גברים ומחויבות

תמיד אני נזכרת במילים של השיר החביב (ובמנגינה) של "פורטרט":
"היי לי למלכה,
ואני העבד
את אחת ויחידה.
מה שתאמרי- פקודה
ואשכב על אבן,
אהיה לך אדמה.
(אבל…)
עד אליך, או הו
לא נוח לי לבוא,
עד אליך, או הו
רחוק מידי!"
אז מה מסקנה המתבקשת?
לא משנה כמה הם יצהירו בפניך שאת מיוחדת/מעניינת/מדליקה, כמה שהם מתים לראות אותך, עדין קו תל-אביב–פתח תקווה (או ציר ז'בוטינסקי, בשמו המקובל במחוזות מסוימים) הוא רחוק מידי, עמוס רמזורים לעייפה ובעל נוף יותר חד גוני מאיילון צפון, למשל.
זכורה לי שיחת טלפון עם דייט פוטנציאלי שבה נתתי לו הסבר כללי: אני גרה בפתח תקווה.
"איפה זה?", שאל הבחור המבולבל.
לא רציתי להקשות עליו, אבל בכל זאת ניסיתי: "אין לך איזו דודה שגרה כאן? לרוב האנשים שאני מכירה יש איזה פליט משפחה שגר בפתח תקווה."
נסיונותי נפלו על אוזניים ערלות. "אז מתי את חושבת שתהיי בתל-אביב?"
למה הם יוצאים מנקודת הנחה שכמו שכל הנחלים זורמים לים, כל הבחורות 'זורמות' בסופו של דבר לתל-אביב? הו, תל- אביב. עיר החטאים הבלתי נדלית. אני זוכרת שפעם היתה לה את התדמית הזו והיום מנסים לעצב אותה כעיר 'מיין- סטרימית', משפחתית ובריאה. עובדה, סוללים שבילי אופניים בשדרות בן- גוריון ואפילו ביום הגאווה אפשר לראות את המשפחות והמנגל חוגגים עם ההומואים והלסביות בגני יהושוע.
ועדין יש לעיר אווירה תרבותית של חוסר מחויבות ואקשן. זו אווירה מדבקת, מתפשטת כמו מגיפה מבאר לדאנסבאר, מרחוב הירקון למתחם בזל. ניסיתי פעם לקבוע עם גבר תל- אביבי במהותו לכוס קפה.
"אז היום בסביבות שבע בערב?"
אני שומעת היסוס רציני בקולו: "אני לא יודע, לא יכול להתחייב על היום."
"אני לא רוצה שתתחייב, אני רוצה לפגוש אותך לכוס קפה."
"אני לא יודע, אל תלחיצי. הרבה דברים יכולים להשתנות."
הרבה תסריטים רצים בראש שלו. הבורסה יכולה ליפול, חייזרים יכולים לחטוף אותו, הוא יכול להכיר בחורה אחרת. אין פלא, אם מוכרים לנו את זה יום- יום: אל תתחייב, עוד מעט יצא דגם חדש יותר, משופר יותר, מבצע טוב יותר ואתה עלול להישאר תקוע.
"טוב, אז אני באה לישון אצלך."
"אין בעיה, תקפצי מתי שבא לך."