דין רודפת

פתיחה ובה מסקנה על שיוויון בין המינים

מי מאיתנו לא שמעה את המשפט: "איך אני מת שיתחילו איתי"? זהו בדרך כלל משפט אופטימי עבורנו הבנות, המסמל שיש תקווה לשיוויון בין המינים. האמנם? לא ממש. בדיקה מעמיקה יותר מגלה שהבחורות אמנם מתחילות, אבל הגברים…הם לא יודעים איך לאכול את זה. כך שבסופו של דבר הם נשארים בשלהם: רדיקלים חופשיים. ואנחנו הבנות נשארות עם כל מיני משפטים מכוערים דוגמת: 'איך זה שתמיד מי שאני לא רוצה מתחילה איתי?'.
איך באמת… תעלומה. בוא ונראה… אולי בגלל שמי שמתחילה איתך, מראש תהיה פסולה בעיניך, כי היא… פשוט העזה?

איך הפכו אותך לאמביציונית בלי שתרצי

נדלקת על בחור. עדין כזה. רגיש כזה. מסתובב בסטימצקי בשישי בצהרים. קורא רק "הארץ", מחזיק מעצמו איש העולם הגדול (עד כמה שהמרחק בין אבן-גבירול לרחוב לילנבלום יכול להיות גדול). ומכיון שאת מחזיקה ממנו תבוני, ברור לך שלא איש כמוהו יכול לפספס את הפוטנציאל הגלום בך כאשתו ואם ילדיו.
הופה, עיצרי. אף אחד לא הכין אותך לעובדה המצערת, שהבחור פשוט חושב שהוא מתת האל לבנות המין הנשי. וככזה, הוא מתנהג כמו שהייתם מצפים מכוסית: הוא מתקשה להחליט, הוא לא יודע, למה אנחנו לוחצות עליו בכלל. למה אנחנו מעיקות ולא נותנות לחיות בשקט, לצד כולן ביחד.
לא יודעת למה, אבל גברים כאלו מכניסים סוג מסוים של בחורות לאמביציות. ונחשו מה? מישהו פה הולך לבכות נורא חזק. וזו בטח אני.
לא ניכנס עכשיו לויכוח האם הייתי יותר אובססיבית, או שמא הוא היה יותר מפוחד. הרי ברור שככל שהוא היה יותר מבוהל, הפכתי ליותר אסרטיבית. אבל זה לא היה בכוונה, זה היה רק כדי לחלץ אותו ממצבו המביך.
השאלה לאן יחסים שמתחילים ככה יכולים להוביל. ובקיצור, מתי הוא כבר ירגע, יפסיק לבעוט, וייעתר לחיזוריי באופן רישמי? שהרי, כמה פגישות אקראיות הספיקו לי כדי להבין, שהוד עדינותו לא יוציא חלילה מפיו את שלושת מילות הקסם: " בואי אלי לקפה". ברגעים כאלו, רצוי לקבל השראה מההיסטוריה הציונית, לעשות חשבון מהיר ולהגיד: טוב, ככה זה שמאלנים. מדברים, מדברים, ובסוף על חוזה השלום המשמעותי חתום ליכודניק מהאצ"ל. טוב נו, אז אני אעשה צעד נוסף בפיאסקו הזה. טוב יאללה, אז
אני
אזמין אותו לקפה.
הופה.
GAME OVER.
הפחדת אותו. מיד את הופכת מקסם של בחורה לברקודה משתלחת. סכנה ברורה ומיידית. בחורה אובססיבית ש"מתה עליי אבל אני לא רוצה". תיאור זה ילווה אותך במוחו לשארית חייך. אפילו אם יום אחד תהיי ראש הממשלה, תהיי בטוחה שהוא יפתח את הטלויזיה ובכל פעם מחדש יגיד לאשתו הנחשלת: 'אה, זאתי. איך היא מתה עליי פעם. איך היא רדפה אחריי, לא היית מאמינה".
והנה כך, בקלילות ראויה לציון (או יותר נכון: לבוקס בעין!) הפכו אותך מאשה שרוצה ועושה למען המטרה, לאשה אובססיבית.
תשאלו כל גבר מהו סרט האימה שהכי הפחיד אותו ותראו איזו תשובה תקבלו: האם היה זה "יום שישי ה-13"? לא. "הצעקה 2"? לא ולא. סרט האימה המבעית גברים הוא ללא ספק "חיזור גורלי". כן, זה עם המאהבת שלא מבינה שום דבר. וממה מתרשם הצופה? לא מכישורי הטבחות של גלן קלוז (ארנב!), אלא מהעובדה שהיא רצתה מאוד. יותר מידי. ובחורות כאלו צריך לפחד מהן, כי הן בטח מסתירות איזה דפקט מחריד. פרט אפל בעברן.
וגבר שרוצה יותר מידי? הו, הוא נחוש בדעתו, דבק במטרה ותאמינו או לא, גם ישיג אותה. שאלתי פעם בנים למה זה קורה, והסבירו לי שנשים מתרצות לגברים עיקביים, לא רק בגלל שנשים לא יודעות מה הן רוצות. אלא בגלל שבשלב מסוים, תקתוק השעון גובר אצלן על אינסטינקט ההקאה, שגרם להן אותו מחזר נלהב מידי.

אסטרטגיה וטקטיקה

בחני את עצמך. כשבחור אומר לך שהוא לא מעונין, האם את:
א. מוותרת.
ב. נהיית ידידה שלו.
ג. מחליטה להילחם עד כלות.

במידה ובחרת ב-ג' עליך לדעת כי זהו המתכון לטרגדיה שגם אדיפוס המלך יחוויר על ידה. המפגש בין בחורה אסרטיבית לבחור מתנדנד, הוא הרה אסון. שווי בנפשך: את דוהרת קדימה בפרארי שלך. הוא מקרטע בשולי הדרכים עם הקורקינט שלו. נטול אורות. התאונה בלתי נמנעת.
ומה את עושה עכשיו? אני יודעת שזה לא חינוכי, אבל בואי, בשביל הספורט, נגביר מהירות. יאללה. אם כבר התאהבת, והוא אחוז פחדים, ואת רואה את הקרייסס מול עיניך, לכי עם זה. עד הסוף.
לצורך הענין, הנה לך חמשת כללי הברזל, שיהפכו אותך למפחידנית סדרתית אמיתית:

1. הפעילי את חברותיך במשמרות ריגול מסביב לשעון
מכיון שהוא סיפר לך על הלו"ז שלו הכולל זיונים בצהרים, הורדת הכלב בערב ובילוי הלילה בבר, את יודעת בדיוק איפה למצוא אותו בכל שעה. ככל שיותר חברות יסתובבו במקומות 'שלו', כך תקבלי יותר דיווחים בזמן אמת. החזיקי את מנוע מכוניתך דלוק תמידית, כדי לחסוך זמן כאשר את נקראת לזנק למקום בו נראה האובייקט לאחרונה. בהזדמנות זו כשאת כבר שם, דאגי לסלק מתחרות מהשטח, על-ידי שפיכת הבירה שלהן ישר לתוך המחשוף. שילכו הביתה להחליף חולצה.

2. שחקי אותה מפגרת
גברים מתים על מפגרות. נצלי זאת. כך למשל: החלטת לשבת לו על הוריד ולהגיע לבית הקפה הקבוע שלו? מצוין. שחקי אותה כאילו עברת פה בסביבה, ובדיוק חשקה נפשך בקפה. 'מה, זה בית הקפה שלך? נכון. באמת שכחתי'.

3. ואל תשכחי להיות גם קצת אשה
האמת, עם כל התכנונים, קורה שנפגשים גם באקראי. ומכיון שגם ככה הוא נמצא במגננה, הוא בטח ינסה להלביש עליך את הפראנויות שלו. לא מזמן, כשזה קרה לי, ממש במקרה, הוא אמר לי: "בכוונה את עוברת לי מתחת לבית". באלו המילים. התגובה שלי היתה כה חריפה, שמיד הוא טרח להבהיר: מה קרה לך, בצחוק. וכבר עמדתי לשכוח מזה, אלא שאז שמעתי שהוא אמר את זה לעוד מישהי. המסכנה אפילו לא נעלבה. היא מיד התחילה לבכות ולהתנצל. ומאז הם מזדיינים באושר ועושר. וזהו למעשה מוסר ההשכל: אם כבר תפסו אותך בזירת הפשע, תהיי אשה ותתחילי לבכות. מסתבר שזה עוזר.

4. לעולם אל תשמעי לעצת ידידיך
הידידים האלו הם הרי גברים שלא רצית, ובגלל זה הם מתים עליך כל כך, ויש להם אינטרסים שתשארי לבד. לכן, אל תשמעי לעצתם, כאשר הם אומרים לך לעזוב אותו לנפשו. מאידך, אל תריבי איתם. הם יהיו הכתף התומכת שלך בעת המשבר. כמו שהם צפו לך חצי שנה קודם לכן.

5. התיידדי עם חבריו ושדכי להם את חברותייך
 עצה מצוינת שעלולה להשאיר אותך מול העינים שלו (ולהיפך) לעוד שנים רבות. לא שזה כזה להיט. אבל, שיהיה.

מתי מניפים את הדגל הלבן?

היה נחמד. נהנינו. בילינו. קצת בכינו ובעיקר קיווינו. מפה לשם עברה חצי שנה. ויום אחד את קמה בבוקר ומגלה, שמבחורה מלאת שמחת חיים וביטחון עצמי, הפכת בעיקר לצל של עצמך. כבר אין לך מחזרים, כי לכולם אמרת שאת תפוסה ריגשית. החברות שלך מיואשות ממך, מגידות העתידות התעשרו על חשבונך, והנורא מכל: הביטחון העצמי שלך, הנשק הסודי, כל כך בקאנטים, שאפילו לקבצן מפינת רחוב אלנבי יש הערכה עצמית גבוהה משלך.
שאלת השאלות היא כמובן, מתי מוותרים על האגו? מתי מניפים את הדגל הלבן ואומרים: סליחה, טעינו. אני מחזירה את החיילים הביתה, עוברת הלאה וממשיכה בחיי?
לדעת לפרוש בשיא זה דבר חשוב. על אחת כמה וכמה אם אין שיא. במקרים כאלו את מתה להגיד: 'זהו, אני איתו גמרתי'. ופתאום את קולטת את האבסורד: מה גמרת? את מה שלא היה קיים, אלא במוחך?
התובנה היא סוג של גידול המשתלט על המוח, וכדרכם של כאלו, שום אקמול לשיכוח הכאב לא יעזור. והרגע הזה שבו את מבינה, שהתמונה שהיתה לך במוח לא תתגשם לעולם, היא רגע קשה וכואב.
כאב כזה שהולכים לישון איתו בלילה, והזיכרון הראשון שאיתו מתעוררים בבוקר, בבעסא.
משום כך אם לידכם בפקק התנועה האינסופי יושבת בחורה בפג'ו 205 ירוקה ומתיפחת נואשות, דעו לכם ש – א. זו אני. ב. יש מייסי גריי ברדיו.
אז מאיפה בכל זאת מתחילים מחדש? אולי מאותו רגע העצוב-שמח הזה, שבו את מחכה לדייט החדש שלך. ואת יודעת שאין לך חשק. ואת שונאת אותו עוד לפני שנפגשתם. אבל את עושה את זה, כמו גדולה. ואת תעשי זאת שוב ושוב, עד שיגיע הבחור בעל הצירוף הסודי לכספת הזו, שנקראת "ליבך".
ואולי דווקא מתחילים מאותו משפט ב"הנסיך הקטן", שבו נאמר כי גם עדר פילים שלם לא יכול לעץ באובב אחד. ואם תאמיני שגם עדר גברים לא החלטיים לא יוכל לך, לאשה החזקה, רק אז תרשי לעצמך להישבר לרסיסי רסיסים, ולקום בכל פעם מחדש, מחוברת מחדש. בעיקר לעצמך.