הדס מטס, עם עוד קטנה אחת בבית, מתבוננת על האמהות ומציגה עוד יום עמוס לבטים ורגשות אשם

בוקר טוב, קטנה

בוקר בא

אני מצקצקת אליה, והיא בתמורה קורנת אליי חיוך עולץ, חושפת בחדווה חניכיים ורודים. "היום הולכים לאילנה", אני מסבירה לה ומקפידה לשמור על טון נלהב. והיא – ממשיכה לחייך. טוב, תינוקת. מה היא מבינה?
תיק עם חיתולים, מצע החתלה, בקבוק חלב אם מאה אחוז טרי ובובת בד צבעונית אני תולה על העגלה, מניחה בזהירות את הקטנה, לבושה במיטב המחלצות שלה בעגלה, ומחמרת באבא של שחר שילך, שיצא כבר, שייקח אותה מפה ויעוף כבר, וכמובן מציידת אותו באלף הוראות והתראות שאת כולן כלשונן הוא צריך להעביר בעוד דקות אחדות למטפלת. ביחד עם העגלה ומטענה היקר.
אבא של שחר גונב עוד ביס מהחביתה שנותרה מיותמת בצלחת של שחר, מעמיס על גבו תיק עם מחשב נייד, על כתפיו את שחר, לוקח מפתחות וכמעט יוצא. "היי, שכחת את הקטנה", אני מצטעקת, וכועסת על עצמי מבפנים על הצליל הצווחני שהתגנב לקולי.
"סתם, רציתי לראות איך תגיבי", הוא מגחך, ואני בכלל לא משתפת פעולה עם החיוך שהוא מנסה בכל מאודו להביא אל פניי. "לך, היא כבר מחכה לכם".
שחר מתעקש שיביאו לו את החרב של האביר לפני שהוא הולך. אבא של שחר תקוע בדלת עם כל משאו, ואני מתחילה להתרוצץ ברחבי הבית בחיפוש אחר החרב, כי מה אני צריכה שהוא יפצח באיזו סצנה אופיינית לגילו או למעמדו או למצבו כאח טרי.
הקטנה פוצחת בזעקות. נראה שהבינה במה המדובר. "ששש…. ששש… שקט קטנה, הולכים לטיול", אני צועקת לה ממרפסת הכביסה, שם מצאתי סוף סוף את החרב של האביר, שאי אפשר ללכת לגן בלעדיה.
"די, תלכו כבר!" אני פוקדת על אבא של שחר, אתה מורח יותר מדי את הבוקר הזה. "טוב, הלכתי", הוא מכופף קמעה את גוו כדי ששחר לא ייפגע בראש מהמשקוף, ודוחף לפניו את העגלה ובה אחת קטנה פצפונת מצווחת. "היינו כאן".

לעבודה

טוב, מה עושים עכשיו?
הבית ריק. אין פה שום ילד, אין פה שום אבא, אין פה שום כלים להדיח, שום כביסה לתלות או לקפל, אין פה שום דבר שאפשר או צריך לעשות כדי להעביר את הזמן, אחרי ששלושה חודשים בדיוק התרגלתי ללא להספיק לעשות שום דבר בגלל הקטנה הזאת, שכל הזמן רצתה לינוק או להיות בידיים.
העבודה תחכה לי עוד כמה ימים. לא בשמחה, אבל גם לא בברירה. כל היועצים הטובים, ובעיקר היועצות, גרסו שמספיק הלחץ של תינוקת שלא מוכנה לאכול משום דבר מלבד הציצי של אמא שלה, אם נוסיף לכך את הלחץ של חזרה לעבודה, הסטרס יוכפל פי שבעה ויזיק לטיב החלב ולשקט הנפשי של התינוקת ושל האמא שלה. אם יש דבר כזה שקט נפשי של אמא. יש?
לקראת הצהרים ביקשתי מאבא של שחר שיתקשר למטפלת לשאול אם הקטנה אכלה משהו, אם ישנה, אם היא עדיין בוכה או מחייכת. "הכול בסדר איתה", דיווח לי אבא של שחר בעקבות השיחה, היא אוכלת יפה מהבקבוק, נחה, מחייכת, וכרגיל רוצה על הידיים". לאורך שלוש הדקות של שיחת הטלפון הזאת הרגשתי איך הכאב בחזה, שעד עכשיו הצלחתי להדחיק, דוחק ופורץ וזולג ושוטף ומכתים את החולצה שלי בשני עיגולים גדולים של חלב חמים. אסור לי לדבר עליה, אסור אפילו לחשוב עליה, אני מתרה בעצמי, ואסור, בשום אופן אסור להיכנע ולשאוב. חייבים להתרגל לא לפגוש את התינוקת עד אחר הצהרים, אחרת יהיו לי תאונות הרטבה כאלה בעבודה, וזה בלשון המעטה לא נעים. בכלל לא נעים. כששחר היה קצת יותר גדול ממנה וחזרתי לעבודה, באופן קבוע הסתובבתי במסדרונות עם קלסר גדול, שיהיה במה להסתיר את החולצה במקרה שהיא תירטב. וזה קרה לי הרבה.

אוספת את הילדים

שעתיים לפני השעה היעודה התייצבתי אצל אילנה בבית. היא אחזה בזרועותיה תינוקת אחת שלבושה בדיוק באותו בגד ורוד שלבשה התינוקת שלי בבוקר, עם אותו שיער בדיוק כמו של התינוקת שלי, אבל העיניים היו של תינוק אחר, אחד כזה עם מבט מזוגג ושפתיים חשוקות. תינוק אחד רציני, לא מחייך, מותש. והתינוק העצוב הזה היה הקטנה שלי, שנראתה רק דבר אחד – מיואשת.
ווויש, התחיל החלב לזרום במורד החולצה שלי. אילנה המשיכה לאחוז בקטנה ולומר כמה היא חמודה ומתוקה, ואני קראתי לה, אמרתי: "טליה, טליה, הגעתי", והיא – אפילו לא הסיטה את מבטה לעברי. שום דבר. ממש כלום. כאילו אני לא שם. ממש כמו כל הבוקר הזה, שלא הייתי איתה.
"היא לא אכלה הרבה", אמרה אילנה והגישה לי סוף סוף את התינוקת שלי. היא הראתה לי את הבקבוק, שמפלסו ירד בקו אחד בלבד מאז הבוקר. "היא גם לא ישנה כמעט. כל פעם שנרדמה – היא התעוררה ורצתה בידיים" דיווחה אילנה, "אז טיילנו הרבה, היינו כל היום בחוץ".
"בקור הזה?" שאלתי בזהירות, משתדלת לשוות לקולי טון דואג לשלומה של אילנה, שצעדה נמרצות בשיא הקור בגני העיר.
"כן, מה לעשות", ענתה אילנה בקול של קדוש מעונה, "שום דבר אחר היא לא רצתה".
הודיתי לה בהרבה מילים כשהיא ליוותה אותי אל הכביש, וירדתי לאטי אל ספסל בגינה הציבורית להמתין עד לשעת הסיום של הגן. פרשתי חיתול בד על הכתף (למדתי משהו מהערות של עוברים וחולפים במהלך החופשה) והרמתי את שולי החולצה, שתוכל לינוק ולהשלים את כל החוסרים של היום הארוך הזה. אבל הקטנה סירבה. היא שכבה ולחיה מעוכה אל השד המלא, ועצמה את עיניה היגעות.
חצי שעה נלחמתי עם הקטנה שתתעורר ותשתה, והיא בשלה. ואז קמתי והלכתי לעבר הגן, לקחת את שחר הביתה.
צעדנו על המדרכה האפורה, ידו הקטנה בידי, והתינוקת במנשא על החזה. שחר סיפר לי על הארנב שבגן, חיים, שאבא אחד שמבין בחיות אמר שהוא ארנבת. "אז איך קוראים עכשיו לארנבת?" תרמתי את חלקי לשיחה. "עדיין קוראים לה חיים", הוא הרים אליי מבט מלא פליאה. ובינינו, מה זה משנה? בגן שיש בו שחר הבת, עידן הבת, אופיר הבת ושני הבן, מה מפריע שתהיה בו ארנבת ששמה חיים?
עד שהגענו הביתה, הקטנה הייתה שרויה בשינה עמוקה. שחר ביקש לצפות בפרק החדש של צבי הנינג'ה, ותהה מדוע אני מתעקשת להטריד ולהעיר אותה אחרי שכל החודשים מאז שהוא מכיר אותה רק מנסים להרגיע ולהרדים. סיפרתי לו שהיא עצובה ומיואשת כי לקחנו אותה למטפלת והיא הייתה בסביבה שלא מוכרת לה עם אנשים חדשים. אפשר לחשוב שהיא זוכרת משהו משעה-שעתיים-שלוש של הסתגלות בשבוע הקודם.
"אז למה את נותנת אותה?" פליאתו הטריוויאלית נראתה לי מלאת היגיון.
"אני צריכה לחזור לעבודה", הסברתי לפעוט את עובדות החיים.
"העבודה זה הספר שלך", הוא הזכיר לי, ועל פניו הבעה של 'אז בשביל מה אבא התאמץ כל השנתיים האלה להוציא אותי מהבית שיהיה לך שקט לכתוב?'
"הלוואי", נאנחתי. "אני הולכת למלא לה אמבטיה. רוצה להביא את הברווזים?"
הקטנה בכתה בקול קטן, התאוננה בשקט שמקיצים אותה משנת הבריחה שלה, סבלה בקושי את האמבטיה, ונרדמה עוד בשלב המגבת.

עוד יום

"אולי היא התייבשה", הוסיף אבא של שחר את החמישה גרוש שלו להר הדאגות שלי, "שניקח אותה לרופא?"
"נראה מחר", הפטרתי ונכנסתי איתה למיטה שלנו. להשגיח עליה מקרוב.
כל הלילה היא ינקה, הקטנה השקטה הזאת. כל הלילה צמוד צמוד צמוד אליי עם השפתיים הרכות שלה במקום שבו הן צריכות להיות. בבוקר היא פקחה אליי עיניים כחולות זוהרות וחייכה את חיוך מיליון הדולר שלה. שכחה הכול כך נראה. טוב, תינוקת, מה היא מבינה?

הדס מטס

ילידת, 1968, עוסקת בכתיבה ועריכה לאינטרנט, יוזמת ומנהלת קהילות מקוונות, וחברה בהנהלה של עמותת אשנב(אנשים למען שימוש נבון באינטרנט).ספרה "רבע עוף" יצא לאור ב-2007 בהוצאת "אגס". http://www.reva.co.il

תגובות

  1. כתיבה מצחיקה ומתוקה.

    אהבתי.
    וצחקתי.

  2. כרמל שוק

    אוי,הדס,ליבי יוצא אליך.גם בתי מתחבטת בדיוק באותה נקודה.דקה לפני מטפלת,אחרי שלקחה לעצמה ששה חודשי חופשת לידה שהולכת ומתקרבת לקו המאוס ששמו שגרת-עבודה.
    אין אין אין צדק.פמיניזם מה פמיניזם,ג'ון לנון צדק.האשה היא הכושי של העולם.בא הפמיניזם והעניש אותנו על הרצון להיות שוות.עכשיו גם נעבוד במשרה מלאה,וכתמורה יגדלו זרים,או נכון יותר זרות,את ילדינו.
    כמה עצובה הדילמה:לשבת בבית ולגדל את ילדייך בעצמך,או לשחות (בקושי) עם הזרם ולקוות שהמטפלת עושה עבודה טובה.
    את תשארי עם העבודה שלך וילדתך תאמר מילים ראשונות לאשה זרה וגם,מה לעשות, אדישה להישג המרעיש.זה מה יש.
    ואת,הדס,אמא טובה באמת,תתרגלי,כמו כולן,וגם טליה תסתגל להכניס עוד דמות אל עולמה הקטן.בהצלחה,אחותי,בתי.הרבה אהבה!

  3. נורא קשה בהתחלה, בעיקר לאמא, קצת פחות לתינוקות. הבן שלי במסגרת של פעוטון מגיל שלושה חודשים. הימים הראשונים כל פעם שהייתי יוצאת משם הייתי בוכה. הוא, דווקא התרגל מאוד מהר. למד לאכול מהבקבוק, למד להינות מחברת הילדים האחרים. הוא היום בן שנה ועשר, פורח במסגרת. ואני למדתי עם הזמן שחלף להדחיק קצת את רגש האשם, לא להתגבר עליו באופן מלא, אבל קצת. לפחות לזמנים שבהם אני בעבודה. מלמדים אותנו לחוש רגשות אשם על כל בחירה. רגש אשם אם חוזרות לעבוד, רגש אשם אם לא חוזרות.

    • הייתי עם הילדון שלי בבית שבעה חודשים ואז הוא התחיל משפחתון ואני חזרתי לעבודה. הוא קיבל שם באמת המון אהבה ולדעתי הקשר עם הילדים עשה לו טוב אבל בהתחלה כשהוא עוד לא ידע לזחול זה היה מאוד מפחיד כי דאגתי שהילדים האחרים יפגעו בו.
      אני ויתרתי על ההנקה שבוע שבועיים אחרי הכניסה שלו לגן.

      • הדס מטס

        וגם לקנאה מסוימת על כך שיכולת להישאר 7 חודשים.

        אם כי עכשיו כשאני מסתכלת על התהליך, נראה לי שככל שהיא גדלה, אם הייתי נשארת איתה בבית היה יותר קשה להתחיל עם הפרידה לשעות היום.

        איך הוא מתאקלם?

  4. אם טרייה

    ממש מרגש ויפה

  5. הדס מטס

    נעים מאוד, שחר
    🙂

  6. אמא'לע צעירה

    תודה הדס! מחמם את הלב לראות אמהות אוהבות ומסורות ומתמודדות עם תהליכי החיים.

    התינוקת שלי בקושי בת 10 שבועות, ולצערי הייתי צריכה לחזור לעבודה מאז שהיתה בת חודש. והיא, מבינה שכמוה, שיתפה פעולה מיד. אכלה מצויין מבקבוק וכשחזרה הביתה אלי – ינקה כאילו כלום לא קרה. הודיתי לאלוקים! כי שמעתי הרבה על הקשיים שנשים עוברות בנושא זה. וברוך ה' עד היום היא לא אכלה שום דבר אחר מלבד החלב שלי (והשאיבה היא כבר סיפור לא הכי קל בפני עצמו), למרות שהיא די הרבה אצל המטפלת. שה' יעזור הלאה!!

    אז אמהות, תתעודדו ותקוו לטוב, כי זה לא חייב להיות תמיד קשה. והעיקר – נמשיך לאהוב ולהתמסר לילדינו כמו שהלב מרגיש ומוביל. זהו כוחתנו!!!

    • הדס מטס

      הצדק אתך, זה עובר
      ויש גם בנות מזל כמוך, שהתינוק משתף איתן פעולה.

      שיהיה לך בהנאה רבה עם התינוקת החמודה

  7. אלמוני

    אני כל כך מבינה לליבך אני כבר עם הילד השלישי והיסורי מצפון לא עוזבים כאשר חוזרים לשיגרה למען האמת מנסים אז אני מאחלת לך המון סבלנות נחת מהילדים והמון אהבה .אמא של שנל לירן וליאם הקטן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *