ואז הם פגשו אותו.
הוא התקרב אליהם. "ילדים, אולי אתם יודעים איפה יש חנות מכלת?" הוא אחז בקבוק חלב ריק. שש לא היתה בטוחה ולכן אחיה הקטן הקדים לענות. "שם," הוא הצביע על מעבר לשביל. אבל האיש כבר אחז בידה של שש, בחזקה ומיהר, כשהוא מושך אותה אחריו. סמוך לקצה השביל ניצבו מספר בתים נטושים. איש-הזאב גרר את טרפו לכוון אחד הבתים הנטושים מעבר השביל. "לא, לא לשם," צעק חמש תוך שהוא רץ אחריהם. "שקט ילד," פקד האיש. שש בעצם כבר לא היתה שם. בידו של הזאב נותרה בובת סמרטוטים. הוא הסיר את הקרש שחסם את הדלת, בעט בדלת והיא נפתחה. הוא זרק את בובת הסמרטוטים פנימה ונכנס אחריה. "חכה בחוץ, ציווה על האח וטרק את הדלת.
החדר היה חשוך וריח כבד של אבק עמד באויר. "קומי!" פקד. היא נאבקה עם החולשה והסחרחורת. כשנעמדה על רגליה ציוה: "עמדי עם הפנים אל הקיר." היא צייתה. "הישארי כך. בשום אופן אל תסירי את הפנים מהקיר. אם תזוזי תמותי. את מבינה מה אני אומר?" הוא צעק. היא הנהנה בראשה. "טוב. עכשיו הקשיבי ועשי בדיוק מה שאני אומר. אם לא תצייתי לא תצאי מפה בחיים." הוא נשמע קצר רוח. שש בהתה, ללא מבט, אל מול הקיר. "הבנת אותי?" היא הנהנה שוב.
הוא הלך אל הפינה הנגדית. היא לא יכלה לראות אותו. היה רגע ארוך של שקט. היא הבחינה ברעידות של גופה. היא התקשתה לעמוד זקוף, או לעמוד בכלל. אבל היא לא רצתה למות.
"הרימי את החצאית!".
ההפתעה והפחד ניתקו את הקשר בין הידיים לראש. "אין זמן, מהר, הרימי את החצאית מיד." … היא נסתה, אבל הידיים רעדו. "מיד!" שאג הזאב. היא הרימה את החצאית. שוב הסתרר שקט קפוא.
"עכשיו הורידי את התחתונים." "לא… היא לא רוצה" אבל לא היתה לה ברירה. וכמו רובוט, היא הסירה את התחתונים, וכשהוא פקד עליה לגשת אליו, פסעה לקראתו בובת סמרטוטים, ללא עיניים ואזניים.
את ההיטרפות עצמה לא היה מי שיזכור. אבל שאריתה המטונפת של שש הצליחה לזעוק: "אני אצעק לאמא והיא תבוא. אאאממממאאאאאא….." הוא פתח את הדלת והדף אותה החוצה. "את תמותי, את יודעת? תמותי"- כמו מנטרה היפנוטית הדהדו המלים וחזרו לאורך הדרך, בזמן שהיא רצה אל הגן, מתייפחת.
בגן, איש לא הבחין בשייריה המטונפים של שש, שהגיעה באיחור. הגננת היתה עסוקה, בחצר, באילוף הילדים הרעים. שש התגנבה לבית השימוש, גררה את השרפרף לכיור, הרימה את החולצה והחצאית ושטפה את עצמה עם הרבה מים. היא הביטה במראה, בפנים חסרות הבעה. ואז היא ראתה אותו שוב, מאחוריה. "הההה"- הוא צחק ברשעות -"את תמותי, את יודעת? תמותי." היא נותרה קפואה מול הראי עד שהחזיון נמוג לחלוטין.
הגננת כינסה את הילדים לריכוז. שש התגנבה מבית השימוש לארגז החול והתיישבה שם. היא נותרה לשבת שם גם אחרי שהסתיים הגן, עד שכמעט כל הילדים עזבו. ואז הגיעה לגן אחותו הגדולה של ברוך. הם היו שכנים של שש והיא נהגה להצטרף אליהם בדרכם הביתה. היא עשתה זאת גם הפעם. אלא שהפעם היא לא היתה שש, היא היתה בובת סמרטוטים מטומטמת, חסרת עיניים ואזניים. וכשהיא פצתה פה, אם בכלל, היא אמרה דברים מוזרים.
הם הגיעו לבית של שש. שלא כתמיד ברוך ואחותו ליוו אותה עד הדלת. כשאמא פתחה את הדלת אחותו של ברוך לחשה משהו באזניה. שש נכנסה הביתה והתיישבה במטבח. "לא ייתכן!"- היא שמעה את אמא אומרת . ברוך ואחותו עזבו ואמא נכנסה הביתה. "אוי, לנערה הזו דמיון מפותח… " נאנחה אמא והביטה בשש. "איך היה בגן?" "בסדר," ענתה הבובה. "או, לא הבחנתי בשעה. חזרת כלכך מאוחר היום. כבר זמן להביא את חמש מהגן שלו. אני הולכת לשם. בסדר?" שש קפאה. זו הפעם הראשונה שהיא נזכרה באחיה. לאן הוא נעלם? אבל הראש היה כבד מדי מכדי להמשיך להתעסק בשאלה.
היא התעוררה מטריקת הדלת. אמא חזרה עם חמש. שש הבחינה בחוסר השקט שלה. "שש – מה קרה היום? הגננת אמרה שחמש הגיע לגן בעצמו". שש לא ענתה. "זה בגלל האיש," אמר חמש. -"איזה איש?" -"האיש שלקח את שש לצריף," ענה חמש.
בלילה באה שוטרת. אמא נכנסה לחדר ובקשה מהילדים לצאת מהמיטה. איזו שמחה. אמא הציגה את השוטרת ואמרה שהיא תשאל שאלות. הם התיישבו מסביב לשולחן. שש אהבה חידות. אבל לא כאלה. לכן היא לא ענתה על אף שאלה. חמש ענה על כולן. השוטרת החליטה לרכך את הגישה והוציאה עפרונות צבעוניים מהתיק. שש חשה הקלה. היא אהבה לצייר, היה לה כישרון והיא אהבה להרשים. אבל אז השוטרת אמרה "את זוכרת איך האיש נראה? את מוכנה לנסות לצייר אותו?" הרצון להרשים גבר בסופו של דבר והיא ציירה איש. השוטרת בחנה את היצירה דקה ארוכה, "היו לו עיניים מלוכסנות כמו בציור, שש?" האכזבה והעלבון גרמו לשש לפרוץ בבכי. "אני מאד מצטערת, שש," התנצלה השוטרת וקמה. "אני חושבת שמספיק להיום," אמרה לאמא. "להתראות ילדים," קראה בדרכה החוצה, אבל היא מעולם לא התראתה יותר. אמא לוותה את השוטרת החוצה. השוטרת טפחה על השכם של אמא שנגבה דמעה. "אל תרגישי אשמה," אמרה לה השוטרת. "את יודעת, הרבה ילדות בגיל הזה בעצם נהנות במקרה כזה."
מאז ביקור השוטרת לא שוחחה יותר שש עם איש על הזאב. היא הפכה לילדה-לנערה-לאישה הכי לא משוחחת-על-זאבים. הכי לא משוחחת עם זאבים. הכי לא משוחחת. שששששששששששש.
העולם הקטן ממשיך כמנהגו, שנים רבות. כל בוקר מובילה אותה דרך אל הגן ואחר כך אל בית הספר. אותה השמש אותו אויר טרי של בקר-בקר, אותם עוברי אורח אותו השביל שמוביל, בין השאר, לבית של סבא וסבתא, בין העצים העתיקים. החיים ממשיכים לזרום במסלולם הידוע. הזמן הופך ילדות לנשים ולכיפות אדומות וילדים לגברים ולזאבים.
|סיפור אמיתי. |
אני מזדעזעת כל פעם מחדש לשמוע על דברים כאלה.
יותר מעצם המחשבה על כך שמישהו מסוגל לחשוב שהוא רשאי לעשות את המעשה מאשר המעשה עצמו…
והכניעות…
הבלוג שלי – http://blog.tapuz.co.il/articles
אני מזדעזעת כל פעם מחדש לשמוע על זה.
חוזר האונים, הכניעות, החיים שאחרי שהם בכיכול אותו דבר אבל הם בעצם ממש לא…
סיפור מרגש ונוגע ללב, מתאר את המצב בבהירות רבה…
הבלוג שלי – blog.tapuz.co.il/articles
כל כך כל כך עצוב. לא ברור לי, לא שלחו לך עובדת סוציאלית, או מישהי שתטפל בך? אמא שלך לא ניסתה לדבר איתך, להסביר לך להבין מה בדיוק היה שם?? התעלמו לחלוטין מהמקרה?? לא היתה ברורה לי גם התגובה המוזרה של השוטרת.? "ילדות נהנות"?? ?
הגישה הייתה להדחיק בתקווה שזה ייעלם??
זה בגלל שאז לא הייתה מספיק מודעות לנושא או מה??
המקרה בפני עצמו כל כך עצוב. אבל עוד יותר, עצובה התגובה – על ידי הסובבים – המשפחה, השוטרת, האח??
היום אחריי הרבה זמן, הוא זוכר את זה?
לעולם לא דיברת איתו על זה??
מ-ז-ע-ז-ע.
היה קשה בפעם הראשונה. ומזעזע בשניה. בשלישית בכיתי.
ורציתי לדעת – האם גם בובת הסמרטוטים כבר בכתה?
שמתי לב גם לשם שלך, דינה אחות שמעון ולוי שנאנסה ע"י שכם בן-חמור. ואלמגור – אל פחד.
דינה לא נאנסה על ידי שכם בן חמור. היא קיבלה אמנם מלפנים ולאחר מכן גם מאחור, אבל אונס לא היה שם. יותר מזה, היה שם ספור של אהבה בין שני בגירים שהאחד אף רצה לשאתה לאשה ולמען זה היה מוכן לעשות הרבה. הרבה מאד. הצד השני והמכוער של המטבע הם שני הפנאטים הכזבנים והרצחנים, אנשי החמאס. שמעון ולוי.
שש לעומת זאת טומאה בידי בן עוולה בהיותה ילדה קטנה.
חיבוק גדול לשש.
עצוב. מזעזע. שולחת לך חיבוק גדול, מקווה שמצאת סוג של נחמה עם השנים.
אנשי זאב מסתובבים וחושפים שיניים במקומות לא צפויים, גם אני נתקלתי באחד, גם כן בגיל מוקדם, שבע, זה היה בגינה מול הבית כשהסתובבתי שם לתומי בשעת ערב, למזלי הרב זה לא נגמר באותו אופן (בעצם מטופש לומר שנגמר, נכון? הרי זה נשאר בתוכך מאז) והשוטרת שבאה לשאול אותי שאלות לא היתה כה אטומה וטפשה, מקווה שיחד עם אובדן התום לא אבדה התקווה ושמחת החיים. מקווה שיש מי שיאזין לך , יחבק אותך וינסה להחזיר קצת מהאור שהיה בילדה הקטנה שנקרעה לגזרים אז.
חיבוק גדול.
מעניין באמת איך כל הזאבים ממשיכים לטרפות ילדות בנות שש-שתיים עשרה.
ממכים לרוץ לרשאת העירייה.
והילדות נעלמות ואף אחד לא שם לב.
רק השוטרת יכולה להגיד היא נהנתהנ מזה.
ופשוט לחיות בעושר ועושר עד עצם היום הזה.
ללא שום נקיפות.
ובלי שום מצפון.
ואנחנו להפסיד את כל הטוב
בעולם
ואת אותה האהבה
ופשוט להיות פה בלי להיות פה
והם צוברים אושר על גבי תחתונים של ילדות
חיים שלמים על גבי חיים שלמים
נו ומה הלאה
פשוט מה
כן ועוד דבר אני שחמה שקמת לתחייה
מקווה שגם אני אקום.
באהבה.
ואני מעודדת אותך להאבק בבדידות ובשיירי הזכרונות. הדרך ארוכה היא ורבה אבל יש בשביל מה ובשביל מי לעשות אותה. ויש מספיק אנשים (נשים וגברים) טובים באמצע הדרך ששמחים לעזור.
בהצלחה
חיבוק מעודד
תודה