מתי נהייתי כל כך רכושנית, לא רוחנית ובלתי מסופקת אופיינית? אני כל כך עסוקה באיך להביא מכה, איזה פטנט מטורף להמציא, מה השוק צריך ואין, איפה אמצא ספונסר ומתי כבר יהיה לי הליקופטר

הבורגנית

אתמול חלמתי חלום מדהים, זכיתי ב-20 מליון בלוטו. התעוררתי ב-4:00 לפנות בוקר נרגשת, נמרצת וסמוקה ככל זוכה מאושר. העובדה שהתבדיתי והחלום התגלה כעוד נאד של המוח לא הצליחה למחוק לי את החיוך רודף הבצע מהפרצוף. הדמיונות המשיכו להשתולל – הפגישה עם יועץ ההשקעות המלוקק, הטיסה לבנק בציריך, בניית וילה ים תיכונית צנועה בישוב במרכז הארץ, חדר כושר פרטי, מדריך פילטיס צמוד, ההתפטרות מעבודה, האבנים על האצבעות המחוטבות שיהיו לי, הלבנת שיניים, הסרת שיער, השתלת חזה, שאיבת שומן, טיסה חודשית ל-Sales בלונדון עם חברה ברת מזל, פגישות שבועיות עם מטפלת בספא צפוני. ואני לא מצליחה להפסיק, השעון מתקתק, והראש משחק, מלהק, ממתק ומפנק.

קרני השמש הראשונות והכלב שחיכך בי את אפו הרטוב, התחילו להמיס את האשליה, יום שגרתי בפתח ואז התעוררתי. איך לעזאזל נהייתי כזאת? אני בעשור השלישי לחיי, רק נישאתי לבחיר לבי, סיימתי תואר בהנדסת תוכנה, אני עובדת במקצוע ומתפרנסת היטב. יש לי כלב, חתול, משכנתה ואני אפילו בהריון. ניצחתי במרוץ, מימשתי והגשמתי את כל החלומות הרטובים של אמי הפולניה, ואפילו את שלי.

מתי נהייתי כל כך רכושנית, לא רוחנית ובלתי מסופקת אופיינית? אני כל כך עסוקה באיך להביא מכה, איזה פטנט מטורף להמציא, מה השוק צריך ואין, איפה אמצא ספונסר ומתי כבר יהיה לי הליקופטר. חלאסססס! הרי עד לפני שנים ספורות כל העיסוק החולני הזה בעשיית הון היה כל כך לא רלוונטי עבורי. הייתי חולמת ולוחמת אמיתית. נלחמתי לקבל מילגת לימודים, למצוא את עצמי ואותו, להוכיח את עצמי ואת כולם. אני בכלל עוד אני? האם זה מחיר ההגשמה העצמית בעולם הבורגני? מחר אני אחלום על טיול במזרח, זריחות אדומות, לרקוד ב"בת שבע" ועל זיונים בחיק הטבע.

יפעת אלמדו

פועלת צפונית חרוצה, מהנדסת תוכנה, נשואה + 2 (כלב וחתול), אומנית בהוויה ולראות אותי רוקדת זאת חוויה

תגובות

  1. ענק!!!!!!
    כמה נכון, ממש כמו אישתי, קלעת בול.
    אתם הבחורות רוצות רק לחלום ורוחניות ושאנחנו הגברים נביא את הכסף.
    אז מספיק לחלום ומספיק לרוחניות – ומי בכלל החליט שלהיות רוכשני ומציאותי זה רע?
    אז קדימה בחורות תתעוררו למציאות.

    נ.ב.
    מאמר נפלא, ממש יפה.

  2. אייל

    אז אני יושב ספון בחדרי, לומד למבחן בחדוו"א (מועד מי יודע כמה…) ובין סיגריה לאינטגרל קורא, כהרגלי, את הכתבות המרעננות ב'בננות'. ואז, רגע, מה לעזאזל ?? אני חולם? שרפתי יותר מדי תאים אפורים במסיבה האחרונה? (אני מודה, התפנקתי…) או שעיני משטות בי?
    א נ י צ ר י ך ל ק ר ו א ב א י נ ט ר נ ט ש א ח ו ת י ב ה ר י ו ן ?? ?? ?? ?? ??
    פופצ'י, אנו צריכים לעבוד על התקשורת במשפחה מותק שלי.
    בכל מקרה מזל טוב לכולנו ואני כבר מחכה להיות דוד !!!

  3. לבורגנית שלום

    כתיבתך מהממת ומשקפת את מצבי היטב. מקווה שהעולם יישנה עצמו ואני ארד מהעץ

  4. אורה

    אין לומר ברת מזל, אלא בת מזל, וזאת לא הבעיה היחידה במאמר (?) הזה…

  5. צב מעבדה

    אחד הדברים שהביאו לכהנמן את פרס נובל לכלכלה שנה שעברה היתה ה'תגלית' שבני אדם מערכים את עצמם, לרבות הצלחתם, ביחס לאחרים ולא במונחים אבסולוטים. המאמר שלך הוא דוגמה יפה לכך.

    איך אפשר לצאת מכך? קשה לי לראות את ההמונים (ואותי בינהם) משנים את אופיים התחרותי (השוואה לאחר היא בעצם תחרות) כי התחרות מושרשת אצלנו כמו אצל כל אורגניזם עמוק עמוק בגנים ובלעדיה אף יצור, חיידק כאדם לא היה שורד.

    לדעתי התשובה נמצאת לא בשינוי האופי כי אם בשינוי נקודת היחוס שאליה אנחנו משווים את עצמנו. אם נשווה את עצמנו למציאות ולא לעולם האשליות שמוכרות לנו הפרסומות והטלוויזיה (כל הסדרות שמראות סגנון חיים שלרוב המוחלט של האנשים אין סיכוי להגיע אליו) אנחנו ניתן לעצמו הזדמנות להקטין את התיסכול שנובע מהפסד בתחרות.

    הסבר מלא במאמר "על שגשוג וטלוויזיה" שהופיע בבננות לפני שנה ומשהו http://bananot.com/articles/484

  6. קוריניה

    מאמר מדהים, אחותי!! כל הכבוד!
    אין לי ספק בכך שצריך יכולת התבוננות עצמית מעמיקה, אמיצה ויפה, על מנת להגיע להבנה שאת הגעת אליה במאמרך היפהפה. הרעיון קסם לליבי. רוב האנשים רודפים כמו עטלפים עיוורים אחרי פתיונות החומר הזמניים בעולם הבורגני שלנו, הרי שבכך, אין הם אלא מותירים חלל פעוט, פיסה מזערית לרוחניות, יצירתיות, חלומות. כן ירבו כמוך !! את לוחמת אמיצה אמיתית.
    כשהאדם אינו דואג לפן החומרי בחייו, אזי , הוא מתפנה לטפח את הרוח שבנפשו.
    חיזקי ואימצי, מקווה לקרוא עוד פניני חוכמה בהמשך …

  7. צפונבונית אמיתית

    נו, זה ככה לא? אנחנו רוצים את מה שאין לנו.
    הנה, קחו אותי לדוגמא. אני לא צריכה לעבוד, יש לי מספיק כסף, אז אני הולכת לפילאטיס בבוקר ליוגה בערב ולפלדנקרייז בצהריים.
    ניתוחים אני בחיים לא אעשה …..(השתגעתי, זה כואב! ואני לא צריכה), לקנות בגדים אני שונאת, זה מלחיץ, ואין לי עם מי ללכת, כולם עסוקים….אז מה שווה כל הבורגנות הזו? משעמם לי!
    אני כבר לא יכולה להזדיין בטבע, כי אני נשואה (עם הבעל זה לא שווה..) וגם לא לנסוע למזרח, כי אני אמא…
    אז בשביל מה יש לי חיים טובים? בשביל להתיבש פה? ואני בקושי בת שלושים! מה אעשה בעוד 10 שנים? ומה בעוד 20?? ? ועוד אומרים שתוחלת החיים עולה.
    עזבו אתכם, דלגו על החלום הזה – תאמינו לי.

  8. מכירה את הקומפלקס הזה בין "שעטת המצלצלים" לבין שעטת הנפש.בכנות?כשהייתי בת 16 והייתי בתנועת נוער והכל היה כ"כ ראשוני וחדש,באמת האמנתי לאריק אינשטיין "באני ואתה נשנה את העולם",הייתי בטוחה שאני גיליתי אותו,שאיש לא שמע אותו לפניי.בכלל,אני הייתי משוכנעת שהמצאתי את הגלגל.שאני לא אשתעבד לכסף,ושאני אהיה שחקנית,ולא עי" כיתות רגליים לאודישנים משפילים,ותחנונים לסוכנת.היה לי ברור,שאני אלך ברחוב ובמאי סרטים כאריזמאתי(אז לא ידעתי שאין במאי סרטים כאריזמתיים ומלאי תהילה)יצביע עליי,ויאמר:"אותך אני רוצה".ולרוץ לים ערומה,וללכת יחפה,ולהזדיין בספונטניות בשירותים של איזה פאב….כל זה פס מעולם הדימויים שלי ומעולמי המציאותי כאחד.ההתבגרות הביאה איתה נוחות,ואיכשהו אני לא מוצאת בה פשע.להזדיין תמיד היה לי נוח על המיטה,וללכת יחפה,בסודי סודות…תמיד הגעיל אותי!!!וללכת לקנות משהו שאני ממש לא צריכה תמיד עשה לי טוב,גם אם פרויד היה טוען אחרת.ולהיות "חתומה" באיקיאה…כן,אלה העינוגים הקטנים שלי.נכון יש את אלא שחיים על יאכטה עם הילדים שלהם ושטים סביב העולם.וכאלה שעברו מטאמורפוזה וחיים בפאצ'ה ממה.זו לא אני.וכנראה שגם לא את.אין רע בשאיפה לחיי נוחות,בורגנות,יש רע בשמות הגנאי שהתווספו לזה.איכשהו זה תמיד נראה יותר "קולי" ועמוק לרצות לגור במדבר מאשר בעיר.ולהסתפק בעששית ולחם.לא תודה חברים,מיציתי,טעמתי,חוזרת לאויר הסטטי מהמזגן,ולשיחות הוירטואליות,ולים שלי,העירוני שאיכשהו תמיד מוצא עבורי פינה מוצלת ושקטה לשמוע את קולי הנחבא…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *