דרורה חבקין

יש לי דם והוא רותח! וי!rnיש לי לב והוא קודח! וי!rnכל אחד אותו פותח וי וי וי!rnעם מפתח, בלי מפתח, וי!rnrnאת שלי כמו אבטיח, וי!rnבלי סכין, מתוק מבטיח, וי!rnאת שלי צימוק ניחוח, וי וי וי!rnמן הרגל עד המוח, וי! rnrnשנות החמישים בארץ היו שנים של "היי", ו"הו". שירת הבוקרים של שלישיית ערבה והדודאים הביאה לנו את "ההוי" של הרוכבים, הסיירים וכל הגינונים הגבריים שלהם. שירת ה"היי" היתה, עדיין, שירת המדורות, הפלמ"ח, והפינג'ן, דקה לפני שהפך לדור האפרסו.rnדרורה חבקין היתה כוהנת שירת הרחוב, תנועות הנוער, וגם מי שלא ממש הלכו בתלם החולצות הכחולות. אותם שירים שנלווה להם תמיד התואר "מחבר: עממי, לחן: עממי", היא זו שנתנה פנים ושם לעממי. מלחינה, פזמונאית וזמרת, אוצרת שירי רחוב. rnלקריירה השניה שלה, רקיחת צמחי מרפא, היא התייחסה באותה מקוריות עסיסית, הומור, והכרה בכישורי הריפוי של הטבע. rnירושלמית, דור שישי בארץ, בורגול, שומשום ומלח הארץ. גם להקת הנח"ל המיתולוגית נמצאת ברזומה שלה. אבל ידעה שכדי להבין את מהות הזמר העממי, עליה קודם כל ללמוד באקדמיה למוסיקה. ככה זה, כדי ללכת נגד המסגרת, צריך להכיר את המסגרת. היא כתבה טוויטסטים, ג'אז, בלוז וגם רומנסות, תירגמה, ניהלה, עיבדה, ליקטה. היא אחראית לערב הנפלא "הלוך הלכה החבריא", שירים רוסיים שתרגם יעקב שבתאי, והיטיבה להבין מוסיקלית את הקשר בין שירת העם המזרח האירופי וזימרת העם ארץ ישראל, גם אחרי ניתוק הקשר בין שתי המדינות והשטנה שרחשו לאמא האדומה. לשירת הברזלים היא ניגשה לא בחובבנות לקטנית, להפך. ברצינות רבה חקרה את תולדות השירים ומקורם, והביאה לבמה, לרדיו, שירים מנודים, יחפים, שלא היה להם בית, שירים שהתגלגלו במסבאות, בבתי סוהר, בקיתונים של מלחים ששוררו כטוב ליבם ביין וכרע ליבם בעראק. ידעה תקופה של הצלחות גדולות עם שירים שכתבה ללהקות צבאיות, לדודאים ולאילנית. אחרי מלחמת יום כיפור עזבה את הארץ. זו היתה מותשת וקודחת, ולא יכולה היתה לשאת שירים שמחים. היא התמקדה בלימוד שירת ימי ביניים עתיקה בסורבון ולימדה מוסיקה. באמצע שנות ה–80 חזרה חבקין לארץ, כאילו מעולם לא עזבה, וכתבה במרץ. ואז, לא צפוי וממאר, הידפק על הדלת הסרטן. חבקין עברה לגור בראש פינה והקדישה את זמנה לטיפול עצמי, בעזרת צמחי מרפא. האוויר ההררי והצח הרגיע אותה, והמחלה נעצרה. נרגשת מהדרך שבה הגיב גופה לריפוי הטבעי, היא הרגישה חזקה מספיק לחזור וליצור מוסיקה, והקימה צמד עם שני מוסיקאים ערבים מהגליל, סאלם וג'ורג'. היתה לה ולמוסיקה שלה עדנה, היא הדריכה את חבורת הזמר של מטולה וכתבה לה שירים נפלאים. ובמקביל, פתחה קו של מוצרי מרפא וקוסמטיקה טבעית "חבקין נטורל טאץ'", וכתבה ספר שהיה לרב מכר ונמכר גם היום במהדורות חוזרות. בתשעים וחמש, אחרי יום שבו עבדה בגינה, הכריעה אותה דום לב. שיריה, כמו גם מלאכת השירה הטרובדורית שלה, ממשיכה להיות מסופרת ומושרת כאן, כמו גם סודות החליטה שלה. חוות התבלינים שלה ממשיכה לשגשג והיום מנהלת אותה ביתה, שירי.יש לי דם והוא רותח! וי!
יש לי לב והוא קודח! וי!
כל אחד אותו פותח וי וי וי!
עם מפתח, בלי מפתח, וי!

את שלי כמו אבטיח, וי!
בלי סכין, מתוק מבטיח, וי!
את שלי צימוק ניחוח, וי וי וי!
מן הרגל עד המוח, וי!

שנות החמישים בארץ היו שנים של "היי", ו"הו". שירת הבוקרים של שלישיית ערבה והדודאים הביאה לנו את "ההוי" של הרוכבים, הסיירים וכל הגינונים הגבריים שלהם. שירת ה"היי" היתה, עדיין, שירת המדורות, הפלמ"ח, והפינג'ן, דקה לפני שהפך לדור האפרסו.
דרורה חבקין היתה כוהנת שירת הרחוב, תנועות הנוער, וגם מי שלא ממש הלכו בתלם החולצות הכחולות. אותם שירים שנלווה להם תמיד התואר "מחבר: עממי, לחן: עממי", היא זו שנתנה פנים ושם לעממי. מלחינה, פזמונאית וזמרת, אוצרת שירי רחוב.
לקריירה השניה שלה, רקיחת צמחי מרפא, היא התייחסה באותה מקוריות עסיסית, הומור, והכרה בכישורי הריפוי של הטבע.
ירושלמית, דור שישי בארץ, בורגול, שומשום ומלח הארץ. גם להקת הנח"ל המיתולוגית נמצאת ברזומה שלה. אבל ידעה שכדי להבין את מהות הזמר העממי, עליה קודם כל ללמוד באקדמיה למוסיקה. ככה זה, כדי ללכת נגד המסגרת, צריך להכיר את המסגרת. היא כתבה טוויטסטים, ג'אז, בלוז וגם רומנסות, תירגמה, ניהלה, עיבדה, ליקטה. היא אחראית לערב הנפלא "הלוך הלכה החבריא", שירים רוסיים שתרגם יעקב שבתאי, והיטיבה להבין מוסיקלית את הקשר בין שירת העם המזרח האירופי וזימרת העם ארץ ישראל, גם אחרי ניתוק הקשר בין שתי המדינות והשטנה שרחשו לאמא האדומה. לשירת הברזלים היא ניגשה לא בחובבנות לקטנית, להפך. ברצינות רבה חקרה את תולדות השירים ומקורם, והביאה לבמה, לרדיו, שירים מנודים, יחפים, שלא היה להם בית, שירים שהתגלגלו במסבאות, בבתי סוהר, בקיתונים של מלחים ששוררו כטוב ליבם ביין וכרע ליבם בעראק. ידעה תקופה של הצלחות גדולות עם שירים שכתבה ללהקות צבאיות, לדודאים ולאילנית. אחרי מלחמת יום כיפור עזבה את הארץ. זו היתה מותשת וקודחת, ולא יכולה היתה לשאת שירים שמחים. היא התמקדה בלימוד שירת ימי ביניים עתיקה בסורבון ולימדה מוסיקה. באמצע שנות ה–80 חזרה חבקין לארץ, כאילו מעולם לא עזבה, וכתבה במרץ. ואז, לא צפוי וממאר, הידפק על הדלת הסרטן. חבקין עברה לגור בראש פינה והקדישה את זמנה לטיפול עצמי, בעזרת צמחי מרפא. האוויר ההררי והצח הרגיע אותה, והמחלה נעצרה. נרגשת מהדרך שבה הגיב גופה לריפוי הטבעי, היא הרגישה חזקה מספיק לחזור וליצור מוסיקה, והקימה צמד עם שני מוסיקאים ערבים מהגליל, סאלם וג'ורג'. היתה לה ולמוסיקה שלה עדנה, היא הדריכה את חבורת הזמר של מטולה וכתבה לה שירים נפלאים. ובמקביל, פתחה קו של מוצרי מרפא וקוסמטיקה טבעית "חבקין נטורל טאץ'", וכתבה ספר שהיה לרב מכר ונמכר גם היום במהדורות חוזרות. בתשעים וחמש, אחרי יום שבו עבדה בגינה, הכריעה אותה דום לב. שיריה, כמו גם מלאכת השירה הטרובדורית שלה, ממשיכה להיות מסופרת ומושרת כאן, כמו גם סודות החליטה שלה. חוות התבלינים שלה ממשיכה לשגשג והיום מנהלת אותה ביתה, שירי.