דבר איתה, לא אליה

שוביניזם רגיש

סרטו החדש של הבמאי אלמודובר, דבר אליה, הוא סרט מקסים. בנוסף לכך הוא מהווה מבחן טוב ללימוד תופעת השוביניזם במקום לו הכי פחות ציפינו: אצל הגבר הרגיש.
לכאורה הגבר הרגיש מייצג מודל מתקדם של גבריות. הוא נותן לצד הנשי שבו ביטוי: הוא רומנטי, הוא יכול להתרגש עד דמעות ואפשר לדבר איתו על נושאים רבים מבלי שיכנס לויברציות מאיימות. נראה כי לעומת המודלים הגבריים האחרים (כגון הקשוח, הקרבי וכו'), המשמשים קן חמים לתסריטים שוביניסטים בהם הגבר הוא החזק, המחליט והקובע והאשה היא יצור חלוש המהנהן בהסכמה לדעותיו, מהווה הגבר הרגיש מודל אלטרנטיבי רצוי למערכת יחסים המאפשרת דיבור, שיתוף וכבוד הדדיים. ובכן, אם חשבת שהגבר הרגיש הינו מציאה גדולה, בא סרטו של אלמודובר ומגלה שגם שם מסתתר לעיתים אותו תסריט מדכא שבו הוא אוהב אותך בגלל שהוא חושב שאת חלשה. אלה שהסרט מתקדם צעד נוסף וחושף מודל גברי-רגיש הטומן בחובו שוביניזם מהזן המסוכן ביותר: הוא אוהב אותך במיוחד כשאת אינך!

נשים: אוביקטים נחותים

במרכז הסרט שתי מערכות יחסים: אחת בין לוחמת שוורים בשם לידיה וכתב עיתון בשם מרקו. והשניה, בין אח רפואי, בניגנו, ורקדנית בלט בשם אליסיה. רגישותם של הגברים ניכרת מתמונת הפתיחה. שני הגברים מוצגים לראשונה כשהם צופים בהופעת ריקוד (כן, כן ריקוד ולא משחק כדורגל) של שתי נשים וגבר על במה. כלומר מדובר בשני גברים (לטיניים) חובבי אמנות! וכדי להוסיף לדרמה, אחד מהם מתרגש מההופעה עד כדי דמעות. אולם, אם חשבת שאכן מדובר בשינוי מבורך, בו הגברים מעריצים ומתרגשים מנשים עד דמעות, מבט חוזר מגלה שכבר מסצנת הפתיחה אלמודובר מכניע ומכופף את דמות האישה שמסוגלת לרגש את הגבר; הנשים בהן צופים הגברים אינן בוחרות את נתיב הריקוד. הן רוקדות בעיניים עצומות בחדר גדוש רהיטים ללא התיחסות למתרחש סביבן, מובלות על ידי גופן תוך התקלות חוזרת בקיר מרופד לצידן. הגבר, מצד שני, מכיר בחולשתן ומתרוצץ על הבמה בעיניים פקוחות כשהוא מזיז בטובו את הרהיטים כדי לאפשר את תנועת הנשים. הוא לבוש בקפידה מכף רגל ועד ראש, לעומת הנשים הרוקדות ברגלים יחפות ובכותונת שקופות. בעיניהן העצומות, לבושן החושפני (המאפשר הצצה לשדיהן) ובפניהן נטולות האיפור; הנשים חשופות לחלוטין למבטי הקהל והן תלויות בגבר שעל הבמה שיאפשר להן להמשיך לרקוד. צורת הסתכלות על נשים כעל אוביקטים נחותים, חסרי דעת ובינה, הנתונים לחסדי הגבר המטפל בהן נשזרת לאורך כל הסרט.

חסדי המבט הגברי

בהמשך הסרט אלמודובר מטעה את הצופה בהציגו כביכול שתי נשים עצמאיות. האחת לידיה, לוחמת שוורים- מקצוע המהווה שיא ההתקדמות הנשית לקראת שיויון. והשניה אליסיה, רקדנית– מקצוע המסמל חופש ותנועה. אולם כבר מהאופן שבו שתי הגיבורות מוצגות בהתחלה ניכר השעבוד שלהן לחסדי/רחמי המבט הגברי. לידיה מוצגת לראשונה כדמות בתוכנית טלויזיה גרוטסקית ממנה היא נמלטת לאחר שאלות קשות של המראיינת ואילו אליסיה כצמח בבית חולים. גם כשהתסריט מתפתח ואנו לומדים יותר על הדמויות, אנו מגלים שבלידיה יש מספיק עוצמה להלחם בשור זועם אולם היא מוכנעת בקלות כשהיא נתקלת בנחש (דבר שמזכיר לנו את חטאה הקדום של האשה). ואילו דמותה של אליסיה מוצגת כאוביקט כפול. היא קיימת בעיקר באמצעות זכרונותיו של בניגנו, וזכרונותיו אותה מבוססים על צפייתו בה רוקדת מחלון דירתו הממוקם מול הסטודיו לריקוד שלה. כלומר שתי הנשים מוצגות כאוביקטים ושתיהן נדרשות לגבר שיציל אותן. לידיה למרקו, שיגרש את הנחש ויעזור לה להתגבר על יסוריה, ואליסיה קיימת רק בזכות מרקו כאילו הייתה יציר מחשבותיו.

הבובה שלו

בהמשך הסרט הגברים הופכים לחברים מאחר ושניהם מגלים נאמנות ואהבה (כביכול) לנשים גם לאחר שהפכו לצמחים. ואכן הסרט מלמד שאשה בתרדמת מאפשרת לגבר התמודדות קלה יותר איתה. מרקו לא צריך לשמוע שלידיה עוזבת אותו, ובניגנו זוכה להתקרב לנסיכת חלומותיו. בתחילה לכל אחד מהגברים יש את הצמח/בובה שלו: האישה לה הוא מסור והנתונה לחלוטין לחסדיו. ובעוד מרקו רק מבקר את הצמח שלו, זוכה בניגנו לחיות את הפנטזיה שלו. לא רק שהוא מפשיט ומלביש את אליסיה תדיר, הוא גם לחלוטין שולט בגופה. ותמונה אחר תמונה אנו רואים את גופה הערום מופקר למגעו ללא שום יכולת התנגדות וגבול גם ביום וגם בלילה.
הפורטרט של האשה המוצג בסרט הוא של בובה הנותנת לגבר שליטה מוחלטת בה ובחייה: לא קמה, לא זזה ולא עונה חזרה (מזכיר את הסרט "נערה מתה" שבו מתואר יחס דומה מתוך מבט אירוני על הרצון של גברים בבובות הנתונות לשליטתן). אולם הסרט "דבר אליה" הוא סרט רומנטי. הוא מציג ברצינות תמה לפיה אליסיה לא צריכה לחיות, כי בניגנו חי את חייה בשבילה: הוא הולך לסרטים שהיא אהבה, רואה הופעות ריקוד כפי שנהגה וכדומה. הראיה השוביניסטית האכזרית שהסרט מגלם מתומצתת בדבריו של בניגנו האומר שהוא מכיר את אליסיה לחלוטין. מה יש כבר לדעת, הוא שואל את מרקו, הוא יודע מה היא חושבת ומה היא מרגישה. וכאשר מרקו שואל אותו כיצד אליסיה יכולה לחשוב אם המוח שלה מת עונה לו בניגנו כי אשה לא צריכה מוח כדי לחשוב. אשה היא דבר מוזר.

אהבה מפוברקת

באתר סרט נטען שדבר אליה "מציג לנו עד כמה גברים אוהבים נשים… ועד כמה לעיתים אהבה מטורפת גורמת לגברים לעבור את הגבול האסור". אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לסוג זה של יחס לאשה אהבה. הגבר שם את האשה במרכז חייו אמנם, אבל הוא עושה זאת כדי שיחיה את חייה בשבילה. וכדי שיוכל לחיות את חייה במלואם, הוא צריך את תלותה בו. את התמסרותה המוחלטת. למעשה זאת אהבה שבה האשה נבלעת בגבר שהיא הבובה שלו. כך בהיגיון של הסרט, השימוש שעושה בניגנו באליסיה לסיפוקו מפרה אותה ומעורר אותה בסופו של דבר לחיים. אלמודובר חוסך מהצופים את הסצנות בהם בניגנו שוכב עם אליסיה חסרת ההכרה, מאחר והוא חושב, ובצדק, שזה פוגע ברעיון האהבה הרומנטית שהוא מצליח לפברק כה יפה. לקראת סיום הסרט, אליסיה מצליחה לשמור על מוקד משיכתה כשהיא חוזרת לחיים מאחר והיא שומרת על תכונתה החשובה: היא נותרת בובתית כפי שהיתה. בעיניה הפקוחות בתמיהה, פניה הקפואות, דיבורה החלוש, הקביים התומכות, היא עדין משמשת כמושא אהבה מרגש מאחר והיא משדרת תלותיות וצורך בעזרה. בתמונה האחרונה של הסרט מרקו נפגש עם אליסיה בהופעת בלט. אליסיה מפגינה כלפיו קירבה מידית. היא חשה באינסטינקט שהוא יכול להגיד לה מי היא, כאילו שהוא מכיר אותה כל כך טוב. מה לא?


לסרט באיי.אמ.די.בי

מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

תגובות

  1. סינמונגירל

    לכתב קוראים מרקו, לא מריו. היות וחוזר מיליון פעם במאמר, כדאי לתקן.

  2. בננית

    יופי של מאמר. ובעקבותיו: כבר מזה זמן נדמה לי שהתרגום העברי לשם הסרט חוטא באותו מקום בדיוק, כי habla con ella משמעו, להבנתי, דבר איתה, לא דבר אליה. זה כל מה שצריך, בנים.

  3. אחרון המוהיקנים

    יקירותי ויקירי
    צודקת בעלת הטור, וגם טועה בו בזמן
    כי סרט אינו מאמר פוליטי בידיעות אחרונות, וגם לו טיעון בפולמוס מתלהם בפופוליטיקה, ואפילו לא תגובה שנונה וחצופה ב"בננות".
    סרט מתאר תחושה, אפשרות, פנטזיה, צורך, סיוט, מצב
    לא מצב אידיאלי…
    לא איך צריך להיות ואיך צריך להתנהג
    (מה שבאמת נשמע בדרך כלל מרוב התגובות באתר חביב זה)
    כי אם אמירה על החיים, על בני אדם
    לא "מושלמים" לא "מוסריים" אבל חיים ואמיתיים לרוב יותר מכל טיעון מוסרני זה או אחר
    אם נסכים לעזוב לרגע את הראוי, ונתמסר לרגע לקיים, לעצמינו, לרגשותינו ללבבנו,
    גם אם לא נצליח לבטא את עצמינו ביצירת מופת,
    לפחות יהיו חיינו עמוקים ומלאים יותר, סלחניים יותר ושוב, סליחה, אמיתיים יותר

  4. יהודה'לה

    הגברים בסרט הם פנטזיונרים מזן הנחות ביותר. הם אנטי-גיבורים ולא, חלילה, מודלים לחיקוי.

    האחד – אונס אשה נכה.
    השני – עיתונאי המעדיף לאנוס את המציאות (האשה שאהב בעצם לא אהבה אותו).

    אין לייחס לשני אלה ערכים שמעולם לא התיימרו להחזיק בהם.

  5. ערס פואטי

    גם על הסרט, אבל גם על סימני הקריאה (!) הנשזרים במאמר, שהם רק חלק מהתפיסה הנובעת ממנו של – "יש לי מסר להעביר, ואני אתעלם מכל מה שסותר זאת!"

    כמה נקודות ששמתי אליהם לב, כאלה שהכותבת משום מה התעלמה מהן, או שסתם חושפות את המצע הרעיוני אליו מותאם, במקרה זה, הסרט, והכל בדרכה להוכיח את הברור מאליו – אפילו הגבר הרגיש הוא נורא פויה!

    1.
    הכותבת מתעלמת לחלוטין מהעובדה שבמאי הסרט הוא הומוסקסואל מוצהר. ככזה, נקודת המבט שלו על רומנטיקה, יחסי גברים=נשים וכל השאר היא שונה במופגן, וזה נושא עליו הוא דיבר גם בראיונות. אין לי כאן את הלינק אבל כבר אמר מישהו שביחסי הגברים נשים אשר בסרט, יש גבר אחד גברי (מריו, עיתונאי שטח קשוח, קוטל נחשים) המגלה רגישות (בוכה ללא סיבה למראה אמנות) ואחד נשי (בנינגו, אח סיעודי מטפל, שמעולם לא היו לו יחסים עם נשים, והסרט גם רומז מפורשות כי הוא הומוסקסואל) המגלה סממנים בוטים של ניצול כלפי הנשים – הוא אונס את אליסיה בעודה ישנה.

    גם הנשים בסרט – לידיה היא מאוד "גברית" בעיסוקה, ובסצינה אחת בה היא לובשת את בגדי המטאדור היא אף מהדקת את שדיה בתחבושת עבה – מעין שלילה של הנשיות, בעוד אליסיה, הרקדנית, אכן מופיעה כנשית ברוב אורחותיה, כולל עיסוקה הענוג לפני שהיא מאבדת את הכרתה.

    משום מה, נושאים אלו נראים "לא רלוונטיים" למאמר, ולמעשה, מי שלא ראה את הסרט או קרא עליו במקומות אחרים, לא היה יודע על קיומם.

    2.
    "הגבר הרגיש מהווה מודל אלטרנטיבי רצוי" – כן, וכמה חבל שהורגים את הדולפינים בשביל הטונה. מאחר והמאמר מוכיח שאין דבר כזה, "גבר רגיש", הרי שאין מודל כזה, לטענת המאמר. הוא שאמרנו: כל הגברים פויה, גם הרגישים. למעשה, הסרט טוען מפורשות שגבר שהוא "רגיש" עד כדי איבוד כל סממן גברי (בנינגו) נדון לכישלון בכל תחום (בסופו של דבר, מרקו זוכה באליסיה, סליחה על הספוילר). גם התיאור של שני הגברים הצופים במופע מחול (של פינה באוש, הארדלי אה שובניסט ביץ', והרקדניות שם יכולות לסמל לא מעט דברים, אבל "אוביקטים נחותים, חסרי כל דעת ובינה" נמצאים יותר בעיני הכותבת, לא במופע) ולא בכדורגל (גברים במופע אמנות + סימן קריאה פמיניסטי), נוטף איזה זעם מוסתר על כך שהסרט לא עוקב במלואו אחר התיזה שהכותבת רוצה ומתעקשת למצוא בו.

    3.
    האם לוחמת שוורים הוא שיא ההתקדמות הנשית לקראת שוויון?

    4.
    "דירתו" של בנינגו היא הדירה בה הוא חי עם אמו עד מותה. נושא המתקשר לחוסר הקשר שלו לנשים בכלל ולהומוסקסואליות הלא ממש חבויה שלו. אבוי, זה סותר את התזה. אז הלאה.

    5.
    הגברים מתקרבים בסרט מתוך הרבה סיבות, בין היתר העובדה שאהובותיהם (הממשית והנוטשת בקרוב והדמיונית אך הנתונה כרגע לטיפול) איבדו את הכרתן. על העובדה ששני הגברים משקיעים זמן ומרץ בטיפול בנשים הפגועות שלהם לא מתעכבת הכותבת, ואם כן, הרי רק על הרעיון שעכשיו הם יכולים לשלוט בהן. כמו שנאמר – לא משנה אם השפן חבש כובע או לא חבש כובע, את הכאפה הוא יחטוף.

    6.
    "סרט רומנטי. הוא מציג ברצינות תמה לפיה אליסיה לא צריכה לחיות, כי בנינגו חי את חייו בשבילה". אוי אוי אוי, המפגש המדכא של התזה הפמיניסטית עם מראה העיניים: למעשה, הסרט מראה את אליסיה, לאחר ששבה להכרתה, כאדם הראוי לאהבה וליצירה, וככזה שיזכה בהם. גם ההריון אליו נכנסה מהאונס של בנינגו מסתיים בוולד מת – זו לא היתה אהבה אמיתית שיש לה פרי. אגב, מי שחי את חייו עבור מישהו אחר, הוא אמור להיות הקרבן והאומלל, לא? אופס.

    אבל אם נאמר את המשפט המופרך הזה במאמר, אפשר גם להוסיף מייד אחר כך "הראיה השובניסטית האכזרית שהסרט מגלם מתומצתת בדבריו של בנינגו האומר שהוא מכיר את אליסיה לחלוטין". הא, ועוד פעם – הא! לגבי האכזריות או אי האכזריות, שלא לומר השובניזם של אלמודובר, הרי עיניה של מירנדה לב רואות כל דבר במשקפיים חד נרתיקיים מעציבים. אבל אם זו הראיה של הסרט, מדוע הוא מסתיים כפי שהוא מסתיים?

    (רמז לקוראות/קוראים שלא איבדו את חוש המידה: סוף הסרט הוא ראשיתה של אהבה בין מרקו לאליסיה, אהבה של גבר ואשה, לא שני אוביקטים הנתונים לתיאוריות על מי רואה כדורגל ואיזה סוג אמנות הוא "נכון" ואיזה לא). אלמודובר די משתין בקשת על תפיסות חברתיות נוקשות, פמיניסטיות, שובניסטיות וגם אלו של "הטעם הליברלי הנכון". זה אחד הדברים המרהיבים בסרטיו, אבל לא זה מה שיעצור את המאמר.

    7.
    ושוב, בדברה על האהבה כפי שהסרט מציג, אומרת לב כי אין זו אהבה באמת, מאחר ו"הגבר שם את האשה במרכז חייו אמנם, אבל הוא עושה זאת כדי שיחיה את חייה בשבילה". נכון, זו אינה אהבה. זו גם אינה הגשמה של פנטזיה שובניסטית (אכזרית?) כלשהי. זהו ויתור על העצמיות שלך לחלוטין לטובת חיים של מישהו אחר. אבל אם גבר עושה דבר כזה, לא נעז לקרוא לו קרבן מסוג כלשהו. לא ולא, זוהי שוב התגלמותו המחליאה של השובניזם המרושע. מזל ששמנו לב.

    8.
    "רעיון האהבה הרומנטית שהוא מצליח לפברק כה יפה" – מישהו יכול להסביר למה התכוונה הכותבת במשפט הזה? ומהו רעיון האהבה הרומנטית?

    9.
    הדבר הכי מקומם במאמר – הסצינה *המכוננת* של הסרט, החשובה ביותר, אותו סרט שחור לבן עליו מספר בנינגו לאליסיה השקוע בתרדמת – לא נזכר בכלל. ואפילו לחלוטין. ואפילו לא נרמז עליו. זוהי הסצינה מסרט קולנוע עתיק לכאורה, בה גבר שבלע תרופה שיצרה אהובתו המדענית, מתכווץ והולך, והולך ומתכווץ, עד שגדלו כגודל אצבעון. בלילה, אותו גבר מחליק על גוף אהובתו, עד שהוא מגיע לפתח נרתיקה. הוא מציץ פנימה, אוהב את מה שהוא רואה, וקופץ לשם, ונעלם. חזרה לרחם? אפשר לפרש זאת בהמון דרכים. אבל זו הסצינה המרכזית והמכוננת שבסרט. נראה לי שכותבת המאמר המכובדת לא מצאה שום דרך להכפיף אותה לתזה התמוהה שלה, אז היא ויתרה על הזכרתה כלל. במקומותי קוראים לזה חוסר יושר אינטלקטואלי, אבל מקורותי כוללים גם כדורגל, אז מה אני מבין.

    • שנם סנם עם כנר גדל

      ואתה דביל, מה חדש?
      ובניניו לא היה אומו חבוי, והסרט גם לא רומז על זה, לא מפורשות ולא בנסתרות.
      הוא אמר לאביה של אליסיה שהוא אוחצ'ה מוצצת, אך ורק כדי שזה יאפשר לו גישה כה אינטימית לאליסיה. לפיכך ולא רק, בניניו לא מייצג את דמות האומו החבוי שאתה מנסה להציג אלא את דמות הסטרייט הרפה (מהעיניים ההומוסקסואליות של אלמודובר) שכל ישותו היא סגידה מוחלטת לגוף אישה חסר חיים, באשר היא אישה וגוף.

      וכאן ההפתעה, דווקא מרקו, הוא הוא הנושא בכתר שכתרת לבניניו. אותו מרקו, לכאורה סטרייט גברי (הורג נחשים, פאליזציה, ושום חטא קדמון כמו שכתבה לב) אותו מרקו עם זהות מינית מבולבלת, שמאוהב באישה גברית, שלא מחזירה לו אהבה, אבל בעצם מאוהב עדיין גם באקסית המיתולוגית וכשזאת מתחתנת וההיא מתפגרת, הוא נוסע לירדן לטהר את עצמו (בעוד סמל נוצרי של אלמודובר) ואץ רץ בחזרה כדי להציל את בניניו כאשר הוא בעצם מחפש את הזהות המינית שלו, רמז לאומואיות שלו יכולת לראות בהערה של אחת מהאחיות לגבי גודל האיבר שלו, שמן הידועות היא שזה אחד מהדברים שיותר מעניינים אומואים (מייד אחרי עצמם)

      לסיכום.

      באת לצאת נורא חכם שנון, סימנת באדום את השם שלך כדי לקבל אולי גם ריקושטים לדואר.
      אבל יצאת דביל בסגנון סטודנטית לקולנוע שנה א' ממעלות-תרשיחא (מהאגף התרשיחאי שלה)

      • קודם כל הומואים זה ב-"ה" פותחת לא באלף. דבר שני , יופי מצאת נקודה שסותרת(?) מה שהוא כתב, זה לא מצדיק את הסגנון שלך, ועדיין יש הרבה נקודות חשובות בתגובה של "ערס פואטי", שאולי תקרא אותן שוב ותלמד משהו.

      • ערס פואטי

        אכן, פעם ראשונה שהשם שלי מסומן באדום. אופס.

        לגבי הרמיזות ההומוסקסואליות של בנינגו – לאו דווקא הדיבור שלו עם האב – מה גם שהאב הפסיכיאטר מעלה את הרעיון, ומבלבל את בנינגו. יותר דווקא התייחסותו לנשים – כולל אליסיה. אבל נעזוב את זה.

        תסלח/י לי על הפסיכולוגיה בגרוש כלפיך, פשוט לא מצאתי מי שיפרוט לי ליותר נמוך, אבל אלגנטיות היא עניין הכרחי כדי להיות מרושע ושנון, בלעדיהם את/ה סתם יוצא פוצי/ת. לא יודע מה עשיתי (או סירבתי לעשות) לך, אבל בשביל לבוא בפוזה של דורותי פארקר באלגונקוין, את צריכה גם, אהם, לומר משהו.

        • שנם סנם עם כנר גדל

          חה, כל כך מתאים לך לחשוב מייד ש"סירבתי לעשות לך משהו" רק בגלל שמישהו לא הסכים אותך, או מישהו חושב שאתה פלצן. אז אני מבין שכל מי שלא מסכים אתך, סירבת לדפוק אותו, נו אולי אתה האומו(באל"ף) החבוי בכל הסיפור הזה. וחבל שאין קול ואינטונציה להודעות כדי שתשמע את זה, לא משנה, אני הוא, לא מכיר אותך וגם לא סירבתי לעשות לך כלום, סתם נראתה לי פלצנית תגובתך ללב. סה טו מון שרי. אל תסרב כאן לאפחד אה? חחח

          • ערס פואטי

            ושוב – לא יודע לכתוב, ואין לו ממש מה לומר, העיקר אבל שאתה מלא בשביעות עצמית ברמות שגם עמרי שרון מתנזר מהן. תמהני על שום מה, ובכל זאת, לא מאוחר לומר שוב:

            למרות שאתה מתעקש להסיט את הדיון, בכל זאת: אתה מתעכב על שאמרתי "רומז" לגבי ההומוסקסואליות לכאורה של בנינגו, אבל מתעלם מנקודות אחרות, מהותיות הרבה יותר.

            לגבי עצם הסתירות הבאות בהמשך – "לא מכיר אותך" ומצד שני "כל כך מתאים לך", הרי מה נאמר, אפילו כותבת המאמר לא סתרה עצמה כל כך טוב.

            הביטוי "חחח" הוא אכן ביטוי לא פלצני, ויפה שהשתמשת בו.

            • שנם סנם עם כנר גדל

              טוב אני אנסה לאסביר כמו שמסבירים לילדה מפגרת

              לא מכיר אותך- נאמר בתגובה על האמירה הדבילית שלך לגבי זה שאולי סירבת לי למשהו, יען אולי רצית שתזיין אותי, אבל אתה נורא בררן שזה משהו. וגם כי אני באמת לא מכיר אותך בריל לייף.

              כך כך מתאים לך- זה לעומת זאת כן נאמר בהתייחס להכרות וירטואלית לא מעמיקה שלי מדברים שאתה כותב ומתגובותיך. כל עולל אוזבקי בן יומו היה מבין את זה, גם אתה הבנת את זה, אבל שוב אתה מנסה לרמוז על איזו הכרות מפוארת, בה אני נקבה שמנה שירדה על ברכיה וביקשה למצוץ, אבל לך יש גבולות. יה רייט.

              לגבי ה-"לא אמרת כלום"

              התייחסתי לנקודות שאתה התייחסת אליהן, הזהות המינית של הגיבורים, פלוס עוד כמה דברים. אתה יודע, להגיד שלא אמרתי כלום, בזמן שכל מי שיקרא יראה שאמרתי, אתה לא יוצא טוב מזה, פשוט כי קוראים בין היתר את ההודעה שלי, תתפלא, לא כולם מדלגים על תגובות כי אצה רצה להם הדרך להגיע כבר לתגובה של ערספואטי.

              נ.ב.
              נורא נחמד כל החלליות הקטנות בדמות כל מיני "בן" ו"אלימלך זורקין" נטולות האימייל, שיוצאות מחללית האם הגדולה הבלתי מסורבת בעליל והערספואטית הנצחית. כה לחי! כמו שהייתה אומרת דודתי רגינה השמנה.

              • ערס פואטי

                למעשה, התייחסת לכמה דברים: לזה שאני סטודנטית ערבייה לקולנוע, לזה שאני מפרסם אימייל כדי לקבל תגובות, לזה שאתה לא שמנה שרצתה למצוץ לי וסירבתי – והכל במידת השנינה היפה והניסוח המדוייק.

                ושוב, לנושא:

                שאלת היותו של בנינגו הומו מרומז או לא ראויה לדיון. אך היא אפילו לא נקודת המשנה במה שהעליתי.

                לא התייחסת לשום נקודה אחרת. במיוחד לא לשתיים החשובות. לתשובתך (הכלל לא פלצנית, אני משוכנע) אודה:

                1. לב לא אזכרה במאמר ולו לרגע את סצינת המפתח של הסרט, גם לדבריו של אלמודובר עצמו. סצינת ה"סרט הישן" בשחור לבן, עם האיש המתכווץ המחליק לתוך הוואגינה.

                2. התזה של לב, הקיימת גם בכותרת המשנה, אומרת ששובניזם הוא "גבר שם את האשה במרכז חייו אמנם, אבל הוא עושה זאת כדי לחיות את חייה שלה". ועל זה אומר שוב – דהההה. ואני חשבתי ששובניזם בוטה היא הכרחת האשה לחיות את חייה שלה עבור הגבר, לא שהגבר יוותר על חייו שלו. זו הנקודה הבסיסית בתגובתי, אבל אתה שמת לב לבנינגו האומו. כל אחד ומה שהוא אוהב.

                אשמח מאוד אם במסגרת החלפת המהלומות שלך, רגע לפני שאתה מכריע אותי עד עפר ומוכיח לכולם כמה אתה תותח, תתייחס גם לנושאים הללו.

                כמובן שאני כתבתי בעילום שם את ההודעות אחרות, והכל כדי לבלבל את עיני הקוראים שלא ישימו לב כיצד הוכחת אותי באותות ומופתים וסתרת את כל דברי. יפה מצדך לעלות על זה, ומתוחכם עד מאוד. משעניין זה נפתר, אנא ענה לשתי הנקודות שלמעלה, מהן היטבת להתעלם באלגנטיות ואנינות.

                לצערי הרב, מזמן כבר לא היה לי המזל לקבל ולו בפוקס אויבים ראויים. אתה לא נראה מועמד, האמת, אבל כנראה שזה מה שיש. גם קונוסים עוזרים לתרגול הכדרור.

                • שנם סנם עם כנר גדל

                  אתייחס לנקודות האלה:

                  סצינת הסרט האילם: אני לא יודע אם היא הסצינה המרכזית או סצינה שעליה הסרט נתמך, אבל היא ללא ספק מרכזית וחשובה. לא בכדי התעלמה הכותבת מהסצינה הזו, כי כמו שגם אמרת אתה , עד כמה שאני זוכר, הסצינה הזאת נוטה להפריך את התאוריה של הכותבת, בדבר השוביניזם של הגיבורים. מעבר לאלמנט הפסיכולוגי של "חזרה לרחם" יש כאן לדעתי הסתכלות אומואית של אלמודובר על אישה, כמעט בכל סרטיו, אולי מלבד הכל אודות אמא, שהיה שיר אהבה לנשיות, וגם הגיבור הגבר היחיד בו היה בעצם אישה. בשביל להבין את הסצינה יש לחזור אחורה לסרטים שלו ולראות את המימד הגרוטסקי שהוא מייחס לנשים, בהיותן כל כך לא מובנות וגדולות מהחיים, לא נשאר אלא להציגן כגרוטסקות, לא כלגלוג, אלא כהאדרה. יתרה מזאת, יש בסצינה הזאת לדעתי, מעבר לפן הפסיכולוגי של כיצד אישה נתפסת, מחווה לסרט האילם האמריקאי של תחילת המאה הקודמת. אלמודובר מושפע וזה לא סוד מהקולנוע האמריקאי של שנות השישים, שיצא גם הוא מאותה אדרת של ז'אנר הסרט האילם. קולנוע שהאמריקאים בעצמם שכחו איך עושים ולכן הם מסתכלים על אלמודובר כעל סוג של משיח.

                  הסרט הזה, לעניות דעתי, הוא הטוב בסרטיו של אלמודובר וללא ספק הבוגר מכולם, אפשר לראות אותו כתעודת בגרות של אחד היוצרים היותר מוכשרים היום בענף. הסרט נעדר את הצורך להצחיק בכח. אפשר לראות אותו כהמשך להכל אודות אמא שעסק בנשיות על השלכותיה, האמהיות, והרגשיות. ואם בהכל אודות אמא הגבר היחיד היה "אישה קלאסית", כאן יש לנו אישה בדמות "גבר קלאסי", לוחמת שוורים עשויה ללא חת שמוכרעת בסופו של דבר, בדומה לגבר קלאסי כפי שתופס אותו אלמודובר, ע"י חרדת נטישה. הסרט עוסק ביכולת הגברית לאהוב בצורה טוטאלית, באופן שהאומנות נהגה לייחס לנשים. ועל כך מגיעות לו תשואות. סרט נפלא.

                  אין לי עניין בהחלפת מהלומות איתך, או בלצאת שנון על חשבונך.

                  • ערס פואטי

                    אך הסכמתי עם רוב מה שאמרת.

                    • שנם סנם עם כנר גדל

                      החלפתי איתך מהלומות די והותר. וניצחתי ברוב קרבות הכאפות הוירטואליות.

                      בהמשך לסרט, רציתי להוסיף שאפשר היום להגיד שאלמודובר עושה קולנוע אמריקאי כמו שהאמריקאים היו אמורים לעשות, אלמלא חדוות האולפנים הגדולים והכסף.
                      אל לא להתפתות בשום אופן כמו רבים וטובים לפניו, לעשות סרט באמריקה, מעטים האירופאים שעשו זאת בצורה מעוררת כבוד, אולי קוסטריצה הצליח באופן חד פעמי. אצל אלמודובר חוששני שזה לא יראה טוב.

                      ואם מישהו היה צריך עוד רמז לקריצה ולמחווה של אלמודובר לסרט האילם האמריקאי, לא יכולה להיות קריצה גדולה יותר מהליהוק של ג'רלדין צ'פלין.

                    • הלו אני לא חללית, אני מקסימום חייזר. ולא הייתי ניכנס כאן לשאלת הזהויות הוירטואליות של הכותבים, כי ממילא לא נצא מזה..

      • אלימלך זקורין

        יש באמת ז'אנר אנושי כזה? הוא הוכר על ידי המועצה לביטחון לאומי?

    • אשה אשה ורק אשה

      לערס פואטי במילה אחת: *הללויה!!!

    • חפרפרת

      על שהיית לי לפה, וענית כהלכה לביקורת המשמימה בעיוורונה.
      הסרט הוא אחד מהמרגשים והחכמים שראיתי בחיי.
      עשה אותו קוסם, קוסם, קוסם.
      יצאתי מהסרט שטופת דמעות (מכל מיני סוגים), ושאלתי את עצמי איך, איך, איך.
      איך אפשר ליצור כזה דבר מדהים, נוגע ועמוק באמת.

      ובנימה אישית יותר (וזה לא קשור לסרט, אני מזהירה מראש): כפמיניסטית, צר לי שמה שהתחיל כאחת התנועות הפוליטיות החשובות בהיסטוריה הפך לאוסף קלישאות בחוג ל"לימודי מגדר" (ביטוי שנשמע כמו קללה, ולא בכדי), ולפרוגרמה פוקויאנית שמחפשת אחר הקונספירציה והדיכוי בכל יצירה, תופעה תרבותית או תחושה. הביקורת הנ"ל היא דוגמא אופיינית לכך.

      הדבר חמור ומעציב כאחד, ואני מבקשת להצטרף כאן לבקשתו המרומזת של הערס: גבירותי, אל נא תשכחו שהחיים מורכבים, וזה סוד קסמם. ממש חבל לוותר על חדווה והתפעלות לטובת אוסף קלישאות פשטניות. העונג שבשרבוב השפתיים הצדקני פשוט לא שווה את זה.

  6. אוי! אוי!
    ושוב אוי!
    ועכשיו שמישהו ינסה בבקשה לאכול בתאבון
    את עוגת הקצפת הנהדרת הזאת
    שהמאמר חרץ בה חריצים אכזריים

    ויש דברים
    שהשתיקה יפה להם

    רוצו לראות
    תהנו
    ותשתקו

    מיש 🙂

  7. מיכל

    צפיתי היום בסרט.

    אני אישית הרגשתי מועקה וחוסר נעימות מסוימת כבר לקראת סופו. המוזר, או אולי הלא כל כך מוזר הוא, שראיתי את הסרט עם קבוצה של די הרבה אנשים, ומצאתי את עצמי ממש מתווכחת איתם, הם טענו שהסרט קליל (??) . הטענה העיקרית היתה שאני רואה דברים בצורה קיצונית מידי וזה שהפריע לי שהתבצע כאן אונס שמוצנע מאוד ונסלח זה בגלל שאני לא מבינה שהוא מתבצע מאהבה.
    תסלחו לי, הבנאדם פסיכופת והוא אכן אנס והוא אכן ראוי לגינוי ולא אכפת לי שזה מה שעורר אותה לחיים או שהוא אהב אותה. גם בעלים שמכים נשים אוהבים אותן וסובבים את חייהם סביבן.
    היה לי מוזר שרק אני לא החלפתי את האובססיביות החולנית של האח באהבה.
    זהו בערך.

    יצאתי מוטרדת ונהייתי עוד יותר מוטרדת לגלות שיש הרואים במציאות הביזארית הזו משהו מתקבל.
    זהו.

    • שנם סנם עם כנר גדל

      זה בדיוק מה שיפה אצל אצל אלמודובר, שבירת המוסכמות באופן שיעורר מחלוקת אך ורק אצל מי שחושב מיגדרית, חשיבה סכמטית של שחור ולבן, ומצד שני להתפרש כנכון ויפה אצל מי שהליבידו שלו סנגוויני מספיק כדי לא להתקומם (מה יש להתקומם על חזרה מעולם המתים?) את זה הוא הצליח לעשות בצורה סוגסטיבית, מבלי להיות חייב להראות סצינת אונס, באופן שקומם עליו את הכותבת לעיל, על כי הוא "לא רוצה לפגוע באהבה הרומנטית". והכי טוב יהיה להסביר לך את זה בהפוך על הפוך: נאמר והצמח היה בניניו, והמטפלת הטוטאלית הייתה אליסיה, והיא זאת שהייתה עושה איתו אהבה ומעוררת אותו לחיים, או אז היית חושבת במושגים של אונס פסיכופתי? או שמא היית רואה בזה הקרבה ויופי?
      לסיכום, אלומודבר לשם שינוי לא ניסה להיות כאן פרובקטור, אלא להראות לך שלא הכל בא מתוך תפיסה של טוב ורע, אלא לפעמים, טוטאליות, גם כזאת שהייתה נתפסת כניצול במצב אחר, יכולה להחזיר לחיים. החשיבה שלך במיקרה הנ"ל לוקה בג'נדריאליות מעוותת. אפשר לראות את זה גם כאילו אלמודובר חותר תחתייך, בנושא רגיש לך כאישה, מנסה לצבוט אותך, ואת נגררת לזה ומחזירה לו כאפה במקום להקשיב לו.

      • מיכל

        שלום לך,

        לא חידשת לי הרבה, הרי אמרתי שכבר הואשמתי בקיצוניות וכו', מה לעשות שדעתי עדיין בעינה עומדת. אך אולי לא הבהרתי את עצמי כראוי, הרי הוא נענש וכו' ואני לא חושבת שמגיע לו למות, רק לא מסוגלת להסתכל על הסיפור בינהם כעל "סיפור אהבה", אלא אובססיביות חולנית ומזיקה.
        ולשאלתך , גם אם המצב היה הפוך הייתי מרגישה אותו דבר ושום רגשות של הקרבה ויופי לא היו מחלחלים לליבי!

        בנוגע לכאפה שהבאתי לאלמודובר, אני מניחה שכל כוונותיו היו לעורר מחשבות ויהיו אשר יהיו ובכך שיצאתי מהסרט ועד היום אני חושבת עליו והעיקר – נאמנה לעצמי ומחשבותי ולא נגררת לדעות של אחרים שלא נראות לי, הרי שהכאפה כנראה במקומה מונחת.

        • מסטול

          את מתבוננת בעובדות שבסרט באמצעות דעותיך הקדומות (נאמנה לעצמך?). את רואה מה שדעותיך מלמדות אותך לראות. העובדות בסרט תואמות להפליא את דעותיך (גם של מירנדה), בלי קשר לאמיתותן.

      • ג'ולין

        ואם היא כזאת, האם כאפה לא תהיה תשובה הולמת?

        בנושא האונס ראיה בלתי סימטרית איננה מעוותת אלא מציאותית. גברים אונסים נשים. מתי לאחרונה שמעת על גבר בוגר שנאנס על ידי אישה?

        אתה מציע כסיטואציה סימטרית מצב בו הגבר הוא צמח והאישה מקיימת איתו יחסי מין (כיצד?) אבל בוא ניקח את הסיטואציה הבאה: הגבר הוא צמח והאיש מעוניינת בכליה או אונת כבד שלו לצרכיה (או אולי היא מעוניינת בזרע שלו? זה אפילו יכול להתאים לנושא האהבה המדומינת) כתוצאה מהלם הניתוח הגבר חוזר לחיים. האם זה תקין?

      • יפאורה תבורי

        קראתי בעניין את התגובות עד כה, ולזאת היה לי מה להוסיף אפילו.
        התלבטתי בעניין הנכון/לא נכון. אז הוא אנס אותה. רע. כשהיא צמח. רע יותר. היא התעוררה לחיים. טוב. והוא בעצם עשה את זה מאהבה. עוד יותר טוב.
        וזה נכון, הכל בשיפוט "מגדרי". אגב, נשמע שאתה קצת שופט את מי שחשיבתו שחור-לבן.
        מכיוון שאני עסוקה בחיפוש אחר האמת האבסולוטית שאינה קיימת (כמובן, אדע זאת בעוד כמה שנים) אך יש לה כותרת. והיא – מה שהאדם רוצה.
        תשמעו, לא ראיתי את הסרט. אבל הבנתי מה קרה בסצינה (ויסלחו לי אם אני טועה. ואשמח גם אם יתקנו), ולדעתי, לקיים יחסי מין עם מישהו, שזה כבר אינו אקט "טיפולי" כמו להאכיל, להלביש, לנקות (אקט שנוי במחלוקת, בגלל עניין האינטימיות ואיברי המין) וכ'ו – בלי רצונו, זה לא בסדר. לא בסדר כלפי המישהו הנאנס, ונאנס גם אם האקט בוצע (וכאן באה בורותי לידי ביטוי) ברכות או בגסות. הוא לא ביקש, זו חדירה גסה לגוף שלו. יהיו תוצאות המעשה מה שיהיו, המטרה לא מקדשת וגם לא קידשה (במבט לאחור) את האמצעים.

        ושוב, אתה צודק. אם אישה הייתה אונסת גבר (בכלל ג'ולין, אני לא חושבת שיש להתייחס לעובדה שגברים *כמעט* ואינם נאנסים ע"י נשים בתור עובדה רלוונטית..) ברכות ואהבה, אולי הדבר היה נראה אחרת. אולי, מכמה סיבות:
        1. לא ראיתי את הסרט. גם אם הוא אנס אותה ברכות, אני מניחה שעד אז הצופה כבר היה מודע לעומק טירופו, וגם רכות מטורפת היא..מטורפת.
        2. "רכות ואהבה" כשנאמר כך, בלי הקשר, נתון לפרשנויות רבות. אני מניחה שאם היו מראים את האישה כשולטת בחיי הגבר התלוי בה, (בלי להכנס לויכוח העיקרי) ואז גם מתענגת על מוט הבשר שלו – הנה, תראה איך שונתה המשמעות בכמה מילים – זה היה נראה בלתי הולם. או "לא בסדר", כמו שאמרתי בפתיחה.
        3. יסלחו לי הפמיניסטיות, אבל מה שאני אומרת אינו נוקט בעמדה שוביניסטית/פמיניסטית: לעד יחונכו דורות של פעוטות על גבי התפיסה (ורע, רע לי לומר את זה, אבל זה נכון) שהנשים רגישות ופגיעות יותר, והגברים קשוחים יותר. זה משתנה, אבל באהבה – אפילו סרטי וולט דיסני חוטאים ומציגים את האביר המציל את הבחורה היפה. וכשאישה משחקת בתפקיד ה"חזק" והגבר בתפקיד "החלש" – מטבע האדם לנטות לסלוח לה יותר, מאחר והיא, בתודעתו, החלשה יותר.
        אני רוצה לומר, שוב, שאני לא מצדדת בגישה הזאת. ובכלל, אדם הוא אדם והלוואי ולא היינו חיים בתפסיות ע"פ מה שיש לנו בין הרגליים, ולכן רק נותר לי לומר: שכל אדם יהיה אדם למען עצמו, יקים לעצמו עולם ומלואו ולא יהיה תלוי (או כל דבר אחר) באדם אחר.

        ואז, אולי, נגיע לשלום עולמי …
        שנה טובה.

      • ומה את/ה אומר? בעצם?
        איזה בלה בלה בלה יומרני, מקושט במושגים לועזיים שעאלק יוצקים תוכן לגיבוב האקראי של המילים, שאין להן ולו משמעות או אמירה אחת קוהרנטית וברורה. למה שלא תנסה/ה להתעמק ב"לגעת באושר"? אני בטוחה שזה יהלום (תרתי משמע) אותך יותר.

        הלוואי והיית עמוק/ה ומבין/ה כמו שאתה יומרני/ת.

        • שנם סנם עם כנר גדל

          לא נותן לך הצדקה לאלימות (חח)

          חוץ מזה שיחסית לבליל של שטויות כדברייך, שמהול בכמה מילים לועזיות ששזרתי, היה ליפאורה הרבה מה לענות על זה. דונט יו טינק סו מפגרת?

  8. אריאלה

    את ג'ון אירווינג: העלילות המופרכות, השילובים המרהיבים, הצבעוניות (כי אירווינג מצליח להעביר צבע בספרים), אבל יותר מהכל באהבה שלהם. גם אלמודבר וגם אירווינג אוהבים את הדמויות שהם יוצרים, חומלים עליהן, ולא שופטים אותן. אח אונס פציינטית בקומה? לא נורא, קוקסינל מכניס שתי נשים להריון ואחת מהן חולה באיידס בעקבות זאת? נו שוין, אח מזיין את אחותו? זה בסדר, כי כך הם נרפאים מתשוקתם, לסביות מיליטנטיות חותכות לעצמן את הלשון? ואללה.

    גם לא תמיד נוח לי עם הרעיון לנסות לשפוט אמנות באמות מידה של מוסר והגיון. אין ספק שמה שבניגנו עשה לא נכון מבחינה מוסרית, אבל זה העיר את אליסיה, לפעמים למעשה "רע" יש תוצאות טובות. נראה לי שמה שמפריע פה זו התפיסה הפרוטסטנטית לפיה הכוונה חשובה יותר מהמעשה או אפילו מהתוצאה. אז הנה, מעשה פויה, תוצאה מצוינת, מי ישפוט?

  9. בננית הבטא

    ואני תוהה להיכן נעלמו הבננות ולמה רוב התגובות הן של גברים

  10. אייל כגן

    התאפקתי, חשבתי (קורה), התאפקתי, אמרתי אל תגיב, למה לשחק לידיהם, מה אתה סנגור של אלמודובר, מי אתה אל מול חבורת חורצי הלשון המסוגננת שמנתחת יחד עם כותבת המאמר, סצנות על גבי סצינות, משסעת במילים בנינגו ומריו.

    טוב, אז בואו נעביר פאזה. אתם מדברים ומדברים ומורחים ומקשקשים ולא מקשיבים. לא עוצרים שנייה להקשיב לקול שיוצא מהסרט. דבר איתה, דבר אליה , צא מעצמך אל תזיין את המוח באתרי בננות ותפגין כמה אתה תותח וירטואלי, תפנים.

    תסתמו את הפה, תקשיבו.

    אלמודובר, ביצירת מופת , לא פחות ועוד יותר מותח הפעם עד לקצה את גבולות האהבה. מבחינתו אפשר לאהוב את מי שלא שם, את הזיכרון, הגוף הוא רק כלי , יש נשמה.

    תאהבו.

    ותסתמו.

  11. דבורה הנביאה

    ניתוח מעניין, שבהחלט האיר את עיניי. תודה.

  12. שוברת לבבות קטנה

    ניתוח נפלא. כל הכבוד, מירנדה.

    זה מכבר, מזה שנים, שהאבחנה הזו מלווה אותי, וכשאני שוכחת אותה, המציאות מלמדת אותי שיעור מחודש על כך: הגברים המסוכנים ביותר הם לפעמים דווקא ה"רגישים", "רוחניים" וכו' שלא לדבר על אנשי אמנות, פסיכולוגיה וכיוצ"ב. אותו סיפור ישן נושן, אותו גרעין גברי-שוביניסטי-שתלטני, אבל בשפה כה מטעה, כה מתעתעת… נשים, במיוחד צעירות מאד, נוטות לראות בגברים מהזן הזה את הגבר האידאלי. במרבית המקרים (כמובן שיש יוצאי דופן. תמיד.) הן יגלו שהנ"ל רגישים בעיקר לעצמם. אבל השפה שהם משתמשים בה – הופכת לסיוט האמיתי. שפה מטעה ומתעתעת, כזו שמשתמשת בטרמינולוגיה "שלך" ומפריעה לך להודות, אפילו בינך לבינך, איפה את *באמת* נמצאת. *הוא הרי כל כך נ ח מ ד, ר ג י ש, מ ב י ן, וכו' וכו'*…
    בסוף את כל כך מתגעגעת לאיזה מהנדס-חשמל או רואה חשבון, סתם גבר שמודע למגבלות הגבריות שלו ולא מסתיר אותן מאחרי הררי מניפולציות פסיאודו-פסיאודו-רגישות ושיוויוניות…

    • שנם סנם עם כנר גדל

      בלבוש

      מה הקשר בין הבליל הפסאודו דק אבחנתי פוסט פלצניסטי שכתבת
      לבין הסרט של אלמודובר.

      פורום זוגיות במשבר זה בתפוז חומד (חומד זה גם רטוריקה של אומנים-רגישים-בעיקר-לעצמם?)

  13. שרון

    סרט מדהים- רוצו לראות.
    בקשר לבנינגו- אני מאמינה שהוא חולה נפש,ולא אנס את אליסיה בזדון…
    אם יש תיאוריות אחרות אשמח לשמוע….

    יום טוב!

  14. ד"ר לא

    אחרי בערך שלוש ורבע דקות שבהן חגג הטרנד של הגבריות הרגישה, החליטו הנשים שכל עניין הרגישות הזאת לא כל כך מתאים להם, ובעצם הן מעדיפות את המודל הישן והטוב של הגבר הכוחני והאוטיסט. אלא מה? כדי לבצע את הפליק-פלאק האידיאולוגי הזה לאחור הן נאלצות להביא איזה תיאוריה שתתמוך בו.

    רוב התיאוריות האלה טוענות בצורה כזאת או אחרת שהגבר הרגיש הוא לא באמת גבר רגיש, ומתחת לרגישות המזויפת הזאת מסתתרים דברים שהם הרבה יותר גרועים ממגרעותיו של השוביניסט המצוי. שלא נדע.

    נו באמת.

    אחר-כך אתם תמצאו עוד איזה חרא שרמנטי, וכשהשארם ייעלם, ויישאר רק החצי השני, אתה תבואו לקונן פה בפורום על זה ש(כפרפראזה על השיר) כל הגברים אותו דבר. ואנחנו נגיד – כפרפראזה על שיר אחר – "ככה את רצית אותי".

    • שוברת לבבות קטנה

      לא ד"ר, לא הבנת כלום.

      הן לא רוצות את המודל "הישן והטוב" של השוביניסט האוטיסט. הן רוצות מודל חדש. והן אומרות שאי אפשר לעבוד עליהן בעיניים. חדש זה חדש, לא החרא הישן בתחפושת חדשה.

      כשאני מעדיפה מהנדס חשמל שמודע למגבלות הגבריות שלו, אני מתכוונת לזה שאני מעדיפה דיבור שבו לבן הוא לבן ושחור הוא שחור. החרא הישן בתחפושת החדשה מתנהג בדיוק כמו חרא ישן אבל טוען על שחור שהוא לבן ועל לבן שהוא שחור.

      הוא מאמץ את הטרמינולוגיה הפמיניסטית כדי שתשרת את סדר העדיפויות האנוכי שלו.
      (אני פמיניסט. אני צריך אשה חזקה כי אחרת אני אדרוך עליה. אני בוכה בסרטים אבל מחכה שתשלמי עלי במסעדה גם אם את מרוויחה חצי ממני, בגלל שאני שיוויוניסט. וכן הלאה וכו')

      הוא מעצבן.

      • ד"ר לא

        אני חושש שאני פחות או יותר מסכים איתך. אף אחד לא אוהב אנשים מזוייפים.

        ועדיין, יש לי תהייה: איך זה שהנשים, עם כל הרגישות המפורסמת שלהן, לא מסוגלות לקלוט את הרגישים המזויפים האלה במבט ראשון? איך הן לא קולטות שהפמיניזם אצלם הוא רק טרמינולוגיה והרגישות היא רק פוזה?

        והתשובה שלי: כי הנשים רוצות מין דו-חי כזה, שמצד אחד הוא מאצ'ו, מצד שני הוא רגיש. כלפי חוץ הוא קשוח כזה, קצת בוטה, כאילו אדיש, כאילו סרקסטי, אבל בתוך הקליפה מתחבאת אצלו נפש רגישה של משורר. ואם אפשר, שהנפש הזו לא תתגלה כלפי כל אחד ובכל הזדמנות, אלא רק כלפיה, לאט-לאט בתוך האינטימיות של הזוגיות שלהם.

        אתן רוצות מין מפלצת דו-ראשית כזאת, שבלילה תיקח אתכן בסערה ובכוח בין זרועותיה המסוקסות, אבל בבוקר לא תשכח להגיש קפה למיטה, ואחר-כך, אם אפשר, שגם תוריד את הפח.

        וכשאתן מגלות שאין חיה כזאת, אתן קודם כל תוותרו על הרגישות, או באופן כללי, על התכונות היותר "נשיות" של הגבר, לפני שתתפשרו על התכונות ה"גבריות" המסורתיות .

        איך אמר שמעון פרס? זו דעתי ואני תומך בה.

        • שוברת לבבות קטנה

          הו… שמתי לב שזו דיעה רווחת בין גברים. שעל הרגישות שלכם נוותר לפני שנוותר על התכונות הגבריות … אני תוהה אם זה נכון לגבי נשים אחרות, כי במקרה שלי, זה בכלל בכלל לא נכון!!!

          איך אפשר לאהוב בנאדם לא רגיש? איך בנאדם לא רגיש יכול לאהוב? איך יכולה להיות אינטימיות ושיתוף והזדהות וכל שאר הדברים שבשבילם שווה לסבול את החסרונות של בנהזוג, בלי רגישות?

          לגבי ה"דו-חי" – זה נכון לשני הכיוונים. גם אתם רוצים שהן תהיינה "גם וגם"… כמו הבדיחה הנושנה על האשה המושלמת (זונה ליידי וטבחית, והיום היא צריכה להיות גם יאפית קרייריסטית וגם אמא… לא שני ראשים, חמישה!)

          בסוף, נדמה לי, כולנו רוצים איש טוב אחד או אשה טובה אחת שאוהבים אותנו באמת:-)

  15. אשה אשה ורק אשה

    נשות הפמניזם הצועקות לשיויון ללא מנוחה מערבבים את העקרון עם הכשלון שכן העקרון הוא במקומות עבודה-מעמד האשה וזה מובא כצידוק-תירוץ לשיויון כשבתכלס הן מתעסקות בכשלון שהוא בינו לבינה וזה כל עניינן ודיבורן.

    להיות בקרבי זה רק להוכחת העקרון שאין בנסיון ההוכחה כל משאת נפש או רצון עז של האשה להיות לוחמת אלא אם כן גדלה בן בנים ורחשה תכונותיהם או ילדה שהיא ילד שמניותו/ה לא מוגדרת וכל סיבה תואמת מלבד רצון אמיתי וכנה.

    ונחזור לכשלון: אני פמניסטית/שובניסטית לפי מצב העניינים בשטח-וזו זכות הבחירה שלי!!!
    אהייה עקרת בית למופת ואם אוהבת ודואגת ותמיד למען הילדים אם תבטיח לפרנס אותי בכבוד ולדאוג כלכלית להגשמת מטרותיי מבחינה תעסוקתית/חברתית [הובי]. שובניסטי… ממ, שיהייה, אך מה שובניסטי יותר מעול של אשת שנות האלפיים המנהלת קריירה בחוץ , הבית על גבה+גידול ילדים ולומדת עד איבוד כוחות לתמרן בן המטלות ויחי הפמניזם.

    אני ואתה צריכים לדאוג לפרנסה מכורח הנסיבות, אני ואתה נתמרן בין הבית לעבודה-הגיון זה סוד המשחק ודי למלחמה הזו שאין בה כל מנצחים!!!

  16. גד גד

    מירנדה יקרה, על פני השטח תמיד שולט הסטריאוטיפ. ובמישור בסיסי וראשוני זה ניתן להסכים לאמירתך בדברשימור המודל הנשי התלותי, המגשימה עצמה לכאורה באמצעות הגבר. וזאת מבלי "להתקוטט" על פרספקטיבות חלופיות להביט אל "הגלוי" והרור לכאורה לעין כל.
    את ההנחה הנ"ל ניתן להעניק בקלות, מאחר והסרט מורכב ממספר רבדים ונרטיבים…

    קשה להתעלם מהתפיסה הרומנטיקנית הקלאסית, שבבסיס המלודרמה: האהבה כמושא ערטילאי בלתי מושג ( הן צמחוניות – למרות נוכחות הגוף) ועצם נוכחותו של הגוף הנשי ללא התגשמות האהבה – מפריכה את תפיסת האשה כאובייקט מיני גרידא. – וזאת הרף מעשה האינוס השייך לעולם הפנטזיה והאגדה, של הזרם הרומנטי האירופי הקלאסי.

    דווקא מעשה האינוס , המוגש בשחור/לבן ובחוש הומור לקול צחוק הנשים והגברים כאחד – הוא שקומם אותי בסרט, אך לא זה הנושא.

    בסיפור בולט הממד הטראגי והתגלמות בדמויות: הרקדנית הקלילה והפורחת = הופכת לצמח.
    בנינגנו = פרודה סוצילוגית, נטולת מיומנות חברתיות בסיסיסיות , מחוסר קשרים חברתיים ראשוניים ומשניים. גיבור הבדידות הקלאסית. אהבתו לאמו מתבטאת בטיפול מתמיד בה. יחס חד-סטרי הנמשך לאורך שנים. מערכת יחסיו עם אמו מועתקת כדפוס חוזר אל מושא אהבתו/חלומו/הזיתו. זה גורלו: לטפל, לתת, להעניק . זה דפוס הההתקשרות היחידה שהוא מכיר עם חברת בני האדם.

    בנוסף, בעיניי הסרט שווקא קורא תגר ומעורר סימני שאלה על מושג הגבריות ומערער את דמות המצ'ואיסט, באמצעות אירוניה דקה וגסה כאחד: לא מאמין שהיה גבר בקהל, ששירת היונה (קו-רו-קו-קו …) לא גרמה לו להצפת רגש מסוג "נשי" מסוים.

    העיניי, שני הגברים, למרות ההבדלים שבינהים, נתפסים כתלותיים, ולמרבה האירוניה הם נתלים בצמח = שבויים בידי אידיאל !
    מה שמוביל להיבט אחר של עיסוק הסרט בשאלה "מהי אהבה": רוחניות / גשמיות מציאות / דמיון ואידיאל תלות / הדדיות תקשורת בינאישית, וכיו"ב.

    יתרה מזאת, מעמדה של האשה בסרט דינאמי ומשתנה: עת עוצמה מול חולשה ונפילה. ולמחפשים שוויון, ישנה סימטריה בין המינים – מרקו ואלססיה קמים על רגליהם.

    יותר מכל, הסרט מציג תהפוכות גורל. מצביע כיצד השרירות והמקריות והתערבותם של כוחות חיצוניים "גדולים, משפיעים על הדמויות. אגב, מוטיב המופיע בסרט "הכל אודות אמא" – אלאמלא התאונה ומותו של הילד, האם לא הייתה יוצאת למסע לקראת האב….

    מבכל מקום, האשה אינה מתשקפת בסרט כחסרת דעת ובינה. וממש לסיום, מניין לך שהגבר הרגיש הוא המודל החלופי האולטימטיבי למערכת יחסים מאפשרת ? – רגישות כשלעצמה, בלא תכונות נלוות חסרת משמעות.

    תודה על שאיפשרת דיאלוג, כיפי ומעורר מחשבה :))

    • מירנדה

      גד,
      מאוד אהבתי את התגובה שלך למאמר
      במיוחד את הניתוח הרגיש לבניגנו
      אני חושבת שלחלק מהנושאים התיחסתי במאמר ההמשך

      הסרט מקסים
      בהחלט משלב בדיון במציאות

      הרומנטיקה נובעת מהמפגש בין גבר לגבר
      מפגש אמיתי בין גבר ואשה לא מתרחש
      וקולן של הנשים לא נשמע במהלך הסרט
      אולי במודע כי
      גם בתוך הסרט עצמו לידיה אומרת למרקו (פעמים לפחות)
      שהוא דיבר אבל לא נתן לה לדבר
      ובניגנו בהחלט מקליט את עצמו, מחשבותיו ורגשותיו
      במוחה של אליסיה, שלא יכולה להגיב לו.

      הדמויות הנשיות אכן קמות ונופלות
      אבל הן רק רקע
      מונהגות על ידי כוחות מחוץ להן

      גבר יכול להיות מקסים בין אם הוא רגיש או לא
      יש משהו בסרט מהאידיאל הרומנטי
      הישן של אהבה שלעולם לא באה למימוש
      וירטואלית (?) אבל הסרט מאוד עדכני.

      אולי חבל שאני לא מתוקה יותר
      עדינה יותר במילותי
      אבל הצער על יחסי נשים–גברים
      אמיתי.
      לדעתי, שחרור האשה את עצמה
      יביא אושר רב גם לגבר
      ויאפשר מקום של דיבור אמיתי,
      כי הסקס הטוב ביותר
      נעשה לא רק עם הגוף אלא גם עם הנפש

      נאיבית שכמותי

      שנת שלום
      מירנדה

  17. יאיר לא לפרסום

    צ'לצ'ינסקי (חח, צ'לצ'ינסקי)
    למה את שלילית? זה לא חוכמה לפרשן כל ביטוי חיובי לתופעה שלילית.
    אולי ניתן לסכם ולומר שכח אהבתו הבלתי מתפשרת, למרות שהעניק ולא קיבל כלום תמורה, בעצם הפיח בה חיים?
    אני אם מישי לא יורדת לי בפגישה השלישית, אני בועט לה בתחת. אבל הגבר(?) הזה התמסר לה והעניק לה חד צדדית (למרות שגם אני הייתי מעביר על הגוף הסקסי הלבנבן, החטוב שלה איזה ויש(אחלא שדיים היו לה)- אבל בטח שלא סועד אותה בכזו דבקות)
    נכון שהוא היה חנון שלא היה מקבל נשיקה מעיזה חולה ובכל זאת.
    אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה (צריך להידבר עם החמאס)
    סלמתאק

  18. It´s a pity that so many times in BANANOT after the first one or two reactions to a story,the whole dialogue or multi dialogue disappear in a pit of violence.Why is it so difficult to mantain a sane,civilised conversation?
    and to the point – i liked the movie very much.i think it´s one of the most poetic movies of Almodóvar,maybe even the only one so far.To my opinion,Benigno is mentally disturbed.I think the scene when he tells Marco that he wants to marry Alicia,who is in a state of coma,makes it very clear.i don´t think that he,nor Marco are shovinists.Nor do I think that Lidia is not feminine.she looks to me savage,maybe i say that because i know the actress quitw well because i live in Spain,and she looks to me like a woman with a lot of sex appeal..the only disadvantage that movie had for me was that it ended too soon.I needed more.A lot more.It was beautiful.

  19. נורית

    מחפשת את שם הזמר ששר את קו קו רי קו קו בסרט
    אולי יש למשהו את המילים מתורגמות לעברית או את חלקן
    האם למילים הללו יש משמעות ביחס לסרט?
    נורית

  20. אלמוני

    למירי,

    מקווה שנהינת בטקס חלוקת המלגות. אם את מגיעה לכאן בעקבות השיחה שלנו ליד הספרייה, אז הפניה למאמר אינטרנט ברשימה בבליוגרפית צריכה להיות ככה למיטב הבנתי.

    לב, מירנדה. (8 באוגוסט, 2002) דבר איתה, לא אליה. פורסם בשמיני לאוגוסט, 2002 בבננות בכתובת http://bananot.com/articles/534#top.

  21. ראיתי את הסרט בהחלט.סרט מימי הביניים באמת לא האמנתי שהוא סרט חדש כביכול.
    האישה נכה הגבר מטפל.האישה פגשה גבר והוא כביכול הפך אותה לצמח.
    לא ברור לי אם זה סרט מחאתי או פשוט שוביניזם סתמי.
    מאמינה שהאופציה השנייה נכונה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *