האם אמא שמוסרת את ילדה איבדה את זכותה להקרא אמא? ואם התחרטה? ובכלל, מה הופך אם לאם לא ראויה? טלי חרותי-סובר לוקחת צד במשפט שלמה המודרני

הילד של השכן נחמד יותר

מאז ה"מלחמה ההיא" מסתובב במשפחתנו סיפור אמיתי ומוסר השכל לחיים בסופו: כשפרצה מלחמת העולם השנייה חיו סבא וסבתא שלי, וביתם הפיצפונת בעיירה קטנה בפולין. תוך זמן קצר התגייס סבי לצבא וסבתי, שהבינה שדברים טובים לא יקרו פה, החליטה להימלט מהמקום. ברוב תושייה ארגנה לעצמה ניירות אריים, צררה את ביתה הקטנה ושמה פעמיה, ברגל וברכבות, לגרמניה.
שנים חיו שם השתיים בפחד גדול פן תתגלה זהותן, פן יבינו הנאצים כי אין מדובר בנוצריה-פולנייה המלווה בילדה בלונדינית ועצמות לחיים גבוהות, אלא באמא יהודייה הנחושה בדעתה להציל את ביתה ואת חייה.
במבט לאחור ברור לי כי קל יותר היה לה למסור את התינוקת למשפחה שתאמץ, או למנזר, במקום לסמוך על ילדה בת שלוש-ארבע-חמש שתדע לשמור על הזהות הבדויה ולא תתפלק לה בטעות מילה ביידיש במקום בגרמנית.
ברור כי חייה, שהיו מסובכים ממילא, היו קלים יותר. אלא שהיא לא ויתרה. מתוך האינסטינקט האימהי הבסיסי, אינסטינקט הלביאה, היא דאגה לשמור על ביתה באש ובמים, צמודה אליה בכל תנאי.

אולי כיוון שהתחנכתי לאורו של הסיפור הזה, קשה לי להבין כיצד מוותרת אם על ילדה, כיצד יכולה זו שנשאה ברחמה תינוק שם גדל והתפתח, שחשה את התזוזות ואת ההורמונים הרצים בדם, שילדה בכאב וצער, להתנתק מפרי בטנה.
מאיפה הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור? ומהיכן מגיעה פתאום החרטה?
לפעמים נדמה שהחיים המודרניים, השכלתניים, הרחיקו אותנו מהלב והבטן, מכל אותן תחושות טבעיות לגמרי על פיהן פעלנו עד לא מזמן. בעבר, (וגם היום במה שאנחנו נוהגים לקרוא בבוז "העולם השלישי"), יולדות אמהות בכל מקום כמעט ואחר כך צוררות את ילדן קרוב לחזה.
האם שמעתן על דכאון לידה ארוך בגואטמלה? על התנכרות לילד בנפאל? סביר להניח שגם שם לא חפה החברה לגמרי מתופעות מן הסוג הזה אלא ששם, כמו בשבטים של פעם, הילד מוגן. כל המשפחה סביב כדי לסייע, לשמור עליו קרוב לאמא עד שתשוב לאיתנה.
בחברה שלנו רבות היולדות המרשות לעצמן שלא לטפל בבלבול העוטף כל אם חדשה, בחוסר האונים, בבהלה. לעיתים גורמים כל אלה (בעזרת גורמים נוספים) לדיכאון- לידה ממש.
במשפחה מתוקנת יבואו כל הגורמים לעזרה. גם אם האמא, מסיבותיה שלה, אינה מתפקדת לא יעלה על הדעת להוציא את הילד מן הסביבה. הוא יגודל על ידי אחים ואחיות או סבים וסבתות, עד שהיולדת תתאושש ותקום ממיטת חוליה.
רק במקומות בהם אין סביבה תומכת, תתנכר האם המדוכאת, נטולת האינסטינקט האמהי, שחושבת רק על חייה, ותמסור את ילדה.
לטעמי, באותו רגע איבדה את זכותה להקרא אמא. אישה שאינה מסוגלת לעמוד במטלה הטבעית ביותר בעולם ואין סביבה איש שיעזור לה, היא אם לא ראויה. ובתור שכזו, גם אם השתנו התנאים, גם אם התחרטה, אין בכך דבר כדי לשנות את שאירע כבר.

פרטי משפט שלמה המודרני (כמו שאוהבת לקרוא לזה התקשורת) המתרחש כרגע בין כותלי בית המשפט, לא ברורים לאיש מאתנו לגמרי. בידי הציבור הרחב רק פרטים חלקיים, וגם הם משתנים ממקור למקור, משעה לשעה – האם התחרטה היולדת חודשיים וחצי אחרי שויתרה, או שמא חמישה חודשים? האם מתבקש בית המשפט לתת את המישמורת לאם הביולוגית, או דווקא לאב? לא יודעת מה יחליטו השופטים. אין לי אלא לקוות שלא יתמכו בקלות הבלתי נסבלת של הוויתור. ילד הוא לא עוד ספר בספרייה.

טלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

תגובות

  1. הצד השני למתרס

    אני מעריכה יותר את אלו שמכירות בכך שלא יוכלו לאפשר לילד תנאי מחייה נאותים-למשל בגלל שהן בנות תיכון,צעירות ולא נשואות ומוסרות אותו לאימוץ,מאשר אלו שמחליטות לא למסור,וזה למרות ספק גדול שיוכלו להעניק לו מה שמגיע לכל ילד.
    לא התנסיתי אישית-אבל אני מאמינה שלמסור תינוק זה דבר לא קל.מי שעושה זאת,בדכ' זה לא מתוך אנוכיות,אלא להיפך-למרות הרצון החזק להשאיר אותו אצלה,מבינה שלטובתו,עדיף למסור.
    לגביי המקרה-הטראגי-שנדון עכשיו בביהמ',אין לי דיעה ממש ברורה.

    • ענת יורובסקי

      לפי דעתי את צודקת.
      נערה בתיכון לא יכולה לגדל תינוקת,
      אבל מצד שני נערה בתיכון בכלל לא צריכה להגיע למצב שבו היא צריכה למסור את תינוקה.

      היא צריכה להיות יותר זעירה ולהשתמש באמצעי מניעה.

  2. במילותיה של קלינטון.
    קהילה שלמה, תומכת, יועצת, עוזרת. בתרגום המערבי, זו יכולה להיות חברה עם העצות הנכונות, שכנה שבאה לבשל, אח צעיר שמבלה את החופש עם האחיין שלו.
    אני לא סבורה שמי שאין לה את התמיכה הזו לא יכולה להיות אם (אני בטוחה שאפשר גם ללא) אבל מניחה כי צירוף חוסר אונים אישי והעדר קהילה תומכת הוא מבשר רעות באשר ליכולת הורה לגדל היטב את ילדו.
    ובאשר לתינוק בכותרות – איני יכולה להבין איך יכול מישהו לחשוב שלקרוע ילד ממי שבעיניו הם הוריו יכול להיות טוב עבורו. ועם כל כאבה של מי שילדה אותו – אין משיא אותה ליבה לגרום לו כל כך הרבה כאב?

  3. צב מעבדה

    טלי,
    את כותבת "רק במקומות בהם אין סביבה תומכת, תתנכר האם המדוכאת, נטולת האינסטיקט האמהי, שחושבת רק על חייה ותמסור את ילדה".
    במילים אחרות: הסביבה אשמה שהאמא הגיעה למצב שהיא ויתרה על הילד ולכן צריך להעניש את האמא. זה הפתרון הקל ביותר, להעניש את האמא במקום לטפל בגורמים לסיטואציה הקשה. כל כך מתאים לישראלי שרוצה לפתור הכל בדרך הקלה ו(שלום) עכשיו!

    אולי במקום זה אפשר לקחת את המשפחה ולדאוג לה לסביבה יותר טובה? מקום עבודה מסודר לשני ההורים? אולי לעזור להם להשלים השכלה? אולי תמיכה, הכוונה, הדרכה? אולי עוד הרבה דברים שבסופו של דבר ישמרו את הילד אצל הוריו ועדיין יתנו לו סיכוי טוב לחיים?

    החוק מכיר בכך שאמא ברגע של דכאון אחרי לידה עלולה לוותר על ילדה ולכן הותיר שישה חודשים בהם היא יכולה להתחרט על כך. מה גורם לך להחליט שמתן אופציה להתחרט הוא 'קלות בלתי נסבלת'? [1] למה את חושבת שמתן אופציה להתחרט הוא דבר שגוי? איך את מציעה לקחת בחשבון גורמים זמניים כגון דכאון אחרי לידה?

    מהסיקור העיתונאי נראה שהילד יגדל בתנאים יותר טובים אצל ההורים המאמצים, אבל התחושה הלא מקצועית שלי אומרת שאם השופטים יתיחסו גם לזכות להורות אז המשקל נוטה בברור לטובת ההורים הביולוגים.

    • בננהשייק

      אני מסכימה שהכותבת מצד אחד תולה את האשם בהעדר תמיכה מהסביבה ומצד שני שוללת את זכותה של אם אשר ללא תמיכה ועזרה פשוט מתמוטטת.
      אני מאמינה שגם אקט המסירה לאימוץ היה בו לא מעט רצון לחיים טובים עבור התינוק שלה ושבמצבה הכל נראה לה פטאלי וחסר זיכוי – דכאון אחרי לידה בצורתו הקשה ביותר.
      אך למרות זאת – אני לא מסכימה ששישה חודשים הם זמן סביר להתחרטות – שישה חודשים!!! אתה יודע מה מערך הרגשות וההתקשרות של תינוק בן חצי שנה?? בגיל כזה – ואפילו פחות, כשרק עזבתי את החדר והשארתי אותה עם זרים התינוקת שלי פרצה בצרחות ולא נרגעה על שהחזקתי אותה שוב על הידיים. אז איך אפשר לעשות את זה לפעוט בן שנה וחודשיים שכבר הולך ומתחיל לדבר?? למרות שלבי עם הביולוגית ואני יודעת מהו כאבה של אם – אני חושבת שמוטב להשאיר את התינוק עם זוג הורים יציבים ולא לעקור אותו מהם ולהשליך אותו אל עבר מציאות לא יציבה שבה הזוגיות של ההורים תלוייה ונשענת על המאבק המשותף שלהם. אמנם איני יודעת את העבודות לאשורן – אבל העובדה שהאם החליט החלטה כזו קשה ולא סיפרה לאב על ההריון מראה שידעה שלא תמצא תמיכה והבנה אצלו – האם אדם כזה יכול להיות אחראי על גורלו של תינוק בטראומה??

    • צפונית

      הכל נכון בתיאוריה, אבל בשלב הזה – זה מאוחר מידי.
      אין בכלל מה לשפוט את האם כרגע, אלא לראות רק את טובת הילד.
      הילד כבר בן שנה, קשור להוריו המאמצים, רואה בהם משפחה….איך אפשר להעלות על הדעת לקרוע אותו מהמסגרת הזו ולהעביר אותו עכשיו לאנשים זרים עם אותו מאגר גנים?!

  4. בייבי ביורן

    רק התניוק רלוונטי. לעניות דעתי, לקרוע תינוק מהורים וסביבה שהוא מכיר היא טראומטית בצורה שמאפילה על כל עוול שאולי נגרם לאם ולאב הביולוגים. הייתי מצפה שבתור הורים שפתאום גילו את הורותם המופלאה יבניו זאת ולא יגרמו עוול לילד.

    • צב מעבדה

      אם רק טובת הילד עומדת אל מול עיננו למה לא להוציא את כל הילדים שנולדים במשפחות שלפי דעתנו לא מטפלות בילד בצורה אידאלית ולמסור אותם לאימוץ? אם נקח את הילד ישר מבית החולים הוא בכלל לא ירגיש שההורים המאמצים הם לא הוריו הביולוגים.

      לדעתי, הזכות להורות היא זכות מאוד בסיסית וצריכים להתקיים תנאים מאוד מיוחדים כדי לפסול אדם מלהיות הורה באופן טבעי. מהמעט שקראתי על הנושא לא נראה לי שהתקיימו כאן כאלו תנאים.

      • א. דיברת בתגובתך לגבי הסביבה: מדוע לא להקנות להם השכלה ולמצוא להם עבודה.

        אולי במקום זאת, ניתן להם שיעור על אמצעי מניעה? איך למשל "חובשים" קונדום? גלולות? הרי זהו אחד הנושאים שקשורים באחריות שלשמה. אם בני זוג אחראים אינם יודעים אפילו להגן על עצמם מפני הריונות, קל וחומר כאשר מדובר בבני זוג שאף נפרדו, משמע: אין מדובר במערכת יחסים רצינית ומחייבת, אזי, איך בדיוק הם יגלו אחריות על ילד?

        ב. מבחינת משוואת הזמן – 9 חודשים לגדל ילד בבטן לא מספיק כדי להבין שהיא עומדת למסור אותו?? ?? ?? ??
        9 חודשים לסחוב את הבטן, ללטף את הבטן ברגש אימהי, לדבר אל הילד, ללחוש לו מילות אהבה, לחכות לרגע הראשון לראות את פניו, לשמוע את בכיו, לנשק את הילד הקטן, הילד הזה שהיום היא קוראת לו בכל כך הרבה רגש, איך לעזאזל במשך 9 חודשים, אני לא מדברת על הזמן שלאחר הלידה מתי היא החליטה שהיא עשתה "טעות", 9 חודשים היא ידעה שהיא הולכת למסור את הילד לאימוץ!!!! אישה כזו – אין בה כל רגש אימהי. לא היה ולא יהיה.

        ג. אמינות ה"אם" – ברגע שהיא נפרדה מהחבר, נודע לה שהיא בהריון, 9 חודשים ואף יותר היא הסתירה זאת מבן זוגה לשעבר. אם זה לא מעיד בגין חוסר אמינות, מהימנות, יושר, כבוד ועוד ועוד של אדם – על כך נותר לי רק לומר דרשני. הייתכן ש"אם" תסתיר את דבר היותה בהריון מהאב הביולוגי? האם זכותו אינה לדעת? ולמה רק כאשר ביקש לחזור אליה סיפרה לו את הדבר?

        ד. מגיל 9 חודשים עד שנה + זהו הגיל הרגיש ביותר מבחינה פסיכולוגית של הילד. בשלב זה נקשר הילד לאם וברגע שמנתקים אותו ממנה, כאן חלה חרדת הנטישה. אם כבר מדברים על טובת הילד.

        טובת הילד להיות במקום שבו הוא נאהב מההתחלה ועד הסוף.
        ללא תנאים.
        ואם ביום שלישי לא בא לי – לא נמצא בלקסיקון ההורים המאמצים שאגב הם לעניות דעתי – הם הם ההורים הביולוגים.

        • צב מעבדה

          לפני שאענה לך אדגיש נקודה חשובה: אם הבנתי נכון, אז התינוק נמסר לאימוץ מבלי אישור של האבא שלו. כל בר דעת יסכים שאם האמא לא רוצה לגדל את הילד יש לידע את האב על אבהותו ולשאול אותו אם הוא רוצה לגדל את בנו לפני שמוסרים את הבן לאימוץ. משרד הרווחה עשה טעות נוראית ולא עשה את הצעד הכל כך הגיוני כאן. כלומר, זאת טעות נוראית של שרותי הרווחה הרבה יותר מאשר טעות של האם. לצערי הרב הרבה יותר קל להאשים את ההורים הביולוגים שהם דמויות שקל לא לאהוב אותן ולטפול להן את האשמה מאשר לבקר את מי שעשה את הטעות המרכזית בסיפור.

          ככל שאני חושב על זה יותר ברור לי שהשופטים יפסקו לטובת ההורים הביולוגים, בוודאי לטובת האב.

          עכשיו אני אנסה להציג את עמדתי בנוגע לנקודות שהצגת:
          א. 1. אני מסכים איתך, אפשר להקנות להורים *גם* חינוך מיני (אמצעי מניעה), אבל אני לא חושב שזה צריך לבוא במקום השכלה אחרת או עזרה במציאת מקום עבודה.
          א. 2. האם כל זוג שנפרד ונולד לו ילד חייב למסור אותו לאימוץ?

          ב. לא הבנתי איך את מכמת רגש אימהי. כמה ליטופים בבטן מקנה לך תעודת 'בעלת רגש אימהי'?

          ג. מה את יודעת על המצב שבה נמצאה האם? יכול להיות שההורים שלה לא אוהבים את הבעל ולחצו עליה? יכול להיות שההורים הביולוגים היו מסוכסכים כל כך שהיא לא רצתה או חששה לספר לאב?

          ד. מסכים איתך שהמעבר לא יהיה קל לילד. וזה שהוא ישאר אצל ההורים המאמצים יהיה קל להורים הביולוגים?

          טובת הילד היא אכן להיות נאהב מההתחלה ועד הסוף ללא תנאים. את אומרת שהאם והאב הביולוגים לא יאהבו את הילד, על סמך מה? למה את מניחה שהאב לא יאהב את בנו?

          • א.ממש לא אמרתי שההורים הביולוגים לא אוהבים את הילד. אם הם נלחמים היום אני מניחה שאחת מן הסיבות העיקריות הן אהבתם לילד שלא הכירו ומעניין למה.

            ב. אין לי ספק שיחזירו את הילד להורים הביולוגים ולו בגלל: א. קשר דם ב. טובת הילד ג. האם התחרטה בטרם תמה תקופת האימוץ.

            ג. לעניות דעתי לא ציינתי, כי כל ילד שנולד מכיוון שההורים לא השתמשו באמצעי מניעה ימסר לאימוץ. אלא מאי, ילד שנולד מכיוון שלא השתמשו באמצעי מניעה, לא סיפרו אודות ההריון לאב, ומסרו את הילד לאימוץ – על כל זאת אני אומרת דרשני.

            ד. יש המון סיפורים ומקרים על הריון לא מתוכנן, חבר אינו רצוי, לחץ מההורים וכו' וכו' – זה לא היה כנראה במקרה שלנו. למי שיש את האומץ לקום ולהילחם על הילד היום, וודאי ובוודאי היה את האומץ או אז כאשר גילתה שהיא בהריון והסתירה זאת מהאדם החשוב ואף ביותר – האב. זה האחרון כאשר שמע על האימוץ – רצה את הילד.

            ה. ליטופים הם לא רגש אימהי. רגש אימהי מולד בכל אישה למעט יוצאי דופן. רגש אימהי בא ומתגבש כאשר אישה הינה הרה. או אז פועלים ההורמונים וגם הרגש האימהי והכמיהה והציפייה לילד הם אלו אשר מתבטאים אצל אם. כל עוד אישה סוחבת הריון במשך 9 חודשים ויודעת ומתכוונת למוסרו לאימוץ – אין לי ספק שבאותה "אם" אין כל רגש אימהי.

            הקצנת בתגובתך. ענית לי בתשובות שאני תוהה אם אכן אתה מאמין שכל אדם בר שכל יאמין בהם. הקיצוניות לא מובנת לי אם התכוונת אכן להגזים ולהראות אף את הצד השני של המתרס או אם אכן כך התפרשו דבריי על ידך??

            • צב מעבדה

              היי שלי,
              חלק מהשאלות ששאלתי הן שאלות רטוריות ואכן אפשר לומר על חלקן שהן מביעות עמדה קיצונית, אבל המטרה שלהן הייתה להבליט את הטענות שלי יותר מאשר להביע עמדה נחרצת. מצטער אם הן גרמו למשהו אחר ממה שכיוונתי אליו.

        • כמה קל זה לשבת בבית ולשפוט החלטות של אנשים אחרים … להניח אצבע מאשימה ולהגיד טפו טפו טפו ואם היה קצת יותר שכל ואם ואם ואם

          במציאות מדובר על החלטות קשות מאוד קשות מהסוג שאני לא מאחלת לך שתצטרכי להחליט בחיים והמצב עצמו הוא הרבה יותר מסובך ומורכב ונורא קל לשבת בצד ולהגיד משפטים סתומים שמתחילים בטובת הילד ובדרך כלל מתייחסים רק למצב הכלכלי של המשפחה ששוב איני מזלזלת בחשיבות היציבות הכלכלית אבל אני מאמינה שטובת הילד זה קצת יותר מאשר איזה בגד יהיה לגופו ואיזה סוג של נייק יהיה לו כשיגדל ..

          ולעניין אמינות האם וההורים אני חייבת להסכים עם צב הזכות להורות היא זכות בסיסית ואולי לא כולם יודעים להעריך את המתנה שזכו או לה ואולי לא כולם יודעים להתמודד עם האחריות ואולי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים מסביב שידועים לבן אדם עצמו ורק לו ולפעמים עושים טעויות נוראיות ולומדים להעריך דברים מאוחר .. מאוחר מדי .. עובדה היא שטעויות נעשות ואנחנו בתור חברה צריכים להיות יותר סלחנים פחות מאשימים ויותר אוהדים אולי בתמורה נקבל יחס דומה כשהגלגל יסתובב לכיוון שלנו.

      • הזכות להורות מוגנת במדינה שלנו יתר על המידה.
        אולי בגלל העדר תקציבים.

      • צב יקר,
        להזכירך לא אנחנו הוצאנו את תינוק המריבה מרשות הוריו, כי "לפי דעתנו" הם לא טיפלו בו כראוי. הייתה זו החלטה של האם. זה מה שעושה את ההבדל.

    • ג'סיקה רביט

      הזכות להורות ניתנה לאדם באשר הוא
      לא מובן בעיני ההתלהמות כנגד ההורים הביולוגיים
      כמעט אף אחד לא מעורה בפרטי המקרה הספציפי הזה
      וכל מקרה הוא לגופו, מה שלא כלכך קורה במציאות…לצערי
      אף אחד לא מכיר את האם, לא יודע מה עבר עליה, לא נעים לגלות שאת בהריון ושהאב נעלם
      הבלבול שעובר על בחורה כזאת…אל תשפטו אותה לפני שעמדתם במקומה
      ואני לא חושבת שקיים האדם שמוכן לעמוד מול הילד בעוד כמה שנים…לכשיתבגר…ולומר לו:
      ההורים שלך כן רצו בך ואפילו נלחמו לקבל אותך, אבל…חשבנו שיהיה לך טוב יותר עם המאמצים.

      עד שלא יהיה רשיון להורות….אין לקחת מהורים ביולוגיים ילד אם אין לו סכנה ברורה

      ואין בסיפור הנוכחי שום סכנה ברורה…רק אב שמאוד מעוניין בילדו ואם שהיתה מאוד מבולבלת

  5. אלי קופטר

    אני רק מקווה שבית המשפט קצת פחות פשטני.
    אחרי הכל: ילד זה לא חוט מאריך.

    הלא גם מהקצת שכולנו יודעים ברור שלא מדובר באמא שקמה ממיטת לידתה והחליטה למסור את ילדה לאימוץ.

    שירותי הרווחה היו פעילים מאז היום הראשון ושיחקו תפקיד משמעותי בבקשת ההכרזה על הילד כבר אימוץ. היוזמה והטיפול היו שלהם וכך גם ההליך עצמו.

    לקבוע מסמרות – מהי טובת הילד או מיהי הראויה להיות אם ומי לאו, יכולה להיות מסוכנת כמעט כמו ההכרזות של הדביל הכט, לפיהן יש לו את המפתח להתנהגות נכונה בכביש.

    • ילד הוא גם לא בנק. חשבון עובר ושב!

      ולעניות דעתי: שירותי הרווחה לא עמדו עם אקדח בראשה של ה"אם".
      המשחק האומלל והתירוצים המכפירים המנסים להטיל את האחריות על כתפיהם של אחרים.

      נורא נחמד להפיל את הטעויות שלנו על אחרים, אך הדבר הינו בלתי אפשרי.

      המצב העובדתי הוא כזה, 9 חודשים סחבה ילד בבטן ולאחר מכן מסרה אותו לאימוץ כאשר כל 9 החודשים היא ידעה שזה הצד שהיא עומדת לעשות. וכי מה מנע ממנ ליצור קשר עם האב במהלך ההריון?
      תוך 10 ימים הילד אומץ. כנראה שכן, אחרי שהיא קמה מהמיטה היא אכן מסרה אותו לאימוץ.

      לא ניתן לקבוע דבר במסמרות. דבר אינו בטוח, רק המוות, כולנו עומדים באותו התור – רק לא לדחוף.

      אך כאשר אנו רואים את התנהגות האם מלכתחילה, למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? מי מבטיח לנו כי הם לא ינטשו שוב את הילד. הזוג יונים יריבו ויחליטו ללכת כל אחד לדרכו, מה יהיה על הילד אז?
      חבל יהיה להסתכל במבט לאחור ולמר – יכולנו למנוע זאת.
      ויפים הדברים הם גם בגין הכט. הכט אולי קובע מסמרות – אך אלו הם נתונים בדוקים שלנו מחיי היומיום.לדאבוננו.

      • צב מעבדה

        שלי, מה עם האבא? האם שרותי הרווחה באמת עשו את כל המאמצים כדי לברר אם האב מוכן למסור את ילדו לאימוץ?

        • בננהשייק

          גם אני חושבת שהאשמים האמיתיים בפרשה הם שירותי הרווחה ומוזר שאף אחד לא מתעסק עם שאלת האחריות שלהם לטרגדיה. הרי ידוע שלבעלי מקצוע שכמותם יש את כל האפשרות ללחוץ על אם במצב שביר וטראומתי. אולי היה להם יותר קל לשכנע אותה להסכים לאימוץ במקום לנסות ולעזור לה או לשכנע אותה להכניס את האב לתמונה או לפחות להבהיר לה שעל פי חוק הוא חייב להסכים (ראו מקרה "ילדי תימן האבודים").
          אבל מצד שני – מלאכת האימוץ של ילדים נטושים (באמת) היא מלאכת קודש ואולי האם אמרה שאין לה מושג מי האב… במקרה כזה – מספיקה הסכמת האם

        • כנראה שלא.
          היה כאן ליקוי חמור מאוד בעייני. כי העובדה היא שמרגע שנודע לו הוא פועל ונלחם לקבל את בנו בחזרה. הוסתר ממנו מידע חשוב זה.

          • למרבה הצער, במקרים רבים של הריון לא רצוי האב אינו ידוע, ו/או לנערה אין כל קשר עמו. באמת חבל ששירותי הרווחה לא עוסקים בהבאת הילד לידיעת האב, אבל בוודאי הדבר מותנה בהסכמה ובשיתוף פעולה של האם.

            הבעיה היא, שאם אי-הידיעה של האב היא בסיס להחזרת הילד, הדבר יכול לערער לחלוטין את המעמד של אימוץ בכלל, כי ברוב המקרים האב באמת לא יודע בזמן האימוץ. אז מתי הגבול? האם גם ילד בן שנה (כמו במקרה הנוכחי) או יותר יכול להיקרע פתאום ממי שהוא חווה כהורים? ואיך זה שאי-הידיעה מהווה בסיס מספיק לביטול הליך האימוץ, בשעה שהאימוץ נכנס לתוקף על בסיס חתימת האם בלבד? יש כאן סתירה.

            כמו שכבר כתבו כאן, לדעתי קריטריון העל הוא טובת הילד, בטח בגיל הזה. לילד בן השנה יש הורים, הוריו המאמצים. בגילו, אף פעם לא יהיה להם תחליף. בקשר עם הורה ביולוגי אין שום דבר קדוש. עובדה: הורים יכולים להתעלל, לפגוע, וכמו במקרה הנוכחי – לנטוש.

      • אלי קופטר

        מכיוון שהכט לא עניינו, אניח לו ולמסמרות שהוא קובע בארונות המתים שלנו.

        אבל לענייננו:

        מאיפה את יודעת את הנתונים על מועד ההחלטה שלה? דהיינו שבמשך כל תשעת חודשי ההריון היא ידעה שהיא הולכת למסור לאימוץ?

        למה התכוונת "כאשר אנחנו רואים את התנהגות האם מלכתחילה למה להכניס ראש בריא למיטה חולה" מהי ההתנהגות, מהו הראש הבריא ומהי המיטה החולה?

        גם המבט הפטרנליסטי (בלי דו משמעות) לאחור בלווית "יכולנו למנוע זאת" לא ממש ברור לי. יכולנו למנוע את מה? את הולדתו? או את זה שאמא שלו לא ממש מושלמת. או אולי את שליחתו לאימוץ *עשרה ימים* לאחר לידה. את הגובלן עוד לא פרמו מהקושלאמאשלו כשהוא כבר נלקח ממנה.

      • אלמוני

        א. גם בטבע "האינסטינקט" האמהי המהולל לא תמיד עובד. את אולי לא שומעת על אמהות בעולם השלישי שמזניחות את ילדיהם או מוסרות אותם לאימוץ או סובלות מדכאון שלאחר לידה אבל זה לא אומר שזה לא קורה, אנחנו לא שומעים על הרבה דברים שקורים בעולם השלישי.
        דוגמה אחת שכן שומעים עליה היא רצח התינוקות ובתי היתומות הידועים לשמצה בסין.
        אפילו בקרב חיות (שמושפעות יותר מאיתנו מאינסטינקטים ופחות מדאגות מופשטות לעתיד) קורה לעיתים שחיה אינה מיניקה את גוריה או מתנכרת להם.

        ב. תשעה חודשים האמא נשאה את הילד בבטן. פועלת זרה, אולי לא חוקית, ללא הזכויות הסוציאליות שמובטחות לכל אחת מאיתנו. מההתחלה היא ידעה שההגיון של טובת הילד מוביל לאימוץ. זה לא אומר שהיא לא התיסרה, זה לא אומר שהיא לא אהבה אותו. השכל אמר למסור – איך היא תפרנס תינוק? הרגש אמר לשמור. אחרי הלידה הלבטים הוכרעו לכיוון אחד (אולי בעזרתה הנדיבה של עובדת סוציאלית) אבל ההתלבטות לא נפסקה.

        ג. אז היא לא אמרה לאבא, באמת לא יפה. ועל כמה זוגות שמענו שמנהלים משפטי גירושין וריבים קטנוניים ונקמות נוראיות מעל ראשיהם של הילדים? כל אחד שמתיחס לא כראוי לבן זוגו הוא הורה לא ראוי? ואולי בכלל היא לא היתה בקשר עם האבא? אולי הוא חזר לארץ מולדתו ורק באיחור נוצר מחדש הקשר איתו?

        ד. כל הכבוד לסבתא שלך, אבל מצבה של אמא לילד בן שלוש שונה מאוד מיולדת טריה. פיזית, קיימות לאחר הלידה השפעות הורמנליות שמקשות לשקול דברים בראש צלול.

  6. בננהשייק

    סליחה על ריבוי התגובות ושגיאות הכתיב אבל המאמר מוציא ממני אמוציות מטורפות…
    טלי כותבת: "אישה שאינה מסוגלת לעמוד במטלה הטבעית ביותר בעולם… היא אם לא ראויה"
    סליחה על בורותי – אבל מה טבעי, מה?? תוציאו לכם מהראש שעצם העובדה שילדת תינוק אומר שהפכת לאמא המושלמת שיודעת הכל על טיפול בתינוק, שאינה עושה טעויות, שההנקה היא השיא של האמהות שלה ושתמיד (חשוב מאוד!!!) מתאהבת בתינוק מהרגע הראשון.
    אני לא רוצה לצטט מחקרים אבל ידוע היום שאמהות היא עניין מורכב ולעיתים כואב. נכון, רוב מוחץ של האמהות, אחרי שמתאוששות יכולות ולומדות לטפל בתינוק על הצד הטוב ביותר. אבל יש כאלה שמתקשות בדברים מסויימים או שהרגש האמהי פועל אצלהן רק אחרי ימים ולעיתים שבועות. במשך שנים נשים כאלו סבלו ממצוקה והיו בטוחות שמשהו מאוד לא בסדר איתן ורק בשנים האחרונות בעקבות ההכרה בכך שדכאון אחר לידה נפוץ משחושבים קועקעו כמה תיאוריות בנושא.
    כמו שאמרתי כבר – אני בעד ההשארה של התינוק אצל המאמצים – אבל חורה לי הבורות והקביעה המוחלטת של מיהי "אם טובה". ואמהות טובה היא לא תמיד טבעית וברורה מאליה, לעיתים היא מגיעה באיחור ובעזרת הדרכה ולעיתים היא אפילו נרכשת על ידי נשים שלא ילדו ואמצו, ותאמיני לי טלי, לאם המאמצת הטיפול בתינוק היא "המטלה הטבעית ביותר בעולם"

  7. Guinevere

    זה לא שאולי האם אמרה שאין לה מושג מי האב.
    פורס בפירוש שהיא אמרה כך ולכן בהחלט חוקי היה לאמצו ללא הסכמת האב (שלא ברור היה אז מיהו) הרי בדיקת אבהות לכל סוסביה ורחוקיה אינה אופציה הגיונית…)

    מעבר לכך, צריך לנקוט עמדה ולהבהיר לכל המהססות שאימוץ ילד או השארתו בבית-החולים (מנהג לשצערינו נפוץ מידי בארץ – בעיקר במצב של תינוקות בעייתים ופגועים) אינה אופציה ותינוק אינו ספר ספריה או חולצה עם פיתקית החלפה. לפני שמוסרים לאימוץ יש לחשוב ולא מעט, ואם לא בטוחים ישנן אופציות של משפחות אומנה או אימוץ פתוח לסוגיו. כך שיש אופציה אם יש בעיות או ספקות ולא צריך ללכת ישר לאימוץ ואז לבקש לעשות 'פוס' סליחה, התחרטנו..

    אנחנו בסדר, הכל טוב, רוצים את הילד חזרה..

    • אבל מתברר ששיקרה, ולכן יש כאן רשלנות מצד שירותי הרווחה ופשע מצד האם כלפי האב והתינוק.

  8. להרגשתי, זה מקרה בעייתי ומורכב מדי לתגובות קצרות ופסקניות, אבל מה שנראה לי חשוב להדגיש הוא שזו בעיה שלא ניתן לטפל בה בכלים משפטיים בלבד. "צדק" לא יהיה פה, אבל פגיעה אנושה (לפחות בצד אחד) בוודאי תהיה. מעבר לזה, אני מוצאת את עצמי חושבת יותר על הכאב האיום של ההורים המאמצים דווקא. אימוץ פירושו התקשרות לתינוק ממש כאילו הולדת אותו בעצמך. אז לא מספיק כל הקשיים והסבל של שנים בנסיון להביא ילד לעולם, ההכרה הכואבת בכך שלא תוכל, ההמתנה האיומה לתינוק של אדם אחר – שההורים נקשרים אליו לא פחות מהוריו הביולוגיים, התינוק הופך להיות כל חייהם ומקור אושר בלתי נדלה – כל זה לא מספיק, ואז מתגשמים הסיוטים הכי גרועים שלך: אדם זר לך, שהביע חוסר רצון מפורש בתינוק, שינה את דעתו. ועכשיו הם ורגשותיהם מנושלים מפני הרגשות הכביכול חשובים יותר של ההורים הביולוגיים.
    שמעתי פעם מאמא מאמצת על הפחד שחוותה (אז חשבתי שזה פחד לא רציונאלי, היום אני מבינה שהאינסטינקט האמהי שלה אכן פעל במלא העוצמה, ובצדק), החשש שבכל רגע יבואו ויקחו לה את הילד שהיא ראתה, ובצדק, כשלה. היא פחדה להוציא אותו מהבית עד גיל חצי שנה. כנראה שהיא צדקה.
    אבל יחד עם זה, אי אפשר לבטל לגמרי את המצוקה של ההורים הביולוגיים. הפתרון לדעתי צריך להיות שירותי רווחה קשובים יותר, זהירים יותר, אנושיים יותר. וכמובן, חוקים שמאחוריהם עומדת מחשבה רבה, למידה מלקחי העבר ובעיקר "טיפול מונע", שלא ישנו מקרים כאלה.

  9. אפשר להטיל את האשמה על שירותי הרווחה. כן זה קל מאוד ואולי אף יש מקום לכך.

    האם הסתירה את היותה בהריון מהאב, מסרה את ילדה לאימוץ ועתה רוצה להשיבו אליה. היא תקבל את הילד בחזרה בזה אין ספק. שום עצומה וכל תגובה לא תוכל לשנות את ההכרעה הזו.

    נכון אין קורס להורים. אף הורה הוא אינו הורה מושלם. אבל במקרה של אותה אם, שלא מגלה לאב בדבר היותה בהריון, לא מספרת לו כי היא מוסרת את ילדם לאימוץ עד לאחר חזרתם, רק מעיד על אופייה. אבל שוב אף הורה אינו מושלם ואת השכר שלה היא מקבלת היום ותקבל גם בעתיד.

    דרך אגב. יש דבר כזה מטלה טבעית ביותר בעולם – כשמדובר באם — אני מאמינה שיש דבר כזה. עצוב לי לשמוע בגין ההסכמה המפורשת והקלות הבלתי נסבלת בגין דיכאונות לאחר לידה. יש משפחה שתעזור ועם כל דבר ניתן להתמודד, הקלות בבחירה של מסירת אימוץ הינה בלתי נתפסת בעיני. יש השלכות לכל מקרה קל וחומר למסירת ילדך. עובדה שהמון נשים מתמודדות עם דיכאון לאחר לידה ואף דברים חמורים יותר.
    אני ניתקלתי בסכיזופרנית שהביאה ילד לעולם. מסרה אותו לגיסתה שתטפל לה בילד. כולם מתנכרים לה במשפחה – לא נותנים לה הרבה ביטאון פה ביחס לילד, אבל אמא היא אמא, היא הולכת ומבקרת את הילד, משחקת איתו, ועושה כל יכולתה להבהיר לילד שהיא האם שלו אך אין ביכולתה לגדל אותו.

    דבר אחד לא ניתן לקחת מהאישה וזה את נס הבריאה. לא בריאת העולם, אבל כל האנשים בעולם הם בזכות נשים. אם לא נשים – אין ילודה. אמא היא אמא ואמא יש רק אחת, לא לשווא יש לה יום מיוחד בשנה. אני מאמינה כי זו אכן מטלה טבעית. לא עם כל דבר טיבעי ניתן להתמודד נכון, אכן זו מטלה טיבעית שיש לאישה. מי שאין לה חבל, אבל זה יגיע אולי יום אחד, מי שיש לה מבורכת.
    ילדים זה שמחה.

    עושים טעויות, ועל הטעות שלה האם משלמת. אני רק מקווה שיהיה לה את האומץ לבוא ולספר לילדה שהיא מסרה אותו לאימוץ ואופס התחרטה. בגלל שהאב שלא ידע בגינו רצה אותו.

    • לא לכולם יש משפחה שתעזור ותתמוך.
      לא כל המשפחות הן כאלה.

    • בפעם האחרונה שבדקתי אף אישה לא הייתה מסוגלת להוליד ילד ללא גבר שמעורב בתהליך, אז תפסיקי לבלבל במוח כי הורות היא מטלה וזכות שניתנת לשניים.

  10. בשמלה סגולה

    אף אחד לא הבטיח לנו חיים פשוטים כשנולדנו. בתור אמא שעברה דיכאון לאחר הלידה
    אני רק יכולה להגיד שהדיכאון הזה הוא חוייה טראומטית גם בלי למסור את הילד אז על אחת כמה וכמה כאשר את מצליחה להשתקם ורואה שאין בשביל מי….
    עצוב וכואב אבל הילד צריך לחזור לאמא הביולוגית.

    • שמחה שחזרת לאיתנך.
      רק בל נשכח שאותה אם החליטה למסור את הילד אימוץ עוד כשהייתה בהריון ולא לאחר לידה או לאחר דיכאון לאחר הלידה…

      עצוב וכואב אבל הילד יחזור לאם בלי שום קשר לנאמר.

  11. אנאבל

    לפחות מבחינתו של הילד שלטובתו ראוי להשאירו עם ההורים המאמצים, (להזכירכם, רבות מדובר על השנים הראשונות שהן השנים הקריטיות בחייו של ילד ואין ספק שניתוק בגיל שנה מכל מה שידע וראה מאז לידתו, יגרום לטראומה לטווח ארוך ואולי אפילו לכל החיים).

    אבל:
    מי שמנו שופטים?
    כל מה שידוע על האם ידוע לנו מהתקשורת.
    לרוב הנשים היום אין סביבה תומכת או חמולה במילים אחרות שתשמור עליהן מפני עצמן ומפני החשש שלהן מהתינוק שנולד להן.
    החודש הראשון לאחר לידה הוא מטורף לגמרי. לוקח זמן להתאפס. ההורמונים עובדים שעות נוספות, ומי שמכיר נשים שסבלו מדיכאון שלאחר לידה,יודע כמה החשיבה בחודשים הקריטיים הללו לא רציונלית וכמה קשה לאותן נשים להתחבר לרגשות של עצמן ולאמהות והטיפול בתינוק הקטן.

    אבל כאמור, יש גם את הצד השני, ואני מסכימה איתך בצער רב אמנם, שלתת את הילד חזרה לאם שויתרה על ילדה מרצונה החופשי, במידה וקיים סיכוי גם אם קלוש, שתוותר עליו שוב לאחר משבר נוסף, זה לא הרעיון החכם ביותר בעולם.

    הולכת לראות עובדה. הבנתי שחושפים פרטים נוספים על הפרשה.

  12. חיננית הבתה

    משתמע מהכתבה למסור ילד לימוץ זה מעשה מעוות שנוגד ת הטבע,
    .א. יש הרבה זוגות חשוכי ילדים שמוכנים להעניק הבה ולמה לא בעצם?!
    ב. העיוות הוא לדעתי בקלות הבילתי נסבלת של החרטה – כמו שנמר טובת הילד.. לקרוע אותו מהמוכר וכו'..

  13. שלומית

    שלום לכולכן,בתור אחת שאימצו אותה כבר בגיל שלושה ימים היתענינתי מאוד בכתבה ובתגובות של כולכן .אני אם לשני ילדים ובתקופה האחרונה בעיקבות לידתם מקוננות בי שאלות רבות סקרנות טיבעיתלמה מה מניע אם (אם בכלל יש לה הזכות להיקרא כך) לימסור את התינוק הרך והשובה ליבכל אופן אין תשובה וגם לא לה בכל אופן לא אחת שתצדיק את המעשה כידוע כולם תומכים בהשארת הילד בסביבתו הטיבעית אך אותי אימצו זוג הורים חשוכי ילדים אשר היתאהבו בי מימבט ריאשון ןלא בחרו בי אלא קיבלו בשימחה מה שהעניקו להם כמו כל הורים שצריכים לקבל את ילדם כפי שהוא אפילו אם נולד עם מיגבלה עוד דבר שעשו הורי המאמצים כשאימצו עוד ילד מוגבל נכון שהורה מדמיין לעצמו את הילד המושלם אבל שום סיבה לא מצדיקה את עזיבתו

  14. אצל יונקים גדולים שהצאצאים שלהם זקוקים לתקופה ארוכה של טיפול לפני שיגיעו לעצמאות – אין כל כך דבר כזה "אינסטינקט אימהי." הטיפול בילד הוא תהליך נלמד וסט כישורים הנרכש לאורך השנים, והפרופיל הפסיכולוגי של היולדת, והכישורים והיחס שקיבלה מסביבתה – הם שיכתיבו אם תוכל באמת להיות "אמא". הריון ולידה הם משהו שהגוף עושה לבד (בין יחסי המין היו בהסכמה ובין אם לאו – לפעמים לא "קולטים" את המשמעות וההשלכות עד שנאלצים להתמודד איתם), אימהות היא משהו שבוחרים בו.

    באשר לתשבחות שנערמו על אמהות העולם השלישי – בריו דה-ג'נירו זורקים תינוקות לרחוב, ובהודו וסין הורגים תינוקות נקבות כי ההורים רוצים רק בנים זכרים.

    בכל מקום , בכל תקופה, האימהות היא בחירה מודעת – לא אינסטינקט ולא חובה. מי שלא רוצה להיות אם, גם אם גופה הפיק ילד, לא צריכה להיות אם, ואל לנו לשפוט אותה על כך.

  15. גלי, מילים כדרבנות. העובדות לגבי השבטים ומדינות העולם השלישי היו צריכות להאמר.
    טלי, אין לי שמץ של מושג מה הקשר בין הסיפור מהמלחמה ההיא על סבתך לבין הנושא האקטואלי, אבל נגיד שהצלחת איכשהו לקשור בין הדברים. כל הכבוד לסבתא שלך.
    ולנושא בו מדובר – לדעתי, הדיון לא צריך לעסוק באיך אשה מוסרת ילד לאימוץ ולמה. יהיו סיבותיה אשר יהיו. והנסיבות אשר יהיו.
    מה עולה ויעלה בגורלו של העולל?
    אני סבורה שהבעיה נעוצה בחוק היבש. כל משפטי שלמה לא היו מתרחשים אם החקיקה היתה מתחשבת יותר בילד ובשלומו הנפשי.
    כמו, למשל פרק הזמן שניתן לאם לאחר הלידה על מנת להחליט אם למסור את התינוק לאימוץ או להחזיק בו.
    ופרק הזמן שמותר לה להתחרט.
    את הראשון , לדעתי, יש צורך להאריך. ואת השני לקצר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *