היה הייתה אישה

ראיתי אותה היום בצהריים בסופר ליד הירקות. היא מיששה את העגבניות והכניסה את המובחרות לשקית שלה ואז עברה למלפפונים. בדיוק חשבתי עליו כשראיתי אותה. טוב, לא ממש עליו אלא על זה שהיום לילד שלהם יש יומולדת עשר והוא ביקש ממני שאני אבוא איתו לבחור לו מתנה. את מבינה בילדים, הוא אמר ועבר בי מין רטט שאולי יום אחד הוא יעשה איתי ילדים כי אני מבינה בהם. ועכשיו ראיתי אותה והיא החזיקה ביד שקית של טויז-אר-אס וחשבתי שאולי היא קנתה לילד מתנה, אולי איזו מכונית עם שלט רחוק, ואם כן, אז אני אצטרך לחשוב על רעיון אחר. בחודשים האחרונים הוא דיבר על איך היא השמינה, אמר שפעם היא היתה רזה, חטובה, שפעם היא שמרה, לפני שהילדים באו, ואיך היום היא זוללת מכל הבא ליד, בולסת ממש, ואיך לפעמים זה מגעיל אותו. ועכשיו הבטתי בה והיא היתה רזה, כמו שזכרתי אותה, ולא הבנתי. היא לבשה שמלה פרחונית וניסיתי לאתר בשמלה איזו כרס קטנה, קפלים בבטן, אולי כתפיים רחבות. אבל היא המשיכה לפסוע בקלילות ובדקיקות בין הירקות, מתנהגת כאילו שיש לה את כל הזמן שבעולם. גם את זה לא הבנתי. הרי הוא סיפר שהיא עובדת נורא קשה כל הזמן. היא ארכיטקטית במשרד גדול במרכז העיר והיא מתכננת עכשיו את המבנים החדשים של תל אביב של שנות האלפיים, בית כנסת והיכל קונצרטים וספריה בינלאומית. אז מה פתאום היא עומדת פה בסופר בשעת צהריים עמוסה ובוחרת ירקות? אין לה איזה בניין לשרטט? איזה מודל לבנות? עקבתי אחריה. מהדוכן של הירקות היא עברה למדפים של חומרי הניקוי ותהיתי במה היא משתמשת, איך היא מבריקה לו את הבית, באיזו תדירות, עם מה היא מכבסת לו את הבגדים שהם תמיד רעננים ורכים כל כך. היא לקחה פוליויקס מהמדף בתנועה זריזה של מי שמיומנת בדרכיו של המדף הספציפי הזה. המשכתי אחריה בעודה דוחפת את העגלה אך לפתע היא נפנתה לאחור, היא שכחה משהו, ואני זזתי אחורה באחת, ומרפקי הפר את האיזון של מגדל חבילות נייר טואלט והמגדל קרס ועובד של הסופר שעבר ליד קרא "אוי" ואז מלמל "את תסדרי, אני בא לעזור, את תסדרי", ואץ לעבר הקופות.
היא כבר נעלמה ואני התחלתי לאסוף את נייר הטואלט בזריזות ותוך כדי איסוף קדחתני פניי פנו אנה ואנה, תרות אחר בבואתה, אחר השמלה הפרחונית שלה. איתרתי חתיכת בד מתנופפת בין המקררים של הבשרים ודוקא את זה נורא עניין אותי לראות. הוא תמיד התלונן על הבשר שלה, שהוא לא עסיסי מספיק, לא עשוי כמו שהוא אוהב, רציתי לראות מה היא קונה. עזבתי את מגדל הטואלט המחודש שבניתי בשיא בנייתו ומיהרתי לכיוון הבשרים. אבל פיסת הבד שראיתי היתה שייכת לאישה מבוגרת וכבדת משקל שמשיחתה עם הקצב הבנתי שהיא רוצה בשר בדיוק כמו באירופה. הקצב מיהר להחמיא לבשר האירופאי ולארוז לה שלל ואני הבטתי סביב באכזבה. לא יתכן שהיא ברחה לי.

הפעם הראשונה שראיתי אותה היתה בהפגנה בכיכר רבין. הייתי שם עם חברה שבשנים האחרונות החלה להלחם נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד התנחלויות, ובעד נשואים אזרחיים. היא הפכה לפעילה חברתית בערך חצי שנה אחרי שהיא יצאה מהארון ותמיד חשבתי שזה קשור, שמעכשיו החיים שלה יהיו מלחמה אחת גדולה והיא כבר מכינה את עצמה, ונלחמת כל הזמן, במה שרק אפשר. לפעמים היא היתה סוחבת אותי למלחמות שלה ואחר כך קונה לי גלידה או בירה ואני הייתי מרוצה.
הפעם היא רצתה שאני אגיע ביום חם ומהביל בשעת צהריים קייצית ובמסגרת תפקידי כמדריכה ראשית בחברת "היפ והופ" הפעלות לילדים. בעצם לא ממש הייתי מדריכה ראשית, היינו שתי מדריכות בסך הכל ואני גם טיפלתי בהנהלת החשבונות של החברה. עשינו בעיקר ימי הולדת וג'ימבורי ולפעמים הגענו לכל מיני כנסים שהיה צריך מישהו שיחזיק את הילדים בזמן שההורים עבדו או למדו. זה היה התפקיד שלנו. לתת לאנשים חופש זמני מהילדים שלהם. הם שילמו (בנדיבות) ואנחנו נתנו חופש. אני ראיתי את התפקיד הזה כשליחות. לא היו לי ילדים, גם לא אהבתי אותם במיוחד, אבל ידעתי כמה כוח יש להם בידיים. איך הם מסוגלים לשנות אנשים, לטוב או לרע, לאחד או לפרק, להרוס או לבנות. לפעמים הרגשתי שאני מצילה לאנשים את הנשואין שלהם, את הקריירה שלהם. בעצם הייתי שם בשביל המבוגרים, לא בשביל הילדים.
ואותה הפגנה התרחשה בחופש הגדול והחברה שלי, מיטל שמה, הזמינה לשם כל מיני עסקני ציבור כדי שיתנגדו למה שהיה הנושא החם של אותו קיץ – קיצוץ בקצבאות ילדים. היא ביקשה בטלפון וגם בהזמנות הכתובות ששלחה, שיביאו את הילדים שלהם, מתוך הזדהות עם נושא ההפגנה ולצורך העלאת מודעות. זה היה נראה לי טיפשי. כולם יודעים איך ילדים נראים, אלוהים יודע שאני ראיתי יותר מדי כאלה בחיים שלי, האם באמת צריך להזכיר לכולם על מי נלחמים? אבל לא התווכחתי איתה. היא ציינה בהזמנות שכמובן שבמקום תאורגן הפעלה מסודרת לילדים כדי שההורים יוכלו להפגין בשקט ולחתום על עצומות ולתרום כספים. היא אפילו ציפתה שיבואו כמה חברי כנסת חשובים ומשפיעים וכבר הודיעו לה משלושה ערוצי תקשורת שמתכוונים להגיע. כשהיא ביקשה ממני ש"היפ והופ" יארגנו את ההפעלה של הילדים בהפגנה – הוחמאתי. לא חשבתי שהיא מעריכה את העבודה שלי במיוחד. העבודה הזו שבסתר לבי הייתי קוראת לה מפעל חיי, תמיד נראתה לי בזויה בעיניה, הרי מה לה למול כל המאבקים החברתיים החשובים שמיטל הובילה? ועכשיו היא הצטרכה אותי ואני ארגנתי את ההפעלה הכי יצירתית שיכולתי לחשוב עליה. חישבנו שבערך יהיה מדובר בכמות של כארבעים ילדים ואני דאגתי לפינות יצירה בגבס ולמתקנים מתנפחים ואפילו לפינת תחפושות. גייסתי עוד מדריכות לחברה ואמרתי להן שאם הן יהיו טובות אני אשאיר אותן. דמיינתי איך ההפעלה תהיה כל כך טובה עד שהשם "היפ והופ" יעבור מפה לאוזן ותוך חודשיים נהיה מוזמנים לכל השנה הקרובה.
בסופו של דבר אף אחד לא ממש הגיע. זאת אומרת הגיעו בערך חמישים איש שטפטפו לכל אורך השעתיים שבהן ההפגנה היתה אמורה להתקיים. ילדים כמעט לא היו בכלל. פינת היצירה שלי נשארה מיותמת, בתחפושות המהודרות שהבאתי אף אחד לא השתמש, אחרי שעה וחצי האיש של המתנפחים אמר לי שאם אין עוד משהו הוא צריך ללכת לעבודה אמיתית עם ילדים אמיתיים. שילמתי לו שלוש מאות שקל ושלחתי אותו לדרכו. הושפלתי. אחרי שעתיים גם מיטל כבר הבינה שהגיע הזמן לסגור את הבסטה. היא ניגשה אליי בפנים נפולות ומלמלה משהו על זה שהחמסין עבד נגדנו וגם היתה שריפה במפעל באשדוד וכל האמצעי תקשורת הלכו לשם, וברגע שלא היו אמצעי תקשורת אז גם אף אחד מהח"כים לא בא וטוב, אין מה לעשות, זה עניין של מזל. הנחתי יד על כתפה, קצת שמחתי שפתאום משהו לא הצליח לה אבל לא בגללי, אבל קצת כעסתי על כל האנשים שהבריזו לה, בלי להודיע אפילו, אחרי שחודשיים היא שולחת הזמנות ורודפת אחרי כולם. רציתי להגיד לה שהיא ממש אמיצה, אבל החלטתי לשמור את זה לאחר כך.
התחלתי לקפל את פינת היצירה שהקמתי ואז ראיתי אותה. לא ידעתי מי היא בהתחלה. היא נראתה כמו מליון נשים שאני רואה כל יום בדרך לעבודה, רצה אחרי זאטוט בן שמונה, שראה גבס וצבע וחמד בהם. הוא הגיע לדוכן שלי והתיישב והתחיל לצייר בלי להביט עליי, בלי לשאול אם אפשר, פשוט לקח מסכה והתחיל למרוח אותה בגועש. היא הגיעה אחריו ומיד התנצלה, "הוא נורא אוהב לצבוע וכבר חודש אני אומרת לו שניקח אותו ולא יוצא." ואני הרגעתי, "אין בעיה, זה בסדר," והיא רכנה לעברו ואמרה, "יונִילֶה, מה אתה עושה? צובע? איזה יופי אתה צובע," ובי הדהד השם. יונילֶה.
הוא תמיד סיפר איך היא קוראת לו יונילה ואיך זה מחליא אותו, בשביל מה ה-לה הזה, הוא היה אומר, מין לה נקבי כזה, עוד היא תעשה לי ילדה מהילד, ואז היה מתחרט ואומר שהוא בעצם נורא רגיש, הרי גם לו קראו דורילה כשהיה קטן, ועד גיל שש-עשרה הוא היה חוטף מכות בבית ספר, כי הוא היה ילד שקט וביישן שלא ידע לשחק כדורגל, ועד היום הוא בטוח שזה כי קראו לו דורילה.
הבטתי ביונילה שלה ופתאום ראיתי את הדמיון. אף מעט פחוס עם נחיריים מורחבים, עיני אגוז חומות, ושיער מדובלל. הילד צבע בריכוז והיא השתעממה מהר, והביטה סביב בעניין, בהפגנה הלא יוצלחת שעכשיו אנשיה פירקו את במותיה וארזו את השלטים ובזה אחר זה עזבו את המקום.
"חבל שככה לא הצליח," היא העירה, "אנחנו גרים פה בסביבה והיה לנו חשוב לבוא, אבל לא לכולם כל כך חשוב. איזה מזל שעוד נשארו קצת אנשים עם מודעות חברתית." הנהנתי ובחנתי אותה. היא היתה יפה מדי ממה שרציתי שתהיה, רציתי שתהיה יפה מספיק בשביל שאבין מדוע בחר בה, אך לא יפה ממני.
היא היתה יפה ממני. על פרק ידה ענדה שעון יוקרתי של אן קליין שזרק עכשיו גיצי שמש לכל כיוון ועל כתפה היא נשאה תיק קל. דרך הפתח הצר יכולתי להבחין בסיגריות ובקצה של ספר.
"אני נטע," הצגתי את עצמי, והיא אמרה "נעים מאוד" ורציתי שתאמר את השם כדי שאוכל לדעת שזו היא במן ודאות כזו שאין ממנה חזרה, אך היא נפנתה לילד ששפך על עצמו טיפת צבע גועש ופרץ בבכי תמרורים, וכעת גילה גם שהצבע לא יורד מאצבעותיו ואז כבר ממש נחרב עליו עולמו.
היא שלחה בי מבט תחנונים ואני מיהרתי לשלוף חומר לניקוי צבע ששמור לילדים היסטריים במיוחד ונתתי לה אותו, "קחי, זה יעזור," אמרתי והיא מרחה את החומר ושטפה את ידיו והוא נרגע.
היא הזדקפה וחיפשה בתיקה אחר מגבונים לחים. "בעלי תמיד אומר לי, אורית, תפסיקי לפזר את המגבונים בכל הבית, אחר כך כשאת באמת צריכה אותם הם לא בתיק, והנה, הוא צודק," היא צחקקה ושלפה נייר טואלט משומש וניגבה ליונילה את ידיו.
אורית. השם מילא אותי בתחושת פאניקה. אני נטע והיא אורית והוא דורי ועכשיו הכל כבר ידוע, מלבד מה שאינו ידוע, והכל כבר מרגיש כאילו שנכתב מראש, ואין מנוס ואין לאן לברוח. השתעלתי קלות והיא חשבה שהתייבשתי ומיהרה להושיב אותי לצד יונילה שחזר לצייר במרץ אנשים בלי פנים.
היא שלפה בקבוק מים מתיקה וציינה שאני נראית חיוורת, "בטח מכל השעות האלה בשמש, זה גם לא קל להפעיל ילדים, תשמעי אני מעריצה אותך על זה, לא יודעת אם לי היתה סבלנות," ופקדה עליי לשתות. היה לבקבוק את הריח שלו. ריח של סבון קלוש ומי מלח. ריח שכמהתי אליו כל לילה מחדש ושהצית בי זכרונות עזים ועכשיו עורר בי בחילה. החזרתי לה את הבקבוק ונעמדתי.
"אני באמת צריכה להתחיל לפרק פה," אמרתי.
"כן, בטח, אני מבינה. בוא יונילה, הולכים," היא משכה קלות בידו של הילד שמיאן להאמין שהכיף כבר נגמר,"האישה הנחמדה צריכה גם ללכת הביתה." יונילה התנתק בקושי רב מהצבעים ואני הושטתי לו את מסיכת הגבס כדי שיצבע בבית. הוא חייך, חיוך שובה וחכם, כמו זה של אביו וגם היא חייכה, והם הלכו.
לא חשבתי הרבה על הפגישה הזו מאז. החיים זרמו, הפגישות איתו התרבו, את "היפ והופ" עזבתי ופתחתי חברת קייטרינג לילדים, וממנה שכחתי. היא חזרה להיות דמות רפאים, קיימת-לא קיימת, מעין שכנה בלתי נראית שחולקת איתי את אותה אדמה אך לעולם לא באותה עת. כשהוא היה איתי הוא מעולם לא היה איתה.
צעדתי לעבר הקופות ובדרכי ליציאה, ללא מצרכים. לא זכרתי למה הגעתי, לא זכרתי למה בחרתי בסופר הזה דוקא היום, הרי זה אינו הסופר הקבוע שלי, ובכל זאת , היום, רגליי הובילו אותי אליו, דוקא כדי שאפגוש בה. אם העולם ניסה לאותת לי, סירבתי לקרוא את איתותיו. איני מנהלת איתך מערכת יחסים, קול פנימי קרא מתוכי לעולם. אתה לא חייב לי כלום, ואני איני חייבת לך. הרי אתה הכזבת אותי ואני הכזבתי אותך, מעולם לא סיכמנו דבר, מעולם לא כרתתי איתך ברית של אמון או אופטימיות או מוסר. נמנענו מלבוא בטענות זה לזה, נמנענו מלדרוש. אז באיזו זכות אתה שולח לי עכשיו סימנים? איני מכירה באחריות שלך עליי, או בכל מיני מושגים נלוזים שדאגת לרקום, כמו "גורל", או "ידוע מראש". אני בזה להם. אז מדוע שאקרא עכשיו את סימניך?
שעתיים אחר כך הסתובבנו בטויז-אר-אס וחיפשנו מתנה ליונילה. הוא אמר שהוא מחפש משהו מקורי, משהו עם נוכחות, משהו שהילד יזכור עוד עשרים שנה, כי גיל עשר זה גיל מיוחד, גיל שבו הילד הופך לגבר ואני אמרתי לו, זה לא בר-מצווה, זה סתם עוד גיל, והוא הדף אותי קלות כי בדיוק מאחוריי הבחין במתנה המושלמת. פאזל עם אלפיים חתיכות. עיקמתי את אפי. לא היה לו מושג בילדים. הוא התגאה שהוא אבא כל כך נגיש ודואג ופתוח וליברלי ולא רציתי לנפץ לו את האשלייה שאולי יונילה בן העשר יעדיף פלייסטיישן על פאזל של מלחמת הכוכבים, והוא כבר מיהר לקופה עם המתנה המושלמת שלו וסימן לי להגיע מהר. בדרך אספתי אלבום מדבקות של ה-WWF כדי שגם לי תהיה יד במתנה, ואחרי ששילמנו ויצאנו מהחנות הוא נשק לי ואמר לי, "את תהיי אמא נהדרת." הייתי מאושרת.

ליויתי אותו לאלנבי פינת הס וכמו תמיד, הוא פנה ימינה לתוך הרחוב השקט, לתוך חייו השקטים, ואני נותרתי נטועה במקומי, על המדרכה. מפה הוא ילך בצעדים קלילים לעבר ביתו, כמי שאין לו ולו אף דאגה אחת על הראש. אולי בדרך אפילו יעצור ויקנה לה פרחים. "הקדמתי," הוא יכנס בקול תרועה הביתה, והיא תרוץ לעברו בשמלה הפרחונית המתנופפת שלה ותתן לו לטעום מהרוטב החדש שהכינה.
הם יקלחו את יונילה ביחד, ואז גם יקריאו לו סיפור ביחד, הוא יעשה את הקול של "הבנים", היא את של "הבנות", ויונילה יצחק ויהמהם ויגרגר בהנאה. זה יהיה אחד הרגעים היפים של חייו.
אחר-כך הם ישכבו לישון, היא תקרא ספר, והוא יביט באיזו נקודה דמיונית בחלל. היא תגע בברכו ותשאל אם הכל בסדר, הוא יאמר, "בטח שכן," ואז יחזור בו, "האמת שלא, האמת שאני צריך לדבר איתך."
עיניה יפתחו בשאלה, היא תניח את הספר ברישול בצד המיטה, ותסתובב אליו בגופה.
"מה, תספר לי," היא תאמר, ובחדר השני יונילה ישתעל אך שניהם יעמידו פנים שאינם שומעים.
זהו רגע חשוב מדי, חיכינו לו זמן רב מדי, הם יחשבו, כל אחד בדרכו שלו, והדממה תופר על ידי הקלחת של מחשבותיהם, מעין זמזום טורדני של מחשבות שמתנגשות זו בזו בלי שליטה.
היא תחשוב כמה היתה רוצה ילד שני, בת או בן, רק שיסכים כבר כי היא עייפה מלהילחם בסירובים הבלתי אפשריים שלו, ובעיקשות הזו, להשאר משפחה קטנה ואינטימית כי ככה הוא חושב שטוב יותר, בריא יותר, ככה אין מקום לטעויות. היא תחשוב שאולי הילד השני יצליח לתפוס את מקומה של הבחורה המפוקפקת ההיא, הבייביסיטר, שהוא נפגש איתה כבר שנתיים, ושאלוהים יהרוג אותה אם היא מבינה מה הוא מוצא בה ואיזה חלל היא בדיוק אמורה למלא אצלו, הרי אינה כזו יפה או שנונה, והיא עובדת בעבודה כל כך זניחה, ואין לה איזה כשרון ייחודי, איזה יכולת מופלאה לכתוב או לשיר או לשחק. סתם אחת. ועוד היא תחשוב, שהיא אוהבת אותו, באמת אוהבת אותו, והמטפלת שלה יעצה לה ממכבר לא לעשות שינויים קטטוניים בחיים שאינה מוכנה להם, "את צריכה להשאר בתוך הכאב," היא אמרה, "ללמוד לשחות בתוכו, לא לברוח ממנו." והיא פירשה את זה שלהשאר בתוך הכאב משמעו להשאר איתו ולגרום לו לוותר על ההיא, האחרת ההיא, שעדיין לא הצליחה לעמוד על טיבה, אך ברור לה שבקרב בין שתיהן, היא תביס אותה ובנקל.
היא תחשוב שגם אביה בגד באימה אך הבגידה, פנים רבות לה, כך אמר אביה לאימה לאחר שעזב אותה ואז חזר, "לפעמים היא חול טובעני, לפעמים היא יד מלטפת." היא תחשוב שימיה עוד רבים ויש עוד מי שיאהב אותה אך אין לדעת אם היא תאהב ואיך תאהב, ואולי כבר מילאה את מכסת האהבה שלה, ובכלל, כבר אינה מאמינה באהבה, במין רגש חזק וסוחף של שותפות גורל, כי הרי הוא רק עוד מקסם שווא, גובר ודועך, מוצת ונמוג. היא תחשוב שלו הייתה יכולה, היתה שבה אחורה בשנים ומחפשת גבר אחר, לא גבר יפה במיוחד, או אמיד במיוחד, לא אינטלקטואל גדול, או בעל חוש הומור יוצא דופן, אפילו לא מאוד מעניין או מגניב, בסטנדרטים של תקופתה. רק גבר שלא יבגוד בה.
והוא יחשוב שהנה הוא כבר בן ארבעים והוא אינו זוכר מה רצה לעשות, לפני ארבע שנים זכר, לפני שנתיים זכר, ופתאום פרח הדבר מליבו והוא מתהלך בעולמו ותר אחר הדבר הזה, שאין לו שם או צורה, מחכה שיזעק לו בקול רועם, "זה אני, קח אותי, זה אני."
והוא יחשוב שהדרך צלחה לו, על כל מהמורותיה, כי הצליח לקשור בו ילד ושתי נשים, והאחת בגילו והאחת צעירה יותר, ואין הן יודעות האחת על השנייה, מעולם לא ראו זו את זו, ואין הן יודעות מה מתחולל בליבו, והן עדיין נותנות לו את גופן ואת נפשן וגם הוא כרוך אחריהן. ואם לא זוהי הצלחה, אז מהי, הוא אינו יכול להעלות בליבו מנוחה גדולה מזו, שבה ידו בכל ויד כל בו ועולמו מלא והומה ואינו מתעסק בזוטות כמו שקר או אמת, עולמו גבוה מזה.
ואז יפצה פיו ויאמר, "יש מישהי אחרת, זה נמשך כבר כמה זמן, אני עוזב את הבית." ויקום ממרבצו ויארוז את חפציו וישק על לחיה ויצא מהבית ויהפוך לצללית חשוכה שתפסע ברחוב השומם בשעת לילה מאוחרת.
ואולי יאמר – "בואי נלך לטיפול זוגי." ויאחוז בידה והיא תתקשח ואז תתרכך.
ואולי יאמר – "בואי נעשה עוד ילד," וינשק אותה ויגע בה והיא תתפתל תחת מגע ידיו וקולותיהם יעירו את יונילה ואושרם יזעזע את שלי.
והלילה ירד, נצנוצים אחרונים של בתי מגורים וחנויות יאירו בחשיכה, וכמו תמיד אני אדליק סיגריה לפני שאפנה לשוב הביתה ואומר לעצמי, "זו הסיגריה האחרונה, ואם לא יבוא עד שתיגמר – אני אלך," ואעשן אותה לאט ואביט לעבר רחוב הס הדומם ואמתין לו, כמו תמיד, לדעת אם אמר.