דיוקן בננה


כשהייתי ילדה חלמתי להיות:
אני הייתי בטוחה שאהיה מדענית. מודל ההערצה שלי היה מארי קירי. מגיל צעיר קראתי אנציקלופדיות על נמלים, גוף האדם ומבנה היקום. למדתי במגמה ביולוגית בתיכון ואפילו נסעתי ללימודי ביולוגיה בארה"ב. ושם, בביקור קצר בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי אליה התקבלתי, הבנתי שזה לא בשבילי כל העיסוק המדעי הזה. לקח לי שנה להבין שאני רוצה טלוויזיה וקולנוע.


אבא שלי+אמא שלי:
ההורים שלי, ויש לי ארבעה, הם אנשים יחודיים מאוד. יש לי ארבעה, כי כשהייתי בת שש הורי התגרשו וכל אחד נישא בשנית לבן-זוג ששיחק ומשחק תפקיד חשוב בחיי. אז כמובן שאימא יש רק אחת ואבא יש רק אחד, אבל הורים יש לי ארבעה ואני מברכת על כך. על אחד מהורי, הרולד רובין צייר ונגן ג'אז שנשוי לאימי, עשיתי סרט דוקומנטרי בשם "כישלון מופלא". במהלך עשיית הסרט היחסים בינינו התקרבו מאוד. למדתי על הרולד ועל אימא שלי דברים שלא ידעתי וגיליתי כמה השפעה הייתה לכך שגדלתי עם אדם שמצייר ומנגן כחלק ממנגנון הקיום שלו.


תל-אביב:
העיר האהובה עלי בתבל. אפילו יותר מניו יורק. הגעתי אליה בגיל תשע אחרי נדודים רבים כולל שנה בניגריה, ומצאתי בה את מקומי. אני אמנם גרה היום בגבעתיים הבורגנית, אבל הלב, וגם הגוף רוב שעות היממה, נמצאים בתל אביב, השוקקת, הרוחשת והנושכת.

מתאהבת בגברים ש: מאוהבת כבר ארבע שנים בבחור אחד. משורר, אנתרופולוג ופקיד ממשלתי. עידו יואב, אותך אוהב.


ארון הקודש:
חיבתי הגדולה היא לבגדים משומשים, בהעדפה לכאלה שאני מוצאת במחיר זעום לעומת ערכם, נגיד בשוק הפשפשים. את חדוות המשומש אני חייבת לבן זוגי, עידו יואב, שהצליח ללמד פולניה כמוני להכניס רגל לנעל שהיתה פעם של מישהו אחר. את הפריט הכי שווה שיש לי, נעלי בוקרים אותנטיות made in Texas קניתי ב100 ₪ בשוק הפשפשים. בחנויות בניו יורק הן שוות יותר מ500$.


מכניסה לפה:
קינואה, טופו, חסה – אני אוהבת את המזונות הבריאים האלה. בחיי! ושונאת בורקס. וגם פיצה זה לא משהו בעיניי. חברות לפעמים צוחקות עלי שעשיתי לעצמי שטיפת מוח שכל מה שמשמין אני לא אוהבת. אולי הן צודקות ואולי פשוט אחרי שנים של אכילה בריאה באופן יחסי (גלידה זו התמכרות ארוכת שנים), מזון שמן פשוט כבר לא טעים לי. החולשה הגדולה שלי היא ארוחות בוקר, אני חושבת שבדקתי כמעט את כל ארוחות הבוקר השוות של תל-אביב (ויש מבחר מרשים מאוד). אחרי שחייתי שש שנים בקליפורניה, אני יכולה לומר שאין על האוכל בארץ; הפירות, הירקות ומוצרי החלב הישראליים היו מושא געגועים קשים כשחייתי בניכר.


סימון דה בובאר:
הו מדאם דה בובאר! אכן מקור השראה היא. לפני שנה-שנתיים קראתי את "בארבע עיניים", ביוגרפיה על בובאר וסארטר ותיאור יחסיהם המורכבים והמסקרנים. עניין אותי מאוד כיצד בפועל התנהלה מערכת היחסים ה'פתוחה' שלהם ואם אפשר לסמוך על החקירה של אותה אמריקאית שכתבה את הספר, אז בובאר קינאה מאוד וסבלה לא מעט מהרומנים של סארטר עם נשים צעירות ממנה, למרות שגם היא האכילה אותו לא מעט מרורים. יש בספר תמונה שלה שצולמה כשביקרה את מאהבה האמריקאי, סופר ששמו ברח לי, עירומה, בגבה למצלמה, והיא הייתה, מה לעשות, לא רק מבריקה, אלא גם סקסית ונשית עד למאוד. אכן, כוכבת.


הכי טוב לאפידרמיס:
לא יודעת. סקס? אהבה? שינה? כדי שחלילה לא אתפס עם קמטוטים לאור יום, מה שבטוח – אני נערת קליניק. סאקרית נוראית של התדמית "המדעית" שלהם. שלושת השלבים וכל הקשקוש הזה. הבקבוקים האלה יושבים להם ליד המראה בחדר האמבטיה ומעלים אבק, כי למי יש כוח לעשות את כל זה לפני שהולכים לישון. אז פעם בכמה שבועות אני מתנערת ומנקה קצת את הנקבוביות. אבל באמת אני יודעת שהכל גנטיקה ולמזלי ירשתי את העור המעולה של אימא שלי.


דור 2:
כששקד, הבת שלי, הייתה בת שלוש, היא שאלה אותי מה זה אומר להיות במאית, מה בדיוק אני עושה. הסברתי לה שאני אומרת לשחקנים מה לעשות ואיך לעשות. "הבנתי", אמרה הקטנה בלי לחשוב פעמיים, "כמו שאני אומרת לך". ואכן שקד, היום בת עשר, היא הבמאית שלי. לשמחתי היא חושבת שאני "אמא מגניבה" ואני רק מקווה שהיא תמשיך לחשוב כך גם אחרי הבת מצווה שלה. האמת שהיא מתנה אמיתית הילדה המוצלחת הזו , עוזרת לי לזכור מה חשוב בחיים, להבחין בדברים הקטנים שעושים אותנו מאושרים ולחיות את הרגע במובן הכי פשוט של הביטוי.


החברה הכי טובה:
האמת שאני לא יכולה לומר שיש לי כזו אחת. יש לי ארבע אחיות צעירות ממני, אני הבכורה, והן חברות קרובות שלי ואחת של השניה. חוץ מהן יש לי גם עוד ארבע, חמש נשים שאני קרובה אליהן מאוד. כל אחת מ"איזור" אחר בחיי, והחיבור בנינו על רקע שונה. אני מקנאה לעיתים בנשים שיש להן חברה אחת קרובה, מעולם לא היתה לי חברות כזו, אבל אולי עוד תהייה.


יוגה:
אוהבת יוגה מאוד, פחות אוהבת את הדתיות שבחלק ממתרגלי ומורי היוגה. תרגלתי יוגה כמה שנים, אבל היום אני דווקא בתקופת פילאטיס. אנשי היוגה טוענים נגד הפילאטיס שיוגה זו דרך חיים ולא רק תירגול פיזי, ואני מביטה בשרירי הבטן החדשים שמתעצבים להם אט-אט, ואומרת – מי צריך דרך חיים, כשכל מה שרציתי זו בטן שטוחה.


קריירה:
אני מתעקשת לעשות דברים שאני אוהבת. ואני הכי אוהבת לספר סיפורים. בימוי הוא דרך נפלאה לעשות את זה. אני מאוד אוהבת לביים וכמעט לא חשוב מה. יש סיפור? אני שם. דוקומנטרי הוא אהבה גדולה אבל גם עלילתי ואפילו אם זה דרמת נוער או, רחמנא-ליצלן, טלנובלה (סליחה, דרמה יומית). גם כתיבה ועריכה של תוכניות – הכל הולך מבחינתי, כל עוד יש סיפור.


רוצה להזדקן ב:
קודם כל בריאות. משהו שלוקחים כמובן מאליו עד שמתחילים להזדקן. סבא שלי, איש עדין ויקר, לקה באלצהיימר כמה שנים לפני שנפטר. אני זוכרת שנסעתי לבקר אותו בפאריס, שם גר, ובוקר אחד התעוררתי לקול שירה עזה ביידיש. עקבתי אחרי הקול ומצאתי את סבי עומד במרפסת המטבח, שר ביידיש בקולי קולות ומשתין אל החצר האחורית. חוץ מזה הייתי רוצה להזדקן עם אהוביי סביבי ולהיות עסוקה בדברים שמעניינים אותי.


מאמינה ב:
אלוהים, אנשים ומחשבות שבוראות מציאות. נשמע סותר? אצלי זה מסתדר.


שאלה על סדר היום:
האם נידונו לעולם לצפות רק בריאליטי? זו שאלה שמטרידה אותי מכמה כיוונים. כיוצרת, חברה במטה מאבק היוצרים, אני מוטרדת מהקושי להמשיך ולהתקיים ממה שאני יודעת לעשות: לייצר סיפורים מקוריים ולהביא אותם אל המסך. כצופה, קשה לי עם הדיאטה המאוד קשוחה של שישה משדרי ריאליטי בשבוע. אני לא מתנגדת לריאליטי, ואף יצא לי לעבוד מעט בכאלה, אבל זה עניין של מינון וכרגע הוא מוטה מדי, לטעמי. כאמא לצופה צעירה, אני מוטרדת מדלות הדמויות והדימויים על המסך. פרט לעיתים נדירות, תוכניות הריאליטי מחזקות מאוד את הסדר החברתי הקיים, ובניגוד ליצירות מקוריות בהן יכול היוצר בעדינות לרמוז על קיום של צורות חיים אחרות, דווקא בריאליטי חיים רק הסטריאוטיפים. 'סימולקרה' קרא לזה, אם אני זוכרת נכון, הפילוסוף הצרפתי בודריאר: חיקוי ללא מקור, השתקפות ללא העצם עצמו.

תגובות

  1. אבא של בריט

    טולי ואני גאים בך.

  2. רותי מאירי

    אכן אישה משכמה למעלה. והסרט "כישלון מופלא" רגיש מצחיק ומרתק. רק אושר

  3. אכן מסקרן לדעת איך יצא הסרט? ארבעה הורים זה חתיכת סיפור, אני מקווה ששאר ההורים לא קינאו
    מתי ואיפה אפשר לראות את הסרט?

    • יסמין קיני

      את "כישלון מופלא אפשר יהיה לראות בהקרנה מיוחדת ב"לבונטין 7" ביום שלישי ה9.6 בשעה 20:00. מיד להאחר ההקרנה תהייה הופעה של הרולד רובין (עליו הסרט) ומוסיקאים נוספים.

      • דוד צביקה

        קראתי והתרגשתי ילדה אשה מוכשרת שכמוך תמיד היית נהדרת מלאת חיים והתרגשויות שימשיך בכיף ובקלילות אהבה, דוד צביקה

      • שרון קפלנסקי-רוזן

        סרט מרתק על אדם מרתק. תודה לך יסמין על ששיתפת אותנו בסיפור חייו שהוא בעצם גם סיפור חייך
        בכלל התכוונתי לכבות את הטלוויזיה ופתאום נתפסתי….
        אז שוב
        תודה

  4. גונזו

    לשיר בקולי קולות ביידיש במטבח ולהשתין לגינה נשמע מצויין. (אם כי זאת מחלה קשה ומצערת, אבל במקרה הזה זה נשמע טוב מאוד.)

  5. והיום 10.4.2010 איפה אפשר לראות את הסרט ברשת
    תני לינק

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *