הוא ביקש לבוא או שאת רצית להיות אמא? לאחר שלושה מקרים לא מכוונים, מגיעה לאה מרנץ למסקנה שהשד לא נורא. לא מומלץ כדרך חיים, אבל גם לא בגדר מלודרמה

האם את מוכנה?

אין ספק שאני בחורה לא אחראית.
אני, שבגיל 5 מצאתי קונדום במגירה בבית וישר ידעתי לזהות אותו ואת תיפקודו בחיי הורי הבוגרים. אני שחלמתי על יחסי מין מגיל 14 ושלקח לי שש שנים להוריד את המחסום הגופני. אני שיודעת שאין חסידות מגיל אפס ושהספר האהוב עלי בגיל 4 היה "איך באים ילדים לעולם". כן, אני, אני נכנסתי להריון בלתי רצוי, לפחות 3 פעמים שאני יודעת עליהם.

פעם שלישית גלידה

אז ככה. פעם ראשונה זה היה עם החבר הרציני הראשון שלי, רבין נרצח ולי היתה בחילה, היות ולא השתמשתי בגלולה (ניסיתי, רציתי, אבל הגוף שלי מיאן לקבל. גם הכמות המזערית ביותר של הורמונים גורמת לליבידו שלי למות ולנפשי לתהות לשם מה יש לי ורידים עבים כל כך) עשיתי אחד ועוד אחד ובאולטרא סאונד ראו שיש שם תאומים. אז עשיתי הפלה. טשטוש, רופא, קצת דם וזהו.
בפעם השנייה זה קרה עם החבר הרציני השני שלי, הוא לא אהב קונדומים, אז השתמשנו בשיטה הבטיחותית של לגמור בחוץ. בימים הבטוחים הענקתי לו את העונג לגמור בפנים, טעיתי בחישוב. הפעם תכננתי לעשות גרידה, אבל היתה לי הפלה טבעית.
בפעם השלישית זה קרה עם החבר הרציני השלישי שלי, אבל היות וזה קרה, כנראה, בערב הראשון (הוא טוען שההריון שייך לוון נייט האחרון שהיה לי לפניו, אבל בינינו זה לא נכון) לא בדיוק היינו ממוסדים, זה קרה שבוע אחר כך. הפעם הזאת ביצעתי את ההפלה בחסות פלאי המדע והשתמשתי בגלולת הפלה. כך בלי התערבות כירורגית הפלתי את ההריון. יחי המדע.

החיים הם לא גן של שושנים

אז יצא שעשיתי שלוש הפלות. ככל הידוע לי גופי נשאר כשיר להביא ילדים לעולם, משהו שאני מתכוונת לעשות בעתיד הלא ידוע. אני בשום פנים ואופן לא ממליצה על הפלה כדרך למניעת הריון. זה כואב, זה מסוכן, זה יקר (על הגלולות צריך לשלם 3000 שקלים) ולי באופן אישי התקופה של ההריון (אפילו החודש וחצי עד הגילוי) הביאה שינויים הורמונליים שלא היטיבו עם נפשי המסוכסכת.
בקיצור, לא מומלץ כדרך חיים. אבל לעשות הפלה זו אינה מלודרמה מהסוג המתואר באופרות סבון ועל ידי אנשי הקמפיין של בוש הבן. יש את אילו הטוענים שחיי העובר הם קודש מהרגע הראשון, שהפלה שווה רצח ושיש לקבל את הגורל על כל חתחתיו. אני באופן אישי לא רואה שום סיבה שמישהו חוץ ממני ישלם על הטעויות שלי. היות ובכל אחת מהפעמים בהן נכנסתי להריון, לא הייתי מוכנה להיות אמא, לא מנטלית, לא כלכלית ולא זוגית, הרי שלהביא ילד לעולם היה לבקש ממנו לשלם על טעות שאני עשיתי.
היות ואני רואה בהבאת ילד לעולם מעשה אנוכי מאין כמוהו (למה, הוא ביקש לבוא או אני רציתי להיות אמא?), נראה לי שיש לעשות אותו בתנאים אובייקטיביים סבירים ככל האפשר. תנאים אלו כוללים:
מצב כלכלי מאוזן; מצב נפשי לא מעורער והרגשה בסיסית של נכונות להעמיד יצור אחר במרכז החיים מלבד האגו הפרטי. כמובן שאבא, זה יצור חשוב, אם כי לא עורר כאן תרעומת והטען שהוא הכרחי (לא על זה באתי לדבר).
היות ששלושת התנאים הבסיסיים לא היו קיימים אצלי מעולם, אני בחרתי לחוס על החיים שהתפתחו בקרבי ולא לחשוף אותם, כבר מהרגע הראשון, לתנאים לא אופטימאליים, גם ככה החיים הם לא גן של שושנים. זה אמנם נכון שתנאים לגמרי אופטימאליים אינם בנמצא, לפחות לא בבית ספרינו, אבל בתקווה שיש משהו יותר סביר, אני עדיין כאן, פורייה כתמיד.

תגובות

  1. הפלה כדרך של אמצעי בקרה ומניעה, בוודאי שאינה ראוייה. אבל, אני מאד מסכים עם הכותבת, שאין לעשות מכל הפלה, מכוונת, (ואולי גם שאינה) מלודרמה.

    אני מעט מתקשה לומר דברים מהצד שאינו חווה את ההריון, אני מודה, ובכל זאת.

    קבוצת התאים המתפתחת מתא הזרע ומהביצית אינם חיים, אלא פוטנציאל חיים. מעולם לא חסתי על חצי מיליארד הפוטנציאלים הקטנים שמתרסקים אצלי תדיר לתוך מגבת, עיתון, סדין או השד יודע מה הזדמן לידי בעת ההתענגות העצמית. מעולם לא נתתי את דעתי הבוגרת למחשבה.. וואללה, יכלו השרמוטים הקטנים והמזוהנבים לפגוש ביצית משייטת, לעשות תחרות רחיצה והשרדות ולהביא לעולם מניאק קטן הנושא בגופו חצי מהגנים שלי. מעולם לא וכן הלאה.

    בוש ג'וניור וחבר מרעיו מנסים לתפוס בעלות על גוף האשה, על נשמות ילדינו התמימים, על הכיסים שלנו, על הצלחות שלנו ובעיקר על ה"נשמות" שלנו. שילכו להזדיין ללא פליטה, ללא הנאה. שילכו להזדיין במובן ה"נון לני ברוסי" של המילה..

    לכל עובר שהגיע לפרקו ונולד, יש זכות לעולם טוב, יציב ותומך. אם בחרת כאדם בוגר שלא לאמלל את חייך ואת חייו. החלטתך שלך. כל הזכויות שמורות לך. בחרת להביא לעולם עוד אדם, יש לך אחריות מרגע זה. אך רק ואך ורק מרגע זה.

    כל השאר הוא עניין שבינך לבין גופך. ולא עוד.

    שמתי לב שבחרת להדגיש שההריונות נוצרו בתוך מסגרת יחסים של ממש. ואולי טוב שכך, כי זה לא הרחיק את הדיון למחוזות אחרים. ואני חושב שטוב שלא העלית אל השולחן את זכויותיו של המעבר (בעל המטען הגנטי העודף שבגופך). כי לטעמי, אין לו זכויות כאלה, אם אלה לא ניתנו לו בהתנדבות מלאה על ידי האשה.

    ראוי להתייחס להפלה מלאכותית, כאירוע גניקולוגי כירורגי, על כל המשמעויות שלו. כמו הסרת שומה, או גידול שפיר אחר. גם שם יש תאים.
    אני יודע וער שאין זה כך במישור הרגשי. אבל ככה גם התייחסו אותם גורמים, למין בין שאינם נשואים, למין אנאלי, למין אוראלי. למין בתוך מינו וכן הלאה.
    תני להם למוסרנים הזדמנות והם כבר יקפצו לתפוס בעלות, לרשום קושאן על מה שהוא שלך ורק שלך.

    כל כך כואב לי על נערות רבות כל כך, שאמצעי מניעה לא היו על סדר יומן או שסבלו מתקלה, ואח"כ נאלצות לחיות עם דילמות מוסריות ורגשות אשמה שכל הנבלות האלה מטמיעים בנפשן. (נבלות, זה אלימות, או שאולי רק הנשמות הרעות שהתגלגלו לצדיקים טהורים).

    אל לה לאשה לחוש דילמה מוסרית, אלא לבחון את העניין במימד פרקטי. כך זה לפחות בעיניי. לאשה זכות מלאה על גופה, גרורותיו והפרשותיו, עד שהיא בוחרת אחרת.

    אוףףף, הלוואי שהייתה כבר גלולה לגבר!!!

    • גנג'ה

      ומה יקרה כשתהיה גלולה לגבר?
      קראתי כתבה על כך באיזה עיתון לאישה האינטלקטואלית (cosmopolitan בעוונותי… :-))
      אחיותינו האמריקאיות היו חלוקות בדעתן. מצד אחד, למה שרק אנחנו נישא בנטל ובאחריות? אם את לא סומכת עליו שיקח את הגלולה, אז למה לשכב איתו מלכתחילה? מן הצד השני טענו כי לא בא בחשבון לתת למישהו אחר את האחריות למתחולל בתוך גופך.
      מה אתה חושב?

      אני זועמת כל פעם מחדש כשאני חושבת על הארגונים השמרניים בארצות הברית שנלחמים בכל דרך בזכותן של נשים להפיל (רצח רופאים שמבצעים הפלות …) נראה לי מאוד תמוה שהמנהיגים של אותן תנועות חזקות הם בעיקר גברים. אולי זה פחד קדום מיכולתה של האישה ליצור חיים – או לא, לפי החלטתה.

      • אני לא יודע, מה זה יעשה לנשים, גלולות לגבר. עובדה, שנשים רבות, "סומכות" על גברים בכל הקשור להעברת מחלות. הקונדום, למרות הכל, מצרך שלא נעשה בו שימוש על ידי מרבית מקיימי היחסים. עובדה.

        אני אישית, אם הייתה גלולה לגבר, הייתי חש שקט יותר ובעל אחריות מלאה למעשי.
        אז ז ההערה הזו שלי, הייתה אגואיסטית.

        אני מניח שנשים יתקשו יותר. כי באמת, לא צריך לסמוך על מישהו כדי לשכב איתו, באותה מידה שצריך בקשר להריון. זה פשוט מימד אחר של "לסמוך"

        אם הייתי אשה, לא הייתי סומך על גברים. פשוט לא. הייתי דואג לעצמי. ומשם בא הרצון שלי להשתמש בגלולה לגבר.

        נ.ב. בהצלחה עם ההריון

    • אם אכן אתה שולל את זכויותיו של גוש התאים המתפתח, ואני יכול להסכים לרציונליזציה של זה (עד מתי, אם הקונספשין הוא לא קונספשין מתי הקונספשין?) אזי מישהו הוא בעל זכויות מסוימות בגוש התאים. לא? ההנחה הבסיסית היא שיש שני שותפים הזכאים במידה שווה בקבוצת התאים הזו. זו אינה זכות מהסוג החזק, זהו חופש המקנה לשניהם את יכולת ההחלטה מה לעשות בהם. בהיות חופש זה חלש ונסוג מפני זכויות הרי שהוא נדחק בכל איזון עם זכות קיימת חזקה. זכות כזו היא זכות האישה על גופה, ומכיוון ששם רובצים עתה תאים אלה – זכותה של אישה, כך ראוי שיהיה וכך חייב כל בן תרבות לדרוש, לעשות בגופה ככל העולה על רוחה. חשוב להבחין כי זכותה של האישה אינה מבטלת את זכותם של הורים להחליט בדבר תאים שיותרו על ידי מערכת המין שלהם ונפגשו, היא רק גוברת עליהם באיזון עם זכותה על גופה.

      • אתה צודק נוח. זו מערכת שיש בה יותר מגורם אחד. ככלל, ככל שהשלב מוקדם יותר, ל"תאים" יש פחות זכויות. ועם כל הכאב שבדבר, גם לבעל המטען הגנטי הנוסף, יש פחות.

        בסופו של דבר, בעיני, זכותה של האשה, גוברת על הזכויות האחרות. ויש גם גבולות לכך, למשל, אם תלד ותעשה מעשה כלפי העובר הנולד, יהיו לכך השלכות פליליות.

        אבל. הכתבה לא נסובה על כך, כלל ועיקר.

      • מסכים לחלוטין.

        לאה – תיסלם על הכתבה.

    • אמיל

      אני מציע לעשות ביד

  2. לאה יקרה, כמובן שאת צודקת במאה אחוז,
    וגם טוב מאד שהזכרת את זה שאפשר להפיל ע"י גלולות. לא כולן יודעות על זה,וגם רופאי הנשים מצידם- מסיבות אינטרסנטיות שלהם, לא תמיד מיידעים אותך על כך.
    זו אכן התקדמות מופלאה של המדע, וללא ספק עדיף על ביצוע גרידה, שהיא פעולה פולשנית מסוכנת.
    אל תוותרו, בנות, אם נכסתן להריון לא רצוי- תזכרו שאפשר להיפטר ממנו ע"י בליעת כדורים! גרידה זה מסוכן ועלול לגרום לנזק בלתי הפיך לכל המערכת. אמנם היום פחות מאשר פעם, אבל עדיין.(העניין עם גלולות- שצריך לעשות את זה בשלב די מוקדם.נכון לאה?? ספרי לנו.)

  3. כן צודקת ובכל זאת בקלות ובלי צער זה לא עבר עליי
    עד היום ישנם שלושה ילדים שחיים לי בראש
    אחד בן 17
    אחת בת 12
    ועוד אחד בן שנה וחצי

    • גם זו בחירה לגיטימית.

    • נעמי כמו תמיד אני איתך …. עשיתי את ההפלה כי כמו לאה זה לא התאים לי להיות אז בהריון (היה לי תינוק בן שנה בבית באותו הזמן ) ובכל זאת לא עבר לי בלי כאב לב ובכי וצער, וזאת בנוסף לכאב הפיזי שהוא חולף.
      וללאה – אולי זה הרבה פחות כואב לעשות הפלה כאשר את עדיין לא מודעת לנושא האמהות – ומה זה קשר עם תינוק שכן גודל בך. יצא לי פעם לראות את עוברי כשהיה בן חודשיים וחצי והוא פשוט מצץ אצבע… חוויה מדהימה!!! אהבתי אותו כבר אז ועשיתי הכל כדי שישאר במקומו וזה היה קשה. ולמרות זאת אני אתך ותומכת בך ובכל מי שמחליטה את ההחלטה הקשה כי כמו שאמר הפרחח – זכותך זכותך זכותך….
      ואילו לגבר תהיה מילה אם יתחייב במאות האחוזים להיות שם בשביל הצאצא המשותף כל הזמן שצריך מאפס עד הסוף . אני יודעת שיש גם כאלה אבל הם זן נדיר. תהיי חזקה ותהיי פוריה ואל תפספסי את החוויה האימהית היא חד פעמית וענקית !!! אבל בזמנך שלך וכשאת מוכנה לכך .
      דרך אגב אחלה נושא העליית וכל הכבוד על האומץ .

      • אני מצטערת על הקטנוניות.. אבל לעובר בן חודשיים וחצי אין אפילו אצבעות ובטח לא רפלקס מציצה.
        זה חשוב לדעת את זה, מכיון שאלו בדיוק הדרכים הנלוזות והמגעילות של אנשי עמותת אפרת (העמותה לעידוד הילודה בעם היהודי) לשכנע נשים ונערות תמימות שלא להפיל. הם מציגים בפניהן מצג שווא של עוברים בחודש החמישי והשישי להריון ומספרים להן שכך נראה העובר בחודשים השני והשלישי.
        אני ממליצה לך למצוא ספר עם תמונות צבעוניות וגדולות על שלבי ההריון ולראות כיצד נראה העובר בגיל זה.

  4. שרות נכון וטוב עשית לכל הבננות באשר הן, ולא משנה בנות כמה הן לאה, אבל עדיין מטרידה אותי שאלה אחת.

    האם את באמת מאמינה שהכל זבנג וגמרנו??

  5. לי בראש חי עד היום ילד, ילד שלי, שהיה יכול להיות היום בן 7.
    בן 7.

    וזה היה 'הדבר הנכון' לעשות. וזה לא כואב לי פחות.
    לא הייתי כשיר להיות אבא אז, אני בטח לא כשיר גם היום אבל….

    הייתי שמוק מבין הכל שהלך ואמר לכולם בגאון רב תמיד ש-היכולת הטכנולוגית לעשות דברים לא בהכרח מביאה איתה את הזכות המוסרית…
    אבל כשזה קרה, היא החליטה, ואני הייתי צל חיוור, שמח שהיא מחליטה ואני יכול למלמל לעצמי – אולי לא? אולי ניתן לאימוץ? למה להרוג? למה להרוג?
    חכם גדול שכמוני.

    ותינוק בגיל חודש, או בגיל 4 חודשים, או כשהוא בגיל אפס כשהוא נולד – הוא חי וקיים.
    אני עדיין חושב ככה. כל הממבו-ג'מבו של תאים חסרי קיום – זה לא תופס מבחינתי.

    הלוואי שהייתי יכול לא לחשוב ככה, ואז הכאב הזה בן השבע שנים היה מרפה.

    כי אם לא הייתי מתערב, זה היה חי. ילד. עם רצון. עם חיים.

    נכון, לא צריך לעשות עניין מהפלות, גם לא מסקס, גם לא מאהבה. איש בחייו יחיה.
    איש באושרו ישרה.

    אבל לי עצוב מזה עדיין.

    ידידות שלי עברו הפלות (לא ממני 🙂 ) והייתי שם לתמוך בהם כי למרות הכל זאת חוויה לא קלה.
    אני חושב שמשקעים נשארים, מחשבות נשארות, גם כשיש רציונאליזציה מוחלטת, וברור שזה לא הזמן, ולא האיש, ולא הרצון,

    זה עדיין קשה.

    את טוענת שבחרת לשלם על הטעויות שלך בעצמך, ולחוס על חייו שלא יהיו טובים.
    אני מבין אותך, אני מקבל את מה שאת אומרת, אני מרגיש כמוך בעצמי – לא הכי כשיר,
    ובכל זאת, בעיניים קרות – זה נשמע לי כמו – ראיתי אותו ברחוב, הוא נכה מסכן, חסתי עליו ודפקתי לו כדור במצח.

    אני לא מרגיש, לא הרגשתי, וכנראה לא ארגיש, שיש לי את הזכות לקחת חיים 'מתוך התחשבות בהם'.

    ואנא, אל תחשבי שיש כאן ולו שמץ של מתיחת ביקורת – אם כבר יש כאן הוקעה של הצביעות שלי,
    שככה אני חושב, אבל ברגע ההוא דממתי.

    שחר.

    • וואו שחר,
      קראתי בהתפעמות את תגובתך.
      אני, למזלי, לא עברתי הפלה.
      יש לי ילד בן 5 ומעולם לא היה אחר.
      אך אני מכירה הרבה בנות שעברו הפלה, מכל מיני סיבות, ומעולם לא עברה לי במוח המחשבה עד כמה זה יכול הדבר להיות מייסר.

      מאחלת לך רק טוב
      אני

    • מעניין אותי, שחר, האם יש לך ילדים כיום?

    • אתה מדבר על רצח מתוך רחמים. אתה משווה את ההפלה לרצח אדם חי, ואומר, לא הייתי לוקח את חייו בשום מקרה.
      באמת נתת לעצמך דין וחשבון על נקודת הפיכת העובר לחי? ובמקרה האישי שלך, באמת אתה מרגיש שמצבך זהה למצב, נניח, של מי שילדו נולד כבר והוא חונק אותו על מנת לחסוך ממנו חיי סבל? קשה לי להאמין. ההשוואה איננה במקומה, והיא מקוממת. למרות שאמרת, על צביעותי שלי אני מכה, אמרת גם דברים שאי אפשר שלא להשליך מהם על דעתך לגבי הפלות באופן כללי.
      ושאלה אחרת, שהיא רחוקה קצת יותר מתאור ההפלה למעלה, וקרובה קצת יותר למה שנוגע ללבי, באמת אין שום מצב שבו היית בוחר לעצמך מוות, לו יכולת? אתה לא יכול לדמיין שום מצב בכלל, שבו היית אומר, נתקו אותי מהמכשירים, אל תתאמצו על הארכת החיים ללא חיים האלה שלי? גם בעניין הזה אני בספק.

      חווית ההפלה שלי היתה שונה מאד מזו שמתוארת כאן. אני בחרתי להרוג את התינוקת שלי בשלב מאוחר הרבה יותר, אחרי שהתגלה פגם במוח שלה. ילדתי תינוקת מתה. ולמרות שגם אני מדי פעם יודעת, היא היתה יכולה להיות היום בת ככה וככה, ויותר מזה, היא קבורה בחיפה, ואני לא יודעת איפה, ולמרות שהספק והשאלות ילכו איתי כנראה תמיד, עדיין אני אומרת בפה מלא, עשיתי בחירה נכונה עבורי. עשיתי בחירה נכונה עבור ילדי ומשפחתי. אני לא מסוגלת לכתוב את המשפט הזה כשבסופו "בשבילה".
      אפשר לקרוא בכמה דרכים את "ובחרת בחיים".

      הלה

      • אני חושב שזה אחד הדברים היותר קשים לברור פנימי וחיצוני, כי זה כה מסובך, כה טעון, ובברור ומראש אנחנו יודעים שאין נכון/לא-נכון.

        כן, אני (באופן אישי בלבד) מרגיש שהפלה זה רצח אדם חי. גם ביום הראשון של ההריון. גם בסופו. גם שניה לפני שה"עובר" הופך לתינוק. גם שניה אחרי.

        ולכן, אין הבדל רב מבחינתי לקציצת התינוק בחודש רביעי לפרוסות קטנות (גרידה נשמע יותר אנושי, נכון?) לבן כרית על הראש כשהוא בין ארבעה חודשים. רק שחוברתנו להרגיש שהמקרה השני הוא "רצח מזויע" והראשון הוא "זכות האישה לבחור".

        אבל אין שחור ולבן, כמו שבשום מקום בחיים אין. נאנסתי. הילד סובל ממומים נוראים.
        ואז יש חשיבה, קשה יותר או פחות, שמובילה להחלטות. זה לא קל, לא יכול להיות קל. ובסוף מחליטים מה שיותר קל להחליט.
        ושוב אני מציין את הצביעות שלי – אני הקפדתי לעשות את כל הבדיקות בעולם במהלך ההריונות (אלו שלא היו הפלות אפרייוריות) להבטיח את תקינות "העובר", ולמרות הפאתוס האצילי ברור לי שלו הייתה בעיה הייתי (היינו) בוחרים להפיל.

        אין הרבה פילוסופים שחיים את הדוגמא שלהם בחיי היום יום. ואני ואפסי בכלל לא באיזור הפילוסופי.

        מתוך בחירה קרה עד פושרת, הייתי בוחר לרצוח אדם חי, בגיל מינוס 4 חודשים שסובל מבעיה שהייתה הורסת לו ולי ולנו את החיים. כי כל דבר אחר היה קשה. מדי. אבל זה אני.
        והייתי יודע טוב מאוד שזה רק בשבילי. לא בשבילו. אף תינוק בעולם לא היה בוחר למות כי 'החיים וודאי יהיו לי קשים מדי'.

        אבל בפירוש הייתי מרגיש שאני הורג אדם חי. לא הייתי מתכסה באיצטלת ה"עובר / גוש תאים".
        ומרגיש רע. רע מאוד.

        וההפלה שאני/אנחנו עברנו, לא הייתה עם 'נסיבות מקלות' של "עובר" עם נזק מוחי. לא. זה היה תינוק חמוד. בריא, בטח יפה, שהיה יכול היום לקרוא לי אבא. והבעיה היחידה הייתה שאני הייתי נער, והיא הייתה נערה, ואפילו לא עצרנו לחשוב באמת.

        נכון, הלה יקרה, בחרת בחירה נכונה, אין לי בדל של שיפוט כלפיך, רק צער על הצער שאת חשה, והכאב שהיה, וברור שעשית את הדבר הנכון – עבורך, עבור ילדיך ומשפחתך.

        אבל אני גם בטוח שידעת מה את עושה, ולא השלית את עצמך.

        ובקשר לשאלה הראשונה ששאלת, אם אני יכול לדמות מצב שבו הייתי רוצה שיינתקו אותי מהמכשירים –

        אם רק היה כפתור OFF נגיש בקלות אז הפחדן הצבוע הזה מזמן היה דומם.

        Cheers,

        שחר.

        • יש לי סימפטיה רבה לכאבים שאתה חש. לזכרון ההפלות שקשה לך. ואני מאחל כל טוב לבתך בת השנה ולרך שעומד להוולד לך.
          אבל:
          אתה חי כרוצח בתןכנו. על פי עדותך ומחשבתך. אם אני הייתי חושב שזה רצח, להפיל עובר, לא הייתימעלה בדעתי לרצוח אותו למען רווחתי. לא הייתי מעלה בדעתי לרצוח כלל.

          לא מצליח להבין אותך, כשאתה אומר עכשיו. שדין שווה יש לתא הבודד ולעובר שזה עתה נולד או יותר מכך, הנו בם 4 חודשים. איך זה מתיישב עם זה שהיית "רוצח" אותו, כי היה לך "נוח" יותר?

          נראה אותך מעז לרצוח תינוק בן 4 חודשים כי יש לא מס' כרומוזומים שונה – תסמונת דאון?!

          הסימפטיה מחד, מתחלפת מיד בשאט נפש למחשבה שבעיניך זה אותו המעשה, ובכל זאת מטעמים אנוכיים היית בוחר בדרך הזו.

          לא תרצח, זה ציווי אוניברסלי!!!

          • אתה מכיר "נאה דורש ולא נאה מקיים"?

            המגבלות הפרקטיות של החיים עושות את שלהן.
            ההפלה ההיא הייתה כשהייתי בן 20 ועם קצת פחות יכולת להחליט.

            ההריון השני שהוא היום ילדה מקסימה בת שנה כמעט והיה הפלה גם –
            אבל אז כבר יכולתי לעמוד על דעתי, ותחושותיי,
            והיום אני נשוי ואבא לילדה הזו, ושמח לדעת שד"ר אחד ביטל תור להפלה של הבת שלי.

            היית מאמין? מישהו כבר היה מוכן עם מכשירי העינויים שלו כדי לקצוץ את הבת שלי. הבת שלי!
            הבת שלי שמי שיגע בשערות ראשה בצורה לא נכונה יראה כמה מהר אני שוכח את ה-"לא תרצח"

            🙂

            בטח קראת את חוות החיות, ואת הרדוקציה של הכללים / דיברות על קיר האסם.
            בסוף (אם זכרוני אינו מטעה אותי) זה הצטמצם ל-ארבע רגלים טוב, שתי רגלים עדיף.

            על אותו משקל – אסור לרצוח, אלא את מי שמגיע לו.

            ובקשר למה שאמרת – סימפטיה וגו' – ניחא.
            אני מחוברת דיי כדי לחיות בהתאם לרשת המוסכמות המוסריות לכאורה (והמלאות סתירות) שהרביצו בנו. זה לא מונע ממני להרים את הראש ולחשוב מחשבות שונות, להחזיק בתפיסות שונות,
            אבל לממש – לא ממש.

            אני סולפיסט בנשמתי. אתה יודע מה ליבוביץ' ז"ל אמר על סולפיסטים?
            אי אפשר להוכיח להם שהם טועים, אפשר וצריך רק לכלוא אותם.

            וטוב לי באוויר החופשי של המשרד רווי הפלורסנט שלי. לכן – דעות לחוד, חיים לחוד.
            רק סוקרטס בחר לבלוע את כוס התרעלה.

            • סתם אחד

              הבעיה אינה מה שעשית לפני 7 שנים. הבעייה אינה גם הכאב שלך בגין אותו מעשה, או החרטה על כך. זו זכותך, לכאוב ולכעוס ולומר טעיתי ואפילו לחשוב "רצחתי". (זה לא הרופא, זה אתה).
              הכאב שלך מובן, הוא עצום ורב ויתכן שמכה אותך בוקר וערב. כאן הכל "בסדר".

              הבעיה היא שאתה אומר עכשיו, בדם קר, שאם בהריון של רעייתך, למשל, יתברר שהעובר חסר כרומוזום, למשל, אתה תפיל אותו למרות שבעיניך זה רצח.
              זו הבעייה.

              זה לא נאה דורש נאה לא מקיים.

              מי שחושב שתא זרע שחדר לביצית, הוא אדם מלא, ממש כמו תינוק בן ארבעה חודשים אינו יכול, בשום אופן להצדיק את המעשה ולהוסיף.. מה לעשות, אני חלש אופי?!

              סולפיסט או לא, מקומך אינו בכלא אלא אצל מטפל.

              אתה לא סוקרטס ואיש לא הציע לך קובעת תרעלה בעבור מלותיך.

              רק אל תלך ותאמר לנשים האומללות שתפגוש שהן מקצצות את ילדן ורוצחות את תינוקן. כי הן לא. גם אם אתה חושב אחרת.
              כאבך הוא שלך, חייך אתו קשים. אל תכאיב בעבור זה גם לאחרים.

              • סתם אחד.. גם אתה, תגיד לי גם אתה מה עובר עלייך? מה עובר לך ולפרחח בראש כשאתם מגנים הפלת ילד בעל מום. מה?

                כן, זה אולי אגואיסטי לשיטתך "לחסוך" את הצער והכאב שבגידול ילד חולה, אבל זה לגיטימי.
                זה לגיטימי בדיוק כמו שאתה מחליט הבוקר לא ללכת לעבודה כי מתחשק לך לרדת לים.

                לכל אחד מערכת שיקולים ודעות וגם אם הם נוגדים את שלך, אסור לך, ואני חוזרת, אסור לך לשפוט אותם.
                תגיד לדעתי זה לא יאה, תגיד לדעתי זה לא מקובל, תגיד אני לא הייתי עושה כך אבל אל תשפוט אותם.
                לפחות עד שלא תעמוד בנעליהם של מי שכן נאלצו לקבל את ההחלטה, החלטה נוראית וקשה, אני משוכנעת, אל תשפוט אותם.
                וגם אם כן תעמוד בנעלייהם, עדיין שפיטה תהיה בעיתית כי שוב.. ךכך אחד מערכת שיקולים אחרת.

                אז קצת רגישות, בבקשה.

              • סתם אחד

                צר לי ענת, אני לא חושב שבאמת קראת את הכתוב. כי אם הייתי חושד שקראת מה כתוב, הייתי נאלץ לטעון שהבנת הנקרע הוא התחום שבו עצרו אותך. או היו צריכים לעצור כבר מזמן.

                מצד שני, את הרי אוהדת בית"ר, אז זה ניתן להבנה….

          • פרחחח……….!!!
            השתגעת?? ?? ?? ?? ??

            מה עובר עלייך תגיד לי? מה??

            מי אתה שתשפוט, מי אתה שתקבע מי צודק ומי לא?
            מי אתה??
            עמדת בסיטואציה שהלה ושחר עמדו??
            התנסית אי פעם במחשבה על מה אם…??
            מאיפה עזות המצח לקבוע נחרצות שזה רצח?? מאיפה??

            • ענת
              אם היית טורחת לקרוא במקום להתלהם….

              שחר הוא זה שטען שזה רצח…. לא אני.

              מוטב שתקראי לפני שאת פותחת במחול…

            • אי הבנה.
              הפרחח כתב, הרי לא תרצח את ילדך החי, ודבר דווקא על הבחירה בשלב שהילד לא חי עדיין.
              כשהילד כבר חי, פגוע או מושלם, מחויבים הוריו לעשות כל מה שהם מסוגלים כדי להביא את המערכת כולה אל הכי טוב, אל הכי אושר.
              שחר הוא זה שטען, שאין הבדל בין רצח ילד, ובין הפלה.
              דווקא עם שחר יש לי ויכוח, ואם אני מבינה נכון, גם לך.
              ונדמה לי ששחר מנסה להגיד בכלל, אני האידאלי, לא הייתי עושה הפלה. אני לא אומר שככה זה בעולם. אני מנסה כאן שיטה פילוסופית בכלל. נדמה לי שבאיזה דרמטיות, הוא מביא את המשפט "קשה לי עם מה שעשיתי, אני מרגיש אשם", למקום של "אני רוצח", ואם הייתי ממשיכה את קו המחשבה הזה, "אין לי זכות לחיים".
              וזאת כמובן צורה מאד מצומצמת לראות עולם. העולם הוא לא או אידאלי או לא ראוי, וגם אנחנו לא כאלה. אנחנו בוחרים את הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים לו. עבורנו. עבור מי שתלוי בנו. ואנחנו מנסים למצוא דרכים להשלים עם הבחירות שעשינו. ובהשלמה הזאת, אנחנו מאפשרים לנו, שממשיכים הלאה, ולאלה שתלויים בנו, שממשיכים הלאה לצדנו, את הטוב הזה והאושר שאליו אנחנו מחויבים.
              בעולם אידאלי לא היה צורך בהפלות בכלל. שחר אידאלי לא היה גורם להריון לא רצוי.
              ושחר הקיים, במה שאני מבינה אותו כהמנעות מלחוס על עצמו בשיפוט הנוקב, נותן לעצמו עונש דרמטי ומר. ובהזדמנות זאת, השיפוט שלו אינו חס ואינו משלים עם הקיום הלא אידאלי של כל האחרים העומדים באותה נקודה. ועושים בחירות קשות.

              • כמובן.
                הרי אני הייתי זה שטען, שזכות האשה, אוטונומית וגוברת על כל זכות אחרת
                אני אף טענתי על כך, ש"מטעינים" את הנשים ברגשות אשמה. וחבל שכך. טענתי שאין לאיש, אבל לאיש, זכות להפיל על האשה, את עתיד העם, המדינה והנעליים של ז'וז'ו. שזו זכותה ממש כמו שזכותה להסיר שומה או גידול שפיר.
                בעיניי לעובר אין יותר מאשר פוטנציאל חיים שבעידן השיבוט, קיים בכל תא אחר כולל שומה או גידול שפיר.

                ומי שיקרא את מה שכתב "סתם אחד" גם הוא ממש התנגד לתפיסתו של שחר שהפלה של עובר בכל שלב שווה לרצח.

                ותודה הלה, שאת לפחות נתת את לבך וקראת את הדברים.

                • ולמרות שהבנת הנקרא, ויכולת ההתעמקות שלי בטקסט לוקות בחסר (המורה שלי ללשון נקרעת עכשיו מצחוק) עדיין אני חושבת, שזכותו של שחר להגיד את מה שאמר ולו מהסיבה הפשוטה שהוא עבר את זה.
                  מבחינתו נקרע משהו, מבחינתו מת משהו ואם הוא כל כך אמוציונלי עד כדי לומר שבעיניו זה אותו הדבר אז אני יותר ממקבלת.
                  לנעליו אני לא יכולה להכנס. לא בשלב זה ומקווה שבאף שלב.

                  אבל ממך הייתי מצפה לקצת סבלנות וסובלנות.

                  כנראה שאני צריכה להתחיל לעבוד על עצמי ולהקטין ציפיות מבני אדם שאוהבים להראות כמה הם נאורים.

                  • לצערי ענת, ענית מאותו המקום.

                    שחר הוא היה זה שקרא לזה רצח. ומכאן האמירה, אתה כרוצח החי בתוכנו….
                    אבל מי שלא רוצה לקרוא אלא חש/ה להגן על טענות שגויות מלפני כן, זכותו/ה.

                    קראי שוב. לאט.

                    לא אוסיף.

              • יפתי.. חבל שגם את נפלת בפח…
                כן, גם פרחח וגם סתם אחד התחילו באמירות יפות על זכותה של האשה על גופה, על ההבנה הרבה שהם רוחשים והערכה שלהם על ההחלטה, כל הכבוד, באמת נאור ושווה מילה טובה, אבל… אבל ענק אחד הוא שהפריע לי, והוא ההסתייגות שלהם במילים חריפות ובוטות.

                פרחח כותב:
                "אתה חי כרוצח בתוכנו… אסור לרצוח רק את מי שמגיע…, נראה אותך מעז לרצוח תינוק בן 4 חודשים כי יש לא (טעות בגוף הטקסט) מספר כרומוזומים שונה…, לא תרצח זה ציווי אוניברסלי"

                סתם אחד כותב:
                "מקומך אינו בכלא אלא אצל מטפל… "
                סתם אחד רואה בהחלטה להפיל עובר בעל כרומוזום חסר (הוא בטח התכוון לכרומוזום עודף..) בעיה.

                ועם אמירות כגון אלה לי יש בעיה. בעיה קשה, וצר לי על מי שחושב שהכל כאן בסדר.

                מיהם פרחח וסתם אחד שיקבעו שיש כאן בעיה?
                מי הם שישתמשו במילים רצח?

                אם אשה כל כך זכאית לשליטה על גופה כמו שהם טענו כאן קודם לכן אז לאשה, לבעל, לתא המשפחתי הזכות להחליט אם לשמור ולגדל את הילד, או לקטוע את הדברים באיבם.
                זו זכותם הבלעדית של אלה המתמודדים עם העניין. שימוש במילים "רצח" ו"בעיה" מהווים בעיה ענקית מבחינתי.

                כמובן שזכותם של שניים אלה לדעה כי אסור להפיל, כי זה לא מוסרי, כי זה דומה לרצח אבל יש צורך בסינון, בצנזורה עצמית כשמגיבים על נושא כל כך טעון רגשית.

                אני לא מבינה איך את יכולה להגיד ש"זה דווקא בסדר" כשמבחינתם החלטה להפיל עובר שהתגלה כבעל מום שווה לרצח. לא מבינה.

                אי אפשר ואסור להשוות בין הדברים אסור.

                כל אחד ואחת לוקחים על עצמם החלטות לא קלות בהתאם לאופיים, לאורח החיים שלהם, למצבם, יש שיקולים רבים שנכללים בהחלטה אם להמית עובר בעל מום או להולידו ולגדלו כאילו כלום, ואני רוצה, שאם חס וחלילה יקרה לי דבר דומה ואני אאלץ להחליט משיקולים שלי, אפילו שיקולי נוחות אגואיסטיים להפיל עובר שיתגלה כבעל מום אף אחד לא יעיז לעלות על בדל שפתיו את המילה רצח.

                • נעשה ניתוח טקסטים באיזה מקום אחר. ובמקרה הכי קיצוני, אני אמשיך להבין שגם פרחח וגם סתם אחד אמרו את מה שאני אמרתי (כמה מביך, קראתי מה שאמר סתם אחד אחרי שכתבתי בעצמי, ואפשר אפילו להגיד, שאני כתבתי את מה שהוא, שככה יקרה לי), ואת תמשיכי לחשוב שהם אמרו להיפך.
                  זאת תמיד אופציה גם.

                  • מקסימה את… מקסימה..
                    אבל תחזרי מהר אלי לאייסיקיו…

                    • סליחה שאני מתערב ענת יקרה, לא הייתי אף פעם אשה, ומן הסתם לא אעמוד אף פעם בהחלטה הקשה של מה עומד מנגד כאשר אני מממש את זכותי הבלעדית על גופי. אולם למקרא ההתנצחות שבין דברייך ובין אלה של פרחח וסתם אחד, נולדת בי התחושה כי אתם מנהלים ויכוח של חרשים. אינכם מסכימים על הנחות הייסוד, ואתם מתוכחים בעוז על המסקנות.
                      השאלה הבסיסית המרחפת מעל הויכוח, היא מהו הרגע בו אדם הופך אדם, בעל זכויות וחובות. הלא אין לי ספק שלעולם לא תעלי בדעתך להרוג אדם ולו בן שעה אחת, בשל סיבה כלשהי, של צרכי האם, או חמלה על חייו העתידיים הקשים (בשל פגם בו או אי יכולת אימו), למען ההפשטה אני בכוונה מדגיש את המילה *אדם* אשר מן הסתם אינה כוללת מוות לערבים לשמאלנים ולסתם אוהדי הפועל. השאלה היא עד מתי נחשב בעיניך עובר כחסר זכויות ומתי הופך הוא אדם. הקריאה רוצח לא נועדה להפחית מזכותה של אישה על גופה, ובטוחני כי לא לכך כיוונו פרחח והסתמניק. כוונתם היתה להצביע על רגע אחר בו הופך העובר לבעל זכויות, זכויות אשר יש לאזנן במקרה ומתנגשות הן בזכויות האישה. אודה: לי אין את התשובה לכך, ולטעמי תשובה מעין זו לא יכולה להמצא אף פעם, ולו בגלל שהתהוותו של אדם היא תהליך ארוך ומתמשך ולא אוסף של נקודות. נדמה שבמוסכמות השוררות בעולמנו, יאמרו לך כולם כי ביצית מופרית לכשעצמה היא רק פוטנציאל לאדם ולא אדם, אך מהי מידת ההתפתחות המקנה לאדם זכויות? יש שיאמרו ניתוקו מרחם אימו הוא ההופכו אדם, אך האם הוא כבר אדם? האם לא עדיין בגדר פוטנציאל? הלא שיניו ושערו טרם צימחו, ראייתו תתפתח רק בשבועות הקרובים, שיניו יצמחו בעוד שנה או יותר, מערכת המין שלו תתפתח בעוד 10-15 שנים, ולשיא גדילתו הפיזיולוגית יגיע רק בעוד 18-20 שנה. המשפט הישראלי הוא חד בענין זה, כדרכם של חוקים, הוא קובע כי אדם כשיר לזכויות בגמר לידתו, דהיינו איפשהו בין הנשימה הראשונה לחיתוך חבל הטבור. כל אחד יודה כי הצבעה על נקודת זמן מעין זו מעוררת אי נוחות (אני נולדתי בחודש שמיני ואחי בחודש שביעי, למשל) ביהדות נחשב מועד הלידה גם הוא, אם כי מתוך הכרה בבעיותיות מותחים את תקופת ההתהוות ולא מותירים אותה נקודתית, במשך זמן מסוים לפני הלידה (איני זוכר כמה חושבני כי חודש או חודשיים) ועד לארבעים יום לאחר הלידה, מצוי העובר/ולד בסטטוס מיוחד, מעין אדם על תנאי בעל זכויות מופחתות. לפי כך למשל במקרה בו סיבוך בלידה מצריך בחירה בין הצלת האם להצלת הולד – חיי האם קודמים (לטעמי ניתן ללמוד מכך שבשלבים מוקדמים יותר, גם בריאות האם ואולי אף צרכיה הסוציו אקונומיים גוברים – אך אין אני בר סמכא) מי שחושב כי לעובר טרם היוולדו יש זכויות והוא בגדר אדם – ולו חלקית, לא צריך לעצבן אותך השאלה מצידך מי אתה שתשפוט, מושתתת על ההנחה שלעובר אין זכויות, הניחי לרגע שיש לו, והיא כבר מתהפכת – מי היא האם שתשפוט על נטילת חיים.
                      השאלה אינה קושרה, כפי שאמרתי לעובדת היותה של האם זכאית על גופה, כולנו מסכימים לכך, התשובה אותה אין ומן הסתם לא תהיה לנו, מהו הרגע בו הופך אדם לאדם.

                    • אני מודה שקראתי דיי ברפרוף ולכן לא אוכל להתעמק.. אני אגיע הביתה ובניחותא אשב, אקרא, אפנים ואגיב אם יהיה צורך אבל…
                      הבהרה מתבקשת:
                      לטעמי ולדעתי האישית ביותר לא מדובר פה בשאלה הפילוסופית מתי אדם הופך לאדם, אלא בעניין עקרוני יותר.
                      הפעלת מערכת שיקולים, וזכותו של המתבונן מהצד להעיר עליה.

                      בא נצא רגע מההתייחסות להפלה/הריגת תינוק ברחם – אם אשה תלד ולד בעל כל סוג של נכות אם פיזית ואם מנטלית והיא תחליט שהטיפול בו "גדול" עליה, ולא מתאים לה והיא מבקשת למסרו לרשויות, אני בעדה.
                      אני חושבת שעם כל הבעיותיות הזו, זכותה לוותר על הזכות והחובה שבלגדל את הילד.
                      אני לא אשפוט אותה, ולא אגיד לה שזה לא מוסרי.
                      למה? כי זו זכותה, היא מרגישה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם הנושא ואני מקבלת את דעתה. גם אם אני לא מסכימה עם דעתה אני מקבלת אותה.
                      ולכן ההתייחסות כאן להפלה כאל רצח לא מקובלת עלי.
                      מקווה שהובנתי… ואם לא.. אז לא נורא, כל אחד הרי חי בסופו של דבר את חייו.

              • וואו הילה
                כתבת מדהים
                מהתחלה
                חיבוק

        • שחר, בהחלט הצלחת לרגש אותי בסיפורך אבל אני בשום אופן לא יכולה להבין את תפיסתך .
          אני חושבת שהצלת חיים ולא השמדת אותם. כי איזה חיים היו לך ולזוגתך אם כבר בנעוריכם הייתם הופכים להורים? ומה עם התינוק? אני חושבת שהנזק שהיה נגרם לו היה גדול (יותר מהנזק האוטומטי שנגרם לכל מי שנולדבעולמנו) ומה זה משנה כמה הוא היה יכול להיות יפה וכמה הייתם אוהבים אותו.
          אני מהאנשים שמאמינים (כנראה בתמימות ) שהבאת ילדים צריכה לקרות מבחירה גורלית, מאהבה, מאופטימיות ובעיקר מאגואיזים (כמו שכתבה לאה בחוכמתה) אבל בטח שלא מטעות!
          יש פה בחירה בין כאב על "מה היה אם" לבין כאב על מציאות שאי אפשר לשנותה אם היתה נבחרת. אם היה דבר כזה אז היית בוחר ב"כאב הנכון".
          הלוואי וזה היה מנחם את מי שמרגיש כמוך.

      • אמא של

        רצח מתוך רחמים? לא מרחמים. מאהבה.
        והנה אני מוצאת את עצמי לפני שנתיים בהריון. ילדה בת שנתיים וחצי בבית.
        הפסקתי לעשן ברגע שנודע לי שאני בהריון.
        הנקתי אותה שנה וחצי.
        לא מטפלת. לא בייבי סיטר. לעיתים ממש נדירות סבתא.
        אני בת 44. גם על הראשונה הייתי צריכה להגיד תודה. לא טיפולים. לא זריקות. ככה. אהבה וילדה.
        ןאיזה אושר. החיים ממש מחייכים אלי. עוד הריון ספונטני.
        איזו שמחה.
        אולטרא סאונד ראשון ושני…והנה היא מוצצת אצבע…ואני כבר אוהבת אותה כמו את אחותה הגדולה.
        סריקת מערכות ראשונה. משהו במדידת עובי העורף שלה לא תקין.
        מי שפיר ברגע שאפשר. בימים של הציפיה לתשובה היא מתחילה לזוז.
        אני מרגישה את הפרפורים הקטנים האלה. כמו פרפר בבטן. הילדה שלי. אני כבר מרגישה אותה.
        ואני יודעת שאסור לי להתיידד איתה עדיין. אני יודעת. ואני משקרת את עצמי , מחבקת את הבטן ומחייכת.
        תסמונת דאון!
        ואני נכנסת לאינטרנט וקוראת מליוני מאמרים רפואיים, פסיכולוגיים, הורים שמספרים על האושר נגדול שילדם הפגוע הביא לחייהם ואני צריכה להחליט.
        בטח שאני רוצה אותה. בטח שאני אוהבת אותה.
        ואני לא חושבת על מה יקרה לחיים של אחותה הגדולה והמופלאה שתחייה בצל אחות קטנה עם צרכים ענקייים לתמיד.
        ואני לא חושבת על אבא שלה ועלי. על חיינו העתידניים וזוגיות וככה.
        ואני לא חושבת על עצמי ומה צפוי לי. לא על הדאגה, חוסר האונים, העתיד.
        כלום.
        יש לי דיאלוג עם בתי הקטנה שעדיין לא חבקתי.
        ואני מרגישה אחראית לחייה ולאושרה בדיוק כפי שאני מרגישה לאושר של בתי הגדולה.
        אני מרגישה אחראית לספק לה בסיס טוב חזק איתן עם כלים טובים, מוסריים ומחזקים כדי יום אחד נהיה שתינו מוכנות לשחרר את ידה האוחזת בידי וללוות אותה בדרכה בחיים.
        חייה הם שלה. לא שלי.
        וזאת שמפרפרת לי בבטן?
        מה צפוי לה?
        ילדת תסמונת דאון שלי?
        בעיות לב שיש להם כל כך…ניתוחים?
        אם היא תהיה מהנבונים שבהם, נגיד 70 היא תהיה מספיק נבונה לדעת כמה היא חריגה ומוגבלת,
        אם היא תבורך ב30 40 אי קיו – מה הטעם תגידו לי לחיות ברמת המודעות הזאת?
        ואין דרך. אין מוצא.
        אני לא יכולה להבטיח לילדה שלי חיים טובים. אולי כמה שנים ראשונות ואחר כך….מה אחר כך?
        אני לא יכולה להבטיח לילדה השניה, הקטנה והמראש אהובה שלי חייים טובים. פשוט לא יכולה.

        וככה..לא אפשרתי לה לחיות. וככה אם יהיה לי אומץ לסיים את המשפט ולהגיד את המילים…ככה נתתי ואפשרתי להם להרוג אותה.

        ומאהבה. מאהבה גדולה. אם לבת לא מוכרת.

        • וואי. נחנקתי תוך כדי קריאה.
          התמלאתי דמעות.

          .

        • הבטן לא מוצאת מילים. חיבוק אומרים כאן.
          ומצד שני, הראש אומר, הנה, עוד אחת. כמה אנחנו רבות. סביבי עוד רבות אחרות. וכמה לא מדברים על זה. וזה למרות הבדיקות שהפכו מקובלות כל כך. כאילו התוצאה השלילית לא תבוא.
          ואחד האובדנים האיומים במצב הזה, הוא איבוד תחושת הלי זה לא יקרה שכל כך הכרחית בשביל לעבור את ההריון, על כל תהפוכותיו, החרדות שהוא מעורר, הכאבים וההורמונים האלה, לא חשוב קללות עכשיו. פתאום הכל יכול לקרות. כמו בכל אובדן קשה, אולי.
          אני מתאבלת בימים האלה. הלוך ושוב. אפשר לחבר ראש ובטן ולהגיד, אני איתך באבלך. באמת.

        • מה אומרים אחרי כזה וידוי??

          שחר והלה כבר אמרו את זה טוב יותר, לי נשאר לשלוח עוד חיבוק..

        • ההחלטה שהחלטת היא אולי ההחלטה הקשה שאדם צריך להחליט. החלטה אמיצה החלטת ואני מאמינה שהיא באמת מתוך אהבה, גם לבת שלא נולדה וגם לזו הגדולה. בכיתי כשקראתי את מכתבך ואני מאחלת לך חיים טובים והתמודדות בריאה עם ההחלטה. זה לא קל וזה לא הופך קל עם השנים. חיבוק חזק. יעל

    • שחר!
      כל הכבוד. לא ציפיתי לתגובה בוגרת, מבינה ורגישה כל כך מגבר. מי יתן וירבו כמותך…

    • ביישנית

      דמעתי כאשר קראתי את מכתבך…
      נגעת בי…
      אינני יודעת מה אני הייתי עושה במצב בו הייתי צריכה לבחור באם להפיל ואם לאו…
      אבל ברור לי שהחלטות קשות הן…
      אחרת זו לא הייתה החלטה אלא בחירה.
      מכל הלב
      ועמוק מהבטן…
      שלוח לך חיבוק אוהב וכואב…

  6. המממ. זה קצת חסר אחריות מה שעשית שם, מה?
    ההוא היה בתקופה שרבין נרצח, השני לא אהב קונדומים,
    בשלישי הריצפה היתה עקומה…

    אפשר מבחינה קלינית לתקן הרבה דברים,
    אבל אפשר גם להיות קצת מחושבים, לא?
    סך הכל זה גוף שלך 🙂

    • ואפשר גם
      לא להיות שופטניים
      זאת גם אפשרות

    • הימנים האלה –
      גם רצחו לנו את רבין
      וגם רוצחים לנו את התינוקות שטרם נולדו 🙂

      הכותבת התחילה את דבריה באמירה שהיא לא אחראית,
      ובכך הסירה מעליה את עול האחריות.
      מכאן ואילך זהו רק דיון טכני בשאלה מהן האופציות הפתוחות
      בפני האדם הלא אחראי.

  7. גשם זלעפות

    בכלל, נכון שהעובר נמצא בגוף האישה, ולגבר, כך אני מאמינה בכל אופן אין אות זכות החלטה עליו כמו לאישה שאצלה הוא נימצא, אבל עדיין, זה מאוד מתסכל. כלומר, זה גם שלו, חצי מהגנים שלו, ולא יעזור כלום.
    כאישה לא עברתי עד היום הפלה, אבל מהיכרות אישית עם מישהי שכן עברה, אני מאוד לא מסכימה לטענה כי זה בדיוק כמו הסרת שומה או גידול שפיר. זה חיים קטנים, שאולי יכלו בעתיד לשנותאת העולם, או לשנות חיים של מישהו אחר. אבל מכיון שהכל זה" אילו ואם", הויכוח הזה לא רלוונטי..בתכלס זה לא קרה, העובר לא התפתח ליצור חי, ולכן הרצון הזה של גורמים שמרניים לספל לו תכונות אנושיות ולהשוות הפלה לרצח, הוא מעשה שפל ולא נכון מיסודו.
    זה פוטנציאל לחיים, שלא התקיים. כמו הרבה דברים אחרים בעולם..
    לפני שזה חיים, זה משהו ששיך לגוף האישה, ולה ההחלטה המלאה לקבוע אם הפוטנציאל יתממש או לא.

    • יקירתי, בתחושה, של רבות מהן, להפיל עובר, לא דומה להסרת שומה, או גידול שפיר. זה נכון. אבל אני טוען שזה כך, בין היתר בגלל מה שהטעינו בהן רגשית, מוסרית חברתית וכו'.
      ראי למעלה את כאבו הנורא, הכנה והכל כך נוגע ללב, של אותו בחור שלפני שבע שנים, חברתו החליטה להפיל.

      הכאב, הוא עובדה קיימת. איתה עם תחושותץ דומות, כמובן של ניתן להתווכח.

      הטענה שלי, שרוצה לחזק את כותבת הכתבה היא:
      כל המלודרמה הזו, מקורה בטיעון לא תקף שזכה לחיזוקים היסטריים מקבוצות דתיות ומוסרניות אחרות. ממש כמו "צחה תמחה את זכר עמלק" ממש כמו: רק לנו יש זכות בארץ הזו, היא שלנו." ממש כמו "לא צחזירים מקום שנשפך בו דם"
      אלה טענות רגשיות מוסריות – שבעיני לא תקפות. אין זה כמובן אומר שמי שחש כך, תחושותיו אינן אמיתיות, כאבו אינו כאב ודמו אינו אדום.

      אני חושב, שכמו שברור לכל היום, שניתן לשבט חיים מרקמה חיה, הרי שכל רקמה חיה, כמו שומה, כמו גידול ממאיר, יש בו פוטנציאל חיים.
      הסרת העובר ע"י הליך כירורגי היא עניי כירורגי.

      אני רק חושב ושוב טוען:
      אשה היא הריבון היחיד לגופה. היא מחוייבת רק לרצונה האוטונומי. אין לה חובה לעם ישראל, מסורת ישראל, מדינת ישראל ושאר בעלי עניין כאשר היא באה להחליט מה ייעשה בתאיה, כולל אלה שיש להם גנטיקה מעורבת ופוטנציאל חיים גם ללא שיבוט.

      • גשם זלעפות

        וובכן אני מסכימה איתך בכך שמבחינה טכנולוגית ,כיום לכל ריקמה אנושית שהיא יש "פונטציאל" להיהפך לחיים. אבל, אבל, כפי שאתה בעצמך אמרת, אנשים מורגלים להתייחס בצורה שונה לפוטנציאל חיים שמקורו בביצית מופרית, מאשר לתאי העור או השומן, וכו.
        ולכן, גם הכאב שונה.
        בעניין הקבוצות הדתיות שטוענות מה שטוענות, אי אפשר לבקר ולהתייחס לדעה נגדית בשלילה וללא הצגה לפחות, של מה שהיא אומרת.
        הם טוענים, כי לאישה יש זכות על גופה..אינם שוללים דעה זו. אבל, מכיון שהיא אחראית על גופה ומעשיה, היא ,לדעתם, צריכה לקחת אחריות על העובדה שיש לה יכולת לתת חיים.
        ומפני שגם הם, נמצאים בכלל האנשים המתייחסים בצורה שונה לפוטנציאל חיים שמקורו בביצית מופרית( זויג), מאשר לרקמות שומן בגופ, היכולות להיות משובטות במעבדה מודרנית,
        זה כואב להם. חס ושלום אני לא חושבת שיש לאף אחד זכות לכפות על אישה שהחליטה להפיל מכך וכך סיבות לא לעשות כן, אבל, מותר ומותר להביע דיעה ולטעון כי מדובר בסוג מסויים של חוסר אחריות. אני לא חושבת כך, אבל , אני מכירה גם נשים שעברו הפלה ומסכימותעם התפיסה הזו, לא משום ששתפו להן את המוח, כפי שאולי ייחשב, אלא מפני שלדעתן המתה של פוטנציאל חיים שכזה, הוא הרה גורל ודרסטי, ממקרים אחרים.

        • לאותם גורמים דתיים יש הכרה בזכות האשה על גופה בהתאם לאג'נדה ברורה ומשנה סדורה ואפס מקום להחלטה. יש לה מערכת הוראות ולא מערכת אפשרויות שמתוכן עליה לבחור. קראי לזה איך שתקראי. אין לה בחירה ואין לה זכות יש לה רק אחריות, ובמימד הנמוך, שכר ועונש!!!

          אני לא שולל את זכותן של האחרות והאחרים לחשוב שונה. אני שול את זכותם לפטרונות על עמדותיהם, דיעותיהם והחלטותיהם של הכלל.

          מי שכואב לו/ה רגשותי לכאב. מי שכואב על "ארץ ישראל" שיכאב, אביא לו מטפחת

          אבל אין בטיעונים אלה ובכאבים אלה כדי לכפות על מי שחושב אחרת.. זה הכל

  8. אני רוצה להגיב דווקא על דביו של הבחור מלמעלה שמכונה שחר (שמך האמיתי??)
    ובכן שחר, גם אני יכולתי להיות היום אב לילד או ילדה השד יודע מה היה שם…
    זה קרה לפני בערך שש או שבע שנים, שהייתי עוד טירון של החיים (31 היום בן )וזה פשוט קרה כמו שזה קורה כל שניה.
    באותו מקרה, בת הזוג שלי החליטה ובתבונה ואם כל הכאב, שזה לא הזמן הנכון להביא ילד .
    אני גם כאבתי את ההפלה וזה כאב לה יותר תרתיי משמע.
    אני רק יכול לנסות לדמיין מה היה קורה אם היא היתה מחליטה להשאיר את ההריון עד למצב שהייתי פוגש לאחר תשעה חודשים ברך הנולד.
    אין לי כל ספק שחיי מאותו יום ואילך היו משתנים ללא הכר.
    ופה אני פונה אילך שחר.
    אני לא יודע בן כמה היית אז כשהיא ביצעה את ההפלה, אבל ,אני יוצא מנקודת הנחה שהיית די צעיר.
    חשבת פעם איך חייך היו משתנים בעקבות אותו ילד שלא יצא לאויר העולם?
    האם העלת פעם על מחשבתך, מה היית אמור לתת מעצמך לאותו בר חיים ואם זה תמיכה כלכלית ומזמנך שפרץ אז כל גבולות ללא חשבון?
    האם אתה באמת חושב שזו היתה טעות לא להביא את הילד לעולם?
    האם אתה מדבר היום ממבטו של אדם מבוגר דיו באותה מידה כמו אז (לפני שבע שנים?)
    אין כל ספק ואני אומר זאת כשאני מבין את כאבך, שחייך לא היו ממשיכים להיות חייך (בשגרת יומך) מאותו רגע .
    אשמח לדעת ולקבל תשובה .
    שלך,
    שימי

    • כן, שחר זה השם הממשי שלי, למרות שכמעט קראו לי אלון, או משהו.
      בסוף זה מה שנשלף מהכובע (כך לפחות הפולקלור התלת-דורי טוען).

      הייתי אז בן 20. היום בן 27.

      כן, החיים שלי היו משתנים,
      ומנקודת המבט האגואיסטית שלי זה אכן איפשר לי לעשות את כל מה שעשיתי עד היום, וזה הרבה.
      אז אני יכול להגיד שאני שמח?
      לא.

      זה הנתיב שלא נלקח.
      שלא נצעד.

      ואם הייתי צועד בו רק השד לבדו היה יודע מה יותר טוב.
      אני שחקן ידוע של What if
      ומשום מה אף פעם אני לא יודע מה היה קורה אם. 🙂
      ומי יודע מה הייתי יכול לתת, ומה זה היה לוקח.

      והיום יש לי חיים מסויימים, עם ילדה מקסימה ועוד מעט ילד שבטח גם יהיה מקסים,
      אז אין טעם בכלל לחשוב על אלטרנטיוות. ואני לא יודע אם זו הייתה טעות כן לא להפיל.

      כל שיקול רציונאלי שהוא אומר שזה היה הדבר הנכון, אבל קיבינימאט, אני יודע בדיוק מה שיקולים רציונאלים שווים. לתחת. רצ-יו-נא-לי-זצ-יות.

      אני כן יכול לספר, בפרץ עז של חושפנות וירטואלית (ההתמחות השניה שלי אחרי כתיבת שירים) שגם ההריון הנוסף, הילדה המקסימה שלי, לא היה ממש מתוכנן. להפך אפילו.
      וגם אז כבר היה תור להפלה, רופא והכל.
      ואז לא יכולתי להמשיך.
      ולא נהייתה הפלה, נהייתה חתונה.

      אז הכי טוב לי בעולם? לא יודע, לא ממש.
      אבל יש ילדה שאני רואה מאוחר בלילה כשאני חוזר מהעבודה, והיא אוהבת אותי, והיא חיה.
      ולא הרגתי אותה.
      וטוב לי עם זה. זה שווה את שאר הסיבוכים, ותאמין לי, יש בלי עין הרע.

      🙂

      • הנעלמת

        אין לי ילדים, לא היו לי, וגם לא היו אמורים להיות לי. מה שכן, יש לי שלושה חתולים חמודים. בכל יום שאני חוזרת מאוחר מהעבודה (או מחברים), אני רואה את החתולים החמודים מתכרבלים ליד קערת האוכל שלהם וזה עושה לי טוב. הם חיים, אוהבים אותי (בדרכם המוזרה שלהם) ואני כמובן אוהבת מאוד אותם.
        ברור, זה מאוד נוח להיות נגד הפלות כשאתה מתייחס אל ילדים כמו אל חתולים – דברים קטנים וחמודים שרואים אותם כשמזדמן וזה מחמם את הלב. אבל מה היה קורה אילו היית צריך לוותר על עבודתך, חבריך, כספך ושאר פרטי הנוחיות שלך בשביל ילדים? האם דעתך היתה משתנה?

        • שחרור

          שאלת שאלה טנטטיבית.
          שוב אני יכול רק לחשוב על 'הדרך שלא נצעדה'.
          אני לא יודע מה היה קורה לו ההפלה ההיא לא הייתה מתקיימת.
          הכל היה שונה.
          כמובן.
          ולא הייתה לי הילדה שיש לי היום.

          לא יודע.

          לחשוב אבסטרט ולהרגיש פאקאקט (פראפרזה א'לה מאיר אריאל).

          לא יכול לשים על המאזניים מצד אחד ילד מת ומהצד השני חיים כמו שתיארת – ללא עבודה, כסף, חברים.

          זו פשוט לא השוואה ברת-קיימא. לא בהכרח זה מה שהיה קורה.

          באופן טבעי, לו הכל היה כמו שאני מתכנן וכמו שמתאים למבנה האישיות (המוגבל) שלי, לא היו לי ילדים כרגע, וודאי גם לא בעתיד.

          אני אני לא זהיר 🙂

          ולכן יש לי היום ילדה, ואני שמח. זה ללא ספק שינה את החיים שלי בהרבה מובנים, ובהרבה דרכים שלא נעימות לי. ממש לא.

          אבל אני שלם לחלוטין עם זה. יען כי אז הלכתי בנתיב הקל הרבה יותר (והללא ספק נכון, מה שלא מקל).

          אוף, איזה תשובה מבולבלת אני כתוב כאן. שניה. לקרוא מחדש מה כתבת 🙂

          אגב, איך קוראים לחתולים?? 🙂

          בקיצור, ההריון שהוא היום הילדה שלי כבר היה תור להפלה נוספת, אבל אז כבר יכולתי לחשוב מה אני רוצה מעצמי – עם הסיבוכים שידעתי שיהיו, והיו, ויש. ויש ילדה.
          אז כן, בחרתי משהו שאומנם הוא לא אולטימטיבי כפי שאת ציינת – אין ילד מול ילד + אובדן כסף / חברים וכו'.

          זהו בעצם. לא ממש עניתי לעניין, נכון?

          אני פשוט מבולבל מגל התשובות למה שכתבתי למעלה.

          אני לא הולך ואומר לאנשים – הפלה זה רצח (אבל זכותכם לרצוח רק היו מודעים), אני בעיקר חושב ומרגיש ככה, וכאן ניסיתי להגיד מה אני חושב, ואמרו לי שאני רוצח, מעורר שאט-נפש,
          וצריך טיפול (את זה אני עושה בכיף, דווקא).

          זהו. ד"ש לחתולים.

          • רק להגיד לך, שאני בטוחה שישנם כאן עוד אנשים שהבינו, חוץ מכאלה שממהרים לחרוץ דין…
            חיבוק וירטואלי…

          • סתם אחד

            סליחה, אולי לא הובנתי על ידך או לא הבנתי אותך.

            מה שאתה תיארת כשדיברת היה רצף של מחשבות אובדניות. "אם רק היה כפתור OFF נגיש בקלות אז הפחדן והצבוע הזה היה מזמן דומם"
            אלה היו המלים שלך. וכן, אני חושב שאם אלה המחשבות המלוות אותך, לצד תחושות של "רצחתי את הילדה שלי, אין לי זכות, הייתי צבוע ופחדן, אני הייתי מאד שמח אם היית הולך לטיפול.
            לא כאמירה שמשהו דפוק אצלך, אלא הצעה מעשית. אני חושב שעם מחשבות מהסוג הזה, ראוי לראות מטפל. זו לא בושה. זו לא הטחת אשמה. ודווקא, מכיוון שכך אתה חושב.

            לגבי מה שכתבת על כך שקוראים לך רוצח. הרי זה השם שבחרת לעצמך. ושאט הנפש, ויסלח לי פרחח שאני מדבר בשמו, היה מהמחשבה בעבורך יש אותם שיקולים ואותה לוגיקה בקשר לתינוק בן ארבעה חודשים.
            מה שהוא ניסה לומר, בלשון התנייה, היה, כך נראה לי…
            שהחמלה עלהצער שלך יכול להתחלף לשאט נפש מהמחשבה שיש לך זכות דומה לרצוח תינוק מוגבל או נכה בן ארבעה חודשים.

            אני מודה, המחשבה שבשבילך זה אותו הדבר, ושתבחר אולי את מה שכינית "האופציה הנוחה" מפחידה. אם תפעל כך, זה יותר מאשר יעורר שאט נפש.

            לסיום, אני מקווה שתלך לטיפול על מנת להשתחרר מתחושות האשמה ומהמועקות ובמיוחד כדי שתתגבר על המחשבות האובדניות. כי לפחות לרעייתך, לבנך בן השנה ולבתך שעומדת להוולד מגיע אבא יציב ותומך..

            בהצלחה..

            • נו.. ואיזו הבנת הנקרא לוקה בחסר?? שלי או שלך.. כי אני דווקא קראתי שחור על גבי בננות שבת אחת קטנה כבר יש ובן עתיד להוולד…. (בהנחה שסומכים על האולטרה סאונד..)
              אז סתם אחד.. אולי תחזור אתה במטוטא ותקרא שוב את הדברים…

            • סתם אחד,

              אמרתי שלגבי דידי הבחירה להפיל ילד עם תיסמונת דאון היא קשה מאוד, וקשה לי להבין את ההבדל בין לגמוז אותו בחודש שמיני, או לחכות חודש ויומיים ולגמוז אותו בחוץ. אתה רואה הבדל?
              בגיל מינוס חודש זה בסדר ופלוס חודש זה כלא?

              אני חושב שזה בדיוק אותו דבר.

              בנוסף, מבחינתי זה אדם חי מרגע ההפריה. הפוטנציאל במלואו שם, וללא התערבות שלי הוא יתממש.

              ועוד בנוסף, בחיים האמיתיים, שאפס לא זהים לתפיסות המציאות באשר הן, הייתי בוחר להגן על עצמי ולהפיל לו היה זה ילד עם תסמונת דאון, עם הקושי שכרוך בזה, ואני משוכנע שהוא קיים. אני שם את עצמי בכל זאת קצת מקדימה. לא יפה, לא פוליטיקלי קורקט, לא מתחבר לתפיסה שלי שזה אדם, אבללל – ככה זה.

              ולא הייתי בוחר להפיל (היום, לפחות, כשיש לי את היכולת הפיננסית והנפשית) הריון תקין.

              זה הכל.

              ובקשר ללאה, כל הכבוד לה על הכתבה, והחשיפה, והעלאת הנושא הזה. באמת.
              אבל איך שהוא, לאה, בין השורות הקולחות שלך, שלא ממש נוגעות ברגש פנימי, לא יכולתי שלא להרגיש עצב, וכאב, שאני חושב שגם את מרגישה.

              בכל זאת, גם כשמתנתקים רגשית ומדברים באגביות, זה הרגיש לי עצוב. שתדעי.

              וזהו, רציתי להגיד לך שלא תהיי עצובה 🙂

              עברת את זה, ויש לך מסתבר את הכוח אפילו להתמודד ולכתוב במבט משועשע/עצמי קל, ויופי.
              את נקראת לי אחלה.

          • הנעלמת

            כנראה שאני לא הסברתי את עצמי כמו שצריך.
            השאלה שלי היא כזו: האם היית משנה את דעתך לגבי הפלות אילו היית זה שכל נטל הטיפול בילד היה נופל עליו?

            לגבי החתולים, שמותיהם בישראל הם קליגולה, ליאם ומקסימוס. כולם חתולי רחוב זכרים והחתול האמצעי ביניהם גם חולה איידס.

            • המממ (זו תחילת התשובה). סוף תשובה בהמהמום תחילה.

              אני עדיין לא בטוח שאני מבין מה שאלת, חוששתני, אז אענה על מספר שאלות שייתכנו…

              האם ילד עם גן עודף, או נזק מוחי, ההייתי בוחר לא להפיל מתוך ידיעה ששארית חיי יוקדשו ללטפל בו? אני מודה, במבט מושפל, שלמרות שלתפיסתי החל מרגע ההפריה זה יצור קיים ולא 'עובר' (כמו 'עוף' ולא תרנגולות), הייתי בוחר להפיל. ברור לי מראש. הייתי מרגיש אשם, מרכין ראש בבושה, אבל יודע – עם זה אני לא יכול להתמודד. ומתוך אגואיזם ופחדנות (צרופים שניהם) זו הייתה הפלה.

              שאלה ב' – היא בהריון, אתם לא נשואים, 'העובר' תקין. על זה יש לי תשובה. בפעם הראשונה שהייתי במצב הזה זו הייתה הפלה. בפעם השניה – נישואים. לא שזו הייתה ההחלטה הכי קלה, אבל זו הייתה החלופה היחידה האפשרית מבחינתי. להצדיק את זה מוסרית? למה כאן היה ברור לי שזו לא תהיה הפלה ועם ילד עם בעיה ברור לי שזו כן תהיה הפלה?
              התשובה ברורה אינטואיטיבית. כי עם קושי אחד יותר קל מאשר עם השני.

              ולגבי אי-הפלה כשהמחיר היה להיות משפחה חד הורית (רק אני / האבא) אוף, זאת שאלה קשה.
              שוב התחושות והתפיסה מצד אחת, והקושי הפרקטי מאידך.

              אבל גם כאן אני מאמין שהייתי בוחר לא להפלה.

              אבל בכל הדיון הזה ובכל מה שאמרתי, למען הסר ספק, אני מאמין גדול באיש/ה באמונתו/ה ת/יחיה.
              לא מתערב לאף-אחד בצלחת. רק ציינתי איך אני הרגשתי אז, ומה אני מרגיש היום, עם כל הסתירות
              שיש בתפיסה שלי.

              לא ידעתי שגם לחתולים יכול להיות איידס. הייתי בטוח שאני מבין באיידס הרבה והנה הופתעתי כליל.
              זה אותו איידס? הוא בר הדבקה לבני-אדם? חיות אחרות? אני מרגיש בור. אינללייטן מי פליז.

              (הוא מקפיד על מין בטוח??) 🙂

              • הנעלמת

                זה לא אותו נגיף. נגיף האיידס של החתולים נקרא FIV (לעומת HIV הידוע). בני אדם לא יכולים להדבק ממנו. הסיפטומים של הFIV זהים פחות או יותר לHIV אלא שהוא פחות מסוכן – המחלות בהם לוקים החתולים החולים פחות קטלניות מאלו של בני האדם.
                לגבי מין בטוח – הוא מסורס..

          • שחרור, האם תמול את בנך?
            נקודה כואבת למחשבה, נכון?
            (כל זאת בהנחה שאינך נאמן לחוקי ההלכה בדרך כלל…)

            • מול אמולה,

              משקולים חברתיים בעיקר וודאי וודאי לא הלכתיים (אפיקורס אתאיסט שכמותי).
              אבל ממש לא עם רב-קצב, רב-ניצב.

              כירורג, הרדמה מקומית. בלי כאב, ובלי טראומות מיותרות. בלי טקסים פאגאנים ואצבעות בפה, והרדמת יין ויניקת פין עולל או מה שזה לא יהיה.

              אם העוינות הזו שלי לטקסונים האלה מעצבנת אי מי אז צר לי, איש באמונתו (ואמנתו) יחיה.

              מי שמאמין אשריו וטוב לו, אני מקווה.

              אני לא.

              • בדיוק הייתי עסוקה בזה ואפילו יש לי הוכחות (נעמי תגידי להם).
                למה למול בכלל, שחרור יקירי?
                האם חשבת אי פעם על סיכוייך לפגום בפוטנציה המינית של בנך?
                אתה מוכן לקחת עליך אחריות למצב של פגיעה בתפקוד המיני?
                זאת כמובן שאלה כללית, שלא מופנית רק אליך. אנשים לא מאמינים, בעיקר אלה שאוכלים חמץ בפסח (עונש כרת, בדיוק כמו זה שניתן למי שאינו מל את בנו), אנשים שטוענים שפעולותיהם נובעות משיקולים נוספים, מעבר ל"כך עושות כולן", מה דוחף אותם לימול את בנם?
                וכן, יש לי בן, תודה ששאלתם. לא, הוא לא נימול. ואני מכירה עוד כאלה. ככה וככה. ויש גם קבוצה של הורים לילדים שלמים, ואם אתם מתלבטים, תכתבו למייל שלי. אני אפנה אותכם למקורות המידע הרלוונטיים.
                ואני מוכרחה להגיד גם, כן, קשות התלבטתי בעניין החברה הישראלית הלא סובלנית. וכן, החלטתי שאני מאמינה ביכולת של אנשים להיות שונים, בעיקר כשיש להם תמיכה אמיתית, כנה, אוהבת בבית.
                ותודה ללילו שהעלתה את הנושא.

                • ןכן, אני/אנחנו עדיין מתלבט. הלידה צפויה כל יום (סוף חודש תשעי) אז יש עוד בין כמה שעות לכמה ימים להחליט.

                  רב קצב – בשום אופן לא.

                  אבל קראתי המון באינטרנט, ולמרות שזה מדיום של יהודים-שמאלנים-משוחדים-שקרנים (כמו שכולנו ידועים, זקני-ציון וכאלה) מצאתי המון חומר שהראה לי ימבה של מחלות מגעילות למדי שקשורות לעורלה ושמילה מגנה מפניהן. באמת. לכן גם הסתדרות הרופאים האמריקאית ממליצה על מילה.

                  חוץ מזה, אני חושב, רק אני, שזה די מכוער הסרח עור הזה. לא שזה משנה, כן, אבל נראה לי ככה.

                  ובנוסף, לא, אני לא חושב שהחברה מסביב סובלנית מספיק, ויש מספיק בעיות להתמודד עימן, אז למה להוסיף עוד אחת?

                  מה גם שהסטטיסטיקות לגבי אחוזי הפגיעה הגופנית שנובעות ממילה הן נמוכות עד אפסיות עד זניחות.
                  בפרט אם עושה את זה כירורג ולא איזה עבדקן (ושוב סליחה עם אני אנטיפת מדי לדת, אבל ככה אני, שנים של איראניזציה למדינה היקרה לי ממש גמרו לי את הסבלנות).

                  אז זהו. הקומבינציה של כל הסיבות האלה מביאות אותי ל'מילה-טובה', לברית עם כירורוג. זהו.

                  מה את חושבת?

                  • ואני דווקא קראתי על מחלות שמונעת העורלה. הקיום שלה והחומר שמיוצר תחתיה ומסכך, מועילים גם להנאה ממין (לא, לא בדקתי את זה בעצמי וזאת התחכמות לא משעשעת), אלא גם למניעת מחלות.
                    וגם קראתי על פגיעות שכן מתרחשות ובהקשר הזה אמרה לי רופאה, מכרה, הדווחים הם שגויים. כלומר, מדווחים על אחוזי אימפוטנציה כתוצאה מזיהום, ואף אחד לא טורח להגיד, הזיהום נגרם בפרוצדורת המילה.
                    עכשיו תגיד לי, אבל לא מילה לא סטרילית. ניתוח אני מדבר. ניתוח בבית חולים. איפה שבשום ניתוח לא מקבלים זיהום. אהה אההם אולי כן יש איזה מקרה או שניים של זיהום? אולי אפילו יותר מזה? רוצה לדבר עם מישהי שבאופן אישי יצאה מניתוח סטרילי עאלק עם זיהום? תרים טלפון. תמיד משמח לדבר איתך.
                    פרוצדורה רפואית צריכה סיבה מאד חזקה. לא סתם ככה לוקחים את הסיכון. ומה עם ניתוחים פלסטיים? טוב ששאלת. יקום בני בגיל שבו הוא יכול להחליט אחרת, יתיעץ, יהרהר, ויאמר, אני רוצה לחתוך. ויחתוך. זה הפיך, אתה יודע.
                    והבן שלך, כשהוא יקום ויגיד למה עשיתם לי את זה מה תגיד לו? כי ככה עושים כולם?
                    אי שם באפריקה יושבת האמא הזאת, עוד רגע תימול את בתה.. וגם לה נדמה שהיא שומרת על המסורת של השבט. וגם היא חושבת שהיא עושה לבתה טובה גדולה. ואתה יודע מה, אני לא מסכימה אתה. באמת לא מסכימה.
                    ועוד מילה על מניעת מחלות. זה כתוב בכל אחד מהאתרים שמתנגדים למילה, ואני אתן תכף לינק לאחד מהם כאן, אבל גם טעון שדוף יכול להיות מוצדק. בשביל למנוע את סרטן השד, אחת מתשע, אתה יודע, אפשר פשוט לחתוך לכל הנשים את הציצים בשלב מוקדם מאד. מאד מוקדם.

                    והנה הלינק, משם אפשר להגיע לעוד אתרים שאומרים עוד על אותו עניין:
                    http://www.geocities.com/ResearchTriangle/Thinktank/3578/
                    אתר מכוער להפליא, אבל שווה התיחסות, במיוחד אם אתם לפני ההחלטה.
                    וגם אתה. אם אתה לפני. חיוך

                    • משתי סיבות לפחות אני מנועה מלהביע העדפות אישיות
                      אבל ככה, ברמת העקרון, ממתי מנתחים כפות רגליים לא יפות של תינוק?
                      מאריכים אצבעות?
                      מחטבים ישבן?
                      לא סיבה משהו, אני חוששת.

                    • טוב!

                      אני הולך לחשוב על תשובה ארוכה ומנומקת עם מובאות מהמקורות (חיוך גם).
                      רק תדעי שזה בעיבוד. כבר מגיע.

  9. אגוז קשה

    לאה, כל הכבוד על הכנות. באמת, נפעמתי. אבל!!! באותה נימה אגבית שבה את מספרת על הנושא, האם באמת את כה מנוכרת לגוף שלך? או.קיי. אז פעם אחת זה קורה. אבל שלוש? זה לא קצת חסר אחריות, או שעבורך זה כמו.. ללכת למכולת לקנות לחם?
    גם אני עברתי הפלה. אחת. זה היה לפני שנה וזה הספיק לי לכל החיים. מלבד העובדה שהגוף שלי לא התאפס עד היום מכל מיני בחינות הורמונליות, אני עצמי לא התאפסתי עד היום, נפשית. לעמוד מול בנאדם שהיה לך איתו סטוץ חד פעמי ולהגיד לו. לחכות לסוג של תמיכה מינימלית- בכל זאת, בנאדם; זה ההריון הראשון שלי בחיים, זה אמור להיות שמח. אבל במקום זאת, לשמוע את כל הטפות המוסר כאילו הוא לא היה שם, לשמוע שאת בעצם היית טעות והוא לא יודע אם הוא ישלם (ואז להתקשר לחבר שלו לבכות ולהגיד שגם את סטודנטית ולא נולדת רוטשילד). לא להתקשר לאמא כדי לא לצער אותה, לא לחשוב יותר מידי כדי לא להתחרט. וכל זה – זה לא חריג. רוב הגברים מתנהגים ככה. כמה עצוב בשבילם.
    נכון. היום השיטות הן ממש לא ביג דיל אבל איפה הכבוד שלך לגוף שלך? איפה הכבוד לעצמך? אני הייתי מאוד נעלבת אם מישהו היה אומר לי שזה לא ממנו. לפחות זה לא קרה לי.
    ואיך זה שעוד אף אחת לא כתבה משהו בנוגע לשאלה "האם לספר לבעלי לעתיד על העשרים הפלות שעברתי"? אם זה לא כזה נורא והפתיחות חוגגת, למה זו עדיין דילמה? ולמה רוב הבנות יסכימו שאולי לא צריך? מה לעשות, באופן וירטואלי כולם ליברלים ומבינים. בחיים ממש לא. טוב, רק לאה שהיא לפחות פתוחה ואמיצה. מחזקת את ידייך (ויום אחד אגלה לך מי אני. אנחנו מכירות, דרך אגב). ביי.

    • סליחה יש לי שאלה
      למה את חושבת שרוב הנשים יבחרו שלא לספר זאת למי שאיתן?

      • אגוז קשה

        משיחות עם נשים, פה ושם, את יודעת.

        • את לא היית מספרת?
          למה?
          אני ממש לא מצליחה להבין את זה

          • אלמוני

            Nut is right. Most girls would opt not to tell their future husband about having an abortion. Believe it or not, most men (even the most "progressed") are dettered by it.
            And Lea – I suggest you try the new generation of the Pill. No veins will pop out, and your dormant libido … I don't think it has much to do with the Pill. Regardless, have you ever tried a condom? that should help.

          • אגוז קשה

            כי הגברים הכי ליברלים מתים על בחורות פתוחות ומקסימות ויוזמות והכל, רק לא אצלם בבית כאמא של הילדים שלהם.

            • אה אה ממש לא ניראה לי שאת צודקת
              אבל אם זה מה שאת חושבת
              סביר להניח שבדיוק את אלה את פוגשת
              לא?

  10. אנונימוס, לא ברור לי מאיפה חוות הדעת ההחלטית הזאת על השפעות הגלולה על הליבידו. באופן מצער ביותר אני יכולה לדווח, שגם אחרי שלושה הריונות, דורות כאלה ואחרים של גלולות, ונסיון אחרון ממש לא מזמן, עדיין, עד היום בדור אחרון בהחלט, גלולות גורמות אצלי לדכאון.
    נכון, שזאת לא תופעה מאד נפוצה. נכון גם, שהיא נפוצה מספיק בשביל שתופיע כאפשרות על דף ההסבר בכל חפיסה, ועוד יותר נכון, שכדאי לדעת. ממש לא מומלץ להסתובב במצב הזה בגלל העניין הכימי, ולבלות את ימיך בחיפוש אחרי הסברים כאלה ואחרים.
    הצורה הזאת לרמוז כאילו הליבידו של לאה, שאין לי איתה דבר, אני מקוה שאני לא מעצבנת אותה בזינוק קפיצה שאני מבצעת כאן, פגום מעצמו, ואין לזה קשר לגלולות הוא שטחי, ואני משתדלת כאן חזק על העדינות.

    • זאת היתה תגובה לאנונימוס. עכשיו הוא מעלי. אחר כך יהיה איפה שהוא שמה. מצטערת.

    • אלמוני

      All I am saying is that are alternative pills, that's it. I did not mean to offense Lea in any way.
      I didn't really understand your comment about trying really hard not to be aggresive.
      Maybe its because I am not too strong in subtext Hebrew. But, never mind.

      • Here is to inform u somthinig u might not know:
        Not all women can use the pill. many do even though they sufer alot .
        ולפעמים הנזק רב על התועלת!! שלא לדבר על השפעות מצטברות ונזקים בלתי הפיכים כגון ורידים בולטים, השמנת יתר וכד' ואולי עוד צרות שאנחנו אפילו לא מנחשות . שיעוטו עליינו כשנהיה יותר מבוגרות ץ אז גם עם זה לא כדאי להגזים נכון ?

  11. 10 שנים לקחתי גלולות. הייתי אישה (איזה אישה, ילדה)משוחררת. יכולתי לשכב עם כל העולם ואחיו. היה כיף. אז מה?? הייתי בכלל מודעת למה אני מכניסה לגוף שלי? איזה ערמת הורמונים שכל מיני מדענים המציאו, ואחרים עושים על זה כסף? כל השערות שצומחות לבנות מכל מני מקומות לא נורמלים, הוורידים, הבחילות. אתם מבינים מה זה הבחילות בגלל הגלולות?? זה בגלל שהגוף חושב שאת בהריון. את מסתובבת לך ב"הריון" עשר שנים. עם קצת בחילות על הבוקר. אבל את מתרגלת. העיקר שתהני ממין חופשי. עשר שנים הגוף מחזיק את עצמו בהריון מדומה.
    היום אני מסתכלת על זה ונגעלת. מה עשיתי לעצמי?
    ושלא תחשבו. אין לי פתרון אחר ממש. במיוחד לא לגיל ההוא. כל הפטנטים האחרים די מגעילים גם, ועוד עלולים להסתיים בהריון. מה עדיף? אין לי מושג.
    אם הבת שאין לי (כי יש לי רק בנים) תרצה גלולות בגיל 17. סליחה 13, מה אומר לה? לכי על שיטת הימים הלא בטוחים? לכי על קונדום והחבר שלך יברח? לכי על דיאפראגמה והיא תגיע לבית-השנטי?

    בקיצור, בלאגן.

    ובקשר להפלות. אחת טבעית, ואז גיליתי כמה הרבבבבבבה נשים עברו את זה. אבל אז שמחתי מאוד שהגוף שלי עשה את זה, כי היה לי תינוק בן שנה וחצי בבית. וממש לא התאים לי עוד אחד.
    והפלה טבעית. אחרי הבן השני. המחשבה על עוד תינוק גרמה לי לרוץ ולעשות את זה.
    אני זוכרת איך התעוררתי מההרדמה של 20 הדקות, ראיתי את השעון, הבנתי שזה נגמר וחייכתי את החיוך של החיים שלי, כי ידעתי שעכשיו, אחרי חודש וחצי של שיגעון, אפשר לחזור הביתה ולתפקד כמו בנאדם. ושוב, הייתי בשוק מכמה המון נשים עשו את זה.

    לדעתי – זה מותר לנו וזה בסדר גמור.
    ודרך אגב: מי שעוד מתלבטת לגבי התקן תוך רחמי, אני ממליצה בחום. מה שזה בעיקר עושה
    זה להחזיר לחיי המין את החיים שלהם!!! ובגדול!!!
    דינה

    • תודה לך דינה. החכמנו ולמדנו כמה דברים חדשים.

    • מאירה

      יש לי שאלה:
      אתן יכולות להסביר לי, איך זה שהרפואה והמדע והטכנולוגיה
      יודעות להמציא דברים כל כך כל כך מתוחכמים
      בכל מיני תחומים מופלאים
      אבל בבעיות הקלאסיות של נשים
      אנחנו תקועים במצב דומה כבר ה-מ-ו-ן שנים?
      מהורדת שיער מהרגליים ועד מניעת הריון…. (כן, אני יודעת, הריון זו לא בעיה רק של נשים, ובכל זאת….)
      כשלמדתי לימודי ג'נדר באונ', קראתי ביקורת בעניין הזה, על כך שתקציבי מחקר מדעי, לא במקרה מופנים לאן שהם מופנים
      ולא מופנים לאן שהם לא מופנים.
      אתן מבינות, בנות, גם כאן אנחנו סובלות מאפליה.
      המצוקות הנשיות (כמו כאבי מחזור, שנחשבו למשהו "ככה, מהטבע, גורל, גזירה" ואף אחד, עד לא מזמן, לא ניסה אפילו למצוא פתרונות הולמים, לבד ממשככי כאבים רגילים)
      עורו נא. זה אחד הדברים הכי כואבים שאת מגלה כשאת מפתחת מודעות פמיניסטית.
      שגם בנושאי בריאות, חושבים עלייך פחות.
      ואין היום, אין היום אף שיטה באמת נוחה ומוצלחת למניעת הריון. כמו שאמרת, בלאגן.

    • אם שימוש בגלולות משמעותו הריון תמידי
      התקן תוך רחמי משמעותו דלקת תמידית ברחם

      כי ההתקן נעוץ לך אי שם בדופן הרחם
      וסביבו מתפתחת חיש קל דלקת
      שמונעת ממנו לפתח הריון
      חוץ מזה ­ לא מומלץ התקן לפני לידה ראשונה
       

    • ווואוו… לא קצת נסחפתן עם העליהום על הגלולה ?
      נכון היא לא פתרון אופטימלי, היא לא מתאימה לכולן, אבל מכאן ועד פסילה גורפת – זה קצת לא אחראי.
      אני לא מזלזלת בתופעות דיכאון והעדר ליבידו אבל בחילה והשמנה למשל הן תופעות שאמורות לעבור תוך מספר שבועות (ואם לא רופא הנשים שלך צריך היה למצוא לך סוג אחר של גלולה), ובאשר לורידים, בין ורידים על הרגלים שנגרמים מהגלולה לורידים על הנשמה שיכולה לגרום הפלה, אני יודעת מה אני בוחרת.

    • כן אבל את יודעת מה עוד זה עושה?
      ההתקן אני מתכוונת
      איך הוא בדיוק מונע הריון?
      הוא עושה דלקת תמידית על אש קטנה
      זה מה שההתקן עושה
      גם לא כייף

      • ואם כבר מדברים פה מהלב אז בפורום הזה מותר גם להזכיר למי שלא יודעת שההתקן גם גורם ללא מעט כאבים ולדימום איום בכל חודש שלא לדבר על זה שההתקן מאריך את משך הדימום של המחזור . איזה כיף… חצי חודש את במחזור חיי מין ממש מרתקים !!! בנים , סליחה על התאורים
        ובאמת אין הרגשה שמישהו ממש מנסה לפתור את הבעיות "הנשיות " שהן בעצם ההה בעיות של כלל המין האנושי. גם הנשים בעולם השלישי שאמצעי מניעה הם שאלת חיים ומוות בשבילן לא מצליחות להעזר בהם מסיבות שונות של חוסר זמינות – ההתקן – או צורך להיות עם בסיס אינטלנטי מסויים כדי להבין את השיטה – הגלולות – וכדומה.
        לאחרונה גם קראנו שנאנסות אשר נדבקו באיידס במהלך האונס גם לא קיבלו את הגלולה שיכולה למנוע הדבקות בתוך 24 השעות הראשונות !!!!
        אתן צריכות עוד הוכחות לכך שהמערכות הרפואיות לא ממש דואגות לנו ?
        אולי כדאי לנו להתחיל לדאוג לעצמנו קצת יותר ? איך?? ? למי יש רעיונות ?
        שנשים חוקרות יתמקדו במחקרים שיקדמו נושאים "נשיים"

        • בתור מישהי שבמשך 3 שנים נכנסה ויצאה מבתי חולים כי אף רופא, כולל גיניקולוגים בכירים, ומחלקה נוירולוגית בתל השומר, לא טרחו לבדוק האם במקרה כאבי הראש, איבוד הראייה, ואיבוד השליטה המוטורית ביד נובעים מגלולות ולא מפסיכוסומטיות, יש לי הרבה מאד מה להגיד על הגישה של הרופאים, ושל הציבור לנושא הגלולות.
          רוב האנשים לא מודעים לעובדה שלא כל הבנות יכולות לקחת גלולות. חמור מזה, גם בנות שמתעוררות אצלן בעיות קשות כתוצאה מהגלולות במקרים רבים לא עולות על הבעיה. אני אישית מכירה לפחות 3 מקרים שנגמרו במוות/נכות לכל החיים. אז נכון, רוב הבנות יכולות לקחת גלולות וזה הפתרון האידאלי בשבילן, אבל אחוז לא מבוטל לא יכול לקחת. אני בכלל לא בטוחה שאחוז הנדבקים באיידס גבוה מאחוז הבנות שאסור להן לקחת גלולות. ועם זאת, אין בכלל מודעות ולא מנסים ליצור מודעות לנושא.
          גם כשיש כתבות בעיתונות/טלוויזיה על גלולות לא מציינים בכלל את הסכנות, מעבר לתופעות לוואי של השמנה וורידים. רופאים לא עושים ברוב המקרים בדיקות דם מינימליות לבנות שמתחילות לקחת גלולות, ולא מבררים היסטוריה משפחתית.
          היום בדיעבד, אחרי שלקח לי יותר מ- 3 שנים לאתר את הבעיה שלי, אני בסדר. אני יכולה לקחת גלולות (רק כאלו שלא מכילות אסטרוגן) ואין לי בעיות מיוחדות. אבל אין שום הגיון בזה שהייתי צריכה לעבור 3 שנים של סבל בשביל לגלות את זה. ועוד אומרים לי שאני צריכה להגיד תודה כי רוב הבנות במצבי מגלות את הבעיה כשמאוחר מדי – אחרי שיש להן קריש דם במוח או בריאות.
          ואגב, האזהרות האלה כתובות על כל חבילת גלולות, אבל מי מתייחס לזה?

          ולגבי אמצעי מנייה אחרים – כשמדובר על נשים לפני הריון ראשון – אין אמצעים אחרים.
          גיניקולוג אמר לי פעם "אני מעדיף לעשות לך הפלות מלכרות לך את החצוצרות אם תהיה לך דלקת כתוצאה מהתקן". אז מה בנות אמורות לעשות? להתנזר ממין? לסמוך על ימים בטוחים?
          לשכב עם קונדומים גם עם חבר רציני ולאבד חלק ניכר מההנאה?

    • ומה לגבי עיקור? זה לא בא בחשבון? לדעתי אם יש לכם מספיק ילדים כפי שאתם רוצים, אז הפתרון האידאלי לכל הלבטים והמחשבות וההפלות זה פשוט למנוע את הכל ולעבור תהליך עיקור. ואני לא מתכוונת שהאשה תעבור את זה אלא הגבר דוקא. אם זוג החליט שהוא לא רוצה יותר ילדים אז מה הבעיה? ולא תאמינו מה זה עושה לחיי המין… תחשבו על זה ותהנו.

  12. המהממת מהמושב

    אני יושבת כאן ופשוט נפעמת. תודה לכולכם. כשקראתי את המאמר, משהו נחמץ בי. חברה טובה מהתיכון עברה פעם הפלה, ואני זוכרת כמה היה לה קשה.
    החלק הפיזיולוגי באמת עובר צ'יק צ'ק, אבל הטראומה הנפשית, אצלה, לפחות, נמשך ימים ארוכים, וכל מה שהצעתי שם זו תמיכה חסרת פשרות, בלי לחפש אשמים,
    ופשוט להיות שם איתה, להיות חברה טובה. אני זכרת, שכשהיא עברה הפלה, נשבעתי לעצמי שלי זה לא יקרה, ובאמת דאגתי תמיד לקחת גלולות בזמן,
    ותמיד יש סטוק של קונדומים בחדר, ואחד בארנק. זה חשוב, זה אחראי, זה הגוף שלי.
    לעניין אחר, אני מודה לכם על התגובות הנהדרות שלכם למאמר הזה, כל כך כיף להיכנס לכאן ולקרוא דיון מרתק, והשיחה כל כך נעימה ואינטלגנטית, גם כשהנושא, לפעמים,
    שנוי במחלוקת.
    באופן עקרוני, אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי נכנסת להריון לא מתוכנן, אז זה הכל היפותטי. אבל אני מאמינה וסומכת על הנשים שכתבו כאן, שזה היה הדבר
    הנכון בשבילן לעשות באותה נקודה בחיים שלהן. וככה זה עובד. הבחירות האלה שאנחנו בוחרים כל יום, כל רגע, אין לנו מושג מה יהיו ההשלכות שלהן לעתיד שלנו,
    אבל מה שבטוח שהן היו הכי נכונות באותו זמן נתון. ליבי עימכן, בנות, וגם עימכם, אבות פוטנציאלים, הכי חשוב זה להיות נאמן ללב.
    אצלי, אגב, זה עובד מצוין.

  13. אני חושבת שזה נורא. שזה מה שנשים צריכות לעבור.לא מדברים על זה מספיק. יש קשר שתיקה. טוב שכתבת על זה לאה, וטוב שכולכן מגיבות. וטוב שהיום אפשר להפיל ע"י גלולות, ולא רק ע"י גרידה שהיא יותר מסוכנת. למה עוד לא מצאו אמצעי מניעה יותר מוצלחים? זה מעניין מישהו? או שלא, כי את המחיר משלמות רק אנו הנשים.
    אני דתיה, אני בתולה. לא קיימתי יחסי מין ולא הגעתי לכן למצב שבו אאלץ לשקול הפלה.אבל אוף, החיים של נשים זה כל כך מסובך. טרגי.ואנחנו, כנשים, לא מקבלות מספיק התחשבות בעד זה.

  14. ג'ניפר

    רוב מה שנאמר כאן בנושא ההפליה הרפואית בנושאי נשים ממש אינה מדוייקת.
    אני אישית סטודנטית לרפואה.
    למשל, לגברים רבים מתחילים להתפתח מגיל 28 לערך, מה שניקרא מחושים במובילי הזרע, כך שפוריותם יורדת דרסטית.מאמר בנושא התפרסם עוד לפני שנה בכת העת המדעי "סאיינס", וגם בהארץ הישראלי. גם לשם, יש מחקר ויש תקציבים, אבל, כמובן, הרבה יותר נמוכים בהשוואה לסרטן, האיידס, ושאר מחלות, אשר בעבר האנטיביוטיקה יכלה לקטול ללא בעיה אך כיום, עקב תהליך של "אבולוציה" שעברה על החיידקים, יש להם חסינות מסויימת לתרופות אליו.
    בקיצור, רוב המחקר והפיתוח מופנה בדרך כלל למחלות אשר אינן מאפינות מין אחד באופן ספציפי, ואם כבר ראוי לציין, כי סרטן השד, הוא תחום, אשר הזלזול ממנו והלאה בעולם הרפואי.
    נכון, כמובן לא הכל מושלם, העולם המודרני עדיין נשלט על ידי גברים, בעלי הכוח והכסף הם גברים, וממני מכוני המחקר גם כן.
    אבל, זה לא נכון להכריע במין חריפות שכזו, ובמחי יד לבטל את כל אותן שעות רבות שכן מושקעות במחקר רפואי לנשים,ונסיונות רבים לשפר ולהטיב עם שני המינים.

    • מאירה

      ראשית, לא טענתי שאין כלל השקעה. השאלה באופן יחסי- כמה השקעה.
      הביטי, העובדה שאת סטודנטית לרפואה לא אומרת שאת מודעת לאפליה הקיימת. גם סטודנטיות למשפטים לא תמיד מבחינות בה בעולם המשפט, וסטודנטיות לתקשורת בעולם התקשורת וכו'
      לפעמים נשים שמצויות בתחום שנים רבות, מצליחות להבחין ולהודות בכך די מאוחר. זה מאד קשה להודות בזה. זה בעיקר מעליב נורא.
      משהו באפליה הזו מובנה באופן כל כך עמוק בתרבות שלנו, שכדי להבחין בה ולהודות בה צריך רמה די גבוהה של מודעות פמיניסטית. כן, המילה "הגסה" הזו, פמיניזם.
      זה עצוב ומצער ומקומם, ומעורר דיסוננס קוגניטיבי חריף. אני יודעת. ובכל זאת. זה קיים.
      אם את רוצה, תשאירי את האי מייל שלך בחלון התגובות (כך ששמך יופיע באדום) ואוכל לתת לך פרטים נוספים.

    • צ.לוליטה

      הנאיביות שלך, ג'ניפר, להתעלם משיקולים כלכליים המניעים (בין השאר) את הרפואה ותעשיית התרופות העולמית, הקפיצה אותי לחטט בערימת עיתונים ישנים, למצוא את הגליון של "את" מחודש יוני, עם כתבה על אמצעי מניעה שלא מגיעים לארץ, ובגלל שכרגע אני לא מצליחה למצוא בארכיון של העיתון את הלינק, אני אצטט את הכותרת:
      "אמצעי המניעה הפופולרי ביותר בקרב נשים בישראל הוא הגלולה. אחריו-ההתקן התוך-רחמי והקונדום. עשרות אמצעים טובים אחרים נרקבים על המדף (בגלל השמרנות של הישראליות) או בכלל לא מגיעים אליו (בגלל לחץ של גורמים דתיים). לידיעתכם".

      נו, טוב, חבל שעיתון "מעריב" שבטח לא חף משיקולים מסחריים שכח להזכיר את את מכונת האינטרסים המשומנת של חברות התרופות, אבל בכל מקרה שווה לקרוא.

    • אני מניח שניתן לפתור את הבעיה על-ידי כך שיותר נשיפ ילכו ללמוד רפואה, ופשוט ימציאו בעצמן את כל התרופות ואמצעי המניעה החסרים היום.

      • יש עוד דרך אבל אני לא בטוחה שהיא הגיעה לארץ
        מין מכשיר כזה
        את לוקחת טיפת רוק כל יום
        והוא אומר לך אם מותר לך או שעדיף שלא
        הלוואי שיביאו לארץ זה אני בטוח קונה

        • בדיוק כזה אני גם רוצה
          אפילו אם צריך בשביל זה טיפת דם, הולך.
          עשיתי שם אדום. מי שיודע פרטים, אני אהיה אסירת תודה.

        • אלמוני

          כן, שמעתי על זה, ובזכות השיטה הזו אני עכשיו דודה לילדה מקסימה 🙂

  15. ג'ניפר

    עניין רב יהיה לי לשמוע..למה את מתכוונת.

  16. עובר אורח.

    שלום לכן אהובות צעירות.
    שוב עברתי באתרכן וגיליתי את הנושא המרתק הזה. אם דעתו של משוטט ותיק חשובה, הריהי כאן. 1. רק יאשה, חוזר, האשה, בעלת הבית על גופה. לקודש הקודשים הזה, אפילו אם בתוכו מצוי משהו ממני, כן, רק את מחליטה מה לעשות עם גופך. יהיו שיקולייך וסיבותייך אשר יהיו, את הקובעת. ואנחנו בני זוגך לרגע או לנצח, מחוייבים (כי אנחנו בני אדם) לקבל זאת ולרחוץ את כפות רגלייך… 2. מותר לנו לקונן, אסור שקינותינו יגרמו לך, המחליטה, לייסורים ולחיבוטי נפש שילוו אותך כל חייך. גם כך, הצער על הפטנציאל שאבד אינו ניתן למדידה, ודאי לא להבנה מוחלטת של הגבר… 3. האמצעים למניעת הריון הקיימים, תוכננו ע"י גברים, לא למען הנשים, אלא להנאותיו של הגבר. כשהמחשבה תהיה הפוכה, חייכן יהיו הרבה יותר קלים. (צר לי שאינני יודע לתכנן ולהמציא). 4. מישהו הזכיר פה רצח? ומה עם הנפש הרכה של הנערה או האשה ? נראה לי שמישהו מתחסד פה במקרה הטוב, או משתמש בדמעות תנין במקרה הרע.
    אז בינתיים היו שלום אהובות. ובעיקר היו אדון לגופכן.

    • הו, כמה טוב שעברת…
      תודה, תודה ושוב תודה ולך ניתן אפילו נשיקה במצח.
      :))

    • עוד נשיקה גם ממני
      מה שמחמם את הלב בדיון הזה זה במיוחד הדעות של הגברים .
      לצערנו מעט כאלו יש גם בעולם הלא וירטואלי .

  17. מאיה שלו

    שחר יקר, כשקראתי את מה שכתבת עמדו לי דמעות בעיניים, על הצער והכאב שעבר ועובר עליך ומן הסתם גם יעבור בעתיד.
    אנא, אל תייסר את עצמך על החלטה שהחלטת בעבר, כשהנתונים לא היו כמו שהם היום אלא אחרים, ובאותו זמן החלטתך נראתה לך קבילה.
    כיום, בפרספקטיבה, כשיש לך יותר זמן לחשוב ו"לטחון" את הכל שוב בראש, אתה מתעמק במשמעות החלטתך וחושב, אולי אפשר היה לעשות אחרת.
    אולם לא צריך לשכוח שאת החלטתך קיבלת אז, בתנאים שהיו אז ואי אפשר לשפוט החלטה זו כיום, בדיעבד, כאשר כל התמונה נראית אחרת.
    וודאי לא היית רוצה להביא לעולם ילד שיסבול, שלא יקבל את כל האהבה והחיבה שבתך מקבלת וילדך לעתיד וודאי יקבל.
    אתה חושב שלו הילד היה נולד היית מעניק לו את מה שקיבלה בתך ומה שאתה מתכוון להעניק לרך שייוולד, ולכן מצטער, אך אל תשכח, לא בטוח שאכן הילד ההוא היה מקבל את כל מה שאתה רוצה כעת בשבילו. אתה היית אחר, וגם התנאים מן הסתם היו אחרים.
    כאמא לשני ילדים (שניים מתוך בחירה, יכלו להיות יותר) אמנם לא עברתי הפלה ואני לא בטוחה כיצד הייתי מרגישה אם הייתי נאלצת לבחור אפשרות כזו, אך אני מבקשת מכל הלב, עם כל הסימפטיה וההבנה לצער שאתה חש, לומר לך, אין לך כל סיבה לחוש כאב רב כל כך.
    ילדים, מרגע שהם נולדים, טבעם שהם משתלטים על החיים שלך. הם עוברים למקום הראשון, השני, השלישי, ואתה עובר להיות במקום אחרי האחרון.
    הצרכים שלהם לא מתחשבים בך. כשהם קטנים אמנם מדובר בחיבוק, אהבה, מזון, תשומת לב, דאגה לכל נשימה שהם נושמים, אך זה לא נגמר גם כשהם גדלים. אז אתה דואג עם מי הם הולכים, מה הם עושים, מי משפיע עליהם לרעה, ולא כל פעם שהם מהנהנים לך בראש ואומרים שהם הבינו וקיבלו את מה שהסברת להם (להיזהר מהעולם שם בחוץ), הם אכן מתכוונים לכך. ואז אתה נשאר לבד, עם הדאגה והחשש, מה קורה להם, ומגיל מסויים כל האהבה ההתחשבות והטוב שאתה מנסה להעניק להם, בדרך עובר "מטמורפוזה", ונראה להם כפרימיטיביות ושתלטנות שלך עליהם, וגם עם זה צריך ללמוד לחיות.
    וזה אף פעם לא נגמר.
    לכן, אם אדם לא מוכן בכל נפשו ומאודו, להשקיע את כל כולו בילדיו ולמחוק את עצמו, ולהעביר את רצונותיו ל-HOLD, לא רצוי שיביא ילד.
    החלטתך שקיבלת אז, היתה נכונה ואינך צריך להתייסר בגינה.
    אינך צריך לחוש חרטה על בחירתך. היא היתה המיטבית באותה עת. התנחם בכך וכן בילדתך, ברך העומד להיוולד ובילדיך העתידיים שעוד יבואו (אם תרצה כמובן).

    שולחת חיבוק, מאיה.

    • מאיה יקרה
      דבר אחד שחשוב לי לספר לך ממה שאני למדתי
      לשים את עצמך לגמריי על hold גם לא מומלץ
      יום אחד את יכולה להתעורר ולגלות שבבת אחת את לא יכולה לתת את כל מה שיכולת לפניי זה
      איזון נכון בין הצרכים של כולם
      מישהו יכול לספר לי איך?

  18. אחותו של שקספיר

    אני אמא לילדים. חוץ מאלו שנולדו לי בבחירה ,היה לי הריון שהתסיים בבחירה שלי לאור אי התפתחות העובר. יכולתי להיות אמא לעוד ילד כיום,אבל המחיר המשפחתי של גידול ילד פגוע קשה, שבספק אם היה מסיים את ההריון,במשפחה שכבר קיימת עם ילדים אחרים- הינו מחיר שלא רצינו, שנינו לקחת.
    אין בי רגע אחד של חרטה על העניין.
    הריון אחר, נאלצתי לדלל, כדי להציל את חייו של אחד העוברים(חי- וכיום כמעט בן 7). הייתה לי דילמה של חצי שעה להחליט.החלטתי כמעט לבד- לדלל.
    אין בי רגע אחד של חרטה על העיניין.
    אני שלמה לחלוטין עם ההחלטות , להציל חייו של אחד העוברים במחיר חייו של האחר, וההחלטה של להשמיך הריון לא תקין.
    בשביל זה יש רפואה, ובדיקות טרום לידה.
    כדי לאפשר לנו לקבל החלטה כהורים פוטנציאליים , על היכולת והרצון שלנו להמשיך בהריון .
    לכל אחד אמות המידה והמוסר שלו
    ולא יכול אחד לשפוט את רעהו בכלל.
    גם הפסקת הריון מסיבות רפואיות, הינה הפסקת הריון, ביולוגית, גם יותר מורכבת ומסבכת עקב גיל ההריון המתקדם.
    אבל לא היו בי היסוסים לפני וחרטות אחרי.
    ןאם משהי יכולה לשאוב מכך כוחות- בבקשה

    • לשתיכן..
      גם לאחות וגם למאיה..
      אולי תגובות כאלה, ממי שהן אמהות ועברו את החוויה או חוויה דומה או לפחות התלבטו בה, יעבירו את המסר שאני, שאמרה את הדברים באופן שיכלי ולא אמוציונלי לא הצליחה.

      ככל שימהרו להפנים את המסר שכל אחד חי את חייו לפי נורמות ושיקולים אישיים נרכשים המותאמים לו ולסביבה הקרובה שלו, כך ייטב.
      לאיש אין את הזכות לשפוט ולקבוע מה מוסרי ומה לא, חוץ מאשר לאדם עצמו, וזה בעיני הרבה יותר נאור מלאשר ש"לאשה זכות על גופה", את זה אנחנו יודעות כבר מזמן ומבצעות אם אתם אוהבים את זה או אם לא..

  19. רציתי להוסיף לדיון המרשים הזה זווית עקרונית – השאלה הבסיסית ביותר כאן היא אם הפלה זו בעיה מוסרית או ערכית, ומי בכלל קובע מה נחשבת הפלה.
    כלומר, אם נהפוך לרגע את התגובות לסיפור / כתבה של לאה לדיון פילוסופי, אפשר להגיע למסקנות ברורות מאוד ולאו דווקא לשביל ביניים פשרני.

    וכאן צריך להתחיל מהגדרת תחום הדיון – מה בעיניינו זו הפלה? האם זו כל הפסקת הריון? האם רק מלאכותית? האם גם טבעית? האם מישהו התייחס להפלות בנסיבות של אונס? או במקרה שהעובר נדון לחיי סבל של שנתיים לכל היותר? האם מוסרי להפיל עובר שיהיה בעל בעיות רפואיות קשות, אולם בעל אינטילגנציה נורמאלית? ולהיפך – האם זאת בעיה מוסרית או ערכית?
    מי קובע בעצם את רגשות האשם שלנו?

    אם את נוצריה מאמינה – אזי חייך וחיי העובר שלך שקולים הם, ועל הרופאים להתאמץ להציל את חיי שניכם גם אם יבואו אלה על חשבון אלה.
    אם את יהודיה מאמינה – חייך קודמים לחייו באופן חד משמעי. ואילו אז – מה דין הרגש?
    ומה בנושא הדילול? – האם מוטב לנסות ללדת עשרה עוברים ולא לדלל? – כלומר להפיל את רובם?

    ובנוסף – מבחינת הפילוסופיה של הרפואה, ההריון נחלק ל- 3 חלקים:
    בשליש הראשון – אין לעובר מח ואין בעיה מוסרית איתו.
    בשליש האחרון – הוא בר חיים והנושא סבוך עקרונית.
    בנוגע לשליש השלישי – אין החלטה חד משמעית.

    לסיכום, כולם – כולן כותבים כאן בדם לבם, ומטיפים, בעוד שתחום הדיון לא הוגדר בכלל.
    אולי לפחות – אם מישהו רוצה להטיף או להחמיא – שיגיד למה הוא מתכוון כשהוא אומר "הפלה".

    • יש לנו כאן שלוש דוגמאות להפלה – אחת טבעית – הבעיה היא ההגדרה.
      הבעיה היא מה אנחנו עושים עם עובר לא רצוי.

      • מאיה שלו

        עובר לא רצוי הוא לא רק מלה. הוא לא רק הכאב של הוריו על כך שהם רוצים/מרגישים שהם רוצים להפיל אותו כי הם לא יכולים/מוכנים לגדל אותו.
        עובר הוא גם ילד לעתיד, שבמקרה שההורים יחליטו לא להפיל, יוולד.
        לאחר שיוולד אין דרך חזרה.
        ילד, מרגע שנולד, חי, נושם, בוכה, רעב, מלכלך חיתולים ויש לטפל בכל אלה. לשם כך יש צורך באהבה/רצון/זמן פנוי/יכולת כלכלית/יכולת נפשית, לאוו דווקא בסדר הזה (רק כמעט).
        לשבת ספון בביתך, ולומר שמי שמחליט להפיל עובר אשר אינו מרגיש מוכן לגדלו הוא "רוצח", זה מאד קל, אך כמו לכל דבר בחיים גם לכך יש שני צדדים.
        מה יהא על הילד שיוולד כשהוריו לא מוכנים/מסוגלים לטפל בו כראוי?
        לכך יש שתי תשובות:
        במקרה ואי הרצון/המסוגלות נובעת מקשיים כלכליים (ולא משנה אם מדובר באם חד הורית או בהחלטה משותפת, על כך בפעם אחרת), יש לקחת בחשבון שמצב כלכלי לא טוב גורם לבעיות בבית, ואם זה נעים לשמוע או לא – זה נכון. בלא מעט בתים, יש וויכוחים, ריבים, צעקות,הנובעים מקשיים כלכליים ודבר זה משפיע על הילד. בתחילה מדובר על טיטולים מסוג פשוט יותר, על משחה לטוסיק זולה יותר וכד', אחר כך מדובר על פחות משחקים (לגו, מחשב, קומפי) ויותר מאוחר מדובר על ג'ינסים, נעליים, בילויים, דמי כיס וכד'. אותו ילד מראש, יתחיל מאחור.
        במקרה ואי הרצון/המסוגלות נובעים מאי מוכנות נפשית, או מהרגשה שהקשר לא מספיק בשל לילד (כרגע לצורך הדיון, לא משנה אם זה קשר ממוסד או לא) יש לקחת בחשבון את האפשרות שהעומס שיטיל תינוק על המערכת אולי יגרום לקריסתה בעוד שלו היו הדברים מתנהלים קצת יותר זמן על מי מנוחות, הקשר היה מתחזק עד אשר בני הזוג היו מרגישים בשלים להביא ילד.
        את כל זה יש לקחת בחשבון.
        בילדותי אמרו לי שמלים הם כמו משחת שיניים, אפשר להוציא אך אי אפשר להחזיר בחזרה.
        (ואני ל א, חוזרת ל א משווה ילד חס וחלילה בשום אופן למשחת שיניים) אך על אותו משקל, ועל אחת פי כמה וכמה, ילד שנולד אי אפשר "להחזיר". ילד כזה רבים סיכוייו להגיע למוסד או למשפחת אומנה. בהכירי זאת מקרוב (אמנם לא על בשרי האישי) אני יכולה לומר שזה לא כל כך נחמד כמו בספרים.
        מדוע להביא ילד במקרה כזה?
        בשביל להרגיש "טוב"?
        מה יהיה עליו?
        ועדיין לא דיברתי על מקרה בו העובר פגום, חלילה.

  20. אתה יודע מי אני

    את ההפלה הראשונה שלי עברתי בעשרים וארבעה באפריל, אלף תשע מאות שבעים ותשע. תעשה חישוב, אני הייתי אז בת חמש עשרה. על הדקה.
    זו לא היתה גרידה. זו היתה לידה מוקדמת. חודש שישי. בית חולים הקריה. חדר יולדות. נשים צועקות כאב, וילדה אחת.
    לפרוצדורה המדיצינית המדוייקת קוראים "בוארו", יש מילים שלא שוכחים. בערב שלפני, מזריקים חומר שהורג את העובר, ומחכים שהגוף ידחה אותו.
    וביום שלישי בבוקר היתה רעידת אדמה. אמיתית.

    ועכשיו, כשאני קוראת את כל מה שנכתב כאן, מתיישב לי חתול שחור על הלב, ומתחיל לפרום אותו. אני לא רוצה להיזכר.

    • מאיה שלו

      שולחת ניחומים וחיבוק גדול (עד כמה שזה יכול לעזור)….
      מקווה שיש לך ילדים כעת.

      שלך, בהשתתפות בכאב,
      מאיה

  21. נכון שלא כדאי ולא רצוי להביא ילדים לעולם אם לא מוכנים אליהם
    אז שני דברים
    א.אף פעם לא ממש מוכנים
    ב. את רוצה ללדת בעתיד- האם אי פעם בדקת מה יהיה כשכן תרצי ללדת?? הסטוריה מפוארת כמו שלך מעמידה את ההריון הבא שלך בסיכון רב מאוד, כולל סיכון של מומים מולדים ומה לא
    אז תגידי לי מה הסיפור הגדול לשים קונדום?? פעם אחת, קורה, פעם שנייה- ניחה,
    אבל פעם שלישית?? ?? ?? מה את מטומטמת?? ?

    • אוף, אני מתפתה להגיד דברים גסים (שאני לא אגיד) כמו למשל שחבל שההורים שלך לא שמו קונדום אז בלילה ההוא, מה, הם גם מטומטמים?. אבל אני לא אגיד את זה כי זה יהיה גס רוח, מגעיל ומתלהם.

      לכן אני שומר בזאת את הסלידה שלי מהתגובה החמורית שלך לעצמי.

      חביב שכמותך.

      לא מתאפק – עוד שורה או שתיים:

      בצורה כזו או אחרת מישהי מספרת על דברים לא נעימים שעברה, חושפת, במבט ציני כי זה מגן הכאב הידוע, ואתה, במין התפרצות קדימה חביבה קורא לה מטומטמת.
      נכון, לא הכי תענוג ולא הכי מחושב להיכנס להריון לא מתוכנן שלוש פעמים. אני בטוח שהיא יודעת את זה בעצמה.

    • מאיה שלו

      לשרון:
      1. ניחה = ניחא.
      2. מה רצית, שתלד ילד לא רצוי ושניהם יסבלו אחר כך? אולי כל החיים?
      3. התיאוריה של "יהיה טוב" לא תמיד עובדת במציאות. תמיד עדיף מבט מפוכך ועדיף לקחת החלטות שנכונות לך באותו רגע שהן נלקחות.
      (לדעתי…)

    • מיו-ד-ע

      באמת, שרון. ונניח רק לצורך הדיון ששרון היא אשה, ולא גבר. האם גם בעל-פה היית מסוגלת להגיב ככה, או שרק בכתב, ובאנונימיות מוחלטת, את מרשה לעצמך להתפרץ, ובעיקר לחשוף את חולשותייך ואת הפטרונות הטבועה בך.

      ומנין לך שיש בהיריון הבא סיכון רב? מה, את רופאה? או שמא הצטרפה לדיון מישהי מעמותת אפרת או איך שלא קוראים לה, העמותה הזאת שיושבת על הווריד של רגשי האשמה והצדקנות הבלתי אפשרית, ואפילו טורחת לפרסם במודעות על אוטובוסים את דברי ההבל שלה.

  22. מאבד הארנקים

    לאה אהובתי, רק תשימי לב כמה פעמים ציינת את המונח "איזון כלכלי" ברשימתך.
    ותחשבי על זה.

  23. מיו-ד-ע

    אני לא יכולה להתייחס לכל ההקשרים כי אין לי – למזלי – ניסיון אישי. אני רק יכולה להזדהות ולהרגיש רע בשביל כל מי שהיתה חייבת לקבל החלטה כזאת, ולא פעם אחת. רק מהמחשבה על הנושא כבר אין לי אוויר.

    אז דבר אחד: הגלולה נחשבת להישג פמיניסטי, אבל הקונדום הוא הישג פמיניסטי גדול יותר – גם אם הוא הקדים אותה באלפי שנים (טוענים שכבר היה במצרים העתיקה או משהו). היכולת של כל אשה לגרום לבן זוגה להשתמש בקונדום היא הישג פמיניסטי, שרבות לא מצליחות להגיע אליו. שהרי ברור שגברים לא אוהבים את זה, במיוחד המבוגרים מביניהם, אבל אנחנו בדרך כלל לא סובלות מזה במיוחד. ומי שלא שמע את המשא ומתן שניהלתי עם כמה גברים – כן קונדום, לא קונדום – הפסיד. רק היום, לאחר שגדלתי קצת, הבנתי שאין כאן משא ומתן. אני אחראית לגלולות שלי – שאגב, לא גורמות לי לשום תופעות לוואי, חוץ ממניעת הריון – והוא אחראי לקונדומים שלו. אני באופן עקרוני לא קונה קונדומים, כי כל אחד אחראי לדבר אחד בעסקת החבילה הזאת.

    אז הכל מחושב ומסודר. והרומנטיקה נהרסת? להיפך, אפשר להתמקד ברומנטיקה בלי לחשוב מחשבות על הפלה, הריון, עוברים, תינוקות, לגדל את התינוק לבד, למסור לאימוץ?

    ולסיכום, ובנימה פמיניסטית מתמיד: אנחנו חייבות להטיל וטו על גברים שלא משתמשים – באופן עקרוני – בקונדום.

  24. לאה יקירה
    חיבוק גדול (לא יודעת איזה אייקון מסמל את זה שבא ישירות מהלב).
    עלי שומר הלאך של האידיוטים, זה שדואג שאם עשית שטות פעם ב… לא תשלם, אבל לעשות בדיקת הריון לפני כמה שבועות ולקבל שלילי ולחכות עוד כמה ימים טובים שהמחזור יגיע, ולהתלבט אם לספר לו, או לעבור את הכל לבד.
    תודה על המלאך. בעקבות זה חזרתי לגלולות, שהפסקתי עקב הגישה של "למה לפמפם את עצמי בהורמונים".
    שוב תודה על גילוי הלב וחיבוק גדול

  25. אני מסכימה עם המאמר באופן כללי, אבל הפלה אינה הפתרון היחיד לילד בלתי רצוי – יש המון משפחות שעדיין, למרות ההתקדמות הרפואית, הן חשוכות ילדים, ויש להן את כל הנכונות הכלכלית והנפשית לגדל ילד. אז אולי כדאי לדון גם באופציה של מסירת הילד לאימוץ, במקום להפיל.

  26. Biology Dr.

    You really do not know what you're talking about!
    Not that I think that women should give birth to unwanted babys.
    Not that I do not agree that women are the sole boss of their body
    (though I have a personal problem with not havinng any say if my
    baby is going to be born or to the drain)
    However, repeated abortions thats way or another is un healthy
    and increase tramendousely your chances to abort naturally.
    You uterous just get used to not proceede with the normal process.
    So- if pills are too expensive, Condoms are like eating unpiled banana
    than- try oral (a delight for both him and her- especially if her pussy is shaved)
    anal- graet for the guys- you know that tremendous squeeze on the dick, but
    also a delight to girls if the guy is sensetive enough
    or- just use your fingers; stick your hand up the elbow, buy a vibrator
    Or go on aborting and than adopt a poor romanian baby, as your
    body will not hold a pregnancy till its term.

  27. מתמודדת

    הסיפור שלי הוא כזה הייתי בת 20 בעיצומו של שרותי הצבאי חברי (אז) היה סטודנט בן 23 לאחר שנת חברות בודדת ובהפתעה גמורה נכנסתי להיריון.
    התגובה שלי היתה הלם מוחלט ופאניקה כולם התנגדו ההורים שלו אמא שלי וכל
    "החכמים,מוצלחים ומנוסים ממני בחיים" ונותרתי איך שהוא לבד במערכה מאמינה שהילד(עובר)
    שלי צריך לחיות.

    התחתנו בסופו של דבר ולא מברירת מחדל כפי שטענו כאן אלא מאהבה המון אהבה רק ככה
    עוברים את המעבר הפתאומי הזה.

    אני מבטיחה לכם שילדי גדל היטב מעולם לא נחסך ממנו דבר אני משקיעה בו את מיטב כוחותי וכך אני מקווה להמשיך.
    אז לכל אלה שטוענים שלהביא שילד לפני הפרופסורה הווילה והמרצדס המפוארת אני מבטיחה לכם שגם ילד לא מתוכנן יכול להיות כשאר הילדים ואפילו טוב יותר.

    סתם כדרך אגב את הלימודים הוא מסיים עוד חודשיים ואני נרשמת למכינה בדצמבר.

    נ.ב.

    שחלילה לא יתפרש מדברי שאני שופטת משהי מהבנות שסיפרו את סיפורן רק מי שעברה את
    הדילמה יכולה לדעת עד כמה היא קשה וכואבת ואני זוכרת תאמינו לי אני זוכרת
    בכל אופן כולי תפילה שלא אני ולא אתן תצטרכו לעמוד מול הדילמה הזאת שוב.
    תשמרו בנות , תשמרו בנים

  28. אמיל

    תעשו ביד זה יפתור אתכם מבעיות

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *