיכונים סבירים או סתם הפקרות.
    וזה לפני שביילין חוזר לזירה הפוליטית בנסיון לתפוס שוב תפקיד קובע גורלות.
    וסליחה שלא היה לי מה להגיד על זיונים וכוסיות בתגובה הזו.

    • דנידין

      השאלה של אריאלה היא לא מה העמדה הפוליטית שלך. השאלה היא כמה סובלני אתה לעמדות פוליטיות אחרות. אריאלה בטח תשמח להעמיד אותי על טעותי אם לא כך הוא.

      אני יכול להבין את התסכול ואת הכעס של מי שמאמין שהאשמה היא בהסכמי אוסלו, אבל לא יכול להבין את הקריאה "פושעי אוסלו לדין" כאילו מישהו באמת מכר את בטחון המדינה בשביל פרס נובל או כדי לרצות את האמא הערביה שלו.

      תסכול וכעס הם גם מנת חלקי, בתור מי שמאמין שהאשמה שלנו היא בהתנחלויות ובשלילת זכויות אדם מאוכלוסיה גדולה ומדוכאת, אבל מעולם לא עלה על דעתי לדרוש להעמיד לדין את מולידי מדיניות ההתנחלות (שמעון פרס המסכן יצטרך לעמוד לדין גם על זה).

      נכון, גם השמאל הישראלי אינו בוחל בביטויים קשים, מ"בגין רוצח" ועד "שרון פושע מלחמה", אבל כמות האלימות המילולית של השוליים הימניים גדולה הרבה יותר, והיא מופנית לא רק כלפי "פושעי אוסלו" אלא גם כלפי אלה שתומכים בהם, אתה יודע, כל אותם שמאלנים מזדיינים בתחת שאוהבים את הערבושים המסריחים. ולא מיותר להזכיר ש*כל* האלימות הפיזית של השנים האחרונות באה מהצד הימני, והחבורה שהפכה את קברו של גולדשטיין למקום עליה לרגל באמת מפחידה אותי.

    • אזרח 2

      אני באמת לא חושב שניתן לקרוא לרבין פושע אוסלו, היינו חייבים לנסות דרך של שלום. מי יכול היה לדעת מה יתגלגל הלאה. מי יכול היה להאמין שהדברים יראו ככה אחרי כמה שנים. היינו חייבים לנסות גם דרך כזאת. אני בטוח שאם רבין היה עומד היום בראש גם הוא היה פועל נגד הטרור ביד רמה ונכנס לשטחים. אני בטוח שהוא בניגוד לפרס, היה מתפכח מאופטימיות "מזרח תיכון חדש" עם כל הכאב, הוא היה אדם ארצי ולא איזה שטותניק שמרחף בעננים כמו פרס.

      היום יודעים אחרת, מבינים אחרת. אבל אתה צודק, יוסי ביילין באמת נמצא על כוכב אחר, וכמוהו גם פרס ושריד. פעם הם היו אנשי שלומי, היום הם נראים לי כמו חבורה של סנילים שחיה בעבר, מדברת ולא ממש מבינה למה ואיך ומה היא אומרת.

      לשחרר את ברגוטי? למה לא. נשחרר את כולם, את כל המחבלים הרצחניים, ניתן אור ירוק לארגוני הטרור, לתמיכה בהם ואת לחיינו השנייה. אולי אז יהיה שלום? ישו לא היה פראייר?

  9. ישראלית קטנה

    אני משתייכת לקבוצה די גדולה במדינה, אלה שהאמינו שאפשר יהיה לעשות שלום, שמאלנית.
    אממה? המציאות טפחה על פנינו. מסתבר שכנראה הימין צדק במקרה הזה.. כנראה שבאמת האיש (יאסר) לא מעוניין בשום רצון להסדר כלשהו.
    אהוד יערי ניסח זאת מצויין: "עראפת לא נלחם על הקמת מדינה פלשתינאית, שהיא אינטרס ישראלי מובהק, אלא על יסוד קיומה של מדינת ישראל".

    מה שמטריד ובעיקר מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר כרגע זה בעצם, שאני לא רואה את האור. אני לא רואה את התקוה באופק.

    לונדון? ניו יורק? אני חייתי ב- 2 הערים האלו. תקופות ממושכות. מה אגיד לכם? כשחיים שם מתגעגעים לפה. מעריכים יותר את מה שיש לנו פה. ומה בעצם יש לנו פה? הבית שלנו. יש יגידו דל ורעוע, עדיין – זה הבית שלנו. יש ויכוחים, יש מריבות, יש גם שנאה פה ושם – זכרו, זה קורה במשפחות הכי טובות.
    מעבר לים אולי יותר נוח ואין איום מיידי, אבל הגעגוע, ההכרה ששם אתה בסה"כ "אזרח סוג ב'" או "מהגר", זה מה שהחזיר אותי לכאן.

    יש לי היום אפשרות לעזוב, אבל.. אני פוחדת. בפירוש. בסיוטים שלי אני חולמת שאני שם ופה, בפיגוע, אמי נפגעת. איך אוכל לחיות עם זה? – לא רוצה לנסות לדעת.

    אהבתי את המאמר, קולח ומרתק. הייתי שולחת את אריאלה לחיות קצת בחו"ל, מבטיחה לכם שהיא היתה חוזרת. דוקא טיפוסים כשלה מחוברים לכאן יותר מאותם מתלהמים חדורי שנאה, הם הראשונים שצצים בלוס אנג'לס ועובדים כסבלים, העיקר לעשות כמה דולרים ו"לזיין כמה כוסיות".

    • אריאלה

      אותי לחו"ל, אבל גרתי שם בחוץ, ובשבילי, יש רק שפה אחת שאני יכולה לחיות בה. מצד שני, חופשת התאווררות של שבוע בלונדון תתקבל בברכה.

      מצחיק, בזמן האחרון יוצא די הרבה שאנחנו יושבים בשולחן המשפחתי ודנים באופן תיאורטי לגמרי באפשרות לגור במקום אחר, וכל פעם אחד האחים שלי אומר, "יאללה, בואו נלך, בחייאת, איך שאני מקבל אזרחות אחרת אני מייד נהיה ימני קיצוני ושולח את כולם פה להילחם עד טיפת דמם האחרונה". את אלה אני הכי אוהבת, היורדים הימנים קיצוניים.

  10. הבסיס לבעיה הארצישראלית הטיפוסית(למעט יושבי ההתנחלויות, שאין אני מצדיק את ישיבתם) היא שכמעט ולא תשמע בציבור הפלסטינאי את המשפטים: "לונדון מחכה לי", "אח ניו יורק" וכדומה. מה זאת הוותרנות המגעילה הזאת ואין קשר בין שמאל לימין. זאת לא קלישאה שיש לנו מדינה אחת, הבעיה איתנו זה הזיכרון הקצר שלנו. ומי שמציע להעמיד את יוסי ביילין לועדת חקירה אני מציע לך להקשיב מדי פעם לדברים שנאמרים מפיו. אני לא שמאלני קיצוני בדעותי אבל יש הרבה דברים הגיוניים בדבריו אין ברירה בשביל לחיות בשקט צריך לעשות ויתורים ומי לא רוצה לחיות בשקט?

  11. אני דוקא חי את הפנטסיה שלך. אמנם לא בשוייץ (למרות שאני יודע להשמיע יודל אוטנטי) אבל במקום מספיק שקט ועסוק בקטנות.
    אני מודה לך על הכתבה המוצלחת, הענווה והכנה ללא היומרנויות , הז'רגונים ליודעי ח"ן, הגסויות והסקססיטיטת השגורות בכתבות רבות כאן. הפשטות והכישרון גרמו לי להתרגש. אז תודה.

    אני מנסה להבין מה קורה בארץ. וכמוך, אני ניזון מהמדיה ומהתגובות. אבל התמונה מבהילה, בדיוק כמו שאת מתארת. הרושם הוא של עליהום מכל כיוון . טרוף מוחלט. ואני תוהה מה קרה לאנשים? הם כלכך השתנו בשלל OVER DOSE של אדרנלין? זה לא מה שהכרתי. כן, אני משוחח עם המשפחה כל שבוע, אך הם משתדלים לא להעלים את הקשיים. לא ברור לי אם גם הם התהפנטו או לא. קשה לקבל תמונת "מצב" אמיתית. אני שואל את עצמי מה היה קורה לי לו הייתי בארץ כעת? האם הייתי יכול לשרוד כמו מי שאני ? ההתבטאויות של האנשים "שלי" – יותר מהטרור שלהם – גורמים לי לא לרצות לחזור. והנה קיבלתי את התשובה מהכתבה שלך. יש אנשים שנשארו הם והם מבוהלים ועצובים אבל הם הם. והם מעלים תהיות דומות לשלי. והם לא שכחו חיים אחרים, נורמלים ושלוים יחסית, למרות שכעט השאיפה הזו נחווית כחלום רחוק. יש עם מי לדבר שם. יש לאן (או יותר נכון – *למי*) לחזור. עדיין.
    תודה.

  12. אלמוני

    זה בדיוק העיניין
    אי הכרה במציאות = תפיסה פוליטית מנותקת

  13. סתם אישה

    בכניסה למקום העבודה שלי עומד שומר חמוש בת מקלע, בכניסה לסופר מרקט שליד הבית שלי יש גדרות כדי שמסתננים לא יוכלו להתפלח לשומר, כנ"ל בבית הקפה השכונתי. תאמיני או לא, אבל אני גרה בת"א ולא בבוסניה (או בשטחים לצורך העניין). אני נורא רוצה להדחיק את העניין ולשכנע את עצמי שאני גרה בפנסילווניה ומול הבית שלי על גבעות ירוקות יש פרות אדישות שלועסות עשב. אבל איך עושים את זה לעזאזל??

  14. טוב מאוד שמשהו פה התייחס ל"מצב", אכן כבר לא ניתן להתעלם.
    חשוב נורא לזכור שכשאתה לוקח לבן אדם את החופש שלו, ואני לא מתכוונת לחופש לשתות אספרסו בקפה ביאליק, אלא לחופש לחיות, אתה לוקח ממנו את האנושיות.
    לא רוצה שאח שלי ישמור על קבר רחל, ת'אמת, רחל לא מעניינת אותי כרגע וגם לא הישוב היהודי בחברון.
    יותר מאזרח טוב חשוב לדעתי להיות בן אדם טוב. בן אדם טוב זה גם לקבל דעות של אחרים מכל כיוון ולהבין שמבנה הנפש והאישיות של כל אדם הוא כל כך שונה ולכן החיים הם כאלה
    "מענינים".
    אין לנו אינטרס חשוב יותר מלחיות ושאהובנו יחיו אבל בגלל אותו אינטרס ניסינו לעשות שלום ובשל אותו אינטרס אנחנו צריכים לדאוג שגם לשכנינו יהיה טוב.

  15. זו שיודעת

    כן, כן, כן. אצלי זה פוגע כשזה מתקרב לחצר האחורית של הבועה שלי. אחרי הפיצוץ ב"קופי שופ" הלכתי לראות את המקום ופתאום הוצאתי מצלמה והתחלתי לצלם. חבר שלי שאל אותי אם אני גם עשיתי בזמנו "סיורי פיגועים" ואם השתתפתי במשלחת של פולין. הציניות היא הנשק החזק ביותר עבורי ועבור חברי התל-אביביים בשביל לשרוד.

  16. ללא שם

    אריאלה לא הייתי מעריץ גדול שלך, אבל אני שמח מאוד שדווקא את הכנסת סוף סוף קצת מציאות גם לכאן. בעצם עולה מהטור שלך הבעיה האמיתית…רובו המוחלט של השמאל בישראל היה מה שאת מכנה שמאל סהרורי, ואולי עדיף לכנות שמאל נאיבי, אנשים שמעולם לא טרחו לגבש לעצמם תפיסת עולם יציבה אלא הסתפקו באמיתות שסופקו להם בילדותם על ידי ההורים/תנועת הנוער. אנשים כאלו שלמעשה נמצאים במצב של ניתוק תמידי מהמציאות הפוליטית וחסרי כל יכולת להבין אותה,לפתע נבהלו כשהיא נפלה להם על הראש.ולמרבה העצב כשזה קרה הם מיד איבדו כל פרופורציות. אריאלה כשאת יוצאת לבית קפה בירושלים רב יותר הסיכוי שתמותי בדרך לשם (על הכביש) מאשר ממש שם.הטרור אמנם לא מצטלם טוב ,אך לגרום לא לשנות את חייך זוהי נאיביות שיכולה להתגלות רק באנשים שהיו מאז ומתמיד מנותקים מהמציאות ושקועים בעולמם הפרטי. לרוע המזל מכיוון שזה היה רובו של השמאל , לא נמצאים כעת האנשים שיקומו ויצעקו ויספרו את האמת,והאמת היא שברק בציניות החליט לחסל את השמאל אידיאולוגית , להציע לשכננו ולפלשטינאים הצעות שידע שיהיה בלתי אפשרי לקבל, וכך לגרום למחנה הנאיבי להאמין ש"ניסינו הכל" אבל הם לא רצו.מדהים לקרוא בספרו של גלעד שר,שערב שפרדסטאון הכל היה סגור ורק היה צריך לחתום אך ברק חזר בו מכל ההבנות,למרבה תדהמתם של האמריקאים.על קמפ דיוויד מספר גלעד שר שהיה ידוע מראש שאין שום נקודת מפגש בין עמדותנו לעמדת הפלשטינאים אך ברק לחץ לפסגה מתוך כוונה ללחוץ על ערפאת וכאמור להציגו בציבור כסרבן שלום, והנה האמת הבסיסית כמעט בדיונים פוליטיים בארצנו היא שברק הציע הכל וערפאת השיב בטרור…וכל זה יכול לקרות בגלל הנאיביות וחוסר העניין המוחלט במציאות של רוב רובו של מה שכונה שמאל. זאת תקופה של טמטום וקהות חושים של ציבור שלם, וכך קורה שהמדינה שלנו מבצעת היום כמה מהפשעים האיומים ביותר בתולדות האזור ואיש לא פוצה פה.לו היה היום אדם כליבוביץ…אבל אנשים בעלי שיעור קומה כבר אין, ואין מי שיצעק,ומילא אם היתה תועלת במה שאנחנו עושים…לו היינו לא צודקים אבל חכמים, אבל אנחנו לא צודקים וטפשים ומובילים לאסון, ואת עכשיו מודאגת כי את לא מרגישה בטוחה בבית קפה…לזכותך יאמר שלפחות הבאת לכאן טיפה של מציאות.

    • ארבינקא

      או שאתה מקריא מספר?
      לא אכנס לויכוח עם כל טענה וטענה שלך, כי זה בזבוז זמן, ו"אל תען כסיל כאיוולתו".
      אבל שני דברים שאני לא יכול להתאפק מלשאול:
      1. איך בשפרדסטאון הכל היה סגור, ובקמפדיוויד כבר לא היתה שום נקודת מפגש?
      2. דיכוי האחים המוסלמים במצרים, מכיר? טבח דאמור במלחמת האזרחים הלבנונית (בוצע ע"י אש"ף, אגב), מכיר? השמדת העיר חמה בסוריה, מכיר?
      וישראל מבצעת "כמה מהפשעים האיומים ביותר בתולדות האזור". נו, באמת.
      בורות היא אולי לא משהו שיש להתפאר בו, אבל למה לך לנופף אותה בראש חוצות?

      • ללא שם

        כמה מהפשעים, משמע כמה מהפשעים, להבדיל מכל הפשעים, ואכן בוצעו באזור זה עוד כמה פשעים איומים, השאלה היא האם אלו המשטרים שאנו מעונינים להדמות להם…או אולי התכוונת לאמר שמעשינו שלנו הם כאין וכאפס לעומת פשעי שכנינו? כאן אני כבר אובד עצות, מה איום יותר טבח ברברי בעיר אחת, או כליאה "נאורה" בגטאות של עם שלם, והריסת כל עיר ועיר ע"י צבא "נאור ומוסרי", קשה לשפוט בין מעשה איום למשנהו,אבל המעשים שאותם הזכרת הם בגדר אמצעים פסולים ביותר להשגת תכלית ידועה, בעוד שהמעשים שלנו איומים לא פחות(לדעתי לפחות) אך לא משיגים שום תכלית שהיא, אלא מובילים למדינת אפרטהייד בשלב ראשון ומדינה דו לאומית עם רוב ערבי בשלב שני. ולסיום הערה…בשפרדסטאון התנהל מו"מ עם הסורים ובקמפ דיוויד עם הפלשטינאים…לפחות אנחנו מסכימים שלא כדאי לנופף בבורות בראש חוצות ,אבל אני הייתי מוסיף שלפעמים גם כדאי להתאפק.

        • ארבינקא

          כן, יש הבדל בפשעים. מעלים מס ורוצח המונים הם לא אותו דבר, דיכוי וטבח הם לא אותו דבר.
          ולגבי שפרדסטאון: העניין ידוע, אלא שלא הבהרתי את עצמי. אם מה שברק אכן רצה היה דווקא לפורר את השמאל הישראלי, הוא יכול היה לבוא לסורים באותה שיטה בדיוק כמו שהוא, לדברי הכותב, בא לפלשתינאים. ההפרש בין הטקטיקות, וההתקפלות ברגע האחרון בשפרדסטאון מעיד שאולי העניין היה קצת יותר מסובך מזה.
          עכשיו ברור?

          • ארבינקא

            כולה שלי. בקריאה שניה, אכן הבנתך את דברי מתבקשת לגמרי; הייתי צריך לנסח בצורה שונה. נו, שוין. בבית אחרי יום ארוך, ובלי הרבה שינה בלילה – יש לי תירוץ.

  17. הנסיך הבלגי

    מאז הסמסטר בונציה , שהסתיים לפני 4 חודשים במסגרת חילופי סטודנטים , קשה , קשה מאוד להפסיק לחלום את הפנטזיה .
    השקט המורגש , המים שמסביבך , הקלות הבלתי נסבלת של החיים .
    כל אלה הם היום עבורי פנטזיה ולא עוד מציאות , וואלה מה אפשר להגיד , קשה לחיות במדינתנו .
    תהיה הבן אדם הכי מוצלח שבעולם , הכי עשיר והכי "מקומבן" (הרי זה מה שהולך פה) .
    עדיין לא תוכל להרגיש את ההרגשה הפשוטה של אדם שחי במקום נורמלי במקום שבו השנאה והלחץ הם מילת גנאי כמעט בלתי מוכרת .
    ובכל זאת חזרתי וזה כנראה אומר משהו ,
    אני עדיין מנסה לברר מה ..

  18. מיצי-החתולה

    אני חושבת, שהכי טוב יהיה להקים גדר מסביב לכל השטחים, להעיף משם את המתנחלים לתוך הקו הירוק, ופשוט לסגור את כל הערבים שם, בלי יכולת לעבור פנימה.

    ואם תשאלו מאיפה כסף –
    התשובה היא במקום לשלם לכל אותם פרזיטים אוכלי חינם, ש"תורתם אומנותם",ולמתנחלים למניהם, שגם צריך לשמור עליהם, עדיף שישקיעו את המיליונים האלה בבנית אותה גדר..
    זה פשוט עניין כלכלי, שבגללו נהרגים פה כל יום עוד ועוד אנשים.

    זאת העמדה שלי, בימינו, כשמאלנית.
    אז לא, הימין לא "צדק", כי הם מבחינתם, שימשיכו עם ההתנחלויות.
    אני בעד גישה של הפרדה, שהוא בעיניי השמאל האמיתי בימינו אנו.

    • ארבינקא

      נסגור את כל הערבים שם. מי שינסה להיכנס נפציץ אותו. ואת בני משפחתו. ואת בני כפרו. ובכלל, לא נאפשר ביקורי קרובים. ואת הערבים אזרחי ישראל נעביר לשם. ואז נשב ששים ושלווים בתוככי הקו הירוק, מדינה יהודית לתפארת בלי שערבים מלוכלכים יסתובבו פה.
      תסלחו לי על הציניות, אבל מול תגובה כזו, שאינה הומניסטית ואינה שמאלנית, אלא סתם קסנופובית באמת קשה לי להתאפק.

  19. אריאלה,זוהי הפעם הראשונה שכל כך הזדהתי עם מאמר, הוא מצויין.
    עם כל הבאלגן שהולך כאן אני עדיין מאמינה בשלום שיבוא מתישהו, אבל אנשים חייבים להפסיק לשנוא, ולא אכפת לי אם יקראו לי יפת נפש: מישהו פעם חשב באמת על איך זה להיות בצד השני?
    אם ילדה בת 16 שמה סוף לחיים שלה כנראה שזה יותר נוראי ממה שנצליח לדמיין.
    אז עצוב לי לחיות במקום עם כל כך הרבה שנאה, ואם האלטרנטיבה היא חו"ל אז כנראה שזוהי האלטרנטיבה שלי. (ודרך אגב אם כבר חו"ל אז אוסטרליה:) )

    ודרך אגב לצדיק מסדום אין לך מה להתגעגע לסיני הייתי שם לפני שבוע והיה שם שלו ורגוע יותר מתמיד אתה יכול לנסוע בשקט….

    • דנידין

      אחד השקרים שמלעיטים אותנו בהם הוא שהמתאבדים הם הוכחה לייאוש הנורא של הפלשתינאים. מסתבר שכאשר אומה שלמה נרתמת למסע שנאה והסתה, ומפארת את ההתאבדות כמעשה גבורה עילאי – עם או בלי הבטחות לגן העדן – נמצאים אלה שמוכנים להפוך לפצצות מהלכות. לא כולם מיואשים, וודאי ששולחיהם אינם מיואשים, ועם כל הסבל של הפלשתינאים (שאני לא מזלזל בו כלל) הוא אינו עולה על סבלם של עמים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה, כולל עם ישראל.

      תקפצי ללינק הזה, אני מקוה שהוא יפקח את עינייך:

      http://honestreporting.com/critiques/2002/25_bombers.asp

  20. cookielida

    לא נורא, אריאלה. אני בטוח שאנחנו נעבור את התקופה הזו איכשהו – הרי הרבה ברירות אין לנו, לא? או להישאר פה, או להתחיל לעמוד בתור לויזה בשגרירות (איזו זו בחירה שלך..אגב אני הייתי בוחר בקנדה 🙂 ).
    בכל מקרה, אני הייתי מתעלם מהתגובות המתלהמות – אני *רוצה* להאמין שאלו הם ילדים קטנים שלא בגרו, שלא ידעו צבא, שלא ידעו מלחמה, שלא ידעו מהו שכול..
    והכי חשוב – תכתבי! זה גם מעסיק אותך, וגם נותן לנו קצת לשכוח מהצרות של החיים, וגם אפילו לחייך מדי פעם..
    🙂
    תודה!

  21. הפולניה האמיתית

    סיני… אכן מאז שהתחיל כל הבלאגן פה זה המקום שהכי בא לי לסוע אליו אולי אם לא היו משקשקות לי הביציות בטירוף הייתי עושה את זה.
    בנתיים אני לא אגיד כלום על פוליטיקה- לא בגלל תקיעת ראש בחול עד כדי חנק כמו שמרוב חדשות ועידכונים ודיווחים חמים בא לי קצת לדבר על משהו אחר
    אני מזדהה עם מה שכתבת שהיה נפלא אגב.
    אני רוצה שניה להתרכז בדברים הקטנים שעושים את החיים כמו שהם
    באמת נמאס לי לחשוב איפה לשבת בבית הקפה או במסעדה ואם ללכת או לא ואני גם נורא רוצה ליסוע לטייל בארץ ושוב נחזור לגלינג גלינג שנשמע משחלותיי…
    מבחינתי גדר או קיר או חומה או דברים קצת יותר קיצוניים וקצת פחות הומניטרים רק שיתנו לחזור לשיגרה!
    אז זהו-
    בברכת חג עצמאות שמח וניפנוף טעים
    שמרו על עצמכם

  22. First of all, great article.
    I only want to say a few words about this "mazav". living now, in Canada, and everywhere else in the world for the past ammm, 3 years? I ran into this "trying to ignore it" policy and also into people who have no clue what is going on. Both, selectivly or accidentaly, taught me never to bury my head in the sand. I even feel bad at times for not being back home with everyone I know and instead hiding out here in my safe warm spot, like a rat running from a siniking ship. Many cannot understand this, but everything looks different from the other side. Everyday when I say Good Morning, I wish Good Morning to Israel, to my mother, grandmother, grandfather, my cousins, my uncles, my friends, my life-long sister. All live in Israel. Who doesn't want peace? But the price of hate – you were right – is a heavy price. But here's a question: why we are the only ones to be presented with the bill at the end?

    god bless us, and we go on living.

  23. אריאלה תבדקי מה שמפריע לך במצב באמת זה שאת לא יכולה להמשיך לקבל זין בשקט ולכן גם החולמנות שלך כי מה שבאמת מענין אותך זה איך לקבל זין בשקט.
    אז לכי תזידני ותעזבי אותנו בשקט

  24. יונתן ילון

    אני אומר, צריך לחיות כאילו אין טרור, ולהיכנס בפעיליו כאילו שיש.

  25. טריניטי

    אריאלה, אני לא חושבת שאת מטומטמת, לכן אנסה לעדן את תגובתי ככל שניתן. לא, אני לא ימנית. בזמנים כאלה אני גם לא ממש שמאלנית. אני פשוט חיה בארץ הזו ונושמת את אותו האוויר ומשתדלת להעביר עוד יום. אני הישראלי השורד, שבימים האלה מסתובב עם האף למטה, ומנסה להאמין בכל הכוח שמחר יהיה טוב.
    לא תמיד צריך לכתוב על "המצב", במיוחד אם הכתיבה מגיעה מתוך חובה דמיונית להגיב למציאות הכל כך ברורה וקשה שמקיפה אותנו וחודרת לגוף ולנשמה. לא תמיד צריך, כי התוצאה כל כך מקוממת, קשה להאמין שעדיין קיימים אנשים כל כך הוזים, תוהים, בוהים, לא מודעים למתרחש סביבם. המציאות שלנו נקרעת, ולא רק בבתי קפה ובאוטובוסים. אנחנו נלחמים מלחמת קיום אמיתית. הסתכלי סביבך, אריאלה. קיים סיכוי כואב במיוחד שבעוד כמה שנים כל מה שאת מכירה כבר לא יהיה. חיים שלמים כבר נהרסו, כמויות בלתי אפשריות של דם נשפכו. אנחנו נמצאים על רפסודה קטנה בתוך ים סוער כבר המון זמן. וויק אפ אנד סמל דה חומר נפץ.
    כל הדיבורים על הכיבוש, גבולות 67', לזרוק אותם לים, לתת להם שטחים, הכל לא רלוונטי. כל הדיבורים האלה, כל התגובות שקראתי, הכל בולשיט. אני מבינה את הצורך להסביר לעצמך שוב ושוב את המצב, לנסות לנתח ולהעלות ספקולציות, אני עושה את זה כל הזמן, אבל יודעת שאין פתרון שאני יכולה לחשוב עליו. בהתמודדות מול אויב לא רציונלי אין מקום להיגיון.
    רוב חיי גדלתי באזור המקורב לרצועת עזה. אולי זו הסיבה שאני לא מנותקת. אני ממפוני סיני, ויודעת דבר או שניים על וויתורים כואבים שנעשים למען השלום. חשבנו שעשינו את שלנו.
    טעינו.
    עכשיו הוא בשטחים ואני פה. כבר כמעט חודש.
    לא ניחנתי בכמויות עצומות של פטריוטיזם, אבל התמיכה שאני מקבלת, החום, החיבוק, גם מאנשים שאני בקושי מכירה, הם הסיבה שלי. לכולם קשה. גם אני רוצה, כל כך רוצה, את החיים הקטנים שלי בחזרה, אבל כאן אנחנו חיים, ואין ברירה אלא לחכות ולראות, אולי בסוף יהיה טוב.
    אריאלה, התגובות הקיצוניות שקראת מגיעות מתוך תסכול, מתוך זעם. כולנו בני אדם. אי אפשר להדחיק לנצח.

    • מימי לא קראתי כזה קשקוש של בחורה שאין לה מושג מה קורה סביבה, ומצד שני רגילה להתבטא בלשון צבועה ומעוררת בחילה.יקירתי אל תדאגי אנחנו נמשיך להתקיים עוד כמה עשרות שנים לפחות, ולמעשה הטרור כל כך לא מטריד את האנשים שעומדים בראשות מדינתנו שהם עשו הכל כדי לעודד אותו, למעשה הענינים מאוד רציונליים, אלא שאנשים טפשים מאוד מתקשים להבין את המובן מאליו, וכמובן שבלי שום נסיון במחשבה כשכל מה שעומד לרשותך הם כותרות העיתונים ומהדורות החדשות,קל להגיע לבלבול המוחלט שלא לאמר הטמטום שאת שרויה בו. הרג של 400 איש בשנה הוא דבר כה מזערי, בכל אחת מהשנים שחלפו מתו יותר אנשים בתאונות דרכים, אך משום מה לא חשת אז שהמדינה מתפרקת ולא חשת חוסר בטחון לעלות על הכביש,וגם על הכביש חיים שלמים כבר נהרסו. והאויב מאוד רציונלי, הוא הצהיר מראש מה הוא רוצה ומטרתו לא השתנתה מאז ימי אוסלו העליזים. כשראה שאינו יכול להשיג את מטרתו בדרכי שלום הוא פנה לאלימות.

      • טריניטי

        מעוררת בחילה – אין לי בעיה. צבועה?
        תמר, יצור דוחה שכמוך, את יודעת משהו עלי שאני לא יודעת? את מעיזה לספר לי איך אני מרגישה בדיוק?
        את יודעת משהו על העולם הערבי? על צורת החשיבה? ספרי לנו, שתפי אותנו, במה שלמדת משיטת קריאת כותרות העיתונים שאת מאשימה אותי בה, כשבעצם אין לך מושג מי אני.
        ייתכן, אוי ואבוי למחשבה, שאני יודעת קצת יותר ממך?
        ייתכן והסיסמאות ששמעת מסביבתך ואת משתשמשת בהן בטיפשות ראויה לציון, לא כל כך מוצדקות כמו שחשבת?
        את משווה שתי דרכים למות. כמה עמוק. יכולת ניתוח מדהימה. אגב, אני דווקא כן מפחדת לעלות על הכביש, ובדיוק מהסיבות שציינת. ונראה אותך חוזרת על המשפט "הרג של 400 איש הוא דבר מזערי" בפני אחת ממשפחות ההרוגים בפיגוע, בשטחים או על הכביש. נראה אותך, גיבורה קטנה, יצור עלוב.
        ניוז פלאש: האויב לא רציונלי. האויב מונע בידי כוח לא רציונלי. האויב מבצע פעולות לא רציונליות.
        אנחנו סומכים על העולם המערבי, שכרגע עומד מנגד, ופשוט מחכים לסוף.
        כן, כמו כולם אני מבולבלת, ונסערת, אבל לא מטומטמת, וודאי שלא כמוך.

    • אמוציונלית, ומותר לפעמים. אבל אני יודעת שאם תרגעי, וכשישוב ההיגיון, ואז נוכל לבדוק ברציוניליות האם הכל בולשיט, והאם אנחנו אכן בסכנה קיומית.
      האמת שקראתי את התגובות כאן ובכלל לא חשבתי להגיב, כי אין לי יותר כוח לוויכוחי שמאל וימין, ובלאו הכי לא נצליח לשנות דעה של מישהו. ואז הגעתי לתגובתך, וכל כך הופתעתי…
      טריניטי, גם אני גדלתי באיזור שספג אש וגם שם חשבו שאין אפשרות אחרת – ועובדה שיש. ודווקא מפוני סיני, לאחר כעשרים שנות שקט בגבול הדרומי, צריכים להבין טוב מכולם שלמרות כאב העזיבה (ואני לא מתפלאת – גם לי קשה בכל פעם לחזור מסיני) זה היה שווה את המחיר. (ואני לא אכנס לוויכוח האם בכלל צריך היה לישב ישראלים במקומות כאלה).
      וכן, אני מבינה את החרדה היומיומית – יש לי ילדה שנוסעת וחוזרת מבי"ס באוטובוס דן (לא ממוגן) בכל יום. ורק מי שיש לו ילדים יכול להבין כמה גדולה החרדה ואיזה יכולת הדחקה צריך לפתח כדי לתת להם לצאת מהבית, וכמה רגשות אשם אתה מרגיש כהורה כשאתה יודע שאתה לא עושה הכל כדי לגונן על ילדיך – אבל כשנותנים לחרדות להשתלט על תפיסת העולם, לא נישאר שום מקום לדיאלוג, לבחינה אמיתית של המצב, ואז באמת כל מה שנישאר הוא לשבת ולחכות לסוף.

  26. אריאלה,
    כמו תמיד, את כותבת מאד יפה.
    הפלשתינאים ואנחנו נמצאים עכשיו ב"תחרות" סמויה – מי יהיה יותר אלים, יותר כוחני, ידכא את השני. 2 עמים, המובלים ע"י "מנהיגים" שמבינים רק שפה אחת, שפת הכוח, זה מול זה כאילו הם בתחרות שליפות במערב הפרוע. מהכדורים, כבר למעלה משנה וחצי, נהרגים מאות אזרחים. כשיגמרו הכדורים – יעברו לשלב חדש, "מסוכן" יותר.
    כל צד עדיין עסוק בשלב של החלום שלו. אך בעוד שאנו, הישראלים, אט אט מתעוררים מהחלום המסויט של שכרון הכוח שלאחר מלחמת ששת הימים (למעלה מ –50% כבר חושבים שצריך לפנות את כל ההתנחלויות, וסביר שהאחוז ילך ויגדל), הרי שאצל הפלשתינאים, לפחות ממה שאנו שומעים, הם ממשיכים לחלום על זכות השיבה. זהו הדבר העצוב ביותר בטירוף המתמשך כאן – שלא נראה שיש פרטנר כרגע.
    מה שעוד עצוב הוא שאת מכנה את עצמך "שמאל סהרורי", ובכך נותנת לגיטימציה לציבור הימני, שלתפיסתו המעוותת ממשיך לחשוב שלא רק שהוא יוכל להמשיך ולדכא עד קץ הימים עם אחר, אלא אף לגרש אותו מכאן.
    תחושות ההדחקה וההכחשה הכה-נפוצות במקומותינו הם דרך נוחה יחסית להתמודד עם הזוועות והייאוש. בעיקרן הן דרך סבילה, פסיבית. יש גם דרכים אחרות, אקטיביות יותר. לא במקרה קמו הרבה גופים חדשים בחודשים האחרונים שתכלית כולן היא אחת – לסיים את הכיבוש כבר אתמול. גם אם לא כולם משפיעים על המציאות, זה לפחות נותן אילוזיה שאתה מתמודד עם המצב, שאתה יכול לעשות משהו.

  27. אגמית

    קראתי את כל התגובות שנכתבו עד כה ובכל אחת מהן (כמעט) מצאתי נקודה מסויימת שעוררה בי הזדהות והסכמה.
    יותר מאיי-פעם, מתחוללת בתוכי סערה של בלבול אחד גדול.
    אני כבר לא יודעת במה להאמין. התקווה והיאוש נלחמים זו בזה ואין מנצח או מפסיד.
    לא יודעת כבר איך להגדיר את עצמי – שמאלנית, ימנית…האמת, זה לא ממש חשוב, כי הגבולות היתטשטשו בכל-כך הרבה מובנים ואנשים רבים היום מתוסבכים עם האמונות של עצמם ולא ממש מוצאים את מה שחשבו שהיה קיים בתוכם.
    אני חושבת שההגדרה היחידה שאני מוכנה לתחום את עצמי אליה זו ההגדרה המשותפת לכולנו,
    בלי קשר לאידאולוגיה – לחיות. פשוט לחיות. והפשטות הזו מקבלת משמעות אדירה בימים טרופים אלה וצריך לנצל אותה כמה שאפשר.
    כן, אני מפחדת – מפחדת שמישהו מאהוביי ייפגע בצורה זו או אחרת, חוששת מהנסיעה באוטובוסים (ואין לי ממש ברירה אחרת), ומסתם ללכת ברחוב ואין לי ממש מצב-רוח כמו לרוב האנשים, אך אני עדיין משתדלת לעשות לעצמי טוב, גם אם זה מתבטא בדברים מינוריים, יחסית ופשוט להנות ממה שאפשר – החל בהליכה לקולנוע ולא להתפשר על סרט וידאו וכלה בזלילת פיצה עתירת-קלוריות. כל מה שתורם ולו במעט לשמירת שפיות-דעתי – יבורך.
    והדבר הכי הכי חשוב שבאמת גורם לי אושר ענק – אני מאוהבת, אחרי ימבה זמן שלא הייתי וזה בא לי בזמן הכי נכון, כי זו תקופה שנורא קשה להיות בה לבד, לדעתי לפחות.
    יש משהו מנחם בידיעה שיש עם מי להתחבק בלילה, כשבחוץ יש כל-כך הרבה כאב.

  28. המדחיקה הציונית

    אז נכון שפה לא שוויץ ויותר קשה למצוא בני אדם לשבת איתם בבתי קפה אבל כל עוד יש בתי קפה אז כדאי לנצל אותם. אם אני אמורה להתפוצץ, זה יקרה בכל מקום. בלי קשר, אני שמאלנית אם זה אומר להאמין בהומניות ובשלום ומשתדלת, עם כל הקושי, להיות אמפטית גם לבני דודינו הכבושים וגם לכל אלה שסבלו מהם. וגם לכל אלה ששומרים על חיינו .סה"כ האתגר הוא להשאר אוהב אדם גם אם יש בקבוצות מסויימות צדדים מפלצתיים.עכשיו עצוב ורע פה אבל אסור לאבד את התקווה, וכדאי שגם אנשים טובים ישארו כאלה וישארו פה,למרות הקשיים.

  29. ידידתי! מלחמה היא רק אדם ענק עם מחט גדולה במיוחד שמנקב בפראות את כל הבועות שקראנו להם פעם חלומות ואפילו שגרה. כל הדברים שהתרגלנו כל כך לעשות עד שקראנו לעשייתם לעיתים אף "שעמום" הפכו לפסגת שאיפותינו. אבל, הדבר שניפץ לגמרי את כל תקוותינו הוא שהענק הזה רק מאיים להתרבות ולגדול ולמעוך אותנו ברגליו העצומות. לא ידוע מתי הוא יעלם, ועוד יותר לא ברור – לאן הוא יכול להגיע? אולי רגליו הארוכות יכולות להגיע אפילו לשוויץ.

  30. היפיפייה הנוחרת

    אנחנו חיים בשגרה חדשה ששומרת על שפיותינו. אדם בונה לו שגרה אל מול כל הכאוס שמתפרץ לחיינו בכל רגע בין אם זה בהבזקי חדשות, בעיתונים עם תמונות ההרוגים הטריים שממלאים חצי עמוד, באנשי ההבטחה שצבעו את העיר בצבעי כחול וירוק זית כצבעי האומה, שכל יום נדמה שהם בוחנים את בצורה יסודית יותר את האוטו על חלקיו השונים ולא מסתפקים יותר בבגאז היומרני, או בין אם זה במבט הדואג, מתחנן לעיתים אף דומע, של אמהות לילדיהן שלא יצאו למקומות הומים, שישארו בבית ויזמינו חברים, בביטול היציאות או בהודעות הסלולרי של היקירים שמבררים אם נותרת בחיים.

    אל מול הדמיון המתעתע שמדביק תווי פנים של מכר שנפל לזר עם ממדי גוף דומים שבמקרה חצה את טווח הראייה שלך, אנחנו ממשיכים ללכת ללימודים, לעבודה, נפגשים עם חברים. אל מול כל הפחד והכאב, התסכול והיאוש אנשים מחזיקים במוכר, בשגרה, בנורמלי ולרוב גם בתקווה. עד כמה שקשה, החיים לא עצרו מלכת ואנשים עדיין מתאהבים, מזדיינים, חיים את הדברים הקטנים וכן אנחנו עדיין צוחקים, גם אם זה לפעמים מהומור שחור.

    ויפה עשית אריאלה שכתבת על זה. בכתיבה כשלעצמה יש מן התרפיה.

    • לכלוכית

      מסכימה, שיפה עשתה אריאלה שכתבה על כך.
      וכן, לכתיבה יש גם אפקט תרפויטי שלא ניתן להתעלם ממנו, וטוב שכך.
      עם זאת, לדעתי יפה תעשו, אם לא תמשיכו בקו זה של מאמרים וכתבות.
      כי יש מזה כבר מנת יתר (לפחות לי).

  31. הג'ינג'ית

    רליק
    שפכת אותי מצחוק, לא מהמאמר הזה , אלא מההוא שרצה להתקין לך את המערכת באוטו ולתת לך את המפתחות הביתה .
    מההיא שמאוד אוהבת אותך ( הסמן , זוכרת?)
    בקיצור
    תראי את פרצופך הענוג פעם .
    פ

    • אריאלה

      אפשר רמז קצת יותר מאסיבי? הזיכרון, איך, איך הלך לי הזיכרון.

      • הג'ינג'ית

        רליק
        זה האלצהיימר או סתם ניסיון הדחקה ( דחוק )של אותה התקופה?
        מי קרעה אותך בטיול אופניים בגליל?
        מי הג'ינג'ית המטורפת שחושקת וחושקת?

  32. אריאלה את כותבת כל כך נהדר כל עוד זה לא קשור למצב המזוויע היו יומי שעוטף אותנו. תני לנו מאמרים מצחיקים עזבי אותך משטויות בשביל זה נקרא עיתון

  33. ברוך שובך משוויץ.

  34. סתם אחד

    אריאלה היקרה , פעם נוספת כתיבתך הנפלאה לא אכזבה , אך בד בבד עלי להסכים עם גין .
    לדעתי (ואני כנראה היחיד שתומך בה) , הויכוח השוטף והמתמיד על איך ניתן לעשות שלום הוא לא במקום. השאלה האם ניתן לעשות שלום קודמת (ולא,לא קשור מי המנהיג העומד בראש המפלגה בשני צדי המתרס).שלום הוא תוצר של חפיפת אינטרסים של שני הצדדים. אף על פי
    שיש לנו(ולצד השני במידה זו או אחרת) אינטרס כזה , אנני משוכנע שהוא מספק (אבל זה רק אני).
    * במסגרת ההדחקה שלך הייתי מוסיף את ההערה של המורה שלך לספרות (דוגמא לאנשים
    שלא מסוגלים להעריך ולפרגן ) 😉

  35. ניכנסתי בגלל התמונה היא מאוד יפה מעניין על מה המאמר שלך כי לא קראתי אותו לימרות שהתמונה מענינת.

  36. רחל כהן

    סרקתי מאמרים בעניין מרד בר כוכבא
    ונפלתי איך שהוא על המאמר שלך,
    מעניין, כי אני שקועה בהיסטוריה של מרד בר כוכבא
    וניתקלת כך במאמר "עכשיווי",
    אז מעניין מה היית כותבת אז…
    ומה היו כותבים הם על היום.
    אין ספק שהם היו מחליפים איתנו בעיינים עצומות,
    להוציא כמה פרטים לא מעניינים, כמו ירידה מהארץ
    התבוללות ונישואי תערובת

    שיהיה לך כל טוב אני ממשיכה בסריקה בענייני בר כוכבא

    רחל כהן

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *