בנות הספר

פותחת ת'פה וסוגרת חשבון

פתאום הוא עובר מולי ואני נעמדת מולו ואומרת: "יא`חתיכת בן זונה. מי אתה חושב שאתה? חתיכת אפס. דפקט. בוגד. מניאק. אידיוט. טמבל. אפס מאופס", ואני מגלה שהעשור השלישי לחיי פיתח לי פה של גו`רה. בתכל'ס, אני נשמה טהורה אבל הוא הצליח להוציא את כל הרעל שבי. אני ממשיכה בנאום: "אתה היית התקווה היחידה שלי לחיים אמיתיים ולא עשית עם זה כלום, טמבל! ניצלת אותי כל זמן שהייתי טובה לך. ואתה היית שם, עם פרצוף של נסיך ותחת של מלך ואני הייתי שפוטה שלך, כמו טיפשה! וכל מה שביקשת, עשיתי", והוא מחייך אלי, בדיוק כמו אז, לפני שנתיים, כשהייתי שבורה.
אני לא מוותרת. כי עכשיו אני שנתיים גדולה יותר, עם פה גדול יותר ואוצר מילים הרבה יותר רחב. אז אני אומרת לו: "אתה חושב שאתה יודע הכי טוב מכולם, מה? בגלל שעשית כמה דברים בחו"ל ושהתעסקת עם כמה מפורסמות? אבל את האנשים הקטנים שכחת מאחור. ואני, חתיכת אידיוט, ממש לא קטנה. חשבתי שהיה בינינו משהו אמיתי, יציב. כזה שאפשר להשוויץ בו. כזה שאחרים רק מחפשים אותו כל הזמן ולנו היה את זה, אתה מבין? ואתה זרקת את זה ככה, בהינף יד".

אחד אפס לי

אני עוצרת לקחת נשימה ארוכה ותוך כדי קולטת שהוא בוחן אותי. האמת? היה מה לבחון וזה הרגיש לי נעים. הייתי כמו נמרה שעומדת באמצע הרחוב ומרביצה בו תורה. הרגשתי שאני סוג של מובילת דרך, כי לאף אחת אחרת לא היה את האומץ לומר לו את המילים האלו בפנים. תמיד כשבאתי אליו, היו עוד עשרות בחורות שפיזרו לו חיוכים ותשבוחות. אבל אני כבר לא כזו. אז אני עומדת שם, עם ג`ינס חדשים, חולצה אפורה ושיער קופצני, כתום, עם פוני קצרצר ואני רואה שהוא מסתכל בדיוק לשם. על הפוני. מסתכל ובוחן. האורך הא-סימטרי, השפיצים של הקצוות והוא מחייך, כמעט צוחק.
לרגע אני מרגישה מוחמאת, אני מרגישה שהניצחון קרב ובא. אני רומסת אותו. הוא לא ישכח מה שהוא עשה לי ואני לוקחת את הנשימה הארוכה שהייתה לי ואוספת את מחשבות הגאווה והנקמה שלי ומתכוננת לקלוז`ר שלי: "אז שתדע שאתה האחרון שרציתי לראות היום או בכלל בחיי! אתה כלומניק בעיניי ותהיה בטוח שאין לך סיכוי איתי אף פעם. אני לעולם לא אחזור למקום ההוא שלך. ואם יש לך משהו להגיד לי, תגיד עכשיו כי אין מצב שאי פעם אטרח לתת לך עוד דקה של התייחסות".
והוא עומד שם. שקט. קצת חיוור. המום, אך עם זאת קצת מבסוט. אני מישירה מבט וזוקפת גב. הוא פותח את הפה ומשתהה. חיסלתי אותו ואפילו לא הייתי צריכה לשלוף ציפורניים, אני מחבקת את נשמתי החזקה.

המיטב של שנות התשעים

פתאום הוא משמיע את הקול המתגלגל האופייני לו ואומר: "ממי, אני בהלם שעשית את הפוני הזה בסוף אחרי שהסברתי לך לפני שנתיים שזה רק יאריך לך את הפנים. אם את רוצה, את יכולה לקפוץ למספרה החדשה שלי, אני אתקן לך את זה. גם הכתום הזה, עושה לך רע, מותק. רע רע רע. את לגמרי תקועה בניינטיז. תבואי, און דה האוס".
אני מסתכלת עליו, מלאת זעם. אני מרגישה את העורק הראשי מפמפם ולא מאמינה למשמע קולי. ז`וסף, מעצב השיער שהרס לי את הפריזורה וגרם לי להתהלך במשך שנתיים עם תספורת קצוצה של בן, מדבר אלי עכשיו כאילו כלום לא קרה. אז אני אומרת לו במילים ברורות, מלאות אסרטיביות שלא משתמעות לשני פנים: "רק תזכיר לי איפה המספרה הזו בדיוק?"

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *