והפעם נזכר זיו לרנר, מי שחזר לעולם הרווקות אחרי עשר שנים, איך מרגישה פרידה בתום רומן לוהט

הכאב המוזר של הפרידה

איך זה מרגיש?

שוכחים הרבה בעשר שנים. הנה עוד משהו שלמדתי אחרי החזרה לחיי הסינגל התל אביבי – הכאב המוזר של הפרידה.
אני לא מדבר על הגירושים. זה תהליך מורכב, שמתרחש מתחת לפני השטח זמן רב לפני שהוא קורה באמת. במקרה הפרטי שלי, הגירושים התבצעו בתרבותיות חשודה כמעט: מעט צעקות וריבים, הרבה הבנה והסכמה. עשינו רע אחד לשני, נפרדנו, ולשנינו טוב יותר עכשיו. כל אחד מתמקד בחיים שלו, משתפים פעולה בידידותיות בכל מה שנוגע לילדים – סוג של אידיליה.
אני מדבר על פרידה שאחרי רומן. לא מערכת יחסים שהפכה לשיגרה, אלא רומן. לוהט, רצוף עליות ומורדות, ריבים, בכי, סקס מטורף, כל המרכיבים. מה קורה כשזה נגמר באמת? מבחינתי בעשור שחלף התוצאה העיקרית של אירוע כזה היתה קלוז אפ על הפרצוף המעצבן של שרה ג'סיקה פרקר בשיבתה כקארי ברדשאו. בין חיתול לכיתה א' לתשלום הבא של המשכנתה, מה לי ולזה. רק בשנה האחרונה נזכרתי גם איך זה מרגיש.

בשוך הסערה

אני לא אתבכיין כאן על מכאובי הפרידה עצמם. הגעגוע, ההתחבטות אם טעיתי, אם הייתי צריך לתת לזה עוד צ'אנס. אני מדבר על האחרי. כשסערת הרגשות נרגעה, כששניכם כבר המשכתם הלאה. זה הקטע שהכי קשה לי. אתה מסתכל על מישהי שלפני זמן לא רב היתה מרכז היקום. אלילה. מישהי שלא יכולת להפסיק לחשוב עליה, שרצית להיות איתה בכל רגע מהיום, שבכל פעם שהייתם קרובים, בכל פעם שהירחת אותה או נגעת בה הרגשת איך הלב שלך מתחיל לרוץ כמו אצן על סטרואידים, ואיך (ויסלחו לי העדינות יותר ביניכן) עומד לך כמו מטורף, וכל מה שאתה רוצה זה לקרוע ממנה את הבגדים ולהיות איתה עכשיו, ולנצח.

הללויה

ואז אתם נפרדים, עוברים את כל תהליך הבכי-לחזור-להיפרד שוב וכו'. ואני לא מזלזל – זה כואב כמו גיהנום. אבל עובר. ומגיעים לשקט הגדול. ויום אחד אתה מסתכל עליה, והיא עליך (אם יש לכם מזל אתם לא – כלומר אתם גרים רחוק, ולא נתקלים יותר זה בזו יותר. במקרה שלי זה די הפוך), ואתם שני זרים. יש את הזיכרון של דברים שנאמרו באמצע הלילה, של גילויים חדשים ועמוקים, ושל תחושות מופלאות, אבל איכשהו זה כבר לא מתקשר לאישה הזו מולך. וזה מה ששובר אותי. הפער הבלתי ניתן לתפישה בין פסגות הרגש של אז, לניכור המנומס של ההווה. הפיכת האדם שחלקת איתו את הסודות העמוקים ביותר, למקסימום פרטנר לסמול טוק תרבותי. ברור לי שזה הכרחי, ברור לי שזה חלק מפרידה, ואם הזמן אולי אפשר אפילו להפוך לידידים (לא ממש, אם תשאלו אותי). אבל זה שובר אותי.
ניסח את זה הרבה יותר טוב ממני ליאונרד כהן ב"הללויה" (לכו על הביצוע של ג'ף באקלי, בנות):
There was a time you let me know
What's realy going on below
But now you never show it to me, do ya
But I remember when I moved in you
And the holy dove was moving too
And every breath we drew was halleluja

זיו לרנר

עיתונאי, אבא במשרה חלקית

תגובות

  1. האני באני

    מאד מאד יפה!
    ונכון.

  2. יפה כתבת
    עצוב לי
    שונאת פרידות אפילו אם אני הנפרדת..
    מקווה שמעבר לסמול טוק יש את המקום הזה אצלך ששמור ושייך רק לה

  3. פאנאתי

    זה כואב לעמוד מולך חסר אונים,
    לראות אותך הולכת ומתרחקת,
    כואב להיות קטן כ"כ, חלש כ"כ,
    ללכת לאיבוד בים של ספק.
    כואב להיות לבד בלילה,
    ולרעוד מקור,

    כואב יותר לדעת,
    שזה יעבור.

    זה הכי קשה,
    זה הכי נורא,
    לדעת שמתישהו,
    לא ארצה אותך בחזרה.
    לדעת שהכאב,
    לאט לאט ייעלם,
    ואת תחזרי להיות,
    עוד אדם מן השורה.

    זה הכי מפחיד,
    זה הכי בלתי נתפס,
    לדעת שיבוא היום,
    שבו כבר לא אכעס.
    לדעת שעוד מעט,

    אפסיק להרגיש…
    אפסיק לחשוב…
    אפסיק לבכות…
    אפסיק לחשוש…
    אפסיק לשנוא…
    אפסיק…
    הכי כואב זה לשכוח אותך, הכי כואב זה ל ש ל ח אותך
    לחופשי, זה הכי כואב… זה הכי…
    זה כבר לא כל-כך…בכנות.

  4. טליה לביא

    יפה כתבת
    אני מקוה שהתגברת,ועבר לך
    ושתמצא את אושרך במהרה

  5. מה שקורה אצלי בדרך כלל זה שאחרי ששוככת עוצמת הרגשות, הכאב, הגעגוע. מופיעה תחושה בלתי נסבלת של מיאוס. כי הרי נורא קשה לחשוב שאותו אחד שפעם נראה לך מרכז היקום, שלא חשבת שתוכלי לחיות בלעדיו רגע אחד, פתאום נראה לך פתאום עוד גבר לא מדהים מדי, וגם לא דוחה מדי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *