גול עצמי


1990, לפני צבא.
המשימה: לחיות.

עזבתי את הקיבוץ הטוב והחמים לטובת ירושלים הנלוזה למכור עגילי פימו. אל תשאלו אותי למה, כי הסיבות למעשיי דאז לא ידועות לי עד היום, רק התוצאות. פתחתי חשבון בנק, קיבלתי כספומט ופנקס צ'קים, והתחלתי טיפול. כמובן שאז עדיין לא ידעתי שזה טיפול, נהפוך הוא- חשבתי באמת שאני צריכה בגדים ונעליים, מוקסמת לחלוטין מהנייר הזה שחותמים עליו ותולשים אותו- כמעט עד כדי ריגוש מיני. משום מה, ואני לא בחורה מטומטמת, לא העליתי על דעתי שהניירות האלה תקפים מעבר לרמת המונופול. קניתי בתים, מלונות, בית דואר וכשקיבלתי את הטלפון שאומר שאני במינוס (לא כולל עשרות של צ'קים דחויים לחודשיים הבאים) ממש הופתעתי. לא היתה ברירה – נאלצתי להתגייס.
תהליכים בירוקרטיים של הוצאה לפועל ותביעות לדין הם דברים שלוקחים זמן, ובדיעבד אני יודעת את מה שאז הדחקתי בעוז- שפטו אותי שלא בפני מהסיבה הפשוטה שאי אפשר היה למצוא אותי. הנמלט פראייר לעומתי, רבותי. עד היום אחד ההרגלים שקשה לי לשבור הוא לתת כתובת בדויה למשרד הפנים. כשהשתחררתי מהצבא ממוטטת נפשית מכל המשפטים הצבאיים שנערכו (דווקא בפני) נפלתי קשה על מציאות שבה הייתי חייבת אלפים של שקלים שלא היו לי לבנקים, לחנויות בגדים ונעליים ולמשביר לצרכן.
תלוש משכורת וחשבון בנק היו מסגירים אותי מיד לשלטונות, לכן הקפדתי לא להזיק לאף אחד, למלצר, להישאר אנונימית ולרדת לזחילת חשודים כשאני עוברת ליד כספומטים. את המחיר של להיות אזרח בלתי תקין הבנתי רק לפני שנתיים כשהגעתי לתומי הביתה ומצאתי שהמפתח שלי כבר לא מתאים לחור המנעול וקיבלתי על הראש (פיזית) מהוצאה לפועל פתק וורוד עם מספר טלפון להתקשר אליו אם אני רוצה להמשיך לגור אצלי ללא אביזרים בעלי ערך כמו וידאו וטלויזיה. מסתבר שהוצאה לפועל החליפו לי צילינדר תמורת ציוד אלקטרוני חדיש. ועוד יש להם חוצפה להשתמש בפתקים ורודים. נכנעתי.


נובמבר 2001, משרד הפנים כלבו שלום.


המשימה: להחליף את הכתובת הבדויה שלי בכתובת אמיתית (לא נורא, בינואר אני עוברת דירה בכל מקרה) ולהוציא דרכון.

לא שתכננתי איזה סיבוב מסביב לעולם, אבל אחותי הקטנה הגיעה לביקור והיתה צריכה לסדר את הדרכון שלה- הזדמנות מעולה לא ללכת לבד ולתת לה דוגמה חינוכית (אופטימיות). אחרי בדיקת תיקים קפדנית (כאילו שאמא שלנו ערביה או משהו) הוטלנו באכזריות לאולם שמכיל כמה עשרות אנשים בדיכאון קליני, חלקם לא ראו אור שמש מזה ימים, מחכים לגאולה בצורת פקידה ממורמרת חמושה בנייר, הנשק של המאה העשרים. התפללתי לאלוהים שאני לא אחטוף הלם קרב ואחרי שעה וחצי הבהב המספר- 667 לעמדה מס' 1. כשהגענו לעמדה, אחרי שדילגנו על כמה אנשים (או גופות, אם לשפוט לפי הריח), גילינו שמישהי יושבת שם. אדם תרבותי שכמוני לא יעשה בלגנים. נפנפתי בנימוס במספר שבידי והיא אמרה שהיא שני מספרים לפנינו. "מה לעשות?" שאלתי, "לחכות עד שהעמדה הזאת תתפנה ותקראי לי?" הפקידה לא הרימה את הראש, "כשאחת העמדות תתפנה, תלכי אליה. לא חשוב."
"לא חשוב? אני מחכה כאן כבר שעה וחצי מתוך היום שלי, לי זה חשוב. ואין לי חשק להתחיל להידחף. אפשר לחכות פה ליד?"
יחסית לאדם סובל וכל מה שעשה כדי להביע מחאה היה לפתוח שני חלונות הייתי רגועה מאוד, אבל היא כנראה הגיעה עצבנית מהבית, כי בתשובה היא לחצה על לחצן המצוקה וקראה לשומר.
חייבת להחמיא לעצמי על החוכמה שגורמת לי כבר שנים להבחין בבעלי ההשפעה האמיתית בארגונים גדולים, ומתוך הרגל שקיבלתי בצבא כבר בכניסה החלפתי צ'אפחות עם אותו השומר בדיוק- עומרי. כשהוא הגיע היא הצביעה עלי, הפושע המסוכן שחייך חיוך ממיס לבבות, וצעקה דברים סתומים על הפרעת הסדר הציבורי. איזה סדר, איזה? עומרי לקח אותי בחביבות לעמדה אחרת וביקש מהפקידה לקבל אותנו, כי המספר שלנו כבר הוכרז. אבל מה, ברגע שהוא הלך הפכה הזונה את עורה ופתחה ג'ורה מלוכלכת. לרוע מזלה היא פתחה אותה על אחותי. "תלכי מפה!" צעקה המכוערת, "מה את עומדת לי על הראש?" בעוד אחותי מנסה לתרגם לגרמנית מדוברת את הנאמר קמה הגמדה על רגליה העקומות ונפנפה באצבע שמנמנה, "תלמדי להתנהג!". פאק. הלכה לי הדוגמה החינוכית. כמובן, היא לא יכלה לדעת מראש אבל יש לי חולשה לאחותי הקטנה- מן יצר משונה להגן עליה בחירוף נפש. איבדתי את זה בשניות. ראיתי פלאשים אדומים כחולים בעיניים, הקצפתי מהפה, ובבת אחת נהייתי חיה רעה ומסוכנת שהדם עלה לה לראש. רציתי לתפוס את הבת זונה בשערות, לדפוק לה את הראש בדלפק עד שהיא תאבד את ההכרה. התקרבתי לדלפק שלה (נדמה לי שהייתי על ארבע בתנוחת זינוק), "תתנצלי, חתיכת פרה", סיננתי בזעם, "תתנצלי מיד. זה שלא מזיינים אותך לא נותן לך זכות להיות חרא בן אדם. תתנצלי." רעדתי בעצבים בכל הגוף. למזלה של הכונפה המצויה הזו הגיע עומרי השומר מאחורה, תפס אותי בכתפיים ולחש: "חמודה, תירגעי. את עוד צריכה אותם". אחרי עשר דקות הפסקתי לקלל (לעגמת נפשם של המחכים שסוף סוף קיבלו קצת אקשן איכותי) הבנתי שזה בדיוק מה שמעצבן אותי בלחיות חיים מסודרים: שאני צריכה אותם. כל כך קל להביא גול עצמי במגרש בו כל השחקנים, כולל השופט והמאמן, הם אנשים קטנים עם רגשי נחיתות מוצדקים ובלי מוח שמנצלים את כוחם המועט לרעה ומתוך השלוש שעות עבודה ביום במשך שעתיים הם מאמללים אנשים חסרי אונים ובשעה הנותרת מתכננים שביתות והפגנות (לא חלילה בזמנם הפנוי). "אולי אני צריכה טיפול", חשבתי לעצמי ומיד עניתי בלי לחשוב פעמיים, "תעשי שופינג בכסף הזה, יותר טוב". בנקים שמנקים, היום הגעתי לכמה מסקנות חד משמעיות: לחיות זו משימה בלתי אפשרית, הצ'ק שאני אתן לפסיכולוג יועיל לי פחות ויחזור בדיוק באותה מהירות כמו צ'ק שאני אתן לטובל'ה, ואני הרי מתפתחת ברוורס. אחרת אין הסבר לזה שאחותי הקטנה פי שבע יותר בוגרת ממני.
אם לבחור בין חיים מסודרים ופסיכולוג לבין האופציה הפחות חוקית, שכוללת מדי פעם התקפי קניות חסרי אחריות, אני מעדיפה את מס' 2 – אם כבר להיות מתוסכלת, מפוחדת ורדופה לפחות להיות כוסית ולבושה היטב. אמנם בלי דרכון, אבל עם חיי מין.

קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. מיכל פוקס

    יקירתי, לא רק שאת כוסית לבושה היטב (על חיי מין לא הייתי מתרברבת במקומך) אלא את גם מתבטאת מצויין.

    תענוג ללב ולנפש – לא יודעת אם מנהל הבנק שלי יעריך אותך באותה מידה אם אחליט ללכת בעקבותיך.

    • מירי

      את ראית פעם את קארין ארד?
      כוסית ?
      חחחחחחחחח
      הצחקתיני באמת

      • זה לא מה שמהותי

        קארין שווה בימבום.. היא קצת באגו מעצמה..אבל יש לה חיוך כובש.. גוף פיצוץ
        במדד כמה בירות צריך בכדי לשגל אותה.. 2-3 בירות.. והיא פצצה ששווה שיגול פראי +
        (ובנות… תלמדו לפרגן)

  2. Grow-up!!!!
    בגילך זה כבר לא נראה חמוד
    רוצה לחיות כמו גדולה בעיר? בניגוד לקיבוץ, את צריכה לדאוג לעצמך

  3. קארינוש, מה זה המאמר הזה? הוא לא קצת גול עצמי?
    טוב, בסדר, ניסית לתאר עולם קפקאי שנשלט בידי פקידים מרובעי משקפיים ומחשבה, ואפילו הצלחת בכך לא רע, אבל בדרך, מרוב שהשתעממת בעצמך, שיעממת גם אותנו. האם זה בכוונה? כי אם כן, אז שוב יצאת גדולה ואני אוכל את הכובע…

  4. דולורס

    האם את רומזת שאחותך המתוקה *אינה* כוסית *בניגוד אלייך*? לא יפה.

  5. פעיל תנזים מהר גריזים

    הממממ….. סעיפים:

    א.צריך להפתח כבר איזשו מועדון לכל הזקנות האלו ששורצות במשרדים ממשלתיים.
    הרי ברור שאם היה להן תחליף נורמאלי כמו משחקי בינגו או סדנאות לתחזוק השיניים המלאכותיות או צוות עובדים של שוקי זיקרי שהיה צובע להן את השיער המכסיף לצבעים גרוטסקיים תמורת קופון או כל דבר אחר שזקנות אוהבות – התור בסניפי משרד הפנים , משרד התחבורה וגו' היה יורד פלאים.

    בכלל , אני לא רוצה להשמע גזען , אבל אם הכניסה לבית אבות היתה אובליגטורית ולא וולנטרית היו לנו כבישים יותר בטוחים , תחבורה ציבורית יותר אסתטית ,פארקים ציבוריים שהיו משמשים לפדופיליה , כמו בכל מדינה מפותחת בעולם המערבי ולא לישיבה חסרת ערך וברבור בשפות ניכר , היינו מתנערים קצת מאותן תרבויות גלותיות של עישון נרגילה על המדרכה בשישי בצהריים או ארוחות משפחתיות בהן אנו נקראים בשמותיהם של כל קרובי המשפחה שלנו על ידי זקנים סניליים ובסוף נשאלים , כמובן , איך עוד לא התחתנו.

    לא יודע איך התגובה הזו הפכה למניפסט נגד זקנים , אבל למען האמת , אם נתבונן בעצמנו פנימה ניווכח די בקלות שחוץ מהסבסבתא הפרטיים שלנו , ואולי איזה הומלס ממש פיוטי שניצב מתחת לאיזה כספומט , אם היתה אפשרות בידינו היינו יוצרים "נקודות עוורון" (blind spots)
    מסביב לרוב הזקנים שסביבנו בלי לחשוב פעמיים.

    אני היחיד שעצם העניין של לראות אדם זקן ופתטי גורם לו להתבייש בזה שהוא צעיר?

    אני היחיד שנתקף מין מעגל קסמים של זעם-רגשות אשמה -זעם כל פעם שהוא נוכח שאיזה קשיש מופלג עושה דבר מה שהוא , איך לאמר , פשוט אדיוטי להחריד?

    אני היחיד ששם לב שאין שום פרסומת ביקיני בעולם שהדוגמנית בה מקומטת כמו שזיף רקוב , מה שלא מונע מאלפי שזיפות ושזיפים לכבוש את חופי ת"א בשעות די מוזרות של היום , וכאילו לא די באסתטיקה (או המחסור המוחלט בה) המזעזעת שלהם , הם מושכים אליהם כדורי פינג-פונג כמו מגנט , ואז , שוב , רגשות אשמה.

    אני היחיד שחושב שכשאני אהיה זקן , אם אני אהיה זקן , הייתי ממילא מעדיף להיות באיזה חור שיזכיר לי כמה שפחות עד כמה בדיוק אני מקומט , כהה בתגובותי ועלוב?

    אני היחיד שחושב שכשאדם מאבד את השיניים ואת השליטה בשלפוחיות זו הדרך העדינה של הטבע להגיד לו "לילה טוב"?

    למען האמת , תוך כדי כתיבת שורות אלו אני נתקף שוב רגשות אשמה , ובושה , איך אני מעז בכלל , אבל אולי אני אשמש קטליזטור להקמתה של איזו תנועה אנטי-גיריאטרית שתבצע פעולות טרוריסטיות תחת הססמא "העולם שייך לצעירים" – ואז אוכל לקרוא על מעשיהם מעל דפי העיתון , להתנער מוסרית מכל קשר לעניין , ולראות את העולם הולך והופך ריחני יותר.

    *ד"א – הערה לקארין ולכל מי שיש לו עניין עם משרד הפנים*
    בבירת עיראק , היא ר"ג , קיים סניף קסום של משרד הפנים.
    יצא לי לבקר בו כמה פעמים , עקב התחביב המוזר שלי להשתכר עד אבדן העשתונות ולאבד את תעודת הזהות שלי , ובכל פעם טופלתי במהירות , ביעילות , בסבר פנים יפות , ושאף אחד לא יתפלא אם לכשאהיה זקן (עקב פאשלה חמורה של התנועה האנטי גיריאטרית ) סדר היום שלי יכלול סביח אצל עובד (הוא נצחי , אז הוא יהיה שם) ורביצה בין השומר הנחמד לבין הפקידות המקצועיות , בפיסת האלוהים הקטנה שלא יאומן כי יסופר – אבל היא מוסד ממשלתי – *משרד הפנים – סניף ר"ג*

    וזהו.

    פעיל תנזים
    הולך לעבודה – ונותן כבוד לקשישים.

    • תגיד מה עובר עליך? מאיפה צצה השנאה הזאת? בן כמה אתה? לא, כי עם קצת מזל גם אתה תהיה שם עוד יום יומיים.
      וכן, אתה לא רק נשמע גזען, אתה גם כזה.
      ולידיעתך: עפ"י רופאים המתמחים בחולים גריאטרים, אנשים זקנים אינם משנים את אופיים, הם רק מרשים לעצמם להוריד את המסכות, כך שתכונות האופי החזקות שלהם פשוט בולטות יותר. ז"א, לדוגמה, קשיש נירגן היה נרגן גם בצעירותו, רק שאז הוא הצליח להסתיר זאת טוב יותר.
      אז ראה הוזהרת!!!

      נ.ב. לא הגיע הזמן לשנות כינוי? זה כבר ממש לא משעשע

      • קודם כל, בקשר לשאלה שלך לגבי הגיל שלו, הוא באמת צעיר, לא שזה תירוץ או הסבר לשומדבר,אבל עובדה nontheless.

        הלאה, אני מודה ומתוודה שאפילו לגבי הסבא-סבתא שלי (ויש לי זוג מלא מכל צד!) יש לי לפעמים רגשות של די, נמאס, כי עד כמה שהם יהיו חשובים ואהובים בעיני (והם באמת ככה), הזקנה מקשה לא רק על התפקוד הפיזי שלהם (סבתא שלי, למשל, לא מסוגלת לעמוד 5 דקות רצוף בלי להתפתל מכאבים שעתיים אח"כ), גם מבחינה מנטלית הם מתמוססים לנו מול העיניים.

        כבר דיברו רבות על איך שבני האדם דוחים דברים לא מושלמים / דברים שמאסו בהם לפינה קטנה וחשוכה ומעדיפים להתעלם מהם, ואני לחלוטין לא מעודדת דבר כזה. אני רק אומרת שזה לא לגמרי תמוה מה שהוא כתב.

      • פעיל תנזים מהר גריזים

        עצוב. טוב לך שעצוב?

        כי הכינוי שלי כבר לא משעשע.
        הרי כשבחרתי בו , לפני כחצי שנה , היה התנזים מעין ארגון הומנאניטרי שלחם בעוז (אך באמצעים לא אלימים בעליל) בפיטום אווזים , הרעלת הירקון , הסרטן הציוני ושאר ירקות , בניגוד למפלמת ההרסנית שהוא עכשיו , אז זה כבר ממש לא משעשע.

        תמהני אם הדמגוגיה בעיתונים חדרה גם לנפשם היפה של שמאלני הססמאות.

        ובאשר לתגובה שלי על הזקנים –
        חוש ההומור שלך לוקה בחסר. על טעם ועל ריח וגו' , נכון , אבל אדיוט ככל שתהיה , קשה לי להאמין שאתה מסוגל להיות מטומטם עד כדי כך שתאמין שאני מעודד פעילות אלימה נגד אזרחים קשישים.

        כל עוד ישנם אנשים כמוני , שנונים , מקאבריים וציניים ,
        יהיה נוח לאנשים אחרים שיש שמץ של שכל בקדקודם להתעלם מאדיוטים כמוך.
        וחבל ששירלי , על אף היותה נשמה טובה היא רגישה מדי לגילויי אלימות והיא תמחק את התגובה שאני כותב כעת במהרה , אפילו שלא אסיים אותה בברכה המסורתית שלי לשכמותך : מי ייתן ותעבור הפלה רטרואקטיבית ויפה שעה אחת קודם , ולא שאני לא מאחל לך התרחשות מרנינה שכזו.

        אז אולי אני אגומאנייאק , וההערות שלי גובלות ברשעות ,
        אבל מותק , אתה צריך אותי.

        אז תמשיך לקשקש בזנב ,
        לקרוא עיתונים ,
        להרגיש ממש חכם רגיש ומוסרי ,
        וניפגש בתור לגרבר בבית אבות.

        פעיל תנזים
        מרחף לגת רימון

        • פעיל זול,

          1. עדיין לא מחקו אותך – אז אולי כדאי להגביר את הפרובוקציה, הקסם כבר לא עובד.
          2. את ולא אתה. מה לעשות, גם בת וגם מעיזה לקשקש מולך בזנב.
          3.עצוב? בעיקר עליך. ציניות ברמות מסויימות מעוררת בעיקר חמלה.
          4. אמרתי שאני שמאלנית? איפה בדיוק?
          5. אל תכניס לי מילים למקלדת. תקרא שוב, כתבתי שאתה גזען, לא שאתה מעודד אלימות.
          6. מותק, אני לא צריכה אותך (גם לא בלשון זכר). לצערי, יש הרבה יותר ממה שצריך מהזן האינפנטילי הזה, שאליו אתה שייך (ואני לא מתכוונת לגברים – שלא יאשימו אותי בגזענות).
          7. שנון? דה? אנשים שנונים לא מנסים להנמיך את המתכתבים איתם ולהשתמש ב"כינויי חיבה" וקללות ילדותיות. לזה קוראים פשוט פליטה מוקדמת (שאופיינית לגברים צעירים וחרמנים). שנינות היא להצליח להחזיק מעמד יותר משתי שניות לפני ששופכים. (וגם זה מסביר למה אני ממש לא צריכה אותך).
          8. בטח גם הכינוי שלך נראה לך שנון. אני טועה? עזוב, אל תענה.
          9. ומה בתפריט למחר? קשירת מפגרים בשרשראות? דירדור עיוורים במדרגות? מאסר עולם לכל מי שחצה את גיל 50 (או שזה מאוחר מידי?) – משעשע ושנון, נכון?

          גת רימון? לא מקום משהו.
          נו, על זה בטוח שיש לך מה להגיד.

          ולשרון:
          גם לי יש הורה די קשיש ומתיש. גם לי זה עולה על העצבים לפעמים.
          אבל אני מכירה גם זקנים אחרים – מעניינים, משכילים, בריאים בנפשם וגופם.
          וכפי שתבחיני מתגובתו של הפעיל, את והוא לא מדברים באותה שפה.

      • ששששששששששששש כבר

    • עגת הכריסטי

      ההוא, בו נער מתבגר ומחושקן הופך לכוכב רוק משפיע, מקים מחנות הסגר למבוגרים מגיל 21 ,

      וכולא בהם גם את ההורים שלו. בסוף הסרט הוא עצמו מגיע לגיל האיום ושני ילדים בוחנים אותו

      בזלזול מופגן

      ואומרים לו "אתה זקן". פעיל , התאכזבתי מאוד מהתגובה שלך. תרצה או לא, היא מלאה שנאה

      לקבוצת אוכלוסיה שאני מאוד מעריכה ולחלוטין לא מתעלמת מקיומה. הזקנה עצובה לפעמים, זה

      נכון, אבל בעיקר בשל התייחסות של אנשים כמוך. אם החברה שלנו הייתה מתייחסת כמו שצריך

      לזקנים, תאמין לי שזה היה מקום יותר טוב לחיות בו. ולסיום המלצה-לך תראה את ההצגה

      החדשה של תיקי דיין "מה עושים עם ג'ני", אודות אמא "קשישה" בת 70 שמסרבת להתנהג לפי

      גילה או הנורמות החברתיות שהסביבה קבעה . אולי תלמד דבר או שניים.

    • Hallo!
      give us the address!

      • פעיל תנזים מהר גריזים

        !*TAKE OFF YOU'R PANTS AND JACKET*

        blink182

        ונשאלת השאלה,
        למה מה?

        דא , לשוחרי הת'רד , הבנתי שחבל על הזמן היקר שלי , ולא אשקיע עוד שמץ ממנו בבוטן , מה גם שכולי תקווה שאם אחדל להתייחס אליה כך יחדל גם שאר העולם , והיא תמצא עצמה לפתע מטר וחצי מתחת לעפר.
        זה היה תוקפני?

        פעיל תנזים מהר גריזים
        קשיש בפוטנציה

    • פעיל תנזים יקר…
      כותבת לך SEA, אחרי בילוי במקום גריאטרי לגמר'ה, ועוד מסיבות התנדבותיות…ככה זה- מי שנולד יפה נפש-שישלם…כבר הייתי מעדיפה לשלם ת'חשבונות של קארין ארד…

      קראתי את התגובה של בוטן-אם ככה היינו נראים בלי הפרסונה, אוי ואבוי לעולם הזה…

      כן, זאת אני, SEA, שכתבה בעבר הרבה כ"כ על חשיבות שמירת ה"אני", גם אם על חשבון האידיאולוגיה השלטת.

      מ-ס-כ-ו-ת חבוש!

  6. ג'סיקה רביט

    אני מבינה שלמשרד הרישוי טרם הגעת…

  7. כן משנה

    יש הרבה רוע בכתיבה שלך. הרבה לעג לאנשים. לא משנה היה אוהב את זה. אני פחות.

  8. רוזנת רוסית

    אם אני זוכרת נכון את הסיפור האישי של קארין ארד מכול הראיונות שהיו איתה בתקשורת קיבוצניקית היא לא ודווקא לפרטים על אחותה הקטנה דוברת גרמנית ועל הוצאה לפועל יש בסיס במציאות.
    O.K. אני מבינה שגיבורת המאמר היא לא ממש הכותבת עצמה ובכלל לא הוגן להאשים רק את קארין הכוסית (שתהיה סופרת מצליחה אם זה מה שהיא רוצה) בטרנד ההולך וגדל: בספרות הישראלית המודרנית כל גיבורה – יפה, מכוערת, מתוסבכת, כשרונית, שונה, פוסתמה, מאידלע שלא יודעת מהחיים שלה, נילי לנדסמן הבאה – צריכה להגיע דווקא מקיבוץ. לפי סטטיסטיקה בקיבוצים חיים רק 3 % של אוכלוסיית ישראל! אז תחלקו את העוגה הספרותית לכולם. כול אחד ואחת זכאים לדקה של תהילה! בפעם הבאה אני נורא רוצה לקרוא משהו על ילדה מנשואים מעורבים בין ערבי מחיפה לבין תיירת מגרמניה. סתא-אם, לשם שינוי.
    אגב, קשה לי לדמיין נקבה שעזבה קיבוץ לפחות לפני 20 שנה אבל משתוקקת להתלבש אצל טוב'לה.

    • דולורס

      מה פתאום כינוייך הוא רוזנת רוסית? למי הכוונה? מה שם הרוזנת? תודה ולהתראות.

    • קיבוצניקית לשעבר

      בקיבוצים חיים נכון לרגע זה – ז"א בזמן הווה – % 3 מאזרחי המדינה. וכאן הטעות: אם תחשבי כמה נולדו, עברו, חיו בזמן מסויים בקיבוץ, תגלי שאחוזי האוחזים בתעודת B.K. (בוגר קיבוץ), עולה פלאים.

      ועוד דבר: אין לי מושג אם קארין היא מכוחותינו, אבל אותי דווקא לא מפתיע שרבות מגיבורות הסיפרות/תרבות/חברה באות מקיבוצים. וזה לא בגלל שהן חכמות או מוכשרות יותר, אלא בגלל הצורך הבלתי נתפס והבלתי נשלט, להוכיח לעצמן (ולהראות לאלו שגדלו איתן) שהן שוות יותר. לרוזנות רוסיות אולי קשה לתפוס את זה, אבל ככה זה כשמגיעים ממקום קטן ומקטין.

      אבל בקשר לטובל'ה, מסכימה איתך לחלוטין. קיבוצניקית או לא, קשה לי להאמין שמישהי עדיין מוכנה לשלם (והרבה) כדי ללבוש את גבב הסמרטוטים של הבהמה הקיבוצניקית (לשעבר) הזאת (שאגב, מוכיחה היטב את מה שכתבתי בפיסקה הקודמת).

    • אריאלה

      וחוץ מזה, לנדסמן מספיק מוצלחת בזכות עצמה, אין צורך לחפש לה מחליפה.

      • רוזנת רוסית

        לפעמים יש לי ב'בננות' הרגשה של YOU-CAN'T-WIN-SITUATION. לדוגמה, אחרי שפירסמו חלק א' של 'צלוליטיס' וכולן התחילו לדסקס על המצב של האם החד-הורית המאוהבת נואשת באיזה יורי יוגב ומתה משעמום בעבודה בתור פקידה-ראש-קטן, מישהי נידבה במידע: "היא בכלל לא פקידה אלא קופיראיטרית במשרד פרסום ויש לה בעל ושני ילדים". אני שמחה בשבילה. אבל מה אנחנו עושות (עושים) פה?
        האם אנחנו מדברים על אהבה, שנאה, בולמיה, יחסים בין נשים לבין גברים, קריירה, או שיש להתיחס למאמרים המפורסמים ב'בננות' בתור איזשהו סוג של MASTERPIECE וכל שנשאר לקוראים זה תגובות בנוסח "אהבתי, אלף נשיקות" או "לא אהבתי"? אני אישית מעדיפה את הגירסה הראשונה.
        אז יש לנו סיפור שמתחיל במשפט "עזבתי קיבוץ", סיפור על בחורה שהגיעה לעיר קרה ואכזרית, איפה שמכריחים אותה לעמוד בתור ולשלם על מה שהיא בוחרת בחנויות. יש לנו גם תגובה של ANATY בנוסח "יאללה מותק, רצית חופש, תקבלי אחראיות". ANATY צודקת!!! אנחנו כבר קראנו כ"כ הרבה סיפורים של עוזבי קיבוץ, שכול משפט "עזבתי קיבוץ" באופן אוטומטי מכניס אותנו לשדה מסוים. כמו שיש בספרות שמות שהם יותר מסתם שם (לדוגמה, ב"צלוליטיס" זה מאי ויורי יוגב), כך גם יש פרטים שהם יותר מסתם פרטים, במיוחד אם מהם מתחילים את הסיפור.
        כן, הסתכלתי מי המחברת. נזכרתי שקראתי משהו עליה. אגב, לא רק הדגשתי שאני יכולה לטעות, אלא אפילו שמתי את זה בתור כותרת.
        אני לא חושבת שהעובדה שקארין ארד גדלה או לא גדלה בקיבוץ משנה משהו, אבל התחלת הסיפור יכולה לתת לקוראים רושם מוטעה. לא נראה לי שבתגובה שלי איכשהו פגעתי בה באופן אישי, ולגבי האשמה בחוסר מקוריות (מבחינתי "עזבתי קיבוץ" זה עוד יותר גרוע מ"רגיש וספונטני" במדור הכרויות) – מי שרוצה להיות סופרת מפורסמת חייבת להיות מוכנה לזה.
        אגב, זאת גם תשובה שלי לשאלה של דולורס "מה פתאות כינוייך הוא רוזנת?" מי שרוצה כותבת את שמה ושמה את הפוטו שלה, כמו שעשתה זאת קארין ארד. מי שלא רוצה – מסתפקת ב-NICK. את הסיבות למה בחרתי דווקא בו ולא ב"דולורס" (שם יפה, אני נורא אוהבת אותו) אני שומרת לעצמי.

    • אנונימוס טרנדיסימוס

      ג'סט פור דה רקורד אוסיף שטובל'ה היא קיבוצניקית לשעבר

    • buttercup

      קארין היתה ילדת חוץ בקיבוץ.

      חוץ מזה, האבא יהודי, האמא ערבייה שחיה בגרמניה (סתם כדי שתפסיקי עם הסלט)

      ומה הקשר של כל זה למאמר?? ?

  9. קוקיה

    גם אם אתחרט על זה אח"כ עדיף לחיות פה ועכשיו. מחר אולי נעוף יחד עם כל קופסאות הנעליים החדשות,מרוחות,מאיזה הדף.
    ותודה לקארין שהזכירה לי שיש עוד אופציה.
    GOD DAMN נמאס להיות בסדר כל הזמן!!

  10. (נו טוב) אני

    אמנם לא הגעתי מהיבוץ, אבל גם לשכונות דרומיות בהפכו לאיניות בניינטיז היו צאצאים לא ממושמעים כמוני.
    ההוצאה לפועל עוד לא זיהו אותי, כל התחמקויות עדיין עובדות.

    איכשהו אני מבטיחה לעצמי בכל יום שני שמהחודש הבא אני מתחילה לשלם לבנק הכי מזדיין בעולם. אבל המנוי למכון כושר גובה הון וזה נדחה (אבל רק לחודש הבא..).

    בקיצור – סחתיין עליך אחותי, נראה לי שכבר הסתדרת.
    כתובת אמיתית זה אומר שכבר לא מעקלים לך כלום, לא?
    ואם זה המחיר של ההתברגנות – לא נורא.

    🙂

  11. יאיר לא לפרסום

    חח, את מצחיקה. אני רוצה לשכב איתך. כדאי לך אולי נתחתן. קניתי בית עכשיו בשכונה של פלצנים. עם גינה. אני לא יודע אם יהיה לי כלב אבל בטוח תהיה לי מלונה כי זה משדר אידיליה.
    אני שוקל אפילו בריכת דגי נוי בחצר.
    יהיה סבבה, תבואי

  12. לקארין – עם כל מסקנותייך הסכמתי ומכל תבונותייך השכלתי. לחיים.
    למגיבים – מספיק עם כל האגרסיביות הזו והרוע זה כלפי זו ולהיפך.
    תראו איך אנחנו כבר נראים (קיראו שוב את המאמר הנ"ל, קיראו עיתונים, פיתחו טלויזיה, מה שזה לא יהיה)…לא חבל? אני בהחלט כלפי השמעת דיעות (זה יכול להיות משעשע, חינוכי, חיובי מכל הבחינות), אבל למה לקטול? למה לכעוס כ"כ הרבה? יש מגיבים שדיעותיהם אכן נראות קיצוניות לכאן או לכאן, אבל זו דעתן וזו דרכן להתבטא. אם נקבל את זה אולי יהיה קצת פחות רוע וכעס וקצת יותר סבלנות וסובלנות?! לא נרצה כולנו להיראות ולהישמע לבסוף כמו אותן פקידות ממורמרות/ מתוסכלות/ זועמות, נכון?

  13. צ'מי, "חיים מסודרים" זה עניין של אופי-או שיש או שאין, כך שתשתדלי לפחות להיות כוסית-כך יהיו לך יותר הזדמנויות לפרוק את תיסכולייך בזרועות הסטוץ המזדמן.

    SEA. בדרך לתהום…

  14. יקירתי, אין ביכולתי אלא להסכים עמך, ולהעניק לך אלפי תשבוחות על הכשרון.
    כותבת כמו גדולה!!
    אני בעד המלצה חמה בכתב שתהיה תלויה בכל המשרדים המתוארים,
    בה תיכתב בכל לשון מחויבות לאוכלוסיה שאינה תתרנית (=חסרת חוש ריח)
    והיא נשיאת דאודורנט,(רצוי רגיל ולא אנטי פרספירמנט הגורם סרטן) ושימוש תכוף בו.
    אנא בצעי פנייה דרמטית לכל מזיעי היתר למיניהם במאמר הבא שלך!!

    חזק ואמץ!!!

  15. שוליית קוסם

    חבל לבזבז כשרון במקום שיורים בו חיצים כל הזמן.
    ואהבתי.

  16. חיה טובה

    קודם כל יופי של מאמר אני תמיד נהנה לקרוא אותך. דבר שני האתר הזה מדרדר בצורה לא נורמאלית, נראה שכל האנשים על רמה שהיו פה בהתחלה עזבו די מזמן ומה שנשאר זה להתבוסס במיצים של חדלי אישים למינהם , שאפילו כאלו אין כבר הרבה ולראיה מאמרים פה בקושי מגיעים ל100 תגובות. כולל מאמרים של כוכבי עבר דוגמת קארין,שלא ברור לי מאיזה אינטרס היא ממשיכה לכתוב פה, בקיצר לפרוש טיפ טיפה אחרי השיא ולסגור את הבסטה וכמה שיותר מהר,לפני שיהיה מאוחר מדי.

    • נשמה טובה

      100 תגובות??!!!

      30 זה כבר שובר קופות …

      הא והפעם האחרונה שמאמר של קארין ארד

      עבר את ה75 תגובות היתה בשנת 2000.

  17. אינדי השנייה

    מהחובות – תוכלי לסדר דרכון ולנסוע לתורכיה לקנות מעיל עור בחצי מחיר. לא שווה?

    • אינדי_גו

      הנה, בשידור חוזר:

      לא נעים לי שמישהו יטעה ויחשוב שאני את. תעשי סיעור מוחות קטן קטן (המוח, והסיעור?) ותמצאי לעצמך ניק שטרם חשבו עליו,
      תודה מראש
      אינדי האחת והיחידה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *