המרענן הרשמי של הקיץ

"אז תעשה ריסט למחשב," צרחתי לתוך השפופרת.
"עם מי את מדברת?" אריאלה, הבוסית שלי עמדה בפתח, מבט מודאג על פניה.
"הבן שלי. משגע אותי מהבוקר."
"אוגוסט," פסקה קצרות, וחזרה למשרדה.
ארבע שיחות ועידה מאוחר יותר, (אמא תגידי לה, אמא הוא מציק לי, היא גונבת לי את המחשב, אבל הוא היה חמש דקות יותר ממני) התמוטטתי במשרד של אריאלה.
"חופש. אני חייבת יום חופש."
אריאלה לא הרימה את מבטה מהמסך, "מה מצב הפרויקטים שלך?".
"הכל מתקתק לפי הלו"ז. גיא עובד על הדמו של מי-מעין. סווטלנה מסיימת עם הדטהבייס של וולף טקסטיל"
"אז קחי חופש ביום ראשון. זה במילא יום חלש."
דקה מאוחר יותר ניצבתי בקיוביק של גיא, התכנת הכי חובב טבע שיש.
"גיא. מקום בארץ. רטוב. מים. ילדים."
שלושה קליקים נדרשו כדי למצוא תשובה, הפלט כלל שתי מילים – עין תינה.
"עין תינה? איפה זה החור הזה?"
"ששש מה את צועקת? זה מקום סודי" עגיל הלשון של גיא זרח באור הפלורוסנט, "זה למרגלות רמת הגולן, חכי אני אכין לך מפה."
נו, שיהיה עין תינה.
ביום ראשון בבוקר ארזתי את הילדים ונסענו צפונה. לזכותם ייאמר שה"מתי מגיעים" הראשון הגיע רק כשפניתי ימינה בצומת מחניים. בצומת גדות הם תזמנו את שאלת ה"מתי" אחת לחמש דקות, מה שעזר לי לעקוב במדויק אחר ההוראות של גיא – רבע שעה מהפנייה שמאלה בצומת גדות ואת שם.
"זה גשר פרות" הסברתי לשניים שישבו מאחורה, כשירדתי מהכביש ליד שלט המתכת שעליו כתוב עין תינה, "הפרות לא יכולות לעבור מעל הצינורות, אבל בני אדם ואפילו מכוניות יכולים."
"מעניין את התחת שלי" הם ענו בצוותא, "מתי מגיעים?"
רציתי להכניס בהם קצת דרך ארץ, אבל פתאום הופיע נחל קטן וחסם לי את הדרך.
2 ו – send.
"סעמק גיא, לאן שלחת אותי?"
"הפלג?" הוא צחק, "בחייך, המים יותר נמוכים מגובה קרסול של ילד בן שנתיים."
"אתה בטוח?"
"מה 'כפת לך, זה האוטו של העבודה לא?"
המאזדה צלחה את הנחל בלי בעיות. מאתיים מטר אחר כך התחילו רעשים. קיללתי בשקט את גיא, את חברת הליסינג, ואת הבוסית שלי אריאלה.
"אמא מה זה הרעש הזה?" שאלה העורכת-דין בפוטנציה.
"בטח המנוע נרטב מהנחל."
"דווקא נשמע לי כמו רעש של יום העצמאות," אמר המהנדס לעתיד.
"אתה צודק," הגדולה הסכימה איתו בצעד נדיר, "כמו הרעש של אנשים ליד במת בידור."
גיא ענה בצלצול הראשון.
"מקום סודי, גיא? כל עם ישראל ואשתו נמצאים פה!"
"מה את אומרת? שנה שעברה לא הייתה שם נפש חיה. אבל בואי נסתכל על הצד החיובי, לפחות יהיה לך על מי לצעוק. מישהו אחר שהוא לא א נ י."
התעלמתי.
"ואין פה חניה. יותר גרוע מתל אביב."
"למה את תמיד מסתכלת על הצד הרע בכל דבר? לפחות כשתמצאי חנייה היא תהיה בצל של אקליפטוס."
ניתקתי. ההנאה שלו מהצעקות שלי הפכה אותן לחסרות ערך.
עין תינה המתה מילדים. רובם טבלו בתוך שלולית מים עכורים, ודקותיים אחרי שמצאתי סוף סוף חנייה, גם צמד צאצאיי טבל בתוך הגועל נפש.
"אמא בואי תיכנסי, תראי איזה כיף," קראה בכורתי.
"לא תודה, אני נהנית מהארבעים מעלות שמסתובבות פה בצל, זה ממש כיף אמיתי."
"אוטו גלידה," בני הצעיר זינק מהמים כשגילה את הגזלן המקומי, "אמא תקני לי" זימרו שניהם במקהלה.
הגזלן התגלה כבחור צעיר בגלאביה לבנה, בנדנה בצבעי דגל ארה"ב, והמון זיפים. היה בו משהו מוכר.
"מה בשבילכם?" שאל.
צמד הצרכנים שלי התחיל לברר על המבחר כשהנייד שלי צלצל.
"כבר מתגעגע?"
"יש לי בעיה עם האפליקציה של מי מעין," גיא נשמע מודאג קלות.
