אסנת בוקופצר, בננה שחזרה לשדה הקרב, תדווח לנו מהשטח על החוויות שלא היית מאמינה שמחכות לך. בטור הפותח היא בוחנת את השינויים רגע אחרי שהגבר שלה קם ועזב את הבית

החצי השני

היום שבו

את היום שבו בעלי עזב את הבית אני לא זוכרת. מחקתי, הדחקתי, או השד יודע מה עשיתי עם הזיכרון הזה.
אבל הוא בטוח עזב. עובדה, שנתיים וחצי שאני חיה לבד. זאת אומרת לבד עם המשותפת שלנו, אבל בלי להתחלק במיטה, בשירותים, באמבטיה, במוסיקה.
ולא שלא הבנתי שהנישואים שלי התפוגגו, נמוגו, נעלמו. הבנתי כבר הרבה שנים קודם. קצת אחרי שהבנתי שחמש שנים הייתי בדיכאון אחרי לידה ואף אחד לא שם לב, כולל אני. וקצת אחרי שהבנתי שכל פעם שהפסיכולוגית (שהייתה יושבת ומפהקת לאורך כל השעה, לא בגלל שאני משעממת אותה חלילה, אלא בגלל שלא מגיע לה מספיק חמצן למוח), רוצה לדבר עליו ואני מסרבת בתוקף להכניס אותו לדיון שעוסק בחיי.
אז זהו, פשוט יום אחד הוא נעלם. ולא שאנחנו לא מתראים. אנחנו אפילו חברים מאוד טובים היום ואפילו יכולים לריב מריבה הגונה, רק בלי הפיוס.

אני? מבוגרת?

את היום שבו בעלי עזב את הבית, זאת אומרת קם ויצא, אני לא זוכרת. אני משערת שפשוט לילה אחד הוא לא חזר יותר. והחיים המשיכו. למשותפת היה קשה מצד אחד, אבל מצד שני הרפתקה גדולה שזיכתה אותה בחדר חדש. אני כבר חוסכת לפסיכולוגית שלה שתגיע יום אחד. לפחות את זה אני יכולה לעשות למענה.
אבל מסתבר שאף אחד לא מכין אותך לרגע הזה שבו את אישה מבוגרת. סליחה מבוגרת? כן. כשאני הייתי ילדה, אישה בגיל 30 כבר נחשבה למבוגרת והנה אני, פרודה, עוד מעט בת 38, מבוגרת, ולא שאני נראית רע. הנה, רק בשנה שעברה מישהו דפק בדלת ושאל אם אימא בבית. וכשיצאתי לבר עם חברה, בחור צעיר שלח לי בקבוק בירה מהצד השני של הבר וכשניגש בסופו של דבר כדי לקחת את מספר הטלפון, ציין בעדינות שנכון שאני מבוגרת ממנו אבל בכל זאת הוא ישמח. בן כמה אתה, חייכתי אליו והוא אמר אני בן 22. "אהה", אמרתי לו, "ואני? בת כמה אני?" "את לפחות בת 27, 28". אהה, אמרתי לעצמי. נכון שבבר חשוך אבל באותו הערב הרגשתי ששיחקתי אותה (אני ודוריאן גריי, שנינו עשינו עסק עם אותו שטן).
ואכן לא ידעתי מה מחכה לי באותו יום שבו בעלי עזב את הבית והחזיר אותי לאותו שדה קרב, רק שהפעם אני כבר לא בת 28 למרות שמישהו בבר חשב שכן.

סיבוב ברכבת שדים

את היום שבו בעלי עזב את הבית אני לא זוכרת, למרות שעברו מאז שנתיים וחצי. שנתיים וחצי שלימדו אותי שמה שהיה פעם, זה לא מה שעכשיו. שלנעורים יש יתרון עצום, שהחיים מחוץ למסגרת הנישואים הם מחוץ למסגרת. שעכשיו לבד יש דברים שמותר לך לעשות, שלא יכולת לעשות כשהיית צעירה, שהחיים עוד מזמנים לך הפתעות, שההפתעות לא תמיד נעימות. שאת לא תמיד מבינה את הקודים שמסביב, שלא תמיד את מסכימה עם הקודים שאת מבינה, שבלתי אפשרי לשנות את הקודים כי הם טבועים עמוק סביבנו.
אפשר להתייחס אל מה שקורה סביב כמו אל לונה-פארק שקורא לך לבוא להשתעשע במתקנים, אבל מה שחשוב זה לדעת אילו מתקנים גורמים לך בחילה ועליהם פשוט לא לעלות. זה לא שהבטן או הראש יתרגלו, זה תמיד יגרום בחילה ולכן, למה לסבול?
והכי חשוב זה שהפעם את לא לבד בהתנהלות הזאת. בבית ישן במיטה היצור היחיד בעולם שבלעדיו באמת אין חיים, זה שבשבילו את מבוגרת מהיום הראשון והוא מביט בך ולומד איך הוא לא רוצה להתנהל כשיהיה גדול. וכל הרפתקה, או מעשה שאת עושה, ישפיע לא רק עלייך וזה אחד השיקולים המשמעותיים ביותר שלך בחיים החדשים שהתחלת לנהל וזה בסופו של דבר אחד הדברים המשמעותיים שיקבעו מה יקרה.
ועם כל זה יצאתי לדרך. כאופטימית מלידה, אני יודעת שיהיה בסדר.

אסנת בוקופצר

אסנת בוקופצר. ניהלה 15 שנים משרד מצליח לרכש והפצת סרטים. היום מאמנת אישית - לחיים. מקצועי- לקריירה. יצירתי - ליוצרים ואמנים. עורכת תסריטים. אוהבת את מה שהיא עושה ועושה את מה שהיא אוהבת.

תגובות

  1. אני שם. אני ממש עכשיו שם.
    עם הכאב הנורא הזה. היום ממש היום בצהריים הוא הודיע לי שהוא רוצה להתגרש.
    את הסיוט והגיהנום שאני עוברת עכשיו אני לא יכולה לתאר במילים.
    יש לי ילד קטן ממנו שזקוק למסגרת, אין לי עבודה.
    והוא רוצה לזרוק הכל, את כל האחריות שלו עלינו, לא מוכן ללכת לייעוץ זוגי, לא מוכן לנסות לפתור את הבעיות.
    ואני? אני עכשיו יושבת ובוכה. בוכה על זה שהתחתנתי דווקא איתו כשהיו לי כל כך הרבה מחזרים אחרים שרצו בי, בוכה על כך שאני זאת שאצטרך לעזוב את הדירה, מאחר וזאת דירה ששיכת לעבודתו, בוכה על הילד שלי שנמצא באמצע המאבק הנורא הזה. בוכה על הפנטזיה לנישואין ומשפחה מאושרת שכבר כנראה לא תהייה לי. בוכה על הילד שלי שלעולם לא יזכה לחוות את הוריו כיחידה אחת מאושרת ולא יהיה לו בסיס איתן לצאת ממנו אל העולם.

    והחברים שלו. החברים האיומים שלו. שניהם מאוהבים בו קצת, רוצים אותו לעצמם, מחבלים בקשר בכל דרך אפשרית. האם יש חיים אחרי גירושים? כרגע נראה לי שלא.

    בוכה כל הזמן. גם ליד הילד, גם לבד. הבדידות לפני גירושין היא איומה. הניכור שבלחיות עם אדם ששונא אותך ולא רוצה אותך איתו בבית היא איומה.

    • צב מעבדה

      אחד הדברים שעושים לי להרגיש טוב גם ביום מעונן זה עשייה. פשוט להתקין רשימת מטלות מפורטת ולבצע אותן אחת לאחת ולראות איך דברים זזים.

      שווה לנסות. אין לך מה להפסיד, במקרה הכי גרוע תיקנת את האופניים, כתבת מכתב לחברה שרצית לכתוב לה כבר הרבה זמן, החלפת ספר בספריה, סידרת את אלבום התמונות, הגשת את הדוח שרצית, כתבת מאמר לבננות וניקית מאחורי האוזניים. לא רע, מה?

      • גם כשאני עושה, הדיכאון שולט בכל חלקה טובה כרגע.
        זה מאפיל על הכל והתיפקוד התקין קשה עד בלתי אפשרי כרגע.

      • לא מה לעשות, אלא פשוט להיות.
        אפשר למשל לכייף גם בלי לחשוב
        יותר מידי…
        WELCOME HOME
        (-:

        • ה "פשוט להיות" עכשיו גדוש ומלא בכאב, זעם, עצב נורא ודיכאון.
          "פשוט להיות" זה לחיות בגיהנום בשבילי כרגע. בעיקר בגלל הילדה שלי שהלב מתכווץ לי כל פעם שאני מחייכת אליה ומבינה שהיא נידונה לחיות חיים לא קלים.

          אבל זה כנראה מבינים רק אם וכשמגיעים לשם.

          • ילד= ילדה

            יש לי בת בת 4 ולא כפי שנכתב.
            ועדייןן זה לא משנה.
            הכאב אותו כאב.

            • אני גם שם עכשיו ודי בא לי למות. נראה כאילו זה לנצח- הכאב. שיעבור כבר.

            • אוי..מי שלא היה שם לא מתאר לעצמו כמה זה קשה
              בעלי זרק אותי ואת שתי בנותינו לפני שלוש שנים-פשוט שלח אותנו לארץ כשהיינו בשליחות, הגדולה היתה בת ארבע והקטנה בת שנתיים, איזו השפלה, איזה הלם, כמה כאב וחוסר ודאות לגבי העתיד…
              הייתי שבורה ולא הצלחתי להרים את העיניים מהרצפה מרב עצב ובושה…
              אני ממליצה לך בכל לב להקיף את עצמך באנשים שיעזרו לך- חברים, אינטרנט, פסיכולוגית של קופ"ח, נעמ"ת, שי"ל- חומה של אנשי מקצוע ואנשים חמים שיתנו לך את הכח שאין לך כרגע, לאט לאט תמצאי בעצמך כוחות שלא תיארת לעצמך שקיימים בך, ותראי שדווקא קיבלת הזדמנות, להקים לך ולבתך פינה חמה ומתוקה ותלמדו למצוא את הטוב במצב החדש, לאט לאט תהפכי עצמאית יותר וחזקה, ואולי אפילו תמצאי את עצמך בפרק ב' מאושר יותר!!!
              תני לעצמך לבכות ולהתאבל אבל אל דאגה, יש בך כח ותראי שיהיה טוב!!! ואל תבכי על בתך-ילדים מסתגלים למצבים יותר מהר מאיתנו…
              ב ה צ ל ח ה…

          • שזה ממש לא נראה לך ככה עכשיו, אבל מהמעט שכתבת על עצמך ועל בעלך, יש לי הרגשה שדווקא הבעיטה הזאת בפרצוף תציל אותך. תגרום לך לצאת מהיאוש, כי לא תהיה לך ברירה, ולחזור אל עצמך. את מלאת רחמים עצמיים וחלשה וכמו שכתבת, בדיכאון. אם תמצאי את הדרך להיות מאושרת הילדה שלך תהיה מאושרת ויהיה לה בסיס איתן לצאת אל העולם ממנו. יש הרבה ילדים של גרושים שיצאו נהדר וילדים של שני הורים שיצאו דפוקים. (קצת מוזר לי הבלבול שלך בקשר למין של הילדה שלך, אבל נסלח לך.) למה התחתנת איתו? לא רלוונטי עכשיו. לא ברור לי למה הוא שונא אותך ולמה עצוב לך להפרד ממנו אם זה המצב. בכל מקרה, אם את אמיתית, ולא סוג של אופטימוס, כדאי שתשקלי ללכת לייעוץ, זה יכול לעזור.

            • את אופטימוס.

            • אופטימוס פריים

              זה הפך טרנד להזכיר את שמי לשווא? כמה נפלא. ולגרושה הדואבת אני רוצה למסור שאני יודע שזה קשה להפירד ממישהו שפעם אהבת, והחיים הופכים ללוגיסטיקה מפרכת, ופתאום יש ילדה, ובית לדאוג להם, ומשפחה לוחצת, ויש לחץ להכיר מישהו חדש למרות שהוא כבר לא יהיה מי יודע מה, כי ההיצע כבר לא גדול. מאבדים אמון בכל המסגרות שאמורות להגן עלייך וזה קשה.הכי נורא זה לסבול את הפרצופים של "החברות הכי טובות" אלו שמרכלות עלייך מאחורי הגב, ומעמידות פני נופת צופים כשהן לידך. אלו שמשחקות אותה חיים מושלמים.זונות קטנות. אבל תסתכלי על הצד החיובי; האיראנים מפתחים נשק גרעיני, לחיזבאללה יש יכולת שיגור טילים שכוללת כבר את חיפה, פקיסטן מחמשת את אל-קעידה שמאיימים במגה פיגוע חדש, גל אנטישמי אדיר שוטף את אירופה, הקרחונים נמסים, האוזון נעלם, ערפאת ושייח יאסין מתכננים מתנה לחג, ולצה"ל ולמשטרה נגמר התקציב. משהו אומר לי שכל אותן זונות קטנות ומעצבנות, וכל אותם בעלים חלאתיים, (כמו גם כולנו) הולכים לשקוע באותו דלי של צואה רותחת בקרוב מאוד. אז אל תאבדי את החיוך כפרה!

    • את עכשיו ממש שם. תבכי הרבה. אחר כך זה יעבור והצבעים של כל דבר ייראו אחרת. שנה אחרי החיים נראים נהדר , אם את רק מרשה להם להיות כאלו.

    • חזיז ורעם

      בכל התגובה שלך אני שומע המון חומר ונורא מעט רגש
      לא שמעתי ולו מילה אחת על האהבה שהתפוגגה. שמעתי דירה שמעתי אין לך עבודה שמעתי מי ישלם על גידול הילד.

      • וזה מה שהכי נורא בכל העניין הזה.

        אם לא הייתי אוהבת את החרא הזה, מילא.
        אבל משום מה אני עדיין מרגישה כלפיו משהו.

        לא יודעת עם אהבה גדולה וזיקוקים, אבל כן, יש לי עדיין רגש ואהבה כלפיו.
        וזאת הטרגדיה הכי גדולה שלי.

    • סתם אחד

      שלום נגה

      הייתי במצבים דומים לזה שאת מתארת. אני חושב שאולי כדאי לך לפתח גישה קצת פחות רצינית, חמורה, וטראגית. לא להסתכל על העתיד שלך כאילו הוא ספר שכבר נכתב, והסוף שלו נורא. את לא יודעת מה יקרה איתך בהמשך, ולהשתכנע שיהיה רע זאת אולי הדרך היחידה לוודא שזה מה שבאמת יקרה.

      גם אני הייתי במצב שהרגשתי שאיבדתי את הסיכוי שלי לממש חלום. את לפחות מודעת שזה חלום, וקוראת לזה "פנטזיה לנישואין ומשפחה מאושרת". ובאמת, אלו פנטזיות. וכשדברים קורים באמת ומקרוב הם אף פעם לא דומים לפנטזיות שאנחנו מקרינים עליהם מרחוק. ואת יכולה לדעת מה הפנטזיות שלך, אבל את לא יכולה לדעת מה איבדת, או מה היה קורה אם הוא היה קורה אחרת (אבל אם הדברים קרו כפי שקרו בגלל שהם כמות שהם, אז איזו משמעות יש בכלל לשאלה "מה היה קורה אילו…"). ומאד מפתה ללפות אקסיומות מלודרמטיות, כמו למשל זאת שגם הילד שלך איבד משהו (שאולי גם הוא פנטזיה אידיאלית שקיימת רק בסרטים הוליוודיים) של הוריו כ"יחידה אחת מאושרת" ושכבר "לא יהיה לו בסיס איתן לצאת ממנו אל העולם". כאילו עכשיו נגזר עליו להנציח לאורך חייו את *רגע השבר האומלל* בו נישואיך עם בעלך תמו. מי אמר? אז מה? האם את לא יכולה להעלות בדעתך שאולי לילדך עדיף המצב הזה? את לא יכולה לשלוט בבעלך, בהחלטות ובמעשים שלו. אבל את שולטת בעצמך, ואף אחד לא יוכל למנוע ממך לאהוב ולהשקיע ולטפח את הילד הזה, אולי יותר משהיה מקבל אם היית ממשיכה בנישואין מאושרים.

      האם את אלוהים? כל יודעת? האם את יכולה לדעת שהדברים היו צריכים לקרות בצורה שונה ולא כפי שהם קרו? האם את אפילו יכולה בכלל להיות משוכנעת שעדיף היה לך, או לילד, או אפילו לבעלך לשעבר, אם דברים היו קורים אחרת? ואולי דווקא הכל היה יותר גרוע?

      אני באמת מקווה שיום אחד תחשבי שגם אילו יכולת לגרום שדברים יקרו אחרת, לא היית עושה את זה.

    • נורית

      אל תיבכי. עם הזמן תגלי שהכל רק לטובה.
      אני קיבלתי מתנה ליום הולדת שלושים – גט.
      ונשארתי בבית עם שתי המקסימות שלי. ונכון שבהתחלה חשבתי שהעולם התמוטט, נשבר, נהרס, התפורר לחלקיקים. אבל אחרי חודשיים שהייתי חולה, הרמתי את עצמי והעזתי אפילו להסתכל אחרוה על חיי הנישואים, והעזתי לראות שלא הכל היה כל כך טוב כמו שרציתי לחשוב שהוא. אני עכשיו, שנה וחצי אחרי, מבסוטית מכל רגע.

      אז, אל תבכי, תרימי ראש, ותצעדי קדימה בשמחה.

    • חמודה, תתאוששי קצת.
      ואז תצאי לעולם. והדבר הראשון שתעשי – לכי לרקוד. סלסה, או מרנגה או שנות השישים או עם, לא חשוב, מה שמתאים. ועוד דבר – תעשי את זה הרבה.
      זה הכל.

    • נגה
      אל תבכי
      לילד שלך כן יהיה בסיס איתן לחיים, את תהיי הבסיס שלו
      ויהו לך מחזרים, כמו פעם
      גברים הם לא אובייקטים לשיתוף, רק חבל שאנחנו לא יודעות את זה מראש אלא רק בדיעבד.

    • אני מכירה את זה כשחברים שלו נידחפים והורסים.
      אבל אני הבנתי שכשהם מרשים לעצמם לעשות את זה – הוא זה שמרשה להם.

      את תפסיקי לבכות! אל תתני לו ולחברים שלו את הסיפוק. תמצאי לך עו"ד הכי טוב שיש ותדאגי לעצמך.

      תהיי חכמה וחזקה

  2. אופטימוס פריים

    בני 22 ארורים, במיוחד האלג'יראים שבהם. הם אף פעם לא רואים טוב בחשכת הבר. לפני זמן לא רב, העניק לי פרחח כזה חבטה כי חשב שאני הנני חברתו וכי בגדתי בו עם השמש של בית הכנסת. "יא מופקרת" הוא צרח "עם אלברט הפיסח?!", תחנתי בפניו להדליק את האור,או לפחות למשש את זקני. אך הוא סירב והמשיך בתוקפנותו כתגרן בשוק. אחרי זמן מה יצאה חברתו מהשירותים מלווה ביהודי ישיש וצולע, ונחשי מה, היא הייתה באמת דומה לי. התנצלתי בפני הסובבים ויצאתי את הפאב, תוך שבועה חרישית כי לעולם לא אטה אוזן לדברי נערים בני 22. השם יקום דמם.

    • אריאלה

      אני מניחה שכשהיו תגובות מגעילות בטור האחרון שלך, לא אהבת אותן, נכון? לא נורא, עכשיו תבוא להקת המעריצות לספר לך כמה אתה מצחיק.

      • אריאלה,
        השליחות היחידה שלו היא להצחיק,
        ותמיד יש למה לחכות.
        אם לא מחפשים אצלו דברים אחרים,
        אפשר לצחוק איתו בכל טור, עד שבא לבכות.

        • היייייייייייייייי

        • אריאלה

          אז טלי, למה כשמגיבים לו כמו שהוא מגיב לאחרים זה פתאום נראה לך נורא מזעזע?

          צביעות? לא, חו"ח.

          • אריאלה,
            כל מה שרציתי להגיד זה שבקסם האישי
            שלו הוא מצליח להכניס קצת התלהבות
            לאפרוריות של החיים בכלל ולתגובות בפרט.
            וזה לא עומד בסתירה לכך שלעתים אפשר
            לצחוק איתו כל הדרך עד שרוצים לבכות.

      • אופטימוס

        דווקא הייתי מאוד מרוצה וגאה בתגובות האלה, זה מרגיש כאילו התורה שלי מתפשטת ברחבי העולם

        • אריאלה

          כמובן שהיית גאה, בגלל זה לא טרחת להגיב להן, כמו שאתה מגיב בדרך כלל לכל פיפס של תגובה אליך. יאללה יאללה.

          • עוד גבר

            אריאלה,
            אני לא בטוח למה "אופטימום" בחר להגיב תגובה
            הומורסטית, אבל אני מרשה לעצמי לנחש. יש לי חבר
            שבכל פעם הוא משועמם מנושא שיחה מסויים במקום
            לומר ישירות שזה לא מעניין אותו או משעמם אותו,
            במקום זאת החבר הנ"ל עובר למוד הומוריסטי-אירוני,
            זו דרכו של החבר הנ"ל לומר שהוא לא ממש נלהב
            מהנושא. כבר הבעתי דעתי כאן:
            http://bananot.com/articles/724#rem45404
            לגבי מה, לעניות דעתי, צריך שיהיה במאמר כדי שיהא
            מעניין. לדוגמא, המאמר שלך בעניין אהוד ונאוה ברק
            ( http://bananot.com/articles/697 )
            היה מאמר טוב לטעמי (למרות שאת כתבת אותו… 🙂 🙂
            (זה היה בהומור, אם לא הבנת). לצערי, לאחרונה לא
            ראיתי באתר הרבה מאמרים שלדעתי הצליחו ליצור עניין.
            "אתן" מדברות כאן באתר על הסדרה החדשה "סקס והעיר
            הגדולה" – אודה שאותי אישית זה ממש לא מעניין, אבל
            למה לא, למשל, לכתוב מאמר טוב על הנושא ולפתוח דיון?
            נכון, "עניין" זה לא הכל, העניין בעניין הוא המינון. אני לא
            עורך את האתר וגם אין לי רצון להיות כזה אבל אני מביע
            דעתי, הפרטית, הגברית, שהיא לא הכרח מייצגת אבל
            לא נראה לי שהיא רחוקה (אם בכלל) מה"מיין סטרים"…
            ואולי באמת הגיע הזמן שאקים את אתר "עוד גברים"
            (או אולי עדיף "גברים ועוד") שיאופיין במאמרים מעניינים..
            🙂 (כן, גם זה היה בהומור!).

          • אופטימוס

            יאללה יאאלה?! יאללה יאללה?! מה זה היה אמור להביע? את בדואית?. לא שיש לי משהו נגדכם, הפיתות נהדרות, ואתם גששים לא רעים, אבל את יודעת… הפרוטקשיין שאתם גובים מהסוחרים והקבלנים בדרום, לצד ההברחות של נערות הליווי עושים קצת טעם רע בפה. מצד שני ברית מילה לקליטוריס הוא סאטרטאפ שלכם שאני שוקל להרחיב. זה יכול לפרנס כל כך הרבה מוהלים חדשים. ובמגזר החרדי אחוז האבטלה כה גבוה. כפרה עלייך אריאלללה (ואכבר). קו-לו-לו-לו-לו.

            • אני שומעת סראונד

              קסם אישי? בתחת של הבדואי מרהט.

              שתוק ולך לסדנת כתיבה. מתחילים. תגיד לנורית זרחי שאני אמרתי שהתחביר שלך סביר והאגו לא.

              • אופטימוס

                א-גרועייסה בהיימה, גם את החלטת להצטרף לחגיגה?, נו, ומה הפלא. כל בדואית זקוקה לגמל. על נורית זרחי לא שמעתי מעולם, מי היא האישה הזאת? האם היא קיימת או פרי דמיונך? האם שוב אכלת דרדרים, קוצים ושעונים מקולקלים,שהשפיעו על זכרונך? והלא הזהרנו אותך, הזהר ושוב,תפריט זה אינו מיטיב עימך, אשפה איננה מאכל, ואת ממאנת. רק חסר שהגמלים האחרים יקחו ממך דוגמא, אריאללה עלולה לאבד את כל העדר. (בטון אישי, איך הולך עם פורת? על שק האשכים שלו קראתי בעיתונים, ואני ממליץ שתזמיני כמו קופסאות וזלין, לחוויה "חלקה" יותר. אני ממתין בקוצר רוח לצאצא המשותף שלכם, שילוב של גמל ופר, מי היה מאמין). חזקי ואמצי יפתי. וזכרי, שיניים מצחצחים אחרי כל ארוחה. נכון, זה מתיש לצחצח 90 פעמים ביום, אבל מה לעשות. אנחנו חייבים לשמור על הפנינים האלה, בייבי, בקרוב יש שוק ברפיח ועלייך להגיע במיטבך. TA TA FOR NOW

                • אריאלה

                  i rest my case.

                  • אופטימוס

                    rest in peace

                    • מישהי

                      טוב, אני לא יודעת מי זה אופטימוס בכלל, ובכל מקרה אשמח לקרוא תגובות שנוגעות יותר למאמר ופחות למלחמות אישיות…

                    • אני שומעת סראונד

                      15 המכולות עם האגו של הצ'ופצ'יק ההוא, שחושב שהוא כותב עברית, סיימו כנראה לפרוק את מטענן המצחין. ועתה נמשיך בתוכנית.

                    • than you must be megatron

                    • אופטימוס פריים

                      הייתי רוצה להמליץ לך על קוקטייל חדש שרקחתי (לא, לא כזה של חולי איידס, בשביל זה צריך לקיים יחסי מין, נאקה פוחזת שלי) הקוקטייל שלי נקרא- רמדיה עם ציקלון B 1. פה גדול, לבלוע הכל. (לא שצריך להזכיר לך)…

                    • אני שומעת סראונד

                      תראה מה זה, מאמי – עברו רק 3 ימים והבדיחידה שלך התיישנה. את זה כבר שום גמל לא יציל.

                • פיהוק

                  אתה פשוט משעמם

  3. נוגע ללב ואמיתי.
    אבל היה יכול להיות אפילו יותר טוב אם היית קצת יותר נוגעת לעומק על משהו מכל המכלול שסיפרת – קצת יותר על ההרגשה לאחר הלידה, על ההתפוגגות, על ההתפקחות על הרגשות שלך. משהו אחד עד הסוף.
    בכל מקרה, כותבת מאוד קריא ושוטף, נהנתי.

    • עשתה לי קצת רע ולא קשה להבין למה.
      אחרי ככלות הכל, מה כבר יש בה,
      מכסימום נשלח אותה בסוף לאיזה
      פסיכולוג או סדנת דמיון מודרך.
      מהלך מנצח. ללא ספק.

  4. סנופקין

    מצטער, כנראה שהאונה הניאנדרטלית במוח שלי יצאה זמנית מכלל שימוש, ובאחרות מעולם לא באמת ידעתי מה לעשות.

    מה בעצם ניסית להגיד או לספר?

    אז חזרת שלוש פעמים על ההצהרה הנפוחה הזאת, איך את לא זוכרת את היום שבו בעלך עזב את הבית. שלוש פעמים חזרת על כך שאינך זוכרת את היום בו עזב את הבית בעלך. לא פעמיים, שלוש, איך עזב בעלך את הבית.

    "פשוט יום אחד הוא נעלם".

    נו, באמת. אפילו אדי האינטיליגנציה הגברית נעלבים עמוקות מכזה משפט.

    עוד לא נולדה האשה שלא תזכור, ברזולוציה אינסופית, מי בדיוק אמר מה למי ומתי, מה היה לפני, מה היה אחרי, מה היא לבשה מעל, מתחת, בפנים ובחוץ, ומה היה התאריך העברי המדויק באותו יום.

    אז אם הכוונה היא להתנחם קצת בשעשועי-כאילו פוסט-נטישתיים, אחלה. רק אל תשכחי לרחוץ ידים אחר כך.

    אם הכוונה היתה אחרת, כנראה שפספסתי אותה, ובגדול.

    בהצלחה, מה שלא יהיה.

  5. נגה יקרה..
    הקריאה שלך נוגעת. נגעה.בי.
    ויש עוד סיבות להגיב בהומור.
    גם כשנוגעים קרוב מדי וכואב מדי יש כאלו שיבחרו "בדרך ההומור" וגם זה משהו.
    ולענין. .. קלישאות כמו הזמן הוא רופא, תעשי, ואחרות לא יעשו את העבודה – אני יודעת (הרי כולנו היינו שם במקום של כאב גדול גם אם לא בדיוק אחד לאחד מה שתארת).
    אבל, תחיי. תהיי. תכאבי. תבכי. תהיי את.
    מצאי את המקומות (חברה טובה/אמא/אחר) שם תוכלי להתפרק בשקט. ואז לאסוף לאיטך את השברים ולו גם לכמה רגעים כדי להיות חזקה עבור הילדה שלך.
    לאט לאט… תוכלי גם לחייך.
    כן, כן אני ואת יודעות זה יקח זמן.
    איתך.

    • תודה תמרה.
      התגובה האמפטית שלך מאוד חיזקה אותי.

      אבל עדיין כל כך כואב לי על הילד שלי. כל כך רציתי משפחה בשבילו.
      אני עצמי בת להורים גרושים, ולא הייתי רוצה שתעבור את הסיוט שעברתי.
      מה גם שאני עכשיו מרגישה כאילו אני חווה את גירושי הורי בפעם השנייה.
      וזה קשה קשה קשה. אני כל הזמן חולה עכשיו. הגוף שלי כאילו במשבר ולא רק הנפש.
      לא מצליחה להתאושש. אין לי כוחות לעוד מעבר ועוד פרק חדש. עברתי יותר מדי "פרקים חדשים" בחיי. גם כילדה, גם כנערה וגם כאישה.

      היו לי המון מעברים וקשיים בחיים, חשבתי כבר שהגעתי לאיזה שקט עם בעלי,
      כנראה שלא. כנראה שאני נידונה לסבל ובדידות.

      אבל תודה על החיזוקים. תודה לכולכן.

      וסמדר, אני לא אופטימוס, אבל הוא לא מפריע לי בכלל. שיכתוב מה שהוא רוצה.
      מתישהו הוא יגיע לשם ואולי גם הוא יבין את הכאב הזה. מקווה בשבילו שלא.
      כרגע, שיהנה מהחיים ומהצחוקים.

      • בזיהוי.
        נגה, אני יודעת שזה נשמע נורא טרנדי ולא אישי, אבל את צריכה עזרה. עזרה מכל סוג שתוציא אותך מהמצב הקשה שבו את נמצאת. אם את חולה, תלכי לרופא, אם זה נפשי תלכי לפסיכולוג או פסיכיאטר. לא בגלל שאת משוגעת, אלא בגלל שסך הדברים שאת עוברת עכשיו ממוטטים אותך נפשית וזה נשמע שזה גורם לקריסה פיסית. יש תהליכים בלתי הפיכים שיכולים להמנע עם הטיפול הנכון.
        אני מאוד נזהרת ושומרת על הבריאות שלי, גם הנפשית וגם הפיסית. את בטוח מבינה מאיפה השמירה הזאת באה – יש לי שני ילדים קטנים שאני רוצה להיות איתם עד כמה שאפשר. ההמלצה שאני נותנת לך היא הדרך בה אני הייתי הולכת אם הייתי מזהה בעצמי מצב של קריסת מערכות. אם הייתי מבינה שאני לא מצליחה להוציא את עצמי מהדכאון ולתפקד ולראות משהו חיובי בחיי הייתי מחפשת עזרה. משהו שיעזור לי לעברו את התקופה הקשה.
        אם את רוצה את מוזמנת לכתוב אלי.

      • הכאב הזה על הילדים על כל מה שרצינו לתת להם ולא נוכל,- לא יעלם.
        אבל במשך הזמן כנראה ונבין כי ישנן אלטרנטיבות אחרות, דרכים חדשות להביא לילדינו בדיוק את אותם הדברים.
        ממקום קצת אחר.
        אולי לא בדיוק כפי שפיללנו… ובכל זאת…
        קרוב מספיק.
        אחר ואולי אולי גם טוב, בה במידה.
        אני חושבת שהיטבת לתאר- כשבחרת במילים "אני עוברת בפעם השניה את גרושי הורי".
        כמעט ואין ספק שזה אכן קורה.
        מה שראינו, הרגשנו וחווינו בתור ילדים צץ לו באורח "פלא" במקומות הכי לא צפויים (ויש מי שיאמר במקומות הכי צפויים).
        את העבר לא נוכל לשנות.
        ההווה והעתיד זה כל מה שיש לנו ורק שם נוכל ל"עשות", לשנות או לפחות להשתדל מאוד.
        עדיין איתך.

      • לכל דבר:
        לחולי, להתמוטטות, לבדידות, לסבל.
        אבל, *ופה הנקודה החשובה*, את יכולה להחליט שכישלון הנישואין לא ימוטט אותך.
        שאת תצאי מחוזקת. שאת תצאי אם טובה יותר, שאת תלמדי מהטעויות שראית שעשו הוריך איתך ותחזרי רק על חלק מהן, כי להימנע מכולן לא תצליחי.
        אז תתחילי לתת לעצמך קצת חבל, תבני את המשך חייך באופן החיובי ביותר האפשרי. אם הוריך יעזרו לך, את יושבת טוב על הסוס.
        החיים זימנו לך נסיון קשה. אם תחליטי מעכשיו שנידונת לחיי סבל ובדידות, זה מה שתשיגי לעצמך. אם תחליטי להיות שוב בת 16, עם ילדה ונסיון חיים, תצליחי לבנות לך מערכת חדשה של קשרים ויחסים ובית ומשפחה הכי כיפיים שניתן.
        *רק את תחליטי ולפי ההחלטה שלך כך זה יתבצע*.
        ותודה לאסנת שהביאה אותנו לשיחה הזו. איפה את כיום, אסנת? יצאת מהמשבר, בנית לך מערכת חדשה? העניינים מתחילים לקבל גוונים שנעים להסתכל עליהם?

      • טל ניאנדר

        ילדה, ילדה, ילדה. יש לך ילדה, לא ילד. תפנימי את זה מהר, או שכל הסיפור שלך מתפורר כמו דג אפוי מדי.

  6. אהבתי!! נכון ואמיתי! שבוע טוב לכולם!

  7. הקוף השותק

    גם אני הייתי שם…אבל שדה הקרב נפלאבעיניי. ההתחלה היתה קשה, הדיכאון עיוור אותי לחודשיים. אח"כ, פתאום, הכל השתנה. הפתעות, מסיבות, חוויות מתקנות. ועכשיו סוף סוף קשר אמיתי וטוב. אני מודל משופר של בן הזוג שהייתי (ככה זה, כשחוטפים סטירה, לומדים מזה משהו), וגם בת הזוג שלי משמעותית יותר, ו(אני מקווה) מתאימה לי יותר. לפחות עד גיל 74 (תוחלת החיים של גברי המשפחה שלי).

  8. בננהשייק

    אני חושבת שעלית על משהו לפני כן – אמרת ש"את חווה את גירושי הורייך בפעם השניה", אולי בגלל זה קשה לך? אולי חשבת שאת תצליחי יותר מהם בזוגיות, את לא תהיי כמוהם ו"תהרסי" לילידה שלך את החיים.. – ופתאום, את שם, במקום שלהם!!! תחושת הכאב והדחייה מתערבבת לך בתחושת הכישלון וההחמצה – וזה יקירתי בהחלט קוקטייל קטלני. קבלי את העצה שניתנה לך ולכי לטיפול גם לבד, ודרך אגב זה לא חייב לעלות הון יש גופים שעוזרים לנשים לפי היכולת. כדי להבריא (ואת חייבת – יש לך ילדה שזקוקה לאמא בריאה וחזקה) את חייבת להוציא החוצה את כל הלכלוך שהצטבר שם בפנים, ואולי באמת אפשר להסתכל על המצב כהזדמנות

    • כן זה חלק מהכאב.
      היותי בת להורים גרושים והתחושה הקשה הזאת שכביכול"חווים את זה שוב".

      תודה לכולכן.
      אני יותר ויותר משתכנעת
      שלמרות כל הכאב
      גירושין מהאיש הזה הם מה שאני צריכה עכשיו.
      לחיות איתו באותו הבית זה כרגע פשוט בלתי נסבל.

      המון תודה על התמיכה והעצות. עזרתן לי מאוד.

  9. אני יכול להגיד שתמיד נפלתי יותר טוב מהפעם הקודמת.

    ואסור לרחם על עצמך – למרות שנורא קל ליפול לזה. לחשוב "כמה אני מסכן" ו"איך זה קרה דוקא לי" ו"למה היא לא אוהבת אותי יותר" ו"איך היינו בגן עדן, וגורשנו", וכל זה

    אין בזה טעם וזה מעכב את הצמיחה והיציאה אל החיים החדשים שבפתח.

    "בכל סיום יש התחלה חדשה", שרו בנזין פעם. זה נכון. צריך לצאת ולעשות הכי טוב שאפשר. הסיכוי לגירושים, כיום, הוא גבוה מאי פעם – וצריך לקחת את זה בחשבון, כשמתחתנים. אין מה לעשות. אני לא בטוח שהיום גרוע יותר משהיה במאה ה-19. אז אולי לא התגרשו כל כך הרבה, אבל החיים (של הנשים) היו הרבה יותר קשים.

    בהצלחה.

  10. שלומצי

    ואני אומרת שטוב שהלך. מכאן רק יהיה לך טוב. זה ילווה בקשיים, בדידות ובעיקר התרפקות על העבר אבל, כמו שאמא שלי הרומניה היתה אומרת – "שלומיתי, הכל לטובה". או כמו שחברתי רוחנית היתה אומרת – "כנראה שזה היה צירך לקרות". כל הקלישאות לא עוזרות ברגעי האמת אבל עוד כמה שנים, במבט לאחור, זה יתברר כדבר טוב ונכון. בתור בת להורים כאלה, אחרי כל הטיפולים והכעס, הגיעה תורה של השלמה והבנה שכך טוב יותר. בתור אחת שנטשו אותה (ללא תוספת ילד אך עם כלב), אחרי 3 שנים דואבות וקשות, אני שמחה שהלך ומקווה שהזוגיות הבאה תהיה ממקום יותר אוהב ובוגר.

    אני איתך.
    (יש לי פסיכולוג מצויין להמליץ לך…)

    • שכחת להגיד "טוב שהלך, הבן-זונה" ?
      את מתוקה אמיתית והכל יהיה ט"מ.
      (-:

      • שלומצי

        כל בן זונה גורם לנו להיות נשים טובות יותר ולדעת בדיוק מה אנחנו לא מחפשות. ולא נעים לי אבל "טוב שהלך, הבן זונה" מיד גורר אחריו שיש עוד אלפי בני זונות וצריך רק מישהו אחד מתוק שיעשה לנו טוב.
        לילה טוב.

        • עוד גבר

          חשבת על זה שלכל מטבע יש שני צדדים?
          (רמז: תנסי לקרא את שכתבת בהיפוך מינים,
          איך זה נקרא לך?).

  11. מזדמנת

    אסנת יקירתי
    את כל כך מפליאה לכתוב
    שבא ממש לבכות
    מאושר ומשמחה כמובן
    על שניחנת ברהיטות חודרת
    ובהומור נהדר
    הרשי לי לומר לך דבר או שניים
    ממרומי הנקודה ההסטורית
    בה אני נמצאת
    מרחק 8 שנים מהצומת
    בה נשארתי
    לבד במיטה
    כשהדלת נטרקה אחריו
    במהלך השנים היום בו הוא עזב
    בתעורר במלוא תפארתו
    התחלתי לזכור את כל המשפטים
    שנאמרו בו
    לרבות המבט האחרון
    (מאז לא נפגשנו, אלא רק בבית המשפט)
    אני לא יודעת אם הזכרון החושי הזה
    התעורר אחרי שלוש או ארבע שנים
    או אולי חמש
    אבל כשהוא היה שם
    הוא היה תזכורת מלבבת
    סוג של פנס עמום
    שמקרב את האור ואת עצמו
    עד שהוא מוצא אותי ומאיר לגמרי
    הכי חשוב
    שהזכרון כשהוא מופיע
    הוא הופך אותך בלתי תלויה בו לחלוטין
    והוא איזה נכס הסטורי
    חפץ השמור לאספנים משוגעים בלבד

    הקשבתי להמון עצות
    ממש המון
    ועוד יותר פיהקו לפני
    מחמת איטיות שבהגעת החמצן למוח
    שקעתי בכל הספרות התומכת
    ויש המון כזאת
    ולא שלא יצאתי מלומדת
    יצאתי עם תובנות פרטיות לגמרי
    שנגזרו מחיי שלי
    ורק משום כך אין לי ממש עיצה טובה
    לתת לך

    מה שיש לי כן זו הבטחה
    לאורך עוד המון שנים
    את תמצאי את עצמך
    בברים חשוכים
    שהמון יפי מראה ועלומים
    יכבשו אותך במילים של קסם
    כי פלא פלאים
    את לא תלויה במילים של מישהו
    ספציפי
    שיאשרו את עלומיך הנצחיים
    אני איתך

  12. נסיך החלומות

    ללא קשר ישיר לכתבה.
    אך מסתבר שהעולם ע"פ הכתבות בבננות מורכב
    מגברים בוגדנים ונשים נבגדות.
    גברים שטחיים ונשים חושבות.
    גברים אטומים ונשים רגישות.
    כנראה טיפוסי הנשים הבוגדניות ,השטחיות הלא רגישות לא קיימות כלל בעולם.

    • נסיך חלומות יקר
      על פי השם שבחרת לעצמך
      אין שום סיכוי אפילו לא קמצוץ של סיכוי
      שאתה נמנה עם הגברים הבוגדניים,השטחיים
      והאטומים
      שבננות זקופות דנות באישיותן
      באתר שהוקדש ממש לכך
      אני משוכנעת
      שכדי להוכיח את שיוויון ההזדמנויות
      אתה יכול להרים את הכפפה ששמטת
      ולפתוח אתר "תפוחים"
      ששם יכתבו כל הבנים
      הנבגדים
      החושבים
      הרגישים
      על הנשים ההפוכות
      ובא לציון גואל
      וכשאני חושבת על זה
      תפוחים הוא בפירוש לא
      פליטת מקלדת

      • נסיך החלומות

        אתר שהוקדש ממש לגברים השטחיים הבוגדנים והאטומים?
        תגובתך צפויה מידי.
        האם הכוונה באתר היא לשקף רק מצוקתן של נשים ולתמוך בהן "אחוות אחיות" או לשקף דעות נשים בנושאים שונים עם ויכוח ער עם הצד השני.
        אין לי כוונה שאתר זה יהיה סימטרי בדעותיו ולא מדובר בשיוויון הזדמנויות אלא שישקף את המציאות ומה לעשות ומה לעשות קיימות גם אלו שבצד השני או שלא קיימות בעולם בו את חיה.
        רק שכנראה כל הנשים רגישות וטובות לב בבננות.
        לעיתים יש מאמרים כמו חלק של אתי אברמוב שמה לעשות מציגות נשים בצד השני
        מעט מידי וחבל.

        סוגיית הניק שבחרתי או שבוחרים אנשים כל כך שחוקה שחבל לענות.

    • לפי התגובות, בעולם יש מכל וכל

  13. הקטע כתוב יפה, פה ושם הרגשתי הזדהות. ובכלל גיליתי שנעים לי לקרוא דברים שאנשים כותבים מהלב, זה מאוד מקל עלי. אני בת 30 ועדיין לא נמצאת בזוגיות קבועה. אני נראית בת 24 בערך, זה נעים – אבל כמו שאמרת גם אם מישהו חושב כך, זה עדיין לא כך.
    יפה שאת מצליחה להשאר אופטימית
    שימחי על הצאצאית שלך (:

    כל טוב והרבה אהבה,
    ענת.

  14. מיקי מאוס

    מתי "לבד" הופך לקללה?
    בגיל 28?
    29? 30?

  15. אורחת

    כתיבה נהדרת, מרגשת ממש.
    את תסדרי, יש לך את יכולת ההשרדות, מריחים את זה מקילומטרים.
    וחוץ מזה – כולנו חיות בתוך הקודים המחורבנים האלה, שבתכל'ס לא מתאימים לאף אחד ואחת מעבר לכמה רגעים בזמן. נגמר עידן החצי השני. הכל זמני, חולף ונראה שהחיים של כולנו יורכבו מכמה מערכות יחסים…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *