המחלה ההיא

עד שחליתי ניסיתי לשכוח את אמי המתה. מרגע שחליתי נאחזתי בכל סיכוי קלוש כדי להיזכר בה. בלילות הארוכים, אחרי האבחון, אחרי הטיפולים הכימותרפיים, כשהתהפכתי במיטה אפופת פחדים ולא הצלחתי להירדם, רציתי שתשב לצדי כמו פעם כשהייתי קטנה. רציתי שתאחז בידי ותחכה אתי בסבלנות עד שאירדם. כל־כך התגעגעתי אליה, וזכרתי את התחושה שמישהי גדולה שאוהבת אותי יושבת לידי ושומרת עלי. אמא שלי אף פעם לא אמרה לי שאין שֵדים, היא גם לא הבטיחה לי שאין מכשפות, היא לא ניסתה לשכנע אותי ששום דבר לא יכול לקרות לי, היא לא יעצה ולא הטיפה ולא הציעה. היא רק ישבה על כיסא ליד מיטתי ונתנה לי הרגשה שיש לה את כל הזמן בשבילי וששום דבר לא חשוב או ראוי יותר מאשר להיות אתי.
מרוב געגועים החלטתי לנסוע אליה, לבית־הקברות של באר שבע. הלכתי שם כמה קילומטרים מהכניסה עד שהגעתי לקבר שלה. פעם, כשרק נקברה, הוא היה בכניסה. במשך הזמן, בגלל המתים החדשים, העבירו משם את הכניסה, ועכשיו הקבר שלה נידח.
בדרך אליה כבר הרגשתי צורך דחוף להתחנן על נפשי והתאפקתי מלהשתטח על כל קבר זר. בדרך אליה בחנתי סוגים של מצבות, כל־כך הרבה אבנים קרות, כולן שתקניות, כל־כך הרבה סגנונות, כל־כך הרבה אנשים שכבר אינם, כל־כך הרבה מנוחה, כל־כך הרבה שלווה. ניסיתי לדמיין על אילו מצבות נוח ונעים להשתטח ואילו מביניהן מחוספסות מדי, עם זוויות שמכאיבות. השקט המוחלט קצת ערער אותי. הרגשתי שאני חייבת להפריע, לשמוע קול, לא משנה איזה.
צרחתי שם כמו שלא העזתי לצרוח ליד החיים, צרחתי שם כי אף אחד לא אמר לי שאני מגזימה ואיך אני מתנהגת. סמכתי על המתים שאף אחד מהם לא יתחיל עם הקשקוש הזה של להגיד לי להירגע. מדי פעם משהו או מישהו הדהד. היתה שעת צהריים. שתי החברות שהתנדבו ללוות אותי נשארו במכונית. ככל שהתקרבתי לקבר של אמא שלי הן התרחקו, והמכונית האדומה שלהן הפכה לנקודה אדומה קטנה.
צעקתי למה דווקא אני, למה דווקא לי מגיע עונש כזה. נשכבתי על כמה קברים מזדמנים, נצמדתי אל לוחות השיש האדישים, יש לוחות ניצבים שאפשר לחבק בעמידה ויש לוחות מאוזנים בצורת שולחנות או מיטות שאפשר ליפול עליהם. העדפתי את דמויי השולחנות והמיטות, השתטחתי עליהם והצפתי אותם בדמעותי. הלחיים שלי להטו והאבנים הקרירות ציננו אותי. יש משהו נעים בהשתטחות על קברים, בכל פעם שהטלתי את עצמי על עוד קבר הבנתי את סוד ההצלחה הגדולה כל כך של המיזמים האלה של ביקור בקברות צדיקים. קשה להתחרות בחוויית השחרור שמעניקים הקברים הדוממים למי ששוכב עליהם וזועק, ומתלונן ומתחנן. צריך לנסות כדי להאמין.
אחרי שמיציתי את ההשתטחות על קברי זרים התחלתי לחפש ברצינות את הקבר של אמא. תעיתי בין השורות והקברים עד שנזכרתי שלא רחוק מן הקבר שלה הקים מישהו אנדרטה כחולה שמתנשאת מעל כל המצבות האחרות. הרמתי עיניים וזיהיתי אותה, את הכחולה שהזדקרה במלוא כיעורה הראוותני. הודיתי למקימי המגדלור הכחול הכוחני שהתעלמו משיקולים של איפוק אסתטי. בזכותם מצאתי את דרכי אל הקבר הנכון, הקבר הצנוע של אמא שלי. תהיתי אם בכל פעם שקרובי משפחתו של המת מהאנדרטה הכחולה הזרחנית באים לכאן, הם תוהים כמה קמצנים הם קרובי משפחתה של בעלת האנדרטה המינימליסטית.
הקבר של אמא היה מאובק, ואילו האנדרטה הכחולה שמתחתיה קבורה אמא של מישהו אחר הבהיקה מרוב טיפוח. האדמה סביב קברה של אמא התייבשה מצמא, ואילו מסביב לאנדרטה פרחו פרחים שניכר בהם שמישהו מסור מטפל בהם.
עד שעמדתי שם והשוויתי בין הקברים הייתי בטוחה שרק פסיכים מטפלים בקברים ומגננים סביבם. אבל מול הקבר המוזנח של אמי, ובגלל הסרטן המלחיץ שתקתק בשד שמאל שלי וקצב את ימי, הבנתי שמה שנשאר אחרי שמתים הוא רק קבר. קבר וזהו, שום דבר חוץ ממנו. ואם נשאר רק קבר, למה לשכב דווקא בקבר הכי מוזנח בכל בית הקברות?
על־פי מראה הקבר היה אפשר לחשוב שאל אמא שלי אף אחד לא מתגעגע. הצטערתי עליה והחלטתי לפצות אותה. החלטתי לבוא כל יום מתל-אביב לבאר שבע עם עציצים ולהשקות, לטפל ולטפח. להראות לכל מי שיש להם הורים ששוכבים בשורה הזאת שאמא שלי שווה יותר.
עוד לא עיכלתי את העובדה שהתחייבתי על נסיעה יומית מעיר לעיר, עוד לא הפכתי בהשלכות שיש לנסיעה שכזאת על שגרת יומי, וכבר קיבלתי החלטה חדשה: להוציא את אמא מכאן ולהעביר אותה לבית-קברות יותר נעים, משהו בחיק הטבע, מקום שאליו מתחשק לבוא לביקור של שבת. אין סיבה להשאיר דווקא את אמא שלי במקום שומם וחסר השראה. זה שהיא מתה מזמן, לפני שהמציאו מנוחות נכונות בכל מיני קיבוצים, לא אומר שהיא צריכה להתפשר ולהסתפק במועט.
החלטתי שלאמא מגיע מקום שיש בו גם יערות, פרחים, פרפרים – ואולי גם, אם אפשר, מקום ששומעים בו את רחש הגלים. חייבים להוציא אותה מכאן, להעביר אותה למקום אחר, ומהר ככל האפשר.
הזמן רץ ובכלל לא הספקתי להתחנן על נפשי. במקום לצרוח ולקוות שאמי תשמע אותי, עמדתי ליד הקבר ובזבזתי את ההזדמנות לבכות ולבקש על חיי במחשבות על נדל"ן קבורתי.
נהיה לי עצוב על אמא שלי שמתה בחטף, ומבלי לתכנן, מבלי להיפרד. הרגשתי בת-מזל באופן יחסי על זה שמחלת הסרטן, לעומת התקף לב פתאומי, נותנת הזדמנות לחשוב על מה שהיה ולהתכונן קצת למה שיהיה. חשבתי על אמא שלי שהתעוררה בבוקר חיה ובריאה ולקראת הצהריים כבר מתה מהתקף לב ראשון בלי להיפרד ולפני שהספיקה לפחד. ליד הקבר שלה תהיתי למה אנשים מתארים מוות חטוף בביטויים כמו מוות מבורך וגם מיתת נשיקה. ליד הקבר שלה נעשיתי ספקנית לגבי הקלישאות האלה וחששתי שמי שטבע אותן טועה וגם מטעה.
נכון שמי שמת באופן פתאומי לא פוחד, אבל הוא לא מספיק להיפרד מאהוביו וגם לא מכל הדברים הקטנים והגדולים שמרכיבים את החיים שלנו. עמדתי שם ליד קבר אמי ותהיתי מה היא היתה מעדיפה, מה מתאים לה. לא הצלחתי להחליט לגביה. לא יצא לי לדבר אִתה על סגנונות מיתה. לא ידעתי שום דבר על הטעם שלה במיתות. ניסיתי להיזכר. זכרתי שאהבה לאכול קוטג' עם כפית ריבה ולדבר ברצינות על מעמד האישה ברומנים שקראה. תהיתי אם יכול להיות שגם היא, כמוני, היתה מעדיפה לפחד, להודיע, להתכונן, להתרגל.
תהיתי אם היתה מעדיפה להיקבר במקום עם יערות או במקום עם רחש של גלים. בכפר מולדתה היו הרבה עצים וגם נהר גדול. נהיה לי עצוב גם על עצמי. החלטתי שאני בשום אופן לא רוצה לשכב בתוך אדמה צחיחה וקשה, התחשק לי גם יערות, פרחים, פרפרים וגם, אם אפשר, מקום ששומעים בו את רחש הגלים. לא בטוח שיש בישראל מקום כזה. החלטתי לחפש. בשבילה וגם בשבילי, החלטתי שאם כבר מבררים וטורחים ומוציאים את אמא שלי מכאן, כדאי לשריין עוד חלקה טובה בשביל הבת שלה. החלטתי גם שעל הקבר של אמא לא חוסכים.