"דבר. אני שומעת."
"אני לא רוצה להרוס לכם, הגעתם כבר למפל?"
"שו מפל, יש פה עוד משהו חוץ משלולית הג'יפה?"
"שלולית ג'יפה? שרון! את חייבת להיכנס למים וללכת נגד הזרם, מבינה, זה בדיוק הפוך לכיוון הזרם"
"גאון. נו מה הבעיה?"
"קיבלנו אימייל מהלקוח. הוא לא אוהב את הדמו ששלחנו לו. הוא רוצה שנהפוך הכל."
"אז נהפוך. כל עוד אנחנו בשלב הדמו עושים מה שהוא רוצה. אל תתחיל לפתח לפני שנקבל אוקיי מהלקוח."
"את עובדת בהייטק?" הגזלן הושיט לי את העודף.
"מה לעשות. מישהו צריך לעבוד בזה."
"גם אני עבדתי פעם בהייטק. אמדוקס, מכירה?"
הנהנתי. רציתי להגיד משהו אבל הוא המשיך: "פיטרו אותי לפני שנה וחצי. זוכרת את הלימוזינה עם המפוטרים בפנים? אני. בעמוד הראשון בכל העיתונים. שנה חיפשתי עבודה, שנה! ונאדה. חברה שלי עזבה אותי, זרקו אותי מהדירה. בסוף הגעתי לפה ופתחתי סטארט אפ."
הוא הוציא בקבוק מים מהמקרר והושיט לי. "קחי, עלי…"
"תודה," לגמתי, והוא ניצל את השקט והמשיך לספר לי את קורות חייו.
"תשלח לי את הרזומה שלך בפקס," קטעתי אותו, הגשתי לו כרטיס ביקור, וזירזתי את שני הלקקנים: "יאללה ילדים, בואו למפל!"
חצי שעה לקח לנו לגמוע את חמישים המטרים של ההליכה במעלה הזרם.
המים הגיעו לי בקושי עד לברך, אבל הייתי צריכה להפעיל הרבה כוח כדי להתנגד לזרם החזק, להוציא רגל מתוך האשד, להניח אותה עשרה סנטימטרים קדימה, למצוא שיווי משקל במקום החדש, ולעשות את אותו התהליך עם הרגל השנייה.
ופתאום, המים הפכו לזרזיף קטן ונעלמו. צנחתי תשושה על אחת האבנים.
היה חבל שנגמר. אני אוהבת אתגרים.
"איפה המפל?" הגדולה שאלה באכזבה.
"אני אברר עם גיא."
שלפתי את הנייד.
"לא צריך אמא, בואי נלך איתם," אחיה הצעיר משך את שתינו לכיוון קבוצת ילדים חובשי כיפות. קייטנת השחר מהשומרון היה כתוב להם על חולצות הטריקו.
נגררנו אחריהם. מועדים על חלוקי הנחל בדרך למפל, שהתגלה מאחורי אחד העיקולים.
"זה נראה לי מסוכן."
"אמא זה רק נראה מפחיד, בואי זה כיף!" צעקה מטפסת ההרים שלי הרחק מלמעלה.
"על החיים ועל המוות," אמר הבן, והניח בזהירות רגל בתוך המים.
נשבעתי שאם אני יוצאת מזה בחיים, אני הורגת את גיא.
כבשתי את המפל באותה דרך שאני נגשת לבצע פרויקט. בהתחלה הכל נראה מפחיד ומאיים, אבל אחרי שמתכננים את אבני דרך, והיו מספיק אבני דרך בתוך המפל, הכל נראה פשוט יותר.
"זה היה דווקא כיף לטפס למעלה, לא מפחיד כמו שחשבתי בהתחלה," אמרתי לזוג רגליים שחשבתי שהיו שייכות לבתי, אבל קיבלתי תשובה בערבית.
עוד קייטנה. הפעם של בנות דרוזיות מהגליל.
שני מגלי הארצות שלי הרחיקו עוד למעלה. שטפו את עצמם מתחת למפלון שזרם לצילם של שני עצי תאנה ענפים.
התיישבתי לנוח על אבן, והתבוננתי בנוף.
עמק החולה נפרש לרגלי בעשרות גוונים של כחול, צהוב, ירוק וחום, ומאחורי העמק גבהו הרי הגליל העליון שחורים וכהים.
אני לא מהטיפוסים הרגשניים שנאלמים מול הנוף, ומתמוגגים מצבעי השקיעה.
כשאני רואה את השמש נוטה מערבה אני חושבת שהגיע הזמן לארוחת ערב, לכן ייחסתי את קוצר הנשימה שלי לעלייה המאומצת בתוך המפל.
רק כששיר שאלה: "אמא הכל בסדר?" הבנתי שאני מתרגשת מהנוף.
נשבתי עם הרוח. שרתי את מוזיקת היקום.
"אמא, מה קרה?" אוֹרי היה קרוב מאוד.
שמתי לב שאני דומעת.
"אני בסדר חמודים שלי, ממש בסדר."
חיבקתי אותם ואהבתי את כל העולם. רציתי לצרוח. צעקה ארוכה ומשחררת שתנבע מעומק הקרביים. אבל היו שם כל כך הרבה אנשים. התביישתי.
"אמא תני לנו את הבקבוק שלך, נמלא לך אותו במים מהמעין."
שניהם טיפסו חזרה למפלון.
נשמתי עמוק את האוויר החם, החריף מריח התאנים.
הייתי חייבת לחלוק את הרגע.
"היי," אמרתי בקול רך לפני שהוא הספיק לומר משהו, "רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך."
"גם אני אוהב אותך, שרון," גיא אמר, "אני מבין שאתם נהנים בעין תינה."
"אופס. זאת טעות גיא. סליחה. התכוונתי להתקשר למישהו אחר."
"את לא הראשונה שאומרת לי את זה, לצערי."
כשהילדים חזרו עם המים, שמתי לב לתווית שעל הבקבוק – "מי מעין. המרענן הרשמי של הקיץ". הבנתי מדוע הגזלן נראה לי מוכר. לא מאמדוקס וגם לא מהדף הראשון של העיתון.
מנהלת הפרויקטים שבי ידעה מה צריך לעשות, אבל לשם שינוי האמא ניצחה זמנית.
ירדנו למטה בעצלתיים, מתפתלים עם הדרך בינות שיחי פטל ועצי תאנה עבותים, ואחר כך השתכשכנו ארוכות בבריכה הטבעית שלמטה, ואכלנו צהריים בצל חורשת האקליפטוס.
כשהילדים החליפו בגדים במכונית ניגשתי לאוטו-גלידה.
"רוני שלם?" שאלתי אותו.
"מי מבקשת לדעת?"
"שרון אופיר. מנהלת הפרויקטים באלוף תוכנה, נפגשנו," הושטתי את ידי ללחיצה.
"זוכר," במקום להושיט יד הוא הושיט לי בקבוק מים מהמקרר, "נראית קצת אחרת אז."
הסתכלתי על עצמי.
מכנסיים קצרים וגופיית טריקו. נגעתי בשיער הרטוב. פנים הלא מאופרות. סנדלי שורש!
"אני מקווה מאוד שנראיתי מאוד אחרת אז."
הוא צחק.
"אז מה, מי מעין?"
"זה הסטארט אפ שלי."
"וואלה. ואיך הולך?"
"מצוין. אני עושה פה מאתיים בקבוק ביום. 'מי עדן' רוצים להשקיע. לפתוח פה מפעל. אפילו הייתה כתבה ב"הארץ" …"
"אבל איך אתה מפעיל פה את כל האופרציה. לבדך?"
"בלי בעיה. במכולה פה מאחורה יש לי מלאי של בקבוקים ומכונה שנועלת פקקים. כל בוקר אני ממלא משהו בין מאתיים לשלוש מאות בקבוק. שעתיים עבודה. אחר כך מתחילים להגיע אנשים, חמישה שקלים לבקבוק זה אלף- אלף חמש מאות שקלים ביום."
"לא רע."
"בכלל לא. ואין לי כמעט הוצאות, אני גר פה באוהל את רואה שם מאחורה? יש לי כל מה שאני צריך. אפילו אינטרנט סלולרי יש."
שלושה ילדים התחילו לשחק לידינו בכדורגל. אני הייתי השער. הם הבקיעו יותר מדי.
"ילדים תתרחקו קצת!" רוני צעק עליהם.
"ממש מלא אנשים פה," שפשפתי את מה שיהיה למחרת סימנים כחולים על הרגליים.
"עד לפני שנה זה היה מקום סודי," הוא חייך, "אבל הייתי חייב לפרסם אותו, את מבינה, זאת הפרנסה שלי."
"שמעתי. אבל בוא נדבר רגע על האפליקציה שלך," גם בבגדים רטובים אני עדיין מנהלת פרויקטים.
שיר, אוֹרי ואני שיחקנו עשרים שאלות וחי צומח דומם עד ראש פינה.
בצומת עמיעד כשראיתי ששני האפרוחים המדהימים שלי ישנים חייגתי לגיא, וסיפרתי לו בשקט על צירוף המקרים המוזר.
"איזה קטע," הוא צחק, "בכלל לא ידעתי שעין תינה היא המרענן הרשמי של הקיץ."
"ואתה יכול להתחיל לפתח. קיבלנו אוקיי מהלקוח."
"אחלה."
"ותודיע לאריאלה שאני רושמת את היום הזה בתור יום עבודה. מגיע לי."

חגית אורון

אשת הייטק לשעבר. כותבת בהווה.

תגובות

  1. סיפור חמוד

  2. אלמוני

    לא שתיתי מהמעיין, אבל אני מסכים שאין תינה הוא מרענן נפלא.
    הייתי שם באביב שעבר, נכון, כל העולם ואישתו היו שם, אבל המסלול מקסים. פשוט חובה!

  3. סיפור חמוד מאוד ויש גם כמה הברקות, אך באמצע יש קטע קצת מעיק עם כל התיאורים של ההליכה.
    סה"כ – יופי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *