ברכה צפירה

היא נולדה בירושלים, לזוג הורים יוצאי תימן. אמה מתה עליה בלידה, ואביה נפטר כשהיתה בת שלוש. את היתמות הזו רתמה ברכה צפירה לאמנות, מהסוג המפכני, החלוצי, כזה שלא נראה כאן מעולם, ובכל זאת, כולו נשען על מורשת הארץ וזימרתה. "באופן טבעי נשאוני רגלי לכל בית שממנו בקעו קולות זמרה", כתבה בספרה "שבחים". משם הגיע לתאטרון הסאטירי "הקומקום", ועוד לא מלאו לה שמונה עשרה. ברכה צפירה הלמה אידאלים רומנטיים שהושפעו מהתנועה הרומנטית האירופית, אודות "הפרא האציל", שאיננו משכיל אבל מנהל חיים של אדמה ועבודה, ומשלב אקזוטיקה ילידית וחיי טבע עם כמה שפחות ידע פורמלי. מחשבה ציורית זו הלמה את דת העבודה שיובאה ממזרח אירופה, ולימים תתורגם לקולחוזים של ברית המועצות, כמו גם לחומה ומגדל. האמת טמונה באדמה, וכל מה שמסביב הוא מזוייף. אם לא מצורפים לזה יתושי אנופלס וריקודי דבקה יחפים, בשביל מה באנו לכאן?rnבמקביל, צפירה קלעה לרוח הצבעונית, הקרנבלית, הפתוחה של ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה, בה קדחו חיי התרבות בזכות סטיריקאנים וכותבים כאביגדור המאירי, נתן אלתרמן, במאים גדולים, כל תאטרון הבימה שעלה ארצה ממוסקבה, והירידים הססגוניים של ברוך אגדתי. rnצפירה נשלחה ללמוד בברלין, חינוך קלאסי. ושם אהבו מאוד את תצוגת האקזוטיקה שלה. צפירה הילכה יחפה ופרועת תלתלים על הבמה, וגם ברחובות ברלין, ונראתה כמו הצועניה הגדולה מן החלומות. אלברט אינשטיין התאהב בשירתה, ומקס נורדאו התפייט: "העלמה הזו שרה כרועת צאן צעירה בהרים. האמת הטבעית המתעלה על החוקיות המלאכותית של בתי ספר ולוקחת אותנו הרחק מעל פסגות ההרים". בברלין הכירה את מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין הגדול נחום נרדי, שכתב לה מנגינות וליוה אותה בהופעותיה. שיתוף הפעולה בין השניים הביא מהיפים שבזמר העברי המתחדש, שעד בואה של צפירה ניזון בעיקר מזמר "שתו העדרים", "עלי גבעה", "מי יבנה בית בתל אביב", "שיר העבודה והמלאכה" ו"למדבר שאנו", שהוקלט בחברת קולומביה היוקרתית. rnאין שניה לה בסינתזה בין הפיוט המזרחי המסורתי, זמר עממי ארצישראלי ומוסיקה קלאסית, כשהיא מתעקשת לא להיות "המזרחי המתחנחן בפיוטיו והמתנחמד כדי לרצות את המימסד האשכנזי", שהיה מוקסם מהייצוג האקזוטי הזה, וביקש לכתוב לו מילים ולחנים.rnכותב יורם רותם באתר המוסיקה הישראלית 'מומה': "לברכה צפירה שמורה זכות ראשונים ביצירת סגנון מוסיקלי ישראלי מקורי ובהקמת הגשר שבין המוסיקה העממית לעולם הקלאסי. היא הייתה זו שחשפה בפני מלחינים שעלו לארץ מאירופה בשנות ה-30 את עולם הצלילים של שירי העם המזרחיים, והם הושפעו ממנה, הלחינו יצירות במיוחד עבורה וכתבו עיבודים מודרניים לתזמורת".rnהפער בין הצלחתה של צפירה בחוצלארץ ובין היחס הלא אוהד שלו זכתה מן הממסד אחרי הקמת המדינה, היה מכאיב. היא עמלה קשות כדי לקנות את התואר "דיווה", ואת הזכות להשתלח בקפריזיות מול מי שלא מצא חן בעיניה. אלא שבסוף ימיה היתה צפירה ספונה בדירתה, בלתי מוערכת ובלתי מושמעת. פרס ישראל לא הוענק לה, והיא מתה ממורמרת ועצובה. בנה, אריאל זילבר, מנסה לרענן את מורשתה.היא נולדה בירושלים, לזוג הורים יוצאי תימן. אמה מתה עליה בלידה, ואביה נפטר כשהיתה בת שלוש. את היתמות הזו רתמה ברכה צפירה לאמנות, מהסוג המפכני, החלוצי, כזה שלא נראה כאן מעולם, ובכל זאת, כולו נשען על מורשת הארץ וזימרתה. "באופן טבעי נשאוני רגלי לכל בית שממנו בקעו קולות זמרה", כתבה בספרה "שבחים". משם הגיע לתאטרון הסאטירי "הקומקום", ועוד לא מלאו לה שמונה עשרה. ברכה צפירה הלמה אידאלים רומנטיים שהושפעו מהתנועה הרומנטית האירופית, אודות "הפרא האציל", שאיננו משכיל אבל מנהל חיים של אדמה ועבודה, ומשלב אקזוטיקה ילידית וחיי טבע עם כמה שפחות ידע פורמלי. מחשבה ציורית זו הלמה את דת העבודה שיובאה ממזרח אירופה, ולימים תתורגם לקולחוזים של ברית המועצות, כמו גם לחומה ומגדל. האמת טמונה באדמה, וכל מה שמסביב הוא מזוייף. אם לא מצורפים לזה יתושי אנופלס וריקודי דבקה יחפים, בשביל מה באנו לכאן?
במקביל, צפירה קלעה לרוח הצבעונית, הקרנבלית, הפתוחה של ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה, בה קדחו חיי התרבות בזכות סטיריקאנים וכותבים כאביגדור המאירי, נתן אלתרמן, במאים גדולים, כל תאטרון הבימה שעלה ארצה ממוסקבה, והירידים הססגוניים של ברוך אגדתי.
צפירה נשלחה ללמוד בברלין, חינוך קלאסי. ושם אהבו מאוד את תצוגת האקזוטיקה שלה. צפירה הילכה יחפה ופרועת תלתלים על הבמה, וגם ברחובות ברלין, ונראתה כמו הצועניה הגדולה מן החלומות. אלברט אינשטיין התאהב בשירתה, ומקס נורדאו התפייט: "העלמה הזו שרה כרועת צאן צעירה בהרים. האמת הטבעית המתעלה על החוקיות המלאכותית של בתי ספר ולוקחת אותנו הרחק מעל פסגות ההרים". בברלין הכירה את מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין הגדול נחום נרדי, שכתב לה מנגינות וליוה אותה בהופעותיה. שיתוף הפעולה בין השניים הביא מהיפים שבזמר העברי המתחדש, שעד בואה של צפירה ניזון בעיקר מזמר "שתו העדרים", "עלי גבעה", "מי יבנה בית בתל אביב", "שיר העבודה והמלאכה" ו"למדבר שאנו", שהוקלט בחברת קולומביה היוקרתית.
אין שניה לה בסינתזה בין הפיוט המזרחי המסורתי, זמר עממי ארצישראלי ומוסיקה קלאסית, כשהיא מתעקשת לא להיות "המזרחי המתחנחן בפיוטיו והמתנחמד כדי לרצות את המימסד האשכנזי", שהיה מוקסם מהייצוג האקזוטי הזה, וביקש לכתוב לו מילים ולחנים.
כותב יורם רותם באתר המוסיקה הישראלית 'מומה': "לברכה צפירה שמורה זכות ראשונים ביצירת סגנון מוסיקלי ישראלי מקורי ובהקמת הגשר שבין המוסיקה העממית לעולם הקלאסי. היא הייתה זו שחשפה בפני מלחינים שעלו לארץ מאירופה בשנות ה-30 את עולם הצלילים של שירי העם המזרחיים, והם הושפעו ממנה, הלחינו יצירות במיוחד עבורה וכתבו עיבודים מודרניים לתזמורת".
הפער בין הצלחתה של צפירה בחוצלארץ ובין היחס הלא אוהד שלו זכתה מן הממסד אחרי הקמת המדינה, היה מכאיב. היא עמלה קשות כדי לקנות את התואר "דיווה", ואת הזכות להשתלח בקפריזיות מול מי שלא מצא חן בעיניה. אלא שבסוף ימיה היתה צפירה ספונה בדירתה, בלתי מוערכת ובלתי מושמעת. פרס ישראל לא הוענק לה, והיא מתה ממורמרת ועצובה. בנה, אריאל זילבר, מנסה לרענן את מורשתה.