בננות בנות שמרשות לעצמן
כשאתה נשוי + משכנתה + 2 + מזגן, המצב ביחס לסצינת החיזורים התל-אביבית הוא קצת כמו של קרוב אהוד בחו"ל: אתה שומע סיפורים, מקבל תמונות באימייל, אבל רחוק מלחיות את החוויה באמת. הם שם, מזיעים בברים אפלים, ואתה בינתיים שוקל עיצוב מחדש של המרפסת באקלים המזגני הקריר.
במשך שנים שמעתי את הקיטורים של ידידותי הרווקות, שנעו בין ייאוש לתקווה במשימה הסיזיפית של מציאת "חצי שני". שמעתי על בחורים שלא מסוגלים להתחייב. שלא סגורים על עצמם. שלא מתקשרים אחרי סקס (וגם כאלה שלא עומד להם עם קונדום, אבל זה כבר עניין לטור אחר).
גברים, התחשק לי תמיד לומר, כאילו אני לא שייך לג'נדר המאותגר אינטימיותית הזה. אה נו.
אבל עכשיו, אחרי שיצאתי את גבולות הבורגנות, ירדתי מהמטוס ואני כאן, מתברר שהדברים לא לגמרי מדויקים. כלומר הם כן, אבל לאו דווקא בצורה שבה ציירו לי אותם אוסף ידידותי לחוצות הזוגיות. אוסף הדפוסים המגונים שתיארתי קודם (חוץ מנושא הזקפה והקונדום, אני מניח) קיים גם בצד שלכן, יקירותי.
פתאום היא לא יודעת
הדייט הראשון עם הבחורה היה מעולה. היא נראתה מצוין, השיחה זרמה בסיוע אלכוהולי קל, ואז התחשק לה לשאוף אוויר. הסתובבנו, הגענו אל הדירה שלה והיא הזמינה אותי לעלות. בלי סקס בפגישה הראשונה, אבל עם המון מזמוזים מאוד נעימים. הדייט השני היה גירסה משודרגת לגמרי של הראשון (כולל סקס מעולה). גם השלישי. כמו שני טינאייג'רים לא הצלחנו להוריד את הידיים אחד מהשנייה. יום אחרי, ערב לפני פרזנטציה חשובה, היא קפצה לתת נשיקה ולאחל בהצלחה. מאוד מתוק, מאוד מסחרר.
בסופשבוע היא כבר פתאום לא היתה בטוחה. קבענו לערב, אבל היא עייפה. יום אחר כך אנחנו ביחד, והכל נפלא, ישנים ביחד, והיא מספרת לי כמה קל להתרגל לישון עם מישהו מתוק. אבל בערב פתאום היא לא יודעת. וזו הגדרה סמי-מדעית. היא הסבירה לי שהיא ב"שלב הלא יודעת". ואולי זה בכלל היא, שכאילו מחפשת זוגיות. אבל בעצם לא. או שאולי כן. וצריך לומר – סימני האזהרה היו שם כבר קודם. היא סיפרה על הבחורים שעפים תוך שבוע, על זה שהיא לא ממש נחמדה אליהם. אבל כשהראש בעננים והיד בתוך החולצה שלה, מי מקשיב. וחוצמזה – איתי זה אחרת. ברור.
פיטורים באימייל
נתתי לפינג פונג הזה עוד יומיים, ואז הודעתי שאני נוטש. זה די מעייף, "שלב הלא יודעת". ואני –זה לא שהתלבטתי כבר בסוגיית אבן החן שתעטר את טבעת האירוסין שלה. זה פשוט הרגיש נכון וטוב, אז למה לסבך?
אחרי כמה ימים היא התקשרה. איזה עניין טכני, משהו שהיא צריכה לעדכן אותי לגביו. הייתי מנומס וקריר, ואחרי דקה היא מתקשרת שוב. איך אתה מנפנף אותי ככה כשאני מחפשת כבר שבוע תירוץ להתקשר. איזה כיף. אבל רגע. רק להבהיר. זה לא שהיא בטוחה עוד במה שהיא רוצה. אחרי כמה ימים אני שולח מייל. משהו בנוסח את לא צריכה תירוצים כדי להתקשר, את יכולה פשוט להזמין אותי לצאת.
יומיים אחר כך אני חצי שיכור בבר, והיא מתקשרת. נפגשים על ספסל, יושבים אל תוך הלילה, מתנשקים, מלטפים, והכל נעים נורא. אבל לא קובעים כלום, ולמחרת אני מקבל מייל – היא לא מבינה למה קשה לה לכתוב את זה, אבל היא באמת לא חושבת שיש בינינו משהו.
שוויון בין המינים
אני לא מתלונן. זו היתה חוויה מרתקת, מחנכת, ובחלק גדול מהזמן גם מענגת למדי (באמת היה סקס מצוין). אתן תגידו שאני נאיבי (ואם לשפוט מהתגובות לטור הקודם, תוסיפו גם כמה עלבונות נאים), אבל הייתי די מופתע מכל העניין. הגם אתן, ברוטוסיות? אז כנראה שכן. שוויון בין המינים. לא רק אנחנו יכולים להיות לא החלטיים, לא מחוברים לרגשות ושאר ירקות. המונופול, מסתבר, הוא רק על נושא הקונדומים. נחמד.
לפחות היא לא העיפה אותך באמצע הלילה מהמיטה בטענה שהיא "צריכה את בוקר שבת שלה לעצמה".
עושה רושם שאת השיעור האלמנטרי הזה אתה לומד עכשיו, ולאו דווקא בדרך הקלה, אולי כי אין באמת דרך כזאת.
כשאתה גרוש+2, יש לך חבילה די רצינית על הגב. לא לכל אחת זה מתאים, גם אם הסקס היה מצויין. אבל נראה לי שיותר מכל, אולי כדאי שתברר לעצמך מה באמת אתה מחפש: ריגושים? זיונים בלי חשבון? אהבה? כי אתה יודע, זיו, הבחורות שיוצאות איתך לא טיפשות. אולי הן קולטות מישהו שלא באמת סגור על עצמו, את הרצון שלך "לבלוע את העולם" שזה שלב כמעט הכרחי אחרי גירושים. ואולי זה מרתיע אותן, במיוחד אם הן רווקות.
לא חושבת שיש דרך קלה לעבור את התקופה הזאת. יכול להיות שעוד יש לפניך תהליך החלמה והשלמה עם פירוק הנישואים, השינוי בסטטוס, המצב מול הילדים. לוקח זמן עד שבאמת מבשילים לקשר חדש, ומנסיוני, בחורות קולטות את זה מקילומטר.
אני חושבת שמה שאתה עובר עכשיו זה בית ספר לא רע, כי כשתגיע לקצת יותר ענווה וקבלה אמיתית של האחר, יהיה לך הרבה יותר קל לפתח קשר משמעותי. ו ז א ת נקודת מוצא הרבה יותר טובה מאשר לצפות שכל בנות העיר ישתרעו לרגליך רק כי אתה פנוי.