הגדירי את עצמך

אני משערת שכל אדם מחוייב ברמה זו או אחרת לאמונה שלו, לדפוסי המוסר שלו, לקריירה שלו, למשפחה שלו, לאהבות שלו, לדת שלו, לזהות המינית שלו ובכלל, לכל מה שמרכיב את תעודת הזהות העצמית אותה הוא בוחר להציג לשאר העולם.

ללא קמצוץ של שופטנות, אני טוענת ש- 99.999 אחוזים מכלל האנושות נוהגים ב'דתיות' עם הבחירות היומיומיות שלהם.
הווה אומר: מרגע שאדם בוחר במיסדר מסויים שאליו הוא שואף להצטרף, או מהשנייה שבה הוא מנווט על ידי סביבתו הקרובה לבחור בקבוצת השתייכות מסוימת, הוא מתחייב באופן הקתולי הישן והטוב להישאר שם עד שהמוות יפריד ביניהם ולו בלבד שלא ייאלץ להיטלטל מחוסר הביטחון, הבידוד והכאב שכרוכים בהטלת הספק.
בהדרגה הוא יאמץ לו את כל הריטואלים והאביזרים הנלווים, כולל לבוש אופייני, הליכה לאירועים המתבקשים (ע"ע טקסים ופולחנים) והתחככות באנשים הנכונים, תוך מודעות למיקומם ולמיקומו היחסי בסדר ההירארכי של הדת הנבחרת.

מי שבוחר לא להיות מוחלט באמונותיו לא יתברג לעולם לתוך שום מערכת.
מאחר שבעצם היותו בלתי ניתן לסיווג, שום אירגון ממוסד לא יקבל אותו לשורותיו מחשש לעריקתו במוקדם או במאוחר. מעבר לבדידות המזהרת שעליו לחוות בתור אינדיבידואל חסר דת, הוא עלול אף להיתקל לעיתים בעוינות עקב התנהלותו כאיום כיאוטי לסביבתו המאורגנת והמקוטלגת במשבצות ברורות.
ואכן היו כבר כאלו שנצלבו או סתם נרצחו בשל עוון הטלת הספק התמידי שבו הם חטאו. למרבה האירוניה, לחלקם הקנה המוות מקום בטוח בפנתאון ההיסטורי כמייסדיהם וסמליהם המקודשים של דת חדשה.
ואני אומרת כל הקומיטמנט הזה מטרתו היא אחת: למנוע את בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.
בוקר טוב, קולומבוס, ממש גיליתי את אמריקה.
אני אטאיסט.
אני מונוגמיסט.
אני סטרייט.
אני ספורטאי.
אני פנקיסט.
אני שמאלני.
אני פיזיקאל אימורטאליטי.
אני דיסלקטי.
אני אנורקטי.
אני קרבי, אחי.
אני שייך, משמע אני לגיטימי.
האם זה אינפנטילי להזדעזע ממחוייבות לכל טייטל באשר הוא?
האם זה לא שפוי לדמיין את הנפש הפרטית כמין כור היתוך מהביל שמכיל בתוכו, כמו בתבשיל פיוז'ן סמיך, את כל החומרים שישנם מחוצה לנו, כאשר בכל פעם מבעבע כלפי מעלה מרכיב שונה לחלוטין?

בתור אחת שאף פעם לא מרגישה שייכת מחמת כושר הגדרה עצמית לקוי ובתור זאת שלעולמים מזדהה עם מיעוטים ו'אנדר דוגס' רדופים, שנראים לי שיא הקונצנזוס לעומת עצמי, אני חייבת לציין שהפכתי ברבות השנים למעין חוקרת נוסעת אשר עוברת מסעות ארוכים ומפרכים בין מדורת שבט אחת למשניה, תוך שאני אוספת נתונים ודגימות למחקר האנתרופולוגי רחב היריעה שלי.
בקרוב הספר וגם הסרט בחסות ערוץ דיסקאברי.
בכל פעם אני מוצאת את עצמי מסתפחת לקליקה חדשה וכך, כצופה מהצד אני עוקבת ומתעדת את המינוחים החדשים (לי), הטקסים, סודות השבט, הלבוש המסורתי, ההיסטוריה, המזון המועדף, האייקונים שלהם סוגדים המאמינים ושאר המאפיינים.
ולמרות שהכל נעשה לכאורה בשם החקרנות והמדע, אני מודה שאי שם, עמוק בנבכי לבי, אני מייחלת לכך שביום בהיר אחד אפגוש באחד ממסעותיי באותה גילדת סגולה, האחת והיחידה, שחוקיה וטקסיה ידמו בעיני לחיבוק ענוג ומלטף, אשר לתוכו אטיל את עצמי באנחת רווחה. או אז אוכל סוף, סוף להסתופף כאחת העם לאור המדורה לצדם של אחי לשבט ולאמונה ולחוש את תחושת השייכות המבורכת שתעטוף אותי בביטחון עד שהמוות יפריד בינינו.

הגיוני להניח שהקושי שלי להגדיר את עצמי נובע מהעובדה שאני כה פאנאטית לדקויות שנשמטות לאיבוד בתוך ההכללה. כמו למשל, כל פירורי האינפורמציה הייחודיים באמת אשר מתעופפים להם כאבק ברוח בשעה שננסה לענות על אחת מאותן השאלות הבנאליות שאנשים מפריחים האחד לעבר השני כלאחר יד.
היי, אני לא אידיוטית, אני יודעת שברוב המקרים זהו רק אקט של נימוס מקובל ותו לא ובכל זאת כשאדם שאני מעונינת להכיר יותר לעומק שואל/ת אותי: "במה את עוסקת?"
אני ישר נלחצת שעכשיו אקוטלג על לא עוול בכפי.
אמא'לה, למה לעזאזל מתכוון המשורר?
האם זו התעניינות כנה ותמימה באופרציית הפרנסה שלי?
או.קיי. אז כרגע אני מלצרית.
זהו זה? זה כל מה שיגדיר את עצמיותי המורכבת מעכשיו?
סאאמאק… אבל אני גם עוד דברים. נו, לא חשוב, כל עבודה מכבדת את… וגו'
אבל רגע, רגע, אני גם מופיעה באופן לא סדיר עם הלהקה שלי בפאבים המקומיים תמורת סכום מינימאלי ושתייה חינם, זה נחשב? זה מגדיר אותי כזמרת?
אהה… שניה, אני גם כותבת טונות של הגיגים למגירה וגם כתבתי רומן קצר שלא יצא לאור. ו…רגע, … אני מפרסמת לפעמים בהתנדבות במקומונים זניחים שמנקים איתם חלונות ועוטפים איתם דגים ואפילו באיזה מגזין אינטרנט אחד.
האם זה הופך אותי לעיתונאית? לסופרת? למשהו?
סופרת כבשים, אולי.
ו… כן…אני גם מציירת. כל החיים שלי ציירתי.
ציורים שלי מפארים קירות שלמים ב'קופי-שופס' באמסטרדם, בטברנות ביוון, בפאבים בלונדון ובבתים של משפחה וחברים. ואולם, מעולם לא מכרתי ציור.
בסה"כ ישבתי לי במקומי ושרבטתי לתומי, אולי כמחווה נואשת לרצון שלי להטביע חותם ולהשתייך. רצה הגורל שאנשים חיבבו את התוצר המוגמר ואני השארתי אותו מאחורי כמזכרת לכך שחלפתי גם שם. זה לא באמת מקנה לי תואר של ציירת, נכון?
בנוסף לכך, הלחנתי כמה שירים שכתבתי בעצמי, יופי לי. ומי שומע אותם? הבת שלי, החתול וכמה ממקורביי? לא בדיוק עונה להגדרה 'מיסי אליוט הישראלית'.
היו זמנים, בחיים שבהם הייתי פשוט עונה לשאלה הנ"ל: "אני? במה אני עוסקת? אני נושמת מקצועית, עשרות שנים של התמחות ומצויינות אקטיבית בשטח".

מגבלת יכולת ההגדרה האישית שלי בהשוואה לסובבים אותי חדרה להכרתי הטרייה והגבעולית עוד כשהייתי ילדה קטנה ב"גן שולה". באותו הבוקר הגורלי ישבנו במעגל כל הילדים ושולה הגננת ניצחה בחדווה על סבב שבו כל ילד מציין מהו הצבע האהוב עליו.
אלעד אמר כחול, ליטל אמרה סגול, איציק גם אמר סגול, אורי אמר שחור, לילך אמרה כתום וכך הלאה עד שהתור הגיע אלי. ואני נאלמתי דום, ממש ככה, כשכל עיני האומה נשואות אליי. טוב נו, זה היה רק כל עיני ילדי הגן, אך בימים ההם היה עולמי צר כעולם נמלה ואני נלחצתי. איך לעזאזל אני אמורה עכשיו לבחור בצבע אחד ולהשליך את אהבתי לכל שאר הצבעים במחי בחירה אחת שרירותית? אז שתקתי קצת ובסוף מלמלתי חרישית: "את כולם…מותר?"
"מותר את כולם", אמרה לי הגננת בחביבות, "אבל איזה הכי?"
"הכי לתמיד?" שאלתי, "כי לפעמים סגול ולפעמים תכלת, אם זה בשמיים, או בתור צבע עיניים, וגם שחור אם זה צבע של סוס או של חתול, וירוק, אבל רק אם מדובר בדשא או בעץ, ולא בשום פנים ואופן על בגד, כי זה ממש איכסה ואני שונאת ללבוש איכסה ו…"
"טוב נו, לא חשוב" פסקה שולה ודילגה על התור שלי "בואו נראה איזה צבע ערן הכי אוהב".

עם השנים התפתחה לה הסוגייה או שמא אומר: החמירה.
כשבגיל ההתבגרות כל ה'חברה' התפצלו והתאגדו סביב סגנונות לבוש מסויימים וטעמים מוסיקאליים תואמים, לי היו ימים שבהם אהבתי את 'לד-זפלין', 'הדורס' ו'דיפ פרפל', כשבימים אחרים העדפתי דווקא את אסתר עופרים ואת רבקה זוהר עם אתנחתות מוסיקליות שיוחדו לזוהר ארגוב, דילן, להקת 'גזוז', בטהובן ואוזי אוסבורן כמובן, מה שהותיר אותי במידה מסויימת חסרת ז'אנר בעליל.

גם היום הנחרצות היא ממני והלאה, הן בדעותיי הפוליטיות והן בבחירותי היומיומיות.
וזה לא שאין לי דעה, או העדפות רגעיות ברורות. הו, דווקא יש לי ועוד איך, רק שאני לא מוכנה להתחייב שבסיטואציה מאוחרת, השקפותיי לא ישתנו בהתאם לנסיבות. כמו כן, לא בכל פעם שאני מוצאת לי משהו בר אחיזה, מתחשק לי מיד לרוץ להמחיז חוקה, להלחין המנון או לצייר דגל למען שאוכל להצטרף לאלו שכמותי או להמיר את דתם של אלו החושבים אחרת, על מנת שנסתופף כולנו באושר ועושר תחת דגלינו ותאנתנו, תוך הכרזה על כל מי שלא נוהג כמונו כעל אויב הציבור מס' אחד .

הבשורה שבחוסר המחוייבות הכרונית היא, אם כך: מחד, חירות אינסופית לברוא את עצמי מחדש בכל רגע, ומאידך בדידות תהומית שמכתיבה ההתנהלות כאאוט-סיידרית נצחית.
ואולם, דווקא מתוך חוסר הבחירה העקבי והטלת הספק התמידית, צצה ועולה לה המחוייבות הטוטאלית להישאר תמיד אני – בת אדם, אזרחית כדור הארץ ועוברת אורח ביקום. לא שייכת לכלום, אבל מסוגלת להכיל בקרבי את הכל ובתנאי שלא תתפסו אותי במילה ותשליכו אותי כלאחר יד לתוך איזו מגירת קיטלוג מעלת עובש שמסומנת בכותרת המתאימה.

אלה דגן

ילידת 1968, אם חד-הורית. ציירת של קירות, סופרת של מגירות, זמרת של אמבטיות, פאבים ורכבות תחתיות. חולמת להאכיל את כל הרעבים בעולם השלישי ומקווה להישאר מלאת אהבה, סקרנות ותשוקה, עד לנשימת האוויר האחרונה.

תגובות

  1. אוי, את כל כך מיוחדת.
    כל העולם מגדיר את עצמו במדויק ורק את לא.
    איך הייתי רוצה להיות כמוך.

  2. יופי.
    הזדהיתי עמוקות.
    שונאת הגדרות והכללות באשר הן.
    במשך שנים לא ידעתי מה לענות לשאלה: "אז מה את עושה"?
    אז הלכתי ללמוד, ומאז אני "סטודנטית".

  3. אריאלה

    אפילו מודעות עצמית נמוכה כמו שלך הייתה צריכה להספיק כדי להבין שאת מקטלגת את עצמך כאאוטסיידרית. כל מה שאת אומרת הוא קשקוש, כי אי אפשר להימנע ממידה מסוימת של הכללה.

    • יפאורה תבורי

      זה רעיון נחמד. מאוד. אני לא חושבת שהיא ניסתה לפאר את עצמה. וחוץ מזה, מה רע בלהעלות רעיונות חדשים? הרי המרמור הוא בכך שאיננו חושבים שאנחנו מסוגלים לבצע את זה. למה לא לנסות?
      ולעצם הרעיון. נדמה לי שאלה רצתה לתת ולהבהיר שאפשר להיות *גמיש*. אפשר, אם בוחרים. לא חייבים. העיקר, אני חושבת, שהכל יהיה מהבחירה החופשית. אפשר גם להיות הומוסקסואל אורתודוכסי. העיקר שמבחירה.
      אז זהו, אפשר לנסות במקום לבקר בלי להגיע למקום של הקלישאות, המקום הזה שאומר "נו באמת אי אפשר" ואז "באמת, את תמימה/אינפנטילית/קיטשית" וכ'ו וכ'ו.
      והיא נתנה לכך במה, כי היא כתבת. וכתבים, אמורים לפרסם את רחשי ליבם. לא?

    • אריאלה

      באתר, ואחת זה בהחלט יותר מדי. תודה.

    • סתם אישה

      קודם כל אריאלה אם היית כותבת כמו אלה אולי היית יכולה להגדיר את עצמך כסופרת, אבל כפי שכולנו נוכחנו לדעת את לא (לא סופרת ולא כותבת כך). איך את יכולה להגדיר כקשקוש משהו שמישהי אחרת כתבה ובכשרון רב כל כך?
      חוץ מזה אלה, מאמר מדהים מנוסח בצורה נפלאה וולא ספק מעלה את רמת האתר. אם את מציירת, שרה מנגנת וכו כפי שאת כותבת אז את בהחלט בחורה מושרת להפליא

      • אריאלה

        אריאלה רביב שהגיבה לזה, אבל בהחלט יפה לך לזרוק קצת כעס. לא זכור לי שאי פעם הגדרתי כתבה שמישהו כתב פה כקישקוש.
        נראה לי התנצלות תהיה פה במקום.

        • הפרועה והירח

          אחותי, הנה כלל אצבע – במקום להתעסק במיני אמירות דלוחות, יותר טוב תלכי לראות את האקשן החדש בפורום. זה תקף תמיד, תמיד, למעט הזמנים שבהם משדרים רי-ראנז של מנהרת הזמן, ואז יותר טוב תלכי לראות דאג וטוני.

          (כן, אני מקנאת! לכולם יש סטולקרים ורק לי לא!)

        • סתם אישה

          אריאלה רביב את צודקת, האמת היא שאני אוהבת את הכתיבה שלך אבל התגובה הרגיזה אותי אז זרקתי בוץ.
          מתנצלת.
          אריאלה השנייה – זה לא יפה לקחת ניק של מישהי אחרת

          • אריאלה2

            אולי זה לא יפה לקחת שם נפוץ ולטעון לבעלות עליו? חשבתם על זה?
            מי את בכלל שתאסרי עלי להשתמש בשמי?

      • ראש ביצה

        איך תמיד אפשר לנחש בקלות מה תכתוב סתם אישה
        כל כך מעט אישה כל כך הרבה סתם

        • סתם אישה

          אוי ראש ביצה, ראש ביצה מתי תבין? אישה לא חייבת לענות על ההגדרה שאצלך בראש. לא כולנו חביבות, חייכניות ומקובלות על כולן. חלק אימפולסיביות, בועטות וכן, לפעמים אפילו שנואות (רחמנא לצלן) אבל זה לא פוגע בנשיות שלנו בעובדה שאנחנו נשים. לפני משהו כמו מאה שנה החלטנו לצאת מהמטבח ולהחליט שיש כל מני סוגים של נשים ולא רק שלוש (זונה, טבחית ומארחת). גם "סתם אישה", אהובה מאוד וחביבה מאוד על חלק מהאנשים, נושכת ושנואה על עוד חלק ולא קיימת לגבי אחרים, היא עדיין אישה בכל רמ"ח אבריה.

    • אפילו את, עם מודעותך העצמית הכה גבוהה והמשובחת הצלחת לזהות בגיבוב חסר המודעות שלי את אשר אני מנסה לומר לעצמי ולמי שסבלני מספיק להקשיב:
      "כולנו עסוקים ברמה זו או אחרת של קיטלוג (כן, גם אני).
      וכולנו מגדירים את עצמנו (כן, גם אני)במידה פחותה או מוגברת על סמך היחס שבין העולם החווייתי הפנימי שלנו לבין המציאות שאופפת אותנו".

      כל הכבוד לך!

  4. אריאלה

    מעניין להיות בו. לא הכי קל, לא הכי מתגמל, אבל ללא ספק הכי שווה. כל עוד החיים מורכבים משאלות יש לנו אפשרות לצמוח, אלה התשובות שמכניסות אותנו למגירות. נורא יפה כתבת.

    קצת חייכתי לי בקשר לצבעים. הצבע ה*באמת* אהוב עלי הוא ורוד, נו, ורוד בייבי, קיטשי, מתוק, מרגיע. תמיד חלמתי על חדר עם רהיטים ורודים ומצעים ורודים ובובות ורודות (הייתי הילדה הכי קיטשית בעולם), אבל ורוד זה צבע תינוקי כזה.
    אחר כך למדתי שהצבעים שהכי מחמיאים לי הם ירוק וכחול ואלה צבעים שבסדר לאהוב אותם, אז אני תמיד אומרת כחול, אבל תמיד כשאני רואה משהו בוורוד מתקתק נהיה לי חיוך בלב. למה סיפרתי את זה? כי מילא זה שצריך לבחור לפעמים, אלא שלעיתים הבחירה לא נופלת על האהבה האמיתית.

    • תודה מותק,

      ואני, לעומת זאת, נתקעתי במשך שנים אינספור על המראה הגותי ולאו דווקא בשל אהבת מרדכי, אלא בשל העובדה שהשחור מכיל בקרבו את כל הצבעים גם יחד ובכך חוסך לי את הדילמה חסרת המוצא.

      אולי באמת הגיע הזמן לצבוע לבלונד וללבוש אדום, כתום וסגול.
      מה את אומרת?

      • אריאלה רביב

        אותך בבלונד. אין מה לעשות, המראה הגותי זה את קוקי.

        לעומת Zאת, אני צבעתי פעם את השיער בשחור ונראיתי כמו חולדה חולה, אז בואי נדבוק כל אחת במה שיפה לה.

      • רוז מרי

        השחור אינו מכיל בתוכו את כל הצבעים, התבלבלת עם הלבן. השחור אינו צבע כלל.

  5. הכתיבה שלך כל כך יפה, עשירה, מעניינת.
    נפלא.

  6. אלה,
    פרשת בכתבה רגשות שאני מאמינה שכל אחד מאיתנו חווה בצורה זו או אחרת.
    אבל, האומץ של לעמוד מול המכונה הסדרתית ולהגיד "אני לא שייך" ללכת ולמצוא את השייכות הרגעית שלך, הוא כנראה אותה תשוקה שחסרה לכה רבים מהאנשים סביבנו.
    אותה תשוקה מטילה עלינו משקל רב, היא לא קלה להתמודדות משום שהיא ההתמודדות בהויתה ורק לפעמים יש ניצוץ שמוכיח לנו שאנחנו בדרך הנכונה (אף שאותה דרך לעיתים קרובות לא תהיה סלולה).
    לאחרונה ויתרתי על מקצוע בו השקעתי 9 שנים מחיי, שני תארים והרבה הרבה נשמה בשביל לעשות את מה שנכון לי היום (וכנראה לא היה נכון בעבר). זה צעד מפחיד אבל הפרוספקט הגרוע מכל הוא להתעורר בעוד עשר שנים ולהבין שנבלעתי לתוך עולם לא שלי – את זה אני מנסה למנוע בכל מחיר.
    תודה ובהצלחה ביצירת הדרך.

  7. כדי "להצליח בחיים", לפחות אצלנו בעולם המערבי המודרני, צריך להתמחות, להשקיע, ולהתמיד. אז אם היום את זמרת מחר ציירת ומחרתיים לא מוגדרת אין סיכוי שתגיעי רחוק. ואין לזה שום קשר לקטלוג והכללות כמו שאת מנסה לטעון. זאת המציאות ואת, אלה, כנראה לא התבגרת עדיין וכמו ילד קטן את רוצה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.

    • אריאלה

      "הצלחה בחיים". כסף? פרסום? שמחה? אהבה?
      לא כולם פועלים בהתאם לאותם קריטריונים של הצלחה ולא כולם רוצים אותו סוג של הצלחה.

    • אי אפשר לאכול את העוגה ושהיא תישאר שלמה?
      אוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!
      (רוקעת ברגליים בעצבים, בילדותיות ובחוסר אמונה)

      • אינדי_גו דוגמת מטעמים

        ולהשאיר אותה שלמה? אני מעדיפה לדגום ביס מייצג מכמה עוגות במקביל. (ואם אפשר – לחסל את כולן. מי ירים את ההנחתה?) אולי לכן הזדהיתי. ובכל אופן, נהניתי. תודה.

  8. נראה שהקושי להיות מקוטלג הוא בעצם סוג של כורח (שאישיותנו הספציפית כופה עלינו), ולא ממש בחירה.
    הרי הרבה יותר קל להתנהל בחיים תחת הגדרות וכותרות. ממילא זה הופך את קבוצות ההזדהות והתמיכה לרחבות בהרבה: קונצנזוס זה עניין חם ומרגיע, עבור אלה הבנויים להתחמם לאורו. ומי שלא, נאלץ להיאבק פעמיים: פעם אחת במציאת הדרך המתאימה לכל תקופת חיים, גם אם היא כרוכה בשבירה – לכאורה – של מסלול בטוח (במהלך שנה קריטית אחת החלפתי מקצוע ונפרדתי מקשר "יציב" של שש שנים. האם זה השפיע על ה"זהות" שלי? לא חושבת). המלחמה הנוספת היא בלהפסיק לתרץ לעצמך ולסביבה איפה "אני לא בסדר", ולקבל את העובדה שקבוצת התמיכה שלך מורכבת מאאוטסיידרים סרבני קיטלוג, כמוך.
    שם הרבה יותר נוח, מקבל ונעים.

    כתבה מצויינת על נושא חשוב. תודה.

    • אני חושבת שנקודת המוצא שממנה התיישבתי לכתוב את ההגיג/מאמר הנ"ל, הייתה מקום לא כל כך נעים של: "אוי הנה החיים שלי. כואב לי, עצוב לי, לבד לי, מעורפל ולא ברור לי. האם זה מה שאני באמת רוצה? ככה אני בוחרת להיות? ואולי בכלל עדיף להיות מישהי אחרת בשביל שיהיה לי טוב, נעים וקל יותר…?"

      תוך כדי תהליך הכתיבה הגעתי עם עצמי לכל מיני מקומות, שכללו בין השאר הבנות מסויימות בקשר לכמה מהגורמים הבסיסיים שעל גבם אני משתיתה את תפיסת המציאות שלי, מינקות ועד היום.

      לשמחתי, עד שסיימתי לכתוב, הצלחתי להגיע למקום שהכי אהוב עלי להתנהל בחיקו. המקום שזוכר שהבחירה לשנות את חיי בכל רגע ורגע, עדיין נמצאת בידי
      והמקום שמכיר בייתרונות וברווחים ולא רק בתשלומים שכרוכים בבחירה להיות אני, מי שלא אהיה.

      מי אמר תראפייה ולא קיבל? 🙂

      אז תודה ובהצלחה גם לך

  9. וואו. עוד לא קראתי את התגובות, אבל זה רק בגלל שאני כל כך נרגשת.
    הנה אני יושבת עכשיו ליד המחשב (בביתי בשנתיים האחרונות – אוסטרליה), מקשיבה לפינק פלויד, למרות שלבושה באופן סטייליבטי למדי. אנחנו כל כך דומות. בדיוק אתמול בלילה דיברתי עם חבר טוב שלי, אוון, (www.nonconformi.st), ודיסקבנו את העניין של איזון. אנשים אמרו לו למשל, שהוא לא נונקונפורמיסט, בגלל שהוא הולך לאוניברסיטה ונוהג על פי נורמות חברתיוית וכו'. מי שאומר את זה נמצא צעד אחד אחורה, תקוע בסטריאוטיפים מטופשים שמגדירים אנשים כקונפורמיסטים או כמורדים. למה הכול חייב להיות כל כך מוגדר תמיד? הכי חשוב זה האיזון. בכל אופן, אני טוענת שכדי להיות נונקונפורמיסט לא צריך לסרב ולדחות מוסכמות חברתיות, צריך להטיל אותן בספק. ואז קיימת הבחירה – האם ללכת אם זה או לא. בשביל להיות נונקונפורמיסט כל מה שצריך זה מודעות, הטלת ספק איתגור של מוסכמות חברתיוית. וכזו אני. אנשים תמיד מופתעים כאשר הם רואים אותי מעשנת. הממ, היא לא נראית כאילו היא נופלת תחת הקטגוריה הזו! (אלא אם כן אני במצב רוח יותר פריקי או גותי מהרגיל). אבל העובדה שאני תלמידה טובה ואדם מוסרי לא מסתדרת להם עם דברים אחרים שיש בי. כזו אני – בלבוש, בהתנהגות, במוסיקה… בהכול. מחפשת איזון. אבל מה? כמו שאמרת – קצת בודדה. אני מוצאת את עצמי מסוגלת לתקשר עם כמעט של אדם שאני פוגשת ברמה עמוקה. אבל תמיד רק עד מקום מסוים – ומשם לבד.
    יכולתי להמשיך לנצח בנושא, אבל צריכה ללכת לעשות כמה החלטות…
    טוב לדעת שאת מרגישה ככה. ואל תצטערי על חוסר ההחלטיות שלך – נכון שיש לזה חסרונות כי לפעמים צריך לקחת עמדה – אבל בחיים הכול זה איזון עדין.

    • אלמוני

      מה עם אוון? הוא תפוס? למה תהיי לבד? קחי אותו

      • מעניין שאמרת את זה אריאלה. הוא לא תפוס, אבל אני כן. ביום שבו אוון נפרד מחברה שלו אני בדיוק נהייתי רשמית עם החבר שלי. אולי זו החמצה, לא יודעת…

        ומשהו בתגובה לקרן: אמרת שזהות והגדרה עצמית הם "נושאים שהתעסקנו איתם בתיכון כשהגדרנו או לא הגדרנו את עצמנו…" וזה קצת צר לי לשמוע. הגדרה עצמית וזהות הם לא דברים שאפשר להחליט – וזהו. הם משתנים, ומעבר לזה חיינו יהיו חסרי משמעות למדי אם אחרי גיל 16 נפסיק לשאול את עצמנו מי אנחנו. זה מסוג החיפושים שלעולם לא יגמרו.

  10. לה לה לה לה לה

  11. לעיתים קרובות מידי דעתנות נחרצת נובעת מבורות וצרות אופקים והגדרה עצמית נחרצת היא סוג של פטור מחשיבה.

  12. אלמוני

    סבבה אני מצדיעה לך שאת לא חשה צורך להגדיר את עצמך, אבל ספרי לי בכול זאת, את לא ציירת לא זמרת, את סטודנטית? איך את עושה כסף? ממלצרות? בגילך?

    • מאחר שממילא אני כל כך אוהבת סקס וגם יש לי דגדגנים בגרון, באוזן, באף ובתחת, בחרתי להפוך את הפלז'רס לביזנס וכך נהייתי זונה.

      אחלה פרנסה שבעולם.
      והייתרון הגדול ביותר בעיסוק הנ"ל הוא שאני גם יכולה להשתמש תוך כדי עבודה בפראזות החביבות עלי:

      I'm no-body
      I'm an anonymous bitch
      But I'll be who ever you
      want me to be, baby

      • מיותרת לחלוטין. אלה, כתבת יופי של הגיג, למה לך התשובות האלה?
        כתבתי את זה בזמנו לאריאלה רביב (שאת הגיגיה אני בד"כ מחבבת, ולו בגלל צבעוניות התגובות), ואני כותבת שוב לך: תתעלמי. לא כל שאלה קנטרנית מצריכה תשובה. ולהפך. תשובות לשאלות מהמין הנ"ל רק מסיתות את הנושא וממקדות את העין המציצנית בטפל.

        אני אישית מקנאת בך. באמת. ללא צרות עין וללא ביקורת. את מוזיקאית, את מציירת, את כותבת – את מוכשרת אמיתית. ואת מתפרנסת ממלצרות – אז מה? מה רע? העבודה הזו מאפשרת לך לעשות את הדברים שאת אוהבת באמת, בלי לוותר.

        ואחרי המחמאות, לקצת ביקורת.
        ההעמדת 99.99% מהאנושות כ"דתיים" הדבקים באורך חייהם, לא רק שאינה נכונה, גם לא מוסיפה לסיפורך האישי. לכל אחד מאיתנו סיפור אישי ונשמה שיש בה מיכלול של הכל.
        נכון, רובנו ממתנים את רצונותינו ובחירתנו ומתכופפים קצת כדי להשתייך חברתית, אבל עדיין דינמיות החיים מובילה ומניידת את כולם (לעיתים מרצון ולעיתים מחוסר ברירה) – גם את אלו שבנו תוכנית חומש לחיים שלמים.
        רק שמרניים קיצוניים ודתיים חרדים ייתעקשו לדבוק בעמדה או בתפיסת עולם שאינה מתאימה יותר למציאות חייהם.
        גמישות היא ניפלאה ומאפשרת לחוות ולגעת ללא חשש.
        אז גם אם לפעמים לא קל לך לתת תשובות נחרצות, חשבי כמה קשה (ומטופש) וכמה היית מפסידה אם היית מאלצת את עצמך לעצור במקום מסויים רק כי החברה, ההורים או החברים מצפים ממך.

        נ.ב. סיפור הגננת, ממחיש עד כמה מתעקשים ה"מבוגרים" לנווט אותנו כבר מגיל צעיר לבחירות מוחלטות ומיותרות, גם בדברים שבהם אין שום צורך להיות נחרץ.

        • כי עבורי, גם בשאלה של האנונימי/ת וגם בתשובה של עצמי, ישנן אמירות שהן בעלות משמעות בשביל שתינו (או שנינו).

          אני לא רוצה להתעלם ואני בוחרת לראות בכל הגיג של כל אדם משהו שאיננו טפל ושיש בו עניין ששווה לענות בו, גם אם ממבט ראשוני אפשר לזהות בו בפירוש אקט של קנטרנות.

          ועל זה בעצם אני מדברת מלכתחילה:
          על כך שבכל *דבר* (גם אם אין הוא נראה כמתאים לקיטלוג המומלץ והמקובל במחוזותינו) ניתן למצוא את ניצוץ הכנות האורגינאלית שמסתתר בקרבו, בלא שנכריז עליו כעל עניין לא לגיטימי מפאת השונות, או האאוט סיידריות שהוא מייצג עבור איזשהו קונצנזוס אוטומאטי שנקבע בשרירותיות כאמת האחת והיחידה שהנה מוחלטת עבורינו.

          או כמאמר השיר:
          Free your mind
          and the rest will follow

        • אלמוני

          שמעי, תגידי מה שתגידי, אבל ממלצרות לא נראה לי אפשר לבנות מי יודע מה חיים, לא במדינה שלנו, בעצם גם לא בארצות יותר מתוקנות. זה פשוט לא נראה לי תוכנית רצינית לחיים למלצר. אלה, תשארי נשמה חופשיה, אבל בשביל עצמך, לא בגלל הנורמות של החברה, תבחרי לפחות מקצוע.

          • הן לא מושא החלומות של האם היהודיה הגאה. הכסף מועט והטירדה מרובה (שלא לדבר על הוורידים ברגלים). אבל הבחירה במקצוע וב"תוכנית רצינית לחים" זה בחירה הפוכה ל"נשמה חופשיה".
            הצעתך מקבילה למה שאמרה הגננת של אלה: תאהבי את כל הצבעים, אבל תבחרי אחד שאת אוהבת הכי.

            ואלה, אני לא בטוחה שבכל שאלה יש ניצוץ כנות. יש שאלות שהן סתם טורדניות, קטנוניות, מציצניות. תשובתך לשאלה מעידה שגם את לא חשבת כך.
            ובכלל, עם כל הכבוד לניסיון לחפש את הניצוץ בכל דבר, קיטלוג הוא אחת הדרכים שבעזרתן אנחנו לומדים להבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור, מסוכן ובטוח וכו'.
            אני לא מדברת על קיטלוג שרירותי – שהוא אוסף של דעות קדומות וסטיגמות, אלא על קיטלוג שהוא תוצאה של למידה, התנסות וחוויות שחווינו.

            • אלמוני

              בסדר, אני מפסיק עם השאלות מה אכפת לי, תהיי נשמה חופשיה ועניה

              • תמשיך, תמשיך, למה לא? זה שאלה לא חייבת לענות על הכל לא אומר שלך אסור לשאול.
                חוץ מזה, בניגוד לאלה, אני לא ממש נשמה חופשיה, אם כי גם לא עשירה במיוחד.

  13. האמת שזה היה די סתמי….
    ואין לי אפילו מה לכתוב , לא נהנתי לא התעצבנתי , בהחלט כתבת דברים מוצלחים יותר , חוסר זהטות , הגדרות כן או לא הם נושאים שהתעסקנו איתם בתיכון כשהגדרנו או לא הגדרנו את עצמנו כפריקים/ צפוניים / ובלה בלה בהל….ובתור בוגרת בי"ס לאומנויות התמחנו בלא להגדיר את עצמנו בתור גילדה סגולה , לבנה או אחרת.
    כמובן שזו סתם אשליה כי מחוסר ההגדרה היא הגדרה בפני עצמה.
    ובסתירה לוגית זו , להתראות.

  14. אחותי, שימי את כל הפסיכולוגיות המודרניות יחד עם תאוריית האישיות שלהן בצד.
    בסופו של דבר חיינו ארעיים-כולנו רוח. נתונים פיזיים, מבנה פסיכולוגי, נסיון מנטלי הם רק מעטה חיצוני. כמו שהגוף נושא את הבגד, כך הרוח "לובשת" את האישיות.
    כן, קיימים דפוסי התנהגות המאפיינים די. ג'יי'ס, אנשי צבא, אנשי עסקים, ציירים חופשיים, ספורטאים וכו'… כל אלה הם חלק מן הפרסונה-מסכה שהחברה שמה עלינו. מצב בלתי מוגדר הוא מצב מאיים, אז אם נתייק את כולנו אוליי נצליח לטייח קצת את הריקנות הנפערת בתוכינו, את יודעת…אולי עיסוק מגדיר אותך, אך הוא לא מחייב אותך. את יכולה היום להיות סופרת, אשת היי-טק או עובדת ביטוח לאומי ומחר פשוט לקום וללכת. את האלוהים של עצמך-בוראה את עצמך יום-יום. החברה אולי יכולה לנסות להגדיר אותך, אבל היא לא יכולה לגזול ממך את חופש הרוח.
    "מי אני?-אני רוח". "במה אני עוסקת?-אני שרה, כותבת, מציירת וגם ממלצרת לפרנסתי."

    נ.ב. ולספקנים לעניין: קיים הבדל ברור בין שיחרור רוחני לבין בילבול אישיות-את הראשון תארתי זה עתה, האחרון מתאר מצב בו שרי אדם העבר "סוציאליזציית יתר"-הוא למד את כל הזהויות החברתיות כמעט ומשתמש בהן לסירוגין מבלי שירגיש זיקה פנימית לאף אחת מהן.
    אדם בעל זהות מבולבלת מנותק מעצמו ומרצונותיו וכל פעם שהוא "לובש מסכה", הולך עם זה עד הסוף, מבלי לבקר את התנהגותו או לקחת אחריות על תוצאותיה, בזמן שהמשוחרר מחובר לעצמו בצורה הכי אמיתית שיש ובוחח יום-יום דקה-דקה את מעשיו עפ"י נטיות ליבו. המבולבל חיי עפ"י מספר ספרים, כשהרבה פעמים ספר אחד סותר את משנהו, בזמן שהמשוחרר כותב את ספר חייו שלו.

    המון אושר ורק ציטוט אחד קטן של מישהו ששכחתי את שמו: "אל תחפס את הדרך- אתה עומד עליה".

  15. לדעתי, רוב האנשים מרגישים כמוך. אנשים סטריאוטיפיים כמעט ולא קיימים למעשה. תמיד תמצא משהו שלא תואם לסטריאוטיפ ולכן לקטלג זה טיפשי ביותר, אבל לפעמים זה די משעשע לראות איך זה מתפוצץ למקטלג בפרצוף.
    אני מוכר בתור איש ביטחון קשוח ולא מתפשר במוסד לימודי בצפון. היה מאוד מצחיק לראות את הפרצופים המשתאים של הסטודנטים כשהקראתי כמה שירים שתירגמתי בערב הקראת שירה.

    • את כותבת נהדר, כרגיל.

      • הסיבה שבגללה, אני חשה המון זיקה ואהדה לדמותך, היא בגלל הסתירות המדהימות שבונות את אותה האישיות אשר אותה אתה חושף בפנינו.

        ומבחינתי, גם אם אתה אומר לפעמים את הדברים שהכי מזעזעים את נפשי ואת תפיסת עולמי (במובן הלא ממש חיובי, אם להיות עדינה), אני תמיד זוכרת שאתה מסוגל גם לומר דברים אחרים שיגרמו לרוחי להתנענע למחוזות מדהימים, מלאי יופי ופליאה.

        ובשל יכולת המגוונות הזאת שלך, אני אוהבת אותך, אף על פי שדעותינו הנן מנוגדות לעיתים יותר קרובות, מאשר שתואמות הן.

  16. בובי של דובי

    אדם גדול וכשרוני באמת, זה אותו אדם שיודע לקבל ביקורת לקחת נשימה ארוכה לחשוב על זה שתי שניות או כמה שצריך ולהמשיך הלאה.
    לא צריך להגיב
    לא צריך להסביר מאה פעמים את עצמך.
    הבנו את הרעיון במאמר כבר.
    אם יש כאלה שלא אהבו את המאמר פה זה המקום בשבילם להגיד את זה.
    אם כל כותב באתר יגיע למצב של הסברים, ולמה הוא צודק ולמה זכותו להרגיש ככה ולמה ולמה ולמה במקום להפנים שיש כאלה שחושבים אחרת, מצבנו יהיה רע מאוד.

    • מה זאת אומרת אדם גדול וכשרוני באמת?
      מי מת וקבע אותך למכתירת הכשרון הלאומית?
      נכון, כאן המקום לכולם לאומר את מה שהם חושבים (גם אם הדבר נעשה בחוסר טעם, גסות ובוטות) וכמו שלהם יש את הזכות גם לכותבת שמורה אותה הזכות בדיוק, תתפלאי!
      חלק מהדינמיקה באתר היא של דיאלוג בין הכותב לקהל הקוראים, אם לא היה הדבר כך, או אז מצבנו היה רע.
      בן אדם שכותב כותב מהפנים שלו ומשתף את כל מי שמעוניין באותם חומרים פנימיים, יש לו לא רק הזכות אלא גם את החובה (כלפי עצמו) להרחיב כשהוא מרגיש צורך ולהשתיק (כן להשתיק) את אותם מגיבים שכולנו מכירים שלא באים ממקום של ביקורת בונה, גם לא ממקום של הבעת דיעה, אלא ממקום של רוע וקטנוניות לשמה. מה עוד, אנשים כאן עולים בניקים, הכותבים חשופים- תעשי את החשבון לבד.
      אלה לא צריכה להוכיח לאף אחד את הכשרון שלה, הוא מביט בנו דרך המסך וזה מספיק.
      באמת, מעמד השופט הגדול לא מתאים פה, בכלל לא.

  17. אני חייבת לציין שזאת פעם ראשונה שנשברתי באמצע הקטע.
    הנושא נחמד אבל נראה כל כך פלצני להשתמש כל מילה שניה בתירגום מתוחכם לביטוי…מה רע בעיברית? ריטואלים ?!? קומיטמנט ?!? תעשו לי טובה זה לא מצליח להפוך את הקטע ליותר מרשים …להפך!

  18. הנסיכה מטרויה

    אני אני אני אני אני כל כך מיוחדת שהייתי חייבת לכתוב על זה כתבה…..
    אלה, נדמה כאילו את עוסקת בקיטלוג יותר מהרבה אנשים אחרים במסווה של נון קונפורמיסטית ועכשיו יש לך את ההזדמנות והבמה להראות את זה ליותר אנשים מאשר היה לך בתיכון (ממלכת ההגדרות הריקות) אבל מה, התיכון נגמר ואנשים כבר בנו את הזהות העצמית שלהם חרף הקיטלוגים אז אין צורך יותר להראות לעולם כמה את מיוחדת ושונה ולא מובנת, יואו כמה מגניב… ונדרש כמובן גם מבט נוגה ומהורהר להשלמת התמונה וכמה תחביבים שנחשבים מיוחדים ולא מקובלים…
    הגדרות הגדרות
    את כותבת מאוד יפה, אולי את כן (אההם… קיטלוג…צצצ…) סופרת??
    קריצה 😉

  19. בובי של דובי

    יופי שתפסת אותי במילה. את הרי יודעת כמוני שלא בזה הנושא-"השופט הגדול".
    כל הידע שלי במשפטים מסתיים בקורס אחד שעשיתי במהלך כיתה י"ב לפני הרבה שנים.

    לצורך העיניין-

    יש הבדל גדול מאוד בין להגיב לביקורת שכותבים לך, לנסות שוב להבהיר נקודה מסויימת, כמו שאת קראת לזה-דיאלוג.
    אבל במקרה הזה, הרגשתי שהתגובות של אלה היו הרבה יותר מדיאלוג.
    שימי לב לתגובה השנייה.
    למה בציניות? למה בזלזול? במקרה הזה, אגב, הכותב לא כתב לה בזלזול.
    אם קראת לזה דיאלוג- הרי שזה לא דיאלוג. זה שיח חרשים היות שאחד הצדדים לא מוכן אפילו להקשיב. לפני שהוא מקבל את הביקורת הוא כבר מלביש את הכפפות.
    ככה הרגשתי. אם טעיתי, הרי זה משובח.

    • אני מסכימה איתך. לא כל כך בגלל הסיבה, אלא בעיקר בגלל התוצאה.
      והתוצאה היא שככל שכותב מרבה יותר לענות לתגובות, כך הולך הפורום ומתדרדר לשאלות, תשובת והתרסות. עפ"ר התגובות שמעוררות את רוב העניין הן הטפלות ביותר (האם סתם אישה היא יותר אישה או יותר סתם? – לדוגמה) והמשעממות, וקשה לנפות מהן את התגובות המעניינות באמת.
      אני גם מסכימה שכותב לא חייב להגן ולגונן על כבודו ומקומו (שבמקומו מונח) או ללכת מכות (מילוליות) עם כל מגיב/ה ומגבב.

  20. *שאלה*: אלה יקרה, אני מבינה לפי הבעת פנייך שאת חשה אובדן מסויים של עניין בדיאלוג אשר התפתח בתגובות האחרונות למאמר שכתבת.
    האם את מסוגלת לשים את אצבעך על הגורם, או הגורמים להרגשתך?

    *תשובה*: ובכן, אני משערת שבאיזשהו מקום, כשאני משתפת את העולם בדילמות ובחוויות פרטיות שלי, מתפתחת בי, מן הסתם, הציפייה לחזות באנשים אחרים, אשר ינצלו אף הם את המעמד על מנת לפתוח אשנב אל סגור לבבם ואל הפינות הנסתרות שבנפשם.

    *שאלה*: למה כוונתך?
    האם מדובר במין משחק מציצנות בנוסח – "הנה, אני מראה לכם את שלי, עכשיו תראו לי אתם את שלכם"?

    *תשובה*: במידה מסויימת כן, אבל לא מדובר בהצצה לשם חשפנות הדדית גרידא, אלא בהושטת יד מתוך כמיהה לדיאלוג שיהיה בעל נופך אינטימי וערום מכמה שיותר מסכות.

    *שאלה*: אההה…. אז את בעצם אומרת שהגעת לכאן כבר עם ציפיות מהבית.
    האם אף אחד מעולם לא סיפר לך שציפיות נועדו בעיקר עבור כריות?

    *תשובה*: חה, בדיחה מעט חבוטה
    ו…כן, אני מודה שסיפרו גם סיפרו. מסתבר ששכחתי לרגע.

    *שאלה*: האם את משוכנעת שרק הציפיות שלך והאכזבה שבאה כמצופה, בעקבותיהם, הם אלו שתקעו את התריז בגלגל הדו-שיח, או שמא ישנם עוד גורמים למחדל?

    *תשובה*: גם, אבל לא רק, כמובן.
    אם אני משתמשת בהומור דו כיווני שקוטל בעת ובעונה אחת גם את עצמי וגם את הזולת ויוצא שאני משתמעת רק כמזלזלת באחר, משתמע מכך שעלי לשפר את מיומנויות הכתיבה שלי, או, לחילופין, שעלי להכנס לעיתים יותר קרובות לאתרים הומוריסטיים ברשת, בשביל לחדד את יכולות הבידוח שלי.

    *שאלה*: האם לא אמרתי לך אין ספור פעמים שאפשר לאכלס את כל ההומלסים של ניו-יורק בתוך צריפונים שייבנו מבדיחות הקרש שלך?

    *תשובה*: 'תאמת, אמרת גם אמרת, אבל מי מקשיב לך בכלל, יא עויינת?
    מעבר לכך, נדמה לי שבעצם העובדה שאדם עומד ומכריז קבל עם ועדה על כך שהוא מרגיש לא שייך ומנותק מסביבתו, הוא למעשה מזמין על עצמו מידה מסויימת של הוקעה ואנטגוניזם כלפיו.

    *שאלה*: תגידי, גם את זה לא צפית מראש, או שמא אשאל: גם עובדה זו פרחה לה מזכרונך?

    *תשובה*: תראי, אני חושבת שזה לא ממש רלוונטי באם שכחתי או כשלתי לנבא, מה שחשוב בעיני באמת ובתמים ותמיד יישאר כך, הוא הצורך והיכולת שלי לנבור בכנות במקומות אפלים ומפחידים של התודעה שלי ולאוורר אותם מן החושך לאור, כדי להקטין את עוצמת האימה שהם זורעים על קיומי.
    אני משערת שאותה מידת החשיבות תופסת גם לגבי התגובות שצצו מתוך האמיתות הפנימיות של שולחיהן. ומי אמר שכנות ואמת של אדם אחד, חייבים תמיד לנעום לאוזניו ולעיניו של האחר?

    *שאלה*: האם את חושבת שתמשיכי לפרסם את הגיגייך בפומבי להבא, באתר זה או בכל מקום אחר?

    *תשובה*: במידה ויהיה לי על מה, למה לא? בוודאי.

    *השואלת*: תודה רבה לך והמשך יום נעים.

    *המשיבה*: תודה לך בעצמך ויום טוב. יאללה ביי.

    • הסיון

      כבר מהכתבה חשדתי ועכשיו אני בטוחה
      להגדרה אחת בטוח את לא מתאימה …
      ביטחון עצמי זה מה שבטוח אין לך !!!!
      אולי העובדה שלא בחרת לך הגדרה (וחס וחלילה אני לא מתכוונת שזה לא טוב) היא מהעובדה שפשוט הביטחון העצמי הנמוך שלך לא נתן לך .
      וזאת לא היתה נונקונמפורמיסטיות מבחירה, אולי זה היה הפחד שלא יאהבו אותך
      חשבת על זה פעם ??
      הרצון שכולם יהיו מרוצים הוביל אותך להססנות מרובה ולא נתן לך לבחור מה טוב בשבילך ??

      ועכשיו מהתגובות שלך,הזעם הנוראי על הביקורת שקיבלת
      והתגובה האחרונה הכל כך צינית שיוצרת עוד מאמר שלם ומשעמם (יש לאמר)….
      חבל מקריאת הכתבה אולי עוד חשבתי שאת אינדוידואלית,
      עכשיו את סתם נראית לי כפחדנית…

      (הכל ברוח טובה – אל תתחילי לבכות חלילה)

    • חמדה בן יהודה

      הנה באות שתי התגובות שמעלי ומעידות שוב על נכונותה של המימרה: "אמור לי מי לא סובל אותך ואומר לך מי אתה" ("כך נלכלך", פרק 7).

      אז אל"ף, סמוץ' ארוך ורטוב לך.

      ובי"ת, לגבי הסיווגים, אני אומרת – ההגדרות שאחרים נתנו לנו חלחלו עמוק לתוך הראש, והפכו להגדרות שאנחנו נותנים לעצמנו. והלא התענוג הגדול ביותר הוא, לגלות שמישהו שהיה אמור לענות על סטריאוטיפ זה או אחר לא מתאים בכלל לאותה משבצת. התענוג הבא אחריו בתור הוא, לגלות שאנשים משתנים על פני ציר הזמן, לפעמים נאחזים בנקודות הפתיחה שלהם, לפעמים מאבדים אותן, לפעמים הופכים אותן למנוף למקומות אחרים. ולהזכיר לעצמך את מכלול הדברים שאת עושה או עשית בעבר, משמעו לחוות את שני התענוגות הללו גם יחד.

      וככל שמתרבות ההגדרות העצמיות האלה, וככל שהמגירה המכילה אותן מתמלאת עד שאין מקום לסיכה נוספת, כך אפשר לזרוק את כולן ולדבוק באחת בלבד. מעתה אימרי, אני בנאדם יצירתי.

  21. בובי של דובי

    רציתי להעתיק לך שאלה ותשובה , ששם גם את הגבת בילדותיות, אבל האותיות יצאו לי הפוך וויתרתי. חסכתי לכולנו התקטננות.
    וחוזר חלילה.
    גם מה שאני וגם מה שבוטן כתבנו היה מכוון לכול הכותבים באשר הם לא אליך ספציפית.
    שלא כל מה שמישהו אומר או מבקר צריך לזכות בשלושים תגובות, אלא פשוט להפנמה.

    וגם על זה היה לך מה להגיב.
    נכון- מותר לך להגיב. ומה עשית ? העתקת שאלות ותשובות. יופי הוכחת. ממש מתמטיקה.
    לא רק שלא שינית את דעתי (בציטטות שלך לא חידשת שיש פה כמה אנשים מרושעים), אלא חיזקת אותה, כי שוב לא יכולת להתעלות על יצר התגובה ופשוט להפנים.
    את לא חייבת להסכים- כל מה שביקשנו זה שתקחי לתשומת ליבך לא שתתגונני או וואטאבר שאת מנסה לעשות.

  22. חיילת בסיירת שמתעסקת בניירת

    "וואי איזה מגניבה אני " אומרת אלה לעצמה מול המראה בבוקר
    "נכון שאני מיוחדת ושונה וכולם מה-זה מקנאים בי ? " אומרת היא בצהריים
    "אני גם חכמה וכישרונית וכותבת ספרים ומאמרים מגניבים ביותר … ובעצם כל מה שכתוב בהם זה כמה שאני מיוחדת וכישרונית "

    אלה חמודה צאי מתסמונת האלי מקביל שלך

  23. בובי של דובי

    נוקו
    ירדת נמוך מידי.
    אתן חושבות שאתן היחידות שכותבות מאמרי זימה או סתם מאמרים היתוליים או תחושות??
    אני לא מבינה מה לא מובן? יש פה מאמרים טובים מאוד- גם של אלה, וגם של אחרות ויש מאמרים קצת פחות.
    תגובות שליליות הן לגיטימיות.
    מה הקשר לקינאה?
    את חושבת שיכולת הכתיבה שלי נופלת משלך?
    את חושבת שאוצר המילים שלך גבוה משלי או של מישהו אחר מהמגיבים פה?
    יש לי הפתעות בשבילך. בננות זה לא האתר היחידי שאנשים כותבים בו, וכן האינטרנט זו לא המדיה היחידה שאנשים מביעים את עצמם.
    נסי טלויזיה, עיתונות, ספרות.
    אולי תמצאי חלק מאיתנו שם, לא פחות טובים ממך.

    אגב- אני חוששת שרוב התגובות פה, כולל השליליות בהן לא נבעו מקינאה.

    תבדקי את עצמך.

    • זו לא היתה תגובה שמכוונת אלייך, ממש לא.
      פניתי לכל אותן מגיבות בסגנון "הו אני אלה מזה מגניבה כי אני מיוחדת בלה בלה בלה", כן בובי ארומת הקנאה נוטפת, לפחות דרך העינים (אף) שלי.
      אין כאן עיליתיזם או כל איזם אחר לצורך העניין, סתם אנושיות בסיסית.
      אני בטוחה שבקשר לתגובות הנמוכות, מהן אפי נבל, את תסכימי איתי.
      תודה.
      ואגב- גם את הכותבות כאן תמצאי בכל אותם מדיומים "נחשקים" אין כאן מאבק סטטוס, אין.

    • ג. הפצירה

      את תפאורנית? כי ראיתי קרדיט שלך פעם.

  24. אז אלה, אשתף אותך בקצת מהגיגיי –
    ברבות השנים, אחרי מאבקים קורעי לב ומזילי דמעות להתחבר למשהו, שיתן לי את תחושת היחד והביטחון שאני כל כך מייחלת אליו, הגעתי למסקנה שדווקא החוצניות (-: הזו, אם משלימים איתה, זה מתכון לצמיחה רוחנית.
    כי זה אומר שאת מכירה באופן מודע במה שחלק כבר יודעים, אבל הרבה אחרים לא – שכולנו בעצם לבד. וזה גם אומר שלא אמורות להיות לך דעות קדומות לגבי שום אדם או קבוצה – כי יכול להיות שמחר את תהיי בדיוק זה. וזה בעצם אומר שאת אדם מזן חדש, זן שיש ממנו עוד וכן ירבו – זן שבעתיד יהיה מסוגל ליצור עולם טוב יותר.
    מדהים, לא?

  25. I don't get the whole "grouping" thing altogether. The endless choices and possibilities are made for us to enjoy, and instead so many people limit themselves just for the hell of it. why?!?!?! (LAMA?? )
    I mean, I don't have a favourite ganre of music either. or a book, or even a style of writing. I don't have a favourite nation! Israel is closest to soul, Russia – to memory, Canada- to reality. All complete and beautiful in their own way.
    And another curious thing: people who "conform" for belonging to a group usually miss all the fun anyhow, since they're so busy working at being accepted!!

    Way to go, Ella, keep loving all the colors; never pick favourites.

  26. דולציניאה

    יש קסם ויש אמת ברצון לא לבחור באופן מוחלט ולהינעל על משהו בשרירותיות, אבל יש בזה גם חיים של עמידה מהצד, ששמץ ממנה באה לידי ביטוי בין השורות במאמר. צבעים אמנם מתחלפים עם עונות השנה, אבל מה בקשר לבן זוג, גם אותו תמיד אפשר להחליף לפי מזג האוויר? מקצוע אפשר להחליף כל יום? אי אפשר לרצות להיות רק קצת מנכ"לית או עיתונאית או שף במסעדה, אלא דברים שדורשים התמחות, התמסרות. חוסר יכולת לבחור זה חוסר יכולת להתמסר, זה להיות משקיפה ומתבוננת נצחית. ומה שמעניין הוא, שברגע שבוחרים במשהו, פתאום נפתחות אפשרויות חדשות, מה שנראה כמו תחום צר נעשה עולם ומלואו כשיש הכרות אינטימית איתו.

    • דברייך הכתובים הנם מאיריי עיניים וכפי הנראה גם מדוייקים, הן מהבחינה הלוגית והן מכל בחינה אחרת שעולה על דעתי.

      תודה

  27. מאמר יפה ואינטיליגנטי, רק למה באמת התכוון המשורר?
    אני כמוך. משוחררת מכל התחייבות לקבוצות מיקוד
    ונמנעת מסקרים טלפוניים. אבל מה?
    המאמר הוא חד צדדי (למעט שורה אחת בקטע האחרון)
    זאת אכן דרך החיים נהדרת ואני מיישמת אותה,
    אבל מה עם הצד השלילי שלה?
    בתור אחת שחיה כמו שהיא כותבת (או ההפך)
    את בטח כבר יודעת מה התשלום, ובטח יודעת שהחשבון
    מגיע כל יום כמעט.
    גם אני כמוך לא רוצה שיקטלגו אותי
    גם אני כמוך כותבת, מנגנת, מעצבת ורוצה את החופש המוחלט של מחר.
    אבל מצד שני, המחיר הוא שאני, תחת
    מעטה האינדיבידואליות הזאת, גם לא רוצה
    להתחייב למסלול של ארבע שנים באוניברסיטה, אבל אני מאוד נהנת ללמוד.
    אני לא רוצה להיות חברה של או אשתו של, אבל אני רוצה את האחד והיחיד.
    אני לא רוצה לחיות רק בעיר אבל אני רוצה את היתרונות העירוניים.
    אני רוצה לאכול את כל העוגה ולא להשאיר פירורים.
    זה מחיר לא קטן לשלם. והוא מתבטא בבדידות (שנראת זוהרת לעין
    הבלתי המיומנת), הוא מתבטא באיבוד בני אדם שבאמת אהבת, רק
    פחדת לאבד את עצמך בתוך איזה עדר.
    האמת היא שהעולם מורכב משבילים.
    וכל קבוצה נמצאת על שביל משלה.
    בני אדם כמוך וכמוני פשוט נמצאים בין השבילים, בתוך השדות.
    מדי פעם אנחנו קופצים לשבילים של אנשים אחרים, ללגום מעט מים
    ולפטפט קצת. (ברוב המקרים דיבורי סרק)
    ועמוק בתוכנו אנחנו מקווים שנתקל באחד מהטיולים שלנו
    בבן אדם שנרצה ללכת איתו ביחד, לא משנה לאן
    ולא משנה על איזה שביל.

  28. אלה דגן! תודה רבה. אני מזדהה לחלוטין עם המאמר שלך. כל מילה שקעה ונפלה בדיוק למקומה המקורי בפאזל שמתחת לעצמות החזה שלי. אך בניגוד אלייך, אני מנסה להשתייך לכמה שיותר מסגרות בו זמנית. לגרסתי, אדם ללא מסגרת, ללא זהות שבטית, לאומית ותרבותית אינו אדם אנושי במלוא מובן המילה. גלות, נוודות ונדידה הם עונשים אלוקיים בתנ"ך. אנשים כמונו יכולים לנצל את רבגוניותינו על מנת להשתייך למספר רב של מגזרים ובכך לקדם אולי אך במעט את הסובלנות שביניהם. האדם מחויב תמיד לעשות שימוש נכון ביכולתיו, שאם לא כן, חוטא הוא לצלם אלוקים ולתבונה שבו. אשמח לקבל את תגובתך. יובל.

  29. נהניתי, חייכתי, אהבתי, הזדהיתי.
    תודה.

  30. איזה כיף לי עכשיו אני יודעת לאן אני שייכת. תמיד הרגשתי ככה ותהיתי איך זה שלכולם יש ולי אין . עכשיו אני יודעת שזה בסדר ויש עוד אנשים שלא מרגישים שהאפשרויות ההגדרה על פני כדור הארץ חייבות לייצג אותם ושזה בסדר להיות פעם ככה ופעם אחרת פשוט להיות מה שבאותו רגע. ימים של פינק פלויד ולמחרת רוחמה רז . לפעמים אני רוצה להתחתן ילדים ומשכנתא ולמחרת לטייל בכל העולם ולצייר בפריז וברומא. לא מוכנה לעשות משהו שאני לא מרגישה שהוא נכון לפחות חודשיים ושלא ישתנה פתאום באמצע הליכה לכיוון שמתי שהוא בעבר נראה שאני רוצה ללכת לשם .

  31. כל מילה לא תתאר את התחושות שלי לאחר שקראתי את המאמר שלך

  32. נראה לי שגם את אימצת לך דת

    בסך הכל הדת שלך מכילה את החוק :
    "לא תקוטלג"

    הדבר היחיד שלא הבנתי בסוף הכתבה :
    "צצה ועולה לה המחוייבות הטוטאלית להישאר תמיד אני – בת אדם"
    למה בעצם ?
    את הרי בין כה לא שייכת לכלום אז מה אכפת לך אם יגידו שאת לא בת אדם ?
    למרות רצונך להיות לא שייכת – עצם יכולתך לחשוב ,ליצור, לכתוב את הכתבה הזו, מקטלגת אותך בתוך המין האנושי, ומעתה שקוטלגת הרי שכפרת בעיקרי דתך .

    ובמילים אחרות:
    רצונך להיות בת אדם הינו ההוכחה לכך שעיקרי דתך ("לא תקוטלג") אינם חלים עלייך

    במקום כל זה הייתי מתמצת את הכתבה שלך ל8- מילים:
    "לכל אדם בחירה חופשית – ואני בוחרת שלא לבחור"

  33. אמלי

    כ"כ מבינה וכ"כ מזדהה…
    מצד אחד זה נחמד להיות "בין העולמות" ובכך לא להיות כבולים לאיזו שהיא חברה ולקריטרניונים מסויימים, אלא להיות "ניתנים לשינוי". זה הופך מצד אחד אותנו למעניינים ולא ממש צפויים…
    אבל,
    מצד שני,
    יש אנשים שיכולים לראות בזה גם חוסר יציבות, "בזבוז זמן" , חוסר קביעות, ובכלל- קשה לחברה מסביב לקלוט אנשים לא מזוהים…
    בכל מקרה,
    חזקי ואמצי,
    את לא לבד בעולם ה-"לא מוגדרים"…

  34. ברור שיש עוד המון לא מוגדרים וגם מי רוב אלה שהגדירו את עצמם לא באמת יודעים מי הם .. נכנסתי לכאן כי באמת רציתי לדעת איך למצוא את עצמי כיוון שאני מזדהה עם כמעט הכל אבל גם שונאת את כמעט הכל… אני מישהי אחת עם אנשים מסוימים ומישהי אחרת עם אנשים אחרים ..הבלאגן מתחיל כשאני עם שתי הקבוצות ביחד ואז אני מתבלבלת… איך אני אדע מי אני?? ?? ?? ?? ?? ?? ?? ?? ?

  35. ליהי-נשמה חופשית

    בתגובה (מאוחרת כהרגלי) למאמר הנחמד הזה: גם לאנשים הלא שיגרתיים שחיים מחוץ לעדר (למרות שכמה כללים ונורמות עדיין חלים עליהם, כמו אל תרצח וכו'), יש מגירה משלהם – אלו שחיים מחוץ לעדר.
    בד"כ הם קוראים את אותה הספרות, שומעים את אותה המוסיקה, חושבים אותם מחשבות. לובשים את אותם הבגדים. הסגנון תמיד אלטרנטיבי. בנושא הזה מומלץ צפייה בסרט "אמריקאן ספלנדור".
    וכמו שאני אומרת: מגירות טובות לתחתונים. מסגרות טובות לתמונות. לא לאנשים. לחיי האנדר דוגס.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *