הדובדבן והענב

הם מנסים להחליף את טעם הדובדבן בטעם הענב. האם גם אתם חושבים אותי למשוגע? זה לא בבת אחת. זה לא שכאילו יש לך ענב, ויש לך דובדבן ויום אחד אתה קם ולדובדבן יש טעם של ענב ולהפך. זה בכלל לא ככה. במציאות אף פעם לא ברור לך כשדברים חשובים קורים. מה שקורה זה ששני הקצוות האלו שלאחד קוראים דובדבן ולשני קוראים ענב, נעים אחד לכיוון לשני. האותיות של הטעמים הקטנים שלהן משתכלות אחד בשני; ובלי שאתם תרגישו, בלי שאפילו אני כבר אזכור, יום אחד נקום בבוקר והטעם של דובדבן יהיה ענב ולהפך. וכולנו לא נדע אפילו, כי בזמן שכל יום שישי ישבנו על החוף ודמיינו שהענב המתדבדבן הוא ענב אסלי, שכחנו מה הטעם של ענב אסלי אמיתי.
אף מוזיאון לא השאיר לנו אחד כזה, ענב אמיתי מהימים שבני הארץ הענקים נשאו אותן על כתפיהם רחבות, רק הענבים הדובדבניים האלה נותרו לנו. והדור שהכיר את הענבים האמיתיים אינו כבר, הוא עבר, פס מהעולם כמו מר קו.
וזה לא רק הענבים והדובדבנים. הלוואי שזה היה רק זה. גם דברים אחרים ויומיומיים כמו שמחה, עליצות או פרידה בתחנת רכבת הומה כבר איבדו את המשמעות שלהם, או נכון יותר קיבלו משמעות חדשה. השמחה כבר אינה אותה שמחה, זה ברור מאליו, אבל אפילו העליצות איבדה את משמעותה חסרת הדאגות. עליצותם של אנשי הטראנס הנושאים על גבם את הכלכלה החדשה והקורסנית אינה מתקרבת לעליצותו של האיכר הסיני הצופה בבואתו השיכורה המציצה אליו מפני האגם. או הקומזיצים, הקומזיצים! קומציץ אמיתי לא נראה פה כבר מאז שנות החמישים המאוחרות או אולי תחילת שנות השישים.
וזה מחלחל להכל, למחשבה, לתרבות, לצרכים שלנו. כבר חמש עשרה שנה שאין לנו רוק שנות השישים ראוי! הלהקות משנות ה- 60 תמיד נשמעות רזות, כאילו הן רוצות כל הזמן להגיד משהו חשוב ולא אומרות. הלהקות משנות השישים הפכו ללהקות שרוצות להיות בשנות ה- 60.

ולא ברור היכן כל העניין הזה נגמר. אני יכול לדמיין לעצמי את עצמי בעוד 20 שנה, ואני כבר יותר דומה לאבא שלי, יושב עם אישתי שיותר דומה לאמא שלה, אוכלים דובדבן שטעמו כענב ומדסקסים על הקאם באק החדש של אברום בורג, שדומה יותר ויותר לשמעון פרס, ומדברים על האינתיפאדה החדשה שדומה יותר לאינתפידה של שנות ה- 80 על כוס קפוצ'ינו שיותר מזכירה קפה.
ובאיזשהו מקום אני מרגיש שכולנו נעים לקראת שלמות וזהות עולמית. וזה מרגיע אותי. כל אחד מאבד את זהותו ונטמע בכלל, גם הדובדבן והקפה והענב. כולם נרדמים על המשמרת ומפסיקים להיות הם. והחדילה הזו, ההפסקה להיות אתה, היא הדבר הכי יפה שבנאדם עושה, כי כל אחד שמפסיק להיות הוא נהיה חלק מהאחד האדיר הזה, עוד פרט קטן וחסר עצמאות שמפסיק לעשות בעיות ומאפשר לכולנו להתקיים ביעילות ובנמנום. ואני חושב שזה יפה שאנשים לא עושים בעיות ונהיים מין ענב דובדבני כזה שטוב למיצים טבעיים. ובאיזהשהו מקום הייתי רוצה להכנס למסעדה ולבקש חתיכת עם פלסטיני וחתיכת עם ישראל, שני האוטיסטים האלה שמתעקשים להישאר חומוס וטחינה ולא יודעים בכלל שהטעם שלהם זה איזוטריקה בלבד, והייתי מבקש שיעטפו לי אותם ביחד בחתיכת נייר. הייתי שם אותם במקרר כמה ימים ואחרי שבוע הם כבר היו יוצאים כמו עיסה אחת שהפכה כבר לבורגר אמריקאי. והייתי מוכר אותם במסעדות מזון מהיר, והם היו אוכלים את עצמם, בלי לדעת שזה הטעם של עצמם, בלי לדעת שהם מעכלים את עצמם לדעת והופכים אחד לשני ושני לאחד.