היום שבו אהוד ונאוה נפרדו

חלק מהאוטיזם החברתי שלי כולל חוסר עניין מוחלט במה שקורה מעבר לגבולות עולמי הצר. פיגועים? בעסה. הופלו התאומים? חבל. הודנא? יופי. בזה בערך מסתכמת רמת העדכון שלי בענייני דיומא. למשל, בשבוע שעבר חברה שגרה בפריז היא זו שסיפרה לי שנפל קסאם באשקלון, מזל שיש מישהו שקורא עיתונים. אבל כשזה מגיע לרכילות, שם אני מקור בלתי אכזב של מידע מעודכן. מאוד אני אוהבת מדורי רכילות (יוחזר גיל ריבה לאלתר) ולמרות זאת, במשך כמה שעות ארוכות לא הייתי מודעת לפרידתם של נאווה ואהוד. בעצם, קיבלתי את הידיעה המרה כשאמא שלי שעטה למשרד, ונבחה, "תדליקי את האינטרנט! אני רוצה לקרוא על הפרידה של אהוד ברק ונאווה" (תדמיינו את זה במבטא ארגנטינאי כבד, כמובן). בעד זה שאצלנו בבית מאוד מכבדים את ההורים, התחברתי לרשת ובשעה שלאחר מכן שוטטנו בין אתרים, מנסות לדוג מידע כמה שיותר עסיסי על הפרידה. לא היה שום דבר מסעיר מלבד ציון העובדה שהם נשואים כבר 34 שנים, מה שגרם לאישה היקרה למלמל בפחד: "אבא שלך ואני נשואים רק 33 שנים", ונזכרתי איך א. סיפר לי כמה אמא שלו חרדה בתקופה בה כל החברים שלהם החליפו את הנשים במודל חדש יותר.
בעיתוני סוף השבוע כבר היה שיטפון של מידע, החל מדיונים של מי תומך במי (הידעתם? אחיה של נאווה הוא העו"ד של אהוד, אללי) וכלה בספקולציות בנוגע לבית בכפר שמריהו, שבנייתו אמורה לעלות כשני מיליון דולר, ומה יעשו בו עכשיו? (ועוד תהייה יש לי, קראתי שאהוד גובה כ-100 אלף דולר להרצאה, מי למען השם מוכן לשלם סכומים כאלה לראש ממשלה כושל לשעבר?).
למרבה הצער העיתונים לא חשפו פרטים באמת מלוכלכים, אפילו קריאה תוך התמקדות בסאב-טקסט לא הניבה תובנות משמעותיות. אלי טוען שמהסאב-טקסט נדמה לו שדווקא היא בגדה בו, אבל זו הפרשנות האישית שלו, מי יודע? תמיד חשבתי שלעיתונות הצהובה בארץ יש הרבה לאן לשאוף אליו.

איך נפלו גיבורים

אחת התפיסות שלי בנוגע לאהבה, לזוגיות, היא שאחרי שכל הסערות נגמרות, התשוקה דעכה, הילדים עזבו, מה שנשאר הוא שני אנשים שהם בעצם אחד. אז את משתגעת כשהוא שותה קפה ברעש, ובא לך להרוג אותה כשהיא מגיעה בלילה למיטה מרוחה בקרם פנים שמנוני, אבל עדיין, אי אפשר לתאר חיים בלי הדברים האלה.
לשמחתי, או לצערי, גדלתי מוקפת בזוגות יציבים. סבא וסבתא שלי רבים בצעקות כבר שישים שנים, אבא ואמא שלי עובדים ביחד וכל החברים של ההורים שלי עדיין נשואים לאשתם הראשונה, ונראים מרוצים למדי מהעניין. כנראה כאן זה המקום להגיד, "טוב, הם שייכים לדור אחר", אבל לא, הם בדיוק מהדור של אהוד ונאווה.
אולי, אולי, הכל נובע מזה שאהוד ונאווה לא באמת היו נשואים? הם היו זוג ישראלי קלאסי, איש קבע ומורה, כמה הם כבר התראו? יצא להם להכיר בכלל? את יכולה להכיר את בנזוגך כשכל חייו הוא עסק בתפקידים כל כך תובעניים? ואיזו מין אישיות צריך כדי להיות מוכנה לחיות בעצם לבד, למרות שבאופן רשמי יש מישהו, רק לכי תתפסי אותו עכשיו כשהוא בבור בקריה כדי לספר לו שהילדה נפלה ושברה שן. אולי זה עניין של גיל? ההבנה שהחיים נגמרים ומה שיש הוא מה שיהיה, ובגלל זה צריך להספיק מהר? אולי כשהוא התחיל להיות יותר בבית הגיעה ההבנה שלא באמת רוצים להיות שם?
הזוגיות שלהם ושברה מעידה על משהו, הם מקרה פרטי? יש מקרים פרטיים? ואם זוג שחי ביחד 34 שנים יכול להיפרד, מה זה אומר עלי, שעוד לא סגרתי אפילו 34 שנים בגלגול הזה? והם? הם בכלל עוד גדלו בתקופה שלא התגרשו בה כל כך הרבה. יש להם שלוש בנות, בית של שני מיליון דולר והמון עבר משותף, אי אפשר לבקש קצת יציבות בעולם הזה? הרי תמיד הם היו דוגמה כזו לזוג מוצלח, נראו חמודים ביחד, נוגעים אחד בשני. אני אוהבת לראות זוגות ותיקים שעוד נוגעים, זה נותן לי תקווה. פתאום, שוב אני מקבלת הוכחה לזה שאי אפשר אף פעם לדעת מה קורה אצל אנשים באמת. טוב, בעצם, איך אני רוצה לדעת מה קורה אצל אנשים אחרים, כשמה שקורה ממש בתוכי לא תמיד ברור לי?

הלכה התקווה

למרות הכל, אנשים ממשיכים להתחתן באותו מרץ, ואני יודעת שסטטיסטית כל חתונה שלישית שאני הולכת אליה תסתיים בפרידה, וששני השלישים שנשארים ביחד לא בהכרח עושים את זה בגלל אהבה, חברות או כבוד. אנשים נשארים ביחד גם בגלל סיבות הרבה פחות נעלות.
ועדיין, אנחנו ממשיכים לחיות ולקוות, למצוא את האיש או האישה שהנוכחות שלהם בחיים שלנו תגרום להם להיות מלאים יותר. אנחנו יוצאים לבליינדייטס, משוחחים, מפלרטטים כדי למצוא מישהו שנרצה לקום לידו בבוקר ושלא נורא יפריע לנו אם יפזר גרביים מלוכלכים בסלון. וזוגות כמו נאווה ואהוד? הם לוח המודעות של התקווה הזו. הנה, תראו, להם זה מצליח, יש סיכוי, ואם להם זה לא מצליח, איפה זה משאיר אותי?