ענבל גלעדי פגשה את המשבר הפלצפן שלה אי שם בתפר בין העשרים לשלושים, אבל גם כנות מסתבר לא הועילה איתו ולכן היא התעייפה והלכה לנוח בחסות הדכאון. סוף טוב?

המשבר ואני

אי שם בתפר בין ה- 20 ל- 30, פגשתי את אחד המשברים הקשים בחיי.
"מה שלומך?" שאלתי.
"לא משהו", ענה הוא.
"סיבות", דרשתי מהמשבר הבלתי מובן.
"זה ישמע לך די בנאלי", הוא חייך והמשיך, "גם בגלל שהרבה אנשים פוגשים אותי, את יודעת, הגיל, המצב, טבע האדם. אבל יותר חשוב, שום דבר שאגיד לא יפתיע אותך, כי כל מה שעשית עד היום הביא אותך לכאן והצורה שבה את מסתכלת על החיים הביאה אותי לכאן".
"ובכל זאת?" עיקמתי את האף לנוכח המשבר הפלצפן ושקלתי לעזוב הכל וללכת למלא טופס של הגרלת 50 מליון.
"תראי, עוד חודש את בת 29 ולא בדיוק עמדת במטרות שלך – אין לך קריירה או עבודה מספקת ומאתגרת, אין לך בן זוג לחיים או אפילו זיון קבוע והכי חשוב עוד לא החלטת באיזה כיוון את רוצה להמשיך".
"רגע", העליתי התנגדות, "חשבתי לעזוב הכל ולטוס ליפן ולאוסטרליה, לחזור עם קצת כסף ואז לעשות הסבה מקצועית, שזה שם יפה למי שעדיין מחפש את עצמו בגיל מבוגר, למצוא דירה לבד ולהירשם לאתר היכרויות, מה הבעיה?"
המשבר חייך, כאילו הוא יודע משהו שאני לא.
"אז למה את לא עושה את זה? למה את מחכה? לשגרה? למזל?"
נאנחתי, אני חייבת להיות כנה איתו, "הפחד משתק אותי. אתה יודע שאני יכולה לתכנן עד מחר. התוכניות הן כמו סמים: הן נותנות תקווה, אפילו אשליה של שינוי ושל אושר זמני, אבל הן עדיין שם בקצה האופק, קצת מעבר להישג ידי ותחת עינה הבוחנת של הביקורת, שאומרת שנזכרתי קצת מאוחר מידי, כי גם אם אין לי את מי להשאיר מאחוריי, אני עדיין מפסידה זמן. מצד שני, איך אוכל להמשיך לחיות את חיי כפשרה מתמשכת?"
המשבר לא רצה לזוז עד שלא נזמן ישיבת חירום של כל הנוגעים בדבר: השגרה, המזל, הפחד, התקווה, השינוי, האושר, האשליה, הפשרה הביקורת והזמן.

בסדר, הרמתי טלפון לכולם ומה אני אגיד? לא היה קל.
השגרה אמרה שהיא לא יכולה להתעסק בשטויות, היא צריכה לפרנס ולראות כמה תוכניות בטלוויזיה. המזל טען שהוא בכלל לא מכיר אותי, התקווה אמרה שתשתדל, האושר התחמק, שינוי אמר שיש לו תור לספר, לאשליה בכלל לא היה טלפון, פשרה לא ראתה צורך בפגישה והציעה לי לקחת חוג כדרות, הזמן אמר שאין לו זמן ורק הפחד והביקורת הבטיחו שיגיעו ביחד מתי שארצה ומתי שלא.
התעייפתי והלכתי לנוח בחסות הדיכאון.
למחרת זרחה השמש ומצאתי את המשבר יושב באותו מקום ומעשן סיגריה. התחלתי להבין שהוא מושך זמן ושאם אני לא אזיז אותו, הוא יישאר שם עד שימות מסרטן או מזקנה.
פתאום חלפה לידי בחורה שובבית. היא הייתה בדרכה למבחני הקבלה לתכנית ריאליטי. קראתי לה נואשות, "יוזמה, בואי רגע, אני חייבת את העזרה שלך, זה לא יקח הרבה זמן". יוזמה והסיליקון שלה התקרבו אליי בחיוך של "אני מאוד מרוצה מעצמי", אבל גם חיוך של "אני תמיד שמחה לעזור". היא הציעה לי לתפוס שיחה קצרה עם אומץ, שדרך אגב הוא אחלה זיון, ופשוט להתחיל לעשות דברים שלא חייבים להיות גדולים, אבל שמהם אין דרך חזרה. קודם כל להחליט על תאריך יעד מוגדר, לא לזוז ממנו ולבנות הכל סביבו – להודיע בעבודה שבתאריך הזה והזה אני עוזבת, לקנות כרטיס לאותו תאריך ולנסות לא לדחות אותו (אלא במקרה של הריון). קשה להיכנס להריון מויברטור, חשבתי לעצמי.
בכל אופן, התחלתי לעשות, אבל בלילות היה לי קשה להירדם מרוב מתח. פעם, באיזו תוכנית אירוח, הייתה אישה שטענה שהיא רואה בכל מקום חורים. אני הרגשתי בדיוק כמוה, אלא שבכל מקום ראיתי אפשרות להיכשל. אומץ באמת היה זיון טוב, אבל אחר כך הוא לא התקשר ובקושי החזיר טלפונים. לאט לאט יצאתי מהמשבר, אבל ידעתי שמחכים לי עוד הרבה טיפוסים משעממים וצפויים כמוהו.

לסיפור הזה אין סוף, למשל אין מוסר השכל. אולי מוסר השכל זה החלק של המבוגרים בסרטים של "וולט דיסני". אני לא מאמינה שיש איזו תוכנית-על או יעוד שבחר לנו הגורל, האל או מה שלא תרצו. מה שאני מנסה להגיד למי שטורח להקשיב, הוא שאין משמעות לדברים, מלבד זו שאנו נותנים. אנו משליכים מעצמנו, כלומר מהזיכרונות והחוויות שלנו, על הדברים שקורים לנו ופה אנחנו נכנסים לאיזה לופ בסגנון "ממנטו", כי אם את כל מה שקורה לנו אנחנו מפרשים לפי כל מה שקרה לנו, אז מה באמת קורה?
נו, אמרתי שהמשבר שלי פלצפן.

ענבל גלעדי

בת 30. גרה בפ"ת וחיה בת"א. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. כותבת למגזין קוסמופוליטן. חזרה לאחרונה מטיול בניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד וכעת מתמודדת עם החיים

תגובות

  1. בראבו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו!
    החיים שלי מחולקים עכשיו לחיים שלפני המאמר ולחיים שאחרי.

    אהבתי. 🙂

  2. אשת חיל

    נו, הצלחת לעשות לי הרגשה טובה.
    אני כל כך שמחה לדעת שאני לא בסרט שאת מתארת.
    אני נשואה באושר לבחור מקסים, בדרכי לקריירה בתחום שמעניין אותי.
    מחר, לפי שעון ישראל, אהיה בת 29.
    מהבחינות שאת מחפשת אני אדם מאושר. ועדיין, אמצע הלילה וקשה לי להרדם.
    למרות שאומץ תמיד היה לי.
    לא יודעת, החיים מסובכים ואני קצת מבלבלת.
    בקיצור יש סרטים אחרים אבל אסור לשכוח שהם לא תמיד טובים.
    ולא כל החיים שיאים.
    אז תהני מהוויברטור ומהזיונים הטובים.
    זה הרבה יותר מכלום.

    • החתולה

      תקראי את "מי הזיז את הגבינה שלי" !! שיהיה בהצלחה בכל מקרה, אהבתי את הסגנון.

      • אופטימוס

        אם כתבת את זה ברצינות, אז הצלחת לגרום לי למשהו שאפילו תינוקות רמדיה,נאהבותיו הזנוחות של בני סלע, ילדי הפחונים של סן פאולו, והגוסס מYNET לא הצליחו.
        תחושת רחמים.

        • אופטימוס

          שלא להזכיר את הקבס.
          ולגבי הכתבה, אין מה להיות מוטרדת מהעובדה שאת מתקרבת לשלושים. מבחינת העולם הגברי, הפכת לזקנה בלה ברגע שחצית את גיל 20, ככה שההבדל בין עשרים ותשע לשלושים, מטריד בערך באותה מידה כמו המשבר בין גיל 83 ל84. אה,כן, ואל תשכחי לקרוא מי הזיז את הגבינה שלי, גם שאול מופז ממליץ

          • דרוזו-פילה (שם בדוי)

            זאת לא סיבה להעליב.
            כבש אני דווקא אוהבת, טעים מאוד.
            בקשר לכתבה: מילא משחק המילים הנדוש, אבל הפיסקה האחרונה שבה נגמרו לכותבת הרעיונות והיא אומרת כלום במשך 9 שורות שברה אותי.
            למה זה מגיע לנו?

            • דרוזו-פילה (שם בדוי)

              אז אנסה שוב:
              עבר עליך משהו אמיתי – תכתבי מה קרה לך, אל תשחקי במילים. משחקי מילים כאלו הם משהו שראינו, בלענו, הקאנו. שום דבר מרגש באמת.
              אם את רוצה לגעת באנשים, את צריכה לסחוט מעצמך משהו מעבר.

          • אדוה שטלברג

            אופטימוס!!
            לך תזדיין… אתה וכל הגברים הפדופילים!

            מבת 21

        • צב מעבדה

          אם כבר דיברת על קבס, אז אחת התכונות העיקריות שגורמות לי לתחושת קבס נוראית זה אנשים שמטיחים ביקורת סתמית בצורה פוגעת ללא שום הסבר. חשבת פעם מה הרצון להעליב אחרים בלי שום סיבה אומר עליך? (הספר לא מעניין אותך, הרי לא התייחסת אליו)

          אני קראתי את הספר ודווקא אהבתי אותו. נכון, הוא לא נכנס לסיבות לדחיינות שאותה הוא מנסה לפתור, ומתייחס רק לסימפטומים, אבל להרבה מקרים שהם לא כרוניים, גם טיפול בסיפטומים בלבד יכול להספיק.

          • אופטימוס

            לא התייחסתי לספר כי חשבתי שזה ברור מעצמו הכל כבר נאמר, כל מיני ספרים לכאורה טרנדים, כתובים באופן גרוע, מלאים במסרים מחורבנים, לא אינטלגנטיים, לא מעניינים,ומביישים. ועם זאת בקרב תושביה הבנאליים של ציון ה הופכים לאבן דרך, אני מכליל ברשימה הזאת גם את הטאו של פו, האלכימיאי, השחף, והנזיר שמכר את הפרארי, אבל הנציג הכי מזעזע שלהם זה ללא ספק מי הזיז את הגבינה שלי, למען השם, מספיק לפרגן כשלא מגיע. כשמישהי כותבת כזה דבר, הדם שלי מתחמם ואני חייב להגיב, העדריות תופסת כל חלקה טובה ובכללה טעם ספרותי המוני וגס, שבכל טיול שנתי של מקומות העבודה אתה רואה את האנשים יושבים עם ספרי השיט האלה, מעיינים בהם ומנסים להסביר לך מה לא הבנת. מה לא הבנתי!. קולט. אין מה להבין, דרק זה דרק. לא באתי להעליב, אני לא אומר לחתולה שהיא טיפשה, או מטומטמת, או מפגרת או אימבצילית, או אהבלה, או סתומה,או סובלת מתיסמונות למינהן, או טיפשה, או רפת שכל, או נבובה. בעצם כן.

            • צב מעבדה

              למרות שכתבת יותר ממאה מילים לא הסברת באופן ברור מה הבעיה של הספר. קרוב לוודאי שדוגמה או שתיים היו פותרות את הבעייה. כמו כן, מעניין היה לקרוא מה נחשב בעיניך "מסר מחורבן", ואולי באותה הזדמנות תסביר למה ואיך לדעתך המסרים לא אינטליגנטים ובאיזה אופן מסר יכול להיות מביש.

              אתה מקונן על העדריות, אבל מצורת הביקורת השטחית שלך אתה בהחלט נותן את התחושה שאתה לא יותר מאשר חלק מעדר אחר, ששועט, בסך הכל, לכיוון אחר.

              לגבי אנשים שיושבים וקוראים ספר בטיול שנתי של מקומות עבודה ומעיזים להתמודד עם בעיותהם האישיותיות, אין לי אלא להוריד בפניהם את הכובע. אלו אנשים חושבים עם רצון להתפתח, והאיכות של הספר הרגעי פחות חשובה. אדם כזה יקרא עוד ספר, ועוד אחד ועוד אחד, והוא נותן לעצמו סיכוי להתפתח.

              אני לא בא לומר שאתה לא יודע לכתוב ביקורת, אני כן אומר שאתה יהיר ואתה על הדרך הבטוחה ביותר להאט אם לא לעצור את ההתפתחות שלך. בעצם, לאור מה שכתבת, אתה באמת לא יודע לכתוב ביקורת.

            • רובין עוד (עוד כמו פוד)

              כל הכבוד אופמימוס !
              כמו אותו ילד בבגדי המלך החדשים
              לא הצלחתי לקרוא אפילו רבע
              והייתי מתוסכל , מה אני לא מצליח
              לראות שכולם רואים כל כך טוב.

            • דג זהב

              אופטימוס יקר אם כי מעצבן מעט:
              די לרדת על אנשים!!! זה מרגיז לקרוא מאמר יפה (או לא יפה, זו כבר דיעה אישית) ואחריו תגובות כאלה נבובות. למה לקרוא לחתולה בשמות? אתה לא יכול לבטא את הדעות שלך מבלי לרמוס את דעות האחרים? think about it!
              ודווקא אני אהבתי והושפעתי מהטאו של פו ומהשחף, שהוא אחד הספרים האהובים עלי. ואני יכולה להבטיח לך שאני לא טיפשה, רפת שכל, מטומטמת וכיוצ"ב.
              חיוכים לך ויום נעים! = )

            • חזיז ורעם

              היה צריך להשאר מחוץ לרשימה. לא כל אחד מסוגל להכיל את הדאו דה צ'ינג. הטאו של פו מנסה להסביר אותו אבל לא מתיימר להיות מדריך רוחני.
              חוץ מזה אני די מסכים איתך

          • (גם) הפעם אופטימוס צודק. לדעתי.
            אני לא אגיד שהספרים האלה הם
            חרא בלבן או חרא בשמן, אבל בכללי,
            הם לא משהו.

            • צב מעבדה

              טלי,
              אופטימוס בסך הכל זרק בוץ. הביקורת שלו לא עניינית, ממוקדת, או מבוססת (ראי פרוט בתגובה שלי אליו).
              כשהוא יתחיל לכתוב ביקורת עם תוכן אפשר יהייה לצדד או להתנגד לדעתו.
              תמיכה בעמדות שמוצגות בצורה כל כך רדודה, אמוציונאלית ומעליבה…

              טוב, לא משנה מה רציתי לכתוב שזה אומר.

              שלא תביני לא נכון, אני לא חושב שהספר הזה הוא תרופת פלא להתמודדות עם שינויים באופן כללי ודחיינות באופן פרטי. אבל לספר יש את היתרונות (והחסרונות) שלו. ראי תגובה ראשונה שלי.

              שמעתי כבר לא מעט אנשים מדברים כמו אופטימוס מבלי שהם יהיו מסוגלים לבסס את דבריהם, מה שמעלה בי את החשד שהם פשוט קראו ביקורת של איזה פלצן שרצה להראות שהוא מבין בפסיכולוגיה וקטל את הספר על כך שהוא (אולי! אני לא פסיכולוג) לא יורד מספיק עמוק לשורשי הבעיות.

              סיבה נוספת לאש שהספר הזה משך היא הקביעות הקצרות שמופיעות בו מדי מספר עמודים ועלולות להתפרש כמובנות מאליהן ("ככל שהגבינה חשובה לך יותר כך אתה יותר רוצה להחזיק בה", "כשיש לך גבינה אתה מאושר" וכו'..) אבל לדעתי יכולות להיות כר פורה להרבה דיונים ארוכים ועמוקים.

              מנסיוני הדל (ומהקורס textual supervision שאני עומד לסיים בימים אלו), הנטייה לתקוף משפטים קצרים והחלטיים שכיחה יותר אצל אנשי מדעי הרוח שהטקסטים שלהם מכילים באופן מובהק יותר 'מגדרים' (מלשון hedge, כמו hedge fund, קרן גידור, שמגדרת את הערך של מה שאת רוצה לסחור בו לתוך תחום מוגדר מראש ובעצם מעניקה לך ביטוח) מאשר טקסטים של מדעי הטבע. 'מגדרים' במובן הזה הם ביטויים שמעממים את משמעות הטקסט ומעניקים רשת ביטחון אליה יוכל להתחמק הכותב כאשר יצטרך להגן על הטקסט שכתב. דוגמאות ל'מגדרים': '

              • צב מעבדה

                בטעות המסר נשלח לפני שסיימתי לכתוב אותו.
                דוגמאות למגדרים: 'באופן מסויים', 'בדרך כלל', 'נוטה ל' , 'לדעתי', 'לרוב' וכדומה.

                כאשר אנשים שרגילים לכתוב עם הרבה מגדרים (לרוב אנשי אקדמיה) נתקלים בטקסט מהתחום שלהם שהוא מאוד החלטי הם מתחלחלים מחוסר הזהירות של הכותב וששים לשים סייגים לאותו טקטס, לפעמים בצדק ולפעמים לא.
                לדעתי, אותם אלו שיוצאים נגד משפטים קצרים וחד משמעיים באופן אוטומטי לא עושים את ההבחנה החשובה בין כתיבה אקדמית לכתיבה פופולרית. הכתיבה האקדמית יכולה לרדת לדקויות שכתיבה פופולרית לא יכולה להרשות לעצמה. לא רק זאת, כדי להגיע להרבה אנשים שנושא הספר הוא לא המושא המרכזי ש חייהם, כתיבה פופולרית חייבת להיות קצרה וחד משמעית, גם אם משלמים בדרך בעיגול פינות.

                בעוד שטעות כזאת היא נסלחת לאדם שבילה עשרות שנים מחייו בכתיבת טקסטים אקדמיים, הרי מאדם שאולי אפילו לא סיים את חוק לימודיו ומתפרנס מכתיבה פופולרית בעיתון מקומי נצפה להתנהגות אחרת.
                כשאופטימוס כותב שהספרים הללו "מלאים במסרים מחורבנים, לא אינטליגנטיים, לא מעניינים ומבישים" מבלי לבסס את טענותיו הוא מתהדר בנוצות לא לו ומראה שהוא חלק מעדר של בורים שמהנהן אחרי דבריו מישהו אחר מבלי להבין אותם.

                • היייייי צחי,
                  בין כתיבה פופולארית לבין כתיבה אקדמית יש
                  גם ספרות יפה, מסות, מאמרים, כתיבה עיתונאית,
                  סאטירה ומה לא.
                  השאלה שתישאל לגבי כ"א מן הסוגים
                  היא תמיד מה טיב הכתיבה- טוב או לא טוב.
                  אני מעריכה שאופטימוס נתקל בפאולו קואלו
                  או ב"מי הזיז את הגבינה שלי" איפשהוא.
                  לפי הבנתי, הוא לא מעריך את סוג הכתיבה
                  הזה. זכותו.
                  לעומת זאת, הוא ציטט בעבר משפטים שלמים
                  מקופיקו הגננת. זכותו גם.
                  יצא לי לקרוא כאן דברים שהוא כותב, תגובות,
                  מאמרים וכו'. אני באמת חושבת שהבחור כשרוני,
                  בואנה, זה יוצא לו מהשרוול, ובלי מאמץ.
                  בוטה לעתים, מושחז, מדייק, וש!!ה.
                  ואם מישהו/י אוהב את מי הזיז, או את האלכימאי,
                  גם זכותו, רק שאלי באופן אישי זה לא מדבר.
                  בקיצור, הנדלזלץ כבר לא ייצא ממני…(-:

                  • צב מעבדה

                    לא אמרתי שאופטימוס או כל אחד אחר צריך לאהוב את 'מי הזיז את הגבינה שלי'. כל אחד נתקל בספרים שהוא לא אוהב. אבל אם אופטימוס רוצה למתוח ביקורת שיעשה את זה באופן ענייני, כי מה שהוא כתב למעלה זה עלבון אישי למגיבה שכן אהבה את הספר.

                    אפשר ורצוי לתת לבחור משוב חיובי כשהוא כותב טוב, ואני מסכים איתך שיש לו מידה מסויימת של כישרון, אבל כאשר הוא מחרבן דרך המקלדת הוא יקבל משוב שלילי.

                    תיסלחי לי טלי, ביקורת עניינית לא נראת כמו השירבוט שלו למעלה, זאת העלבה מכוונת ובוטה. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל לדעת שאלימות מילולית, כמו פיזית, כך סתם, ללא שום התגרות נראת לעין, היא סימן שמשהו חולה אצל הבן אדם.

                • אופטימוס

                  כתיבה פופולרית בעיתון מקומי
                  כתיבה פופולרית בתוכנית פריים טיים בערוץ 3
                  כתיבה פופולרית בתוכניות לייט נייט שונות
                  כתיבה פופולרית בפורטל אינטרנט
                  כתיבה פופולרית בכתיבת קמפייני בחירות לאומיות ומקומיות
                  כתיבה פופולרית בכתיבת פירסומות
                  כתיבה פופולרית בכתיבת נאומים של ח"כים
                  כתיבה פופולרית בעריכת תוכנית רדיו
                  כתיבה פופולרית בכתיבת מאמרים במאגזינים
                  אבל חוץ מזה הכל מדויק, באמת עדיין לא סיימתי את חוק לימודיי.

        • מינימוס

          אני חייב לציין שאתה פלצן בנאלי ומשעמם, כל אחד יכול לעשות את מה שאני כתבתי עכשיו בהתחלה.
          לחשוב שהוא גדול, נהיר, שנון, חכם יותר משאר האנשים, ושאינו מחוייב להיות עדין בניסוח, כי ככה, פה, באינטרנט לא רואים שיש לו זין טן שהוא שמן מקריח ושגומר מהר.
          אני חושב שהצפלספות לא בהירה עם קטילה משובחת, היא אינה מציאה גדולה, היא מיותרת מבזבזבת ביטים חשובים באתר השרתים. היא גם אינה מעבירה את הנקודה לא לכותב ולא לשאר הקוראים היות ומה שמבצבץ זה רק הרוע השנון ושום דבר פרט לו. גם אם חבויה שם ביקורת רלוונטית הרי היא חבויה היטב. כתבת ביקורת, אז?

          • אופטימוס

            זין קטן מקריח וגומר מהר? גדול. גדול. כשאין מה להגיד אז אומרים שטויות אה? יא מעפן. או מעפנה. תגיד או תגידי – "טיפש, חסר הומור, מעצבן, שחצן", לא משנה מה , משהו לגיטימי, משהו שיכול לקומם אותי, גם להעליב צריך לדעת איך, אבל "זין קטן, מקריח, וגומר מהר"? תהיה לי בריא, או בריאה. בעצם את בטוח בחורה, זה הרי סוג "עלבון" ששום גבר בחיים לא היה אומר, כאילו אכפת לנו למי יש זין קטן (ממילא כשאנחנו גומרים להן בפנים לא משנה הגודל), או אם מישהו מקריח (באמת מגיפה נפוצה, לא אצלי אומנם, ולא שזה היה משנה לי יותר מדי, גבר הוא גבר הוא גבר גם עם קרחת, נוצות או קוצים של דורבן שבוקעים לו מהתחת), וגומר מהר- נו באמת זה הכי מצחיק, כי למי אכפת?, גומר לאט, מהר, העיקר שתיגמור, העיקר שנהנית. אתמול דיברתי עם חבר יקר, סיפר על זיון. "איך היה?, שאלתי, "נהנית?" והוא חשב רגע ואמר "לא כל כך, אבל מה שבטוח זה שנהנתי יותר ממנה" . זאת גדולה. מעפנה יקרה שלי. זאת גדולה. "מי הזיז את הגבינה שלי" ספר גרוע. למה? ככה. כי אני אמרתי ככה. ואני זה שקובע. אין מה להתווכח. וצב מעבדה. אני הולך להצהיר משהו, והפעם זו לא תחושת בטן, או אמירה פופולרית בנוגע לענין אקדמי. אני הולך להגיד משהו שאינו בר ויכוח, הוא אמפירי, וניתן להוכחה בהסתמך על התגובות שלך לכל מאמר ומאמר כמעט. אתה, צב מעבדה, טרחן. וזה, כמו שאמר אוסקר ווילד, החטא היחיד שאין לו שום כפרה.

            • צב מעבדה

              מהתגובה העצבנית שלך נראה שמישהו דרך לך על פצע קטן אבל מאוד פתוח…

            • מה קרה? נפגעת? טוב מאוד.

              • אופטימוס

                פצע פתוח? באמת מישהו פה חושב שנפגעתי? אויש, אני צריך להתחיל סדנת חינוך. והיום שיעור מספר אחד. הסכיתו ולימדו.: עמיתיי החננות, החיים הם לא כנסים של מסע בין כוכבים, ולא מאמרים על פילוסופיה או מדעי המדינה. החיים לא אמורים להיות מורכבים מרביצות משותפות עם חברות כונפות תוך התבכינות על החיים שחולפים, הבדידות שאתן חוות חווים, הסיפורים הבנאליים על האקסים למיניהם שלא רוצים (אלא מה) אותכן אותכם, או נסיונות נואלים להכיר חבר באתרי הכרויות.(שלא להזכיר את סיפורי הסקס שאנשים כותבים פה לפעמים. איכס). יש דברים אחרים, יש אנשים שאשכרה חיים, עושים מה שבא להם, לא מפחדים מכל פיפס, לא כפופים לחוקי נימוס וירטואלים של פורום כזה או אחר. לא כל תגובה צריכה להיות מנומקת כאילו שאנחנו ספרניות בנות 90. אם אריאלה היא מעפנה, משהו עם פעמונים היא בהמה, החזיר הוא אדיוט ופרענק, החתולה גורמת לפורסט גאמפ להראות כמו סטיבן הוקינג, והצב הוא טרחן. אז הם כאלה. למה לא להגיד את זה? בדיוק כמו שאני "מקריח עם זין קטן שגומר מהר". למה לא?. איך אפשר לשאול אם נפגעתי, אם כבר, אני מרגיש גאה, סופסוף הולכים בדרכיי. לפחות מנסים. הייתי מתחתן עם הליטל השרמוטה שהסתלבטה לי על המאמר, שיחקה אותה. הייתי מביע שם את הערצתי הנצחית, אבל ידעתי שההורים של הז"ל קוראים ולא רציתי לבאס. אבל כל הכבוד לה. כל הכבוד לכל מי שמנסה איכשהו לצאת מהקו ולזרוק מילה רעה. אומנם אתןם עדייין לא יודעים איך, אבל זו התחלה. תעליבו אחד את השני, תעליבו אותי, תקטלו, תטיחו בוץ.אפשר להפוך את האתר הזה לזירת קרבות. למה לא? יודעים כמה מתחים זה משחרר? במקום להחליף מתכונים או לחוות דיעה על מאמרים בYNET. אפשר פשוט לקלל. אומנם אתם רופסים בחיי היומיום, אבל לפחות תזקפו קומה וירטואלית. בטח שאני קירח עם זין קטן ומשפריץ תוך שנייה, ואם אני לא אז הלוואי והייתי. היום עם יוזמת ז'אנבה ברקע (הלוואי שגם ביילין יוותר על זכות השיבה וישאר שם. שלא להזכיר את ויקי כנפו בשוויץ, זה בכלל היסטרי. בטח הגיעה ברגל) . החליט אופטימוס פרייים המחנך הדגול לנקוט גם הוא עמדה. אומנם זה קרב אבוד מראש, אומנם רובכם מתוכנתים ומשעממים, אבל יש פה גם כאלה אחרים, כאלה שמבינים ש "זין קטן מקריח וגומר מהר" זה פאסה, כאלה שרוצים להגיד- "אופטימוס. אמא שלך זונה, אבא שלך נהג לטפטף לך שפיף לתוך הפה כשהיית ילד, בחורות שאתה מתחיל איתן בפאב מקיאות בלי ששתו קודם, אתה הומו בארון, אפס חסר חיים, חסר כישרון כתיבה, עילג ומטומטם ותמות כבר יא חרא" (משהו כזה), אז אני מפציר בכם. קומו כבר, עשו מעשה, היגיע יומינו. (אני יודע שחבל על האנרגיה אורן, אבל ניסיתי. באמת שניסיתי. ימים יגידו אם זה הועיל)

                • צב מעבדה

                  לא רוצה לאכזב אותך, אבל לא אתה המצאת את הגלגל. את כל הטקסט הארוך שלך אפשר לתמצת במשפט אחד שבחור יווני בשם זנון ניסח כבר לפני 2500 שנה: מטרת החיים היא לחיות בהרמוניה עם עצמך ועם הטבע. מה שבעיניי מתפרש כלחיות לפי הערכים שאתה מאמין בהם.

                  גם אצלי כנות עם עצמי כמו עם אחרים היא ערך חשוב. אך כנות לא עומדת בסתירה ליחסי אנוש טובים, ובוודאי שאינה קשורה לצניות.

                • עוד גבר

                  אופטי יקירי,
                  ראשית, הבהר לאומה מיהו ה"חזיר"? (פן חלילה נשחית
                  זמננו בספקולציות) ומה יש לך נגד אידיוטים ו/או
                  פרענקים?
                  שנית, אתה כותב הומור מיוחד, סגנון מיוחד, אכן כשרון
                  יחודי, בהחלט, לעיתים, מעלה חיוך וגורר פרצי צחוק.
                  שלישית, נראה לי, שכשאתה צוחק על דברים כלליים
                  זה אולי מצחיק… כשאתה צוחק ו/או מקניט אנשים, אתה
                  יוצר, כנראה, תגובת נגד אצל אותם אנשים ומה לעשות?
                  יש אנשים שלא תמיד אוהבים שמקניטים אותם (נראה
                  לי שגם אתה ביניהם…).
                  ההומור כשלעצמו הוא כלי נהדר, כאמור יש לך את
                  הכשרון, השאלה היא איך ולאיזה מטרות אתה
                  משתמש בו…

                  • זו אחת שגרה לידי מגעילה זה לא מילה
                    אבל ככה אני קוראת לה שלא בפניה
                    וגם פעם אחת בפניה
                    אבל לא נראה לי שאופטימוס התכוון אליה

                    • עוד גבר

                      אני אידיוט (לא?) אז אולי הוא התכוון אלי?
                      🙁

                • אלמוני

                  אופטימוס נשמה, מאיפה שנאת הבנות הזאת מגיעה?
                  וכל האגרסיות האלו? וכמה אפשר לזיין את השכל על סוגי ביקורת..
                  זה מתיש. כל כך מתיש. וגם זה יטבע בים הכלום הלעוס שיש כאן עכשיו.
                  חוץ מזה שסושי זה איכסה…. אז להירגע!

                • מגטרון

                  כמות התגובות שאתה כותב סותרת את התזה שלך.

                • אופטימוס

                  בזאת תמו שידורינו. נמאס לי להעלות את הרייטינג לכתבה הזאת.

            • מגטרון

              הצב פשוט טועה בתשעה מתוך עשרה מקרים, וזה מכיוון שהציניקנים צודקים בתשעה מתוך עשרה מקרים והצב לא יכול אפילו לחכות ציניות. האיש פשוט רציני עד גיכוך. מחפש בכל נושא את חיקה החמים של הקונפורמיות. מפזז לו בשבילי הפורמליזם האקדמי היבש, הפוליטיקלי קורקטיות, הקונצנזוס, כמו קפיץ שחוזר תמיד למרכז: נסה למתוח אותו ימינה או שמאלה ומיד תרגיש את כוחו המשעמם והצפוי מראש.

              • צב מעבדה

                איך כתב פעם מישהו, נדמה לי אפילו באתר הזה עצמו, "ציניות היא אמצעי, לא המטרה" (אמצעי להעברת מסרים).

                אם אתה, או אופיטמוס או כל אחד אחר חיים בנחת עם ציניות, תבוסמו.
                been there, done it, bought the T shirt

                תן מבט מסביבך ותראה שהציניות ככלי להעברת מסרים שכיחה בעיקר אצל בני טיפש עשרה. אנשים עם מעט יותר נסיון למדו שיש שיטות שיכנוע הרבה יותר יעילות.

            • דג זהב

              אופטימוס אתה באופן רשמי ובלתי ניתן לערעור הטיפוס המגעיל והשוביניסטי ביותר בו נתקלתי בשיטוטי הוירטואליים בזמן האחרון. ברכותיי,אתה אדיוט. הלוואי שתחטוף איזה מחלת מין מגעילה והזין שלך אכן יקריח, כן כן אני בחורה וגם גאה בזה, אז תזדיין או שמא כדאי שאומר תזיין, כלומר את עצמך כי אף בחורה לא תיגע בך עם ראש כזה סתום.

      • עוד גבר מתפלסף

        מעבר לכתיבה המשעשעת וההומור החביב, אנסה להתייחס
        לדברים עצמם: לדעתי האישית, ואני "אחטא" בקצת בהתפלספות
        (זו כנראה שאלה פילוסופית), נשאלת השאלה: האם בכלל יש
        לנו בחירה חופשית ויכולת להשפיע על מה שקורה או שבעצם
        הדברים מוכתבים מראש (בגלל שלמשל כל העולם כולל כולנו
        בנוי מחלקיקים שנעים לפי כללים מסויימים, גם אם אין לנו
        אפשרות פרקטית לחזות אותם (את האירועים) (עיקרון
        "אי-הוודאות", ששייך לתחום הפיזיקה, תחום שאני מודה
        שאני לא ממש בקיא בו)).

        אבל נניח, לצורך הדיון, שיש לנו אפשרות. כאן אנחנו נכנסים
        לתחום ה"מולד" (גנטיקה ועוד) ,או ה"קבוע" (כלומר אולי
        (אני לא איש מקצוע בתחום) המוח שלנו מתעצב (תרתי משמע,
        גם עצבית) בגיל מסויים) _מול_ השפעת "סביבה" וכאן
        ב"סביבה", אני מכיל גם את היכולת שלנו לשנות את עצמנו
        בכוח המחשבה "בלבד" (בלי התערבות כימית, ביולוגית
        ואטומית… (חיצונית) 🙂

        הקביעה שלך ש- ציטוט:
        ^"אין משמעות לדברים, מלבד זו שאנו נותנים. אנו משליכים
        מעצמנו, כלומר מהזכרונות והחוויות שלנו, על דברים
        שקורים לנו…"^
        היא קביעה כוללנית לטעמי, למרות שאני לא פוסל אותה
        לגמרי. האם לא ייתכן, למשל, ש"זכרונות" הם גם דברים
        "מולדים"? כשאת נמצאת בחוץ ויורד גשם, למשל, את יכולה
        להחליט עם עצמך ש_לא_ יורד גשם, אפשרי, אולי זה יגרום
        לך לצאת בלי מטריה, אבל זה לא יגרום לך לא להרטב, ואולי
        ל"שיטתך", תגלי שלהרטב זה לא תמיד נורא כל-כך, אבל
        שאפשר גם להצטנן מזה… שגם זה לא תמיד נורא 🙂

        אז בהנחה ששינוי ע"י מחשבה הוא אפשרי, הדברים הם
        כנראה לא "שחור-לבן", גם שינוי חלקי הוא אולי כדאי
        (כפי שכתבת "דברים קטנים") זאת ועוד, האם "שינוי"
        הוא לשנות סביבה (ל"הגר" למקום אחר) או לנסות (לעיתים
        במאמץ קשה ומתמשך) לשנות את הסביבה הקיימת.

        הזכירו פה את "מי הזיז את הגבינה שלי?", ספר חביב, אם
        כי, למיטב זכרוני הוא מדבר על דרך אבל לא נותן "מפה".
        ברוח ימינו דווקא "הנזיר שמכר את הפררי שלו", נראה לי
        יותר מפורט, האם זה עוזר? ממש לא יודע… צריך לקוות.

        ואיך כותב "סנופקין": בתאבון… 🙂

  3. עם יכולת כתיבה יצירתית כשלך , מזל כבר יש לך (שכל )!
    תקווה זה הדבר החשוב ביותר כדי שהייאוש לא יהפוך לאשליה.
    הפחד שלך הוא מהשינוי/ים , אך אנחנו עוברים שינויים כל הזמן ועם הזמן ,
    דבר שמוכיח כי בדידות מכל סוג שהוא זה ארעי לחלוטין כל עוד יש לך רצון ותקווה.
    הפשרה היא לא בבחירת בן הזוג , אלא ביעדים המופרכים שאת דורשת.
    את הדרישות הבסיסיות של בן זוג חם ואוהב את כבר תראי שתשיגי – השאלה אם תעצרי שם.
    האושר שלך מחכה להשלמה שלך עם השינויים שעוברים עלייך ועל העולם שסביבך.

  4. ולדימיר גלקטיונוביץ' קורולנקו

    האורות

    לפני זמן רב, בערב סתיו אפלולי, הפלגתי על הנהר הסיבירי הקודר. לפתע, מאחורי עיקול הנהר, לרגלי ההרים האפלים, הבליח אור.
    הוא הבליח בבהירות, בעוצמה, כמעט קרוב…
    – נו, תודה לאל – אמרתי בשמחה – מנוחת הלילה קרבה!
    החותר, הסתובב אלי, הביט מעל כתפו אל האור ושוב, בשוויון נפש, נשען על המשוטים.
    – רחוק!
    לא האמנתי: האור לא נע ולא זע, מתבלט מהאפלולית הלא ברורה. אך החותר צדק: המרחק מהאור באמת היה רב.
    לאורות הלילה האלה יש תכונה – להתקרב, לנצח את האופל ולנצנץ, ולהבטיח, ולפתות בקרבה שלהם. נדמה ועוד כמה תנועות משוט – והמסע הסתיים… ולמרות זאת – רחוק!…
    ועוד זמן רב הפלגנו על הנהר האפל כדיו. הנקיקים והצוקים התגלו לעינינו, פנו לעברנו ונעו באיטיות לאחור כשהם נעלמים במרחק, נדמה, האין סופי, והאור עוד ניצב מלפנים, מנצנץ ומפתה – רחוק וקרוב בעת ובעונה אחת…
    אני נזכר גם עכשיו בנהר האפל בצל ההרים הפראיים, ובאור החי הזה. אורות רבים, לפני ואחרי, פיתו לא רק אותי בקרבתם. אך החיים זורמים כל הזמן בין גדות קודרות והאורות עוד רחוקים. ושוב צריך לחתור במרץ…
    ובכל זאת… הרי מקדימה – אורות!…

    • מה עשית לשמו של קורולנקו, הסופר הרוסי המצוין.

      • הם דווקא מעניינים ולעתים מרגשים.

        ומתוך ההתרגשות הזו אני כותב לה, בזכותך.

        פעם חלמתי שהייתי גזע של עץ שנכרת ואבד לכורתים ושט לאט, בוולגה, עם הזרם. עד שבאה אותה עלמה וישבה עליו היה עוד גזע עץ, ולא סתם עוד גזע עץ, אלא גזע עץ שאבד לבעליו. כה בנאלי.
        והנה עכשיו יש לו זכרון משכר, בכל חייו במים הקפואים יזכור את חום ישבנה, את קימור ירכיה ואת הריח שזכרונו עוד טבוע בו. בנקביו. נקבים נקבים חלולים חלולים.
        כשפג החלום המשכתי לחשוב על המים הקרים.

        עודני זוכר, שפעם בחורף קר אחד, כשהייתי גזע עץ שאבד על הוולגה, היה לי נעים. רק כי היא ישבה עלי. גם אם לה שוב אין זה זכור.

    • חזיז ורעם

      נפלא. אהבתי.

  5. טוב אז אני סגרתי 29 ביום שני האחרון, וסמלי או לא, באותו יום גם נחתתי מניויורק אחרי נופש של 10 ימים.
    אמנם הגיל לא כ"כ משמעותי בחיי אבל ….הרצון לקשר וגם פתאום כל הזיונים הפוטנציאלים שלי נעלמו(כמו הכסף המחשבון אחרי ניו יורק)אוף!!

  6. ולי זה הזכיר את "משחק מחבואים" למי שמכיר.

  7. צב מעבדה

    איזה יווני עתיק אמר פעם שגורלו של אדם – אופיו.
    אופי הוא אוסף התכונות שמאפיינות אותך. שנית אותן – שינית את אופייך.

    איך עושים את זה? אולי הרבה מודעות עצמית, אולי דוגמה טובה מהסביבה, אולי מרק תירס משובח. לא יודע.

  8. ענבל,
    רציתי רק להגיד שכתוב מקסים ומשקף בכזה דיוק גם את המצב שאני נמצאת בו….

    נ.ב. ואם הייתי קצת תוקפנית מידי בויכוח אתמול ופגעתי אני מתנצלת
    נטע.

  9. טוב אני גם חייבת להגיב בהזדהות מוחלטת ,פשוט נכון!
    וכתוב בצורה נפלאה מקווה שחלק מה שכתוב תיישמי בהצלחה
    אוהבת

  10. מישהו

    יפן באמת יעד רחוק מאוד אוסטרליה עוד יותר …. השאלה היא אם זה מספיק רחוק בכדי לברוח מעצמך, כי גם אם נברח ליפן או אוסטרליה עדיין נשאר כבולים בזכרונות שלנו שמנתבים את ההתנהגות שלנו שעושה אותנו למה שאנחנו … הזכרת במאמר LOOP תאמיני לי שבגיל 34 אחרי 4 שנים באוסטרליה יפן או זימבבווה לצורך העניין הריקנות תשאר אותה ריקנות הזמן ימשיך לרוץ שם כמו שהוא רץ פה … ואפילו סביר להניח שהעבודה שלך תהיה משעממת יותר
    אני מצאתי את עצמי בגיל 30 במצב מאוד דומה למצב שאת מתארת פה …. וגם אם עד אז היו לי את הנצחונות שלי ואת המדרונות שלי תמיד חזרתי לאותו מצב שהכרתי כל כך טוב … מצב תמידי של חוסר סיפוק של ריקנות של מחשבות אובססיביות ששם הרבה הרבה יותר טוב מפה
    ובכל פעם שהגעתי לשם גיליתי מהר מאוד ששם אחרי שמתרגלים נהיה פה (קצת כמו ברחוב סומסום) והשינוי אם רוצים בו באמת חייב להתחיל מבפנים השינוי אם באמת רוצים בו חייב בראש ובראשונה לנפץ את כל השבלונות שסיגלנו לעצמנו במשך השנים … לנפץ את הלופים הבלתי פוסקים של הזכרונות שתמיד מחזירים אותנו לאותו מקום לא משנה אם נחיה פה או שם או בכל מקום אחר … תברחי היום ותמשיכי לברוח גם בעוד 5 שנים 10 או 20 , שינוי אמיתי עושים כאן ועכשיו…. כל החברים שהזכרת בהחלט חשובים לעניין וכדי לעשות שינוי אמיתי צריך יוזמה ואומץ ומלחמה בפחדים, הכי קל לקום ולברוח , אבל לברוח לאן את זו את זו את כאן או בכל מקום אחר …. אני מוצא עצמי היום שנתיים אחרי באמצע תהליך מתיש וקשה אבל בפעם הראשונה בחיי באמת מתמודד ולא בורח , את יכולה לבחור לך יעדים ומטרות טיפשיים ומטופשים ככל שיהיו , אבל בסופו של יום תשארי את מי שאת עם איזה יעד כזה או אחר שסימנת לעצמך … את יכולה לנעוץ סיכות במתפת חייך … לסמן לך חתונה קריירה נסיעות והשד יודע מה … אבל הכל יוביל לכלום שינוי אמיתי יתחיל בתוך תוכך בסתר הסתרים …. אולי אני נשמע פלצני כמו המשבר שלך …. אבל תאמיני לי הכל מניסיון ……. בהצלחה פה או שם

  11. ענבל גלעדי

    תודה מתוקות שלי,
    דווקא למדתי מהוויכוח אתמול- אולי אני באמת קצת רואה דברים בשחור ולבן
    וד.א. לכל מי שמעיין אותו-
    לא קראתי את "מי הזיז את הגבינה שלי" ולא סבלתי את ה"אלכימאי". ככה אני כותבת. תודה על הביקורות.

    • אופטימוס

      ידעתי וידעתי, ידעתי וידעתי, וכל התנגדים יועמדו כל גבם לקיר כשתפרוץ המהפכה. אם זה הצליח בטיביליסי אין סיבה שזה לא יצליח פה.

  12. ראשית כל-מאמר טרחני, משעמם ומעיק. שנית-מתי תואילנה מנהלות האתר לתקן סוף סוף את הבאג שמסתיר את שולי הטקסט בתגובות?
    נעה המשועממת והחרדה (מפני הדרדרות האתר)

    • אופטימוס

      אין שום באג, יא מאותגרת טכנולוגיה, תלחצי על VIEW ואז תקטיני ב TEXT SIZE. ובא שלום על ישראל

      • מישהו

        חכמת הזן
        אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן. אחרי שיהיו לנו ילדים.
        אנו מתוסכלים כי הילדים אינם מספיק גדולים, ושנהיה מאושרים יותר כשהם יגדלו.
        אחר כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנו בטוחים שנהיה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה.

        אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ויהיו מושלמים כשבן/בת הזוג שלנו יצליחו יותר, כשתהיה לנו מכונית טובה יותר או בית גדול יותר, כשנוכל לנסוע לנופש, כשנהיה בפנסיה.

        האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים מ"עכשיו", אם לא עכשיו אז מתי?
        החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושר בכל מקרה.

        מישהו אמר פעם: "משך הרבה זמן היה נדמה לי ש"החיים האמיתיים" היו אמורים להתחיל עוד מעט, אך תמיד היה מכשול אחד. בעיה שעלי להתמודד איתה, פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם, אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם הם החיים שלי.

        הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר, האושר הוא הדרך לכך, יהיה טוב אם תשמור כל רגע טוב שיש לך לבד או עם מישהו מספיק מיוחד ששווה לבלות את זמנך איתו כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף אחד.

        לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית. עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב או עד שתמות כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר.

        האושר הוא דרך – לא גורל.

        תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף,
        תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך,

        ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך.

        • עוד גבר

          אכן דברים מעניינים כתבת ואם הזכרת אושר,
          אז שווה, לדעתי, גם לקרא את המאמר הבא באנגלית:
          http://www.staff.newcastle.ac.uk/nikolas.lloyd/evolve/pleasure.html

          • dies irae

            אכן מאמר מצויין, אך יש להיזהר מהתאוריות מז'אנר "האבולוציה מסבירה הכל" מכיוון שהן נוטות לפשטנות. אפשר למצוא דוגמאות רבות לכך במאמר זה.
            באופן כללי אני מעריך שהאבולוציה לא יצרה (באדם) מכונה יעודית למשימות ספציפיות אלא מכונה כללית שמתכנתת את עצמה.(אם להשאיל מתחום המחשב)
            לדוגמא: מערכת חיפוש האושר היא מעגלית מכיוון שהאדם עצמו מגדיר את המטרות שאליהן הוא שואף, לא כולן מוטבעות בו מלידה, הן לא בהכרח הישרדות וכדומה. המטרות יכולות אפילו לסתור אינטרסים אבולוציונים, אבל אז יכולה להתרחש ברירה במישור התרבות וכך למעשה התרבות ולא הגנים היא נשא התכונות המועילות.
            המסקנה האופטימית היא שבמידה רבה אנחנו יכולים "לאמן" את עצמנו ולהגדיר לעצמנו מטרות משלנו. בהצלחה.

            • אלמוני

              ראשית, אני כמובן מסכים שהמאמר מצויין (הוא חלק מאוסף
              מאמרים מרתק, שקישור אליהם ניתן למצוא בסוף המאמר
              הנ"ל).

              שנית, גם לעניות דעתי הדלה וההדיוטית, יש איזושהי
              אינטראקציה בין תורשה (גנים) ותרבות (אם תרצה,
              אולי, ממים (memes) בלשונו של ריצ'רד דוקינס).
              שוב לעניות דעתי, התעלמות מפן אחד מבין
              השניים עלולה להביא, לעיתים, להסקת מסקנות מוטעות.
              אגב, אם תקרא את המאמר הזה של אותו מחבר:
              http://www.staff.newcastle.ac.uk/nikolas.lloyd/evolve/evolpsyc.html
              הוא כותב בדיוק על העניין הזה.

              שלישית, אנחנו בהחלט יכולים להגדיר לעצמנו מטרות
              ברמה האישית, אבל כמו שכתבת אנחנו מושפעים גם
              מתרבות, וכאן, אולי המקום לציין ש"תרבות" כוללת
              בתוכה את ה_חברה_ (מדינה, עיר וכו') שבה פועל אדם.
              תעודד החברה מטרות מסוימות יהיו לחבריה, כנראה,
              יותר סיכויים להגשימם, תדכא מטרות, אז יפחתו הסיכויים,
              זה כמובן לא צריך לבוא על חשבון אחריותו של הפרט
              אלא במקביל.

              • עוד גבר

                שכחתי לציין את שמי, לכן יצא "אנונימוס",
                אבל אני לא אנונימי, אני רק "עוד גבר" (ב"בננות")…
                🙂

      • צוקית

        וואו,
        רק בשביל התמיכה הטכנית והטיפים הטכנולוגיים מצד אופטימוס היה שווה להיכנס לפה….
        (ולא בציניות – מדובר בחדווה אמיתית)
        חוץ מזה – אהבתי

  13. בראבו למרות רדידות הנושא כמעט הצלחתם לנהל שיחה.

  14. בננהשייק

    האמת, אני עדיין לא מבינה איך מדיון על נושא המאמר אתם מצליחים לגלוש להטחת עלבונות, השחזת שנינויות וסתם יריבויות אישיות. יכול להיות שהמאמר עצמו הוא מיותר וכל מה שאתם צריכים (וזה לגיטימי) הוא במה למה שיש לכם להגיד??

  15. not an angel

    אמנם אני לא בגיל 30 אלא צעירה מזה אבל בהחלט מזדהה אם ענבל.
    הדבר הכי משותף שיש לכולנו זה הפחד.
    גם אני כבר לא נמצאת בשום מסגרת וזהו גורם הפחד המרכזי. כאשר כל ההחלטות את מחיטה לעצמך ופוחדת לטעות
    פוחדת לאבד את מה שיש לך.
    פוחדת להשאר לבד.
    פוחד לאכזב.

  16. not an angel

    מצטערת התגובה הקודמת לא יצאה לי טוב אז הנה הגרסה המתוקנת:

    למרות שאני לא בת 30 אלא צעירה יותר אני מזדהה עם המאמר, בעיקר באלמנט הפחד. פחד שנובע מכך שאין לי מסגרת. כאשר אני קובעת את גורלי ומחליטה את החלטותיי. במצב כזה הרבה יותר כל לדחות ולהדחיק מאשר לאזור את האומץ, לקום ולשנות. לכו חיים אם פחד ומתרגלים אליו. הפחד הוא שמצד אחד עם נקום וננסה לעשות שינוי אז אולי נכשל, נאכזב, נתאחזב ובכלל לא נקבל את מה שציפינו.
    מצד שני אם נשאר במצב של היום הםחד הוא שנקום עוד 20 שנה ונחשוב "מה היה קורה אם…היה לי אומץ" ואז נבלה את שארית חיינו תוך כדי זה שאנחנו מצטערים שלא נסינו לשנות אותם.
    והרי לא אותי ולא אותך לא מחזיק שום דבר…לי אישית אין שום דבר שאני יכולה לקרוא לו שלי…לא בית, לא שייכות, לא מקצוע ומקום עבודה, לא גבר. רק דבר אחד הוא שלי ב-100%- הפחד הוא שלי אישית.

    ותודה לך ענבל שנתת לי להבין שאני לא לבד בכך

  17. עומר עדן

    ענבלי –
    אני לא יודע אם אומץ הוא באמת זיון טוב (אני יותר בקטע של תעוזה – היא יודעת לענג אוראלי, הממ.. חבל"ז!), אבל אני בטוח שצריך הרבה אומץ כדי לחשוף את המחשבות והרגשות הכי אישיים. לכתוב אותם באתר אינטרנט (פופולרי, אגב? אני הגעתי לגמרי במקרה, ונשארתי.), ולהיות חשופה לביקורת של פחדנים שמסתתרים מאחורי זהויות בדויות, ויורים בלי הבחנה (כן, דרוזו-פילה, אני מתכוון אלייך! ואגב, אני יודע איפה את גרה….*קריצה*), זה (לעניות דעתי) שווה כמעט כמו קריירה מספקת, או בן זוג לחיים, ובטוח יותר שווה מזיון קבוע (תשמעי ממני – זה נהיה משעמם הרבה יותר מהר ממה שנדמה).
    אז כשרונית אחת – אם תרשי לי לתת עצה (בכל זאת, אני כבר עברתי את גיל 29, ולא אתמול)תפסיקי לחפש מה לא טוב ומה לא הספקת ומה לא בסדר. אומרים שהדברים האלה, מניאקים קטנים, תמיד נמצאים – בכל מקום, ואצל כל אחד (חוץ מאלה, כמו דרוזו-פילה למשל, שחיים עם הראש בתוך התחת של עצמם. אבל להם אנחנו לא רוצים להשוות, נכון?).

    לי יש קריירה (מאתגרת), בת זוג (מתחלפת), וזיון (קבוע). אבל אין לי טיפה מים הכשרון, הכנות, והאומץ שלך. רוצה להחליף לשבוע, לראות מה יקרה?
    (:

  18. כסנטיפה

    ענבלי, תחזרי לבזק בינלאומי ל- 188,
    אולי שם תמצאי תשובות…
    סתם, אחלא מאמר!
    ואל תפחדי, הכל עובר חביבתי…
    אני,

  19. ממש טוב! אני רק בת 27, אבל מתחברת לכל מלה…. 27, 29 אין הרבה הבדל. נמאס לי כבר לחיות על הזמן השאול הזה בצפייה לפגוש את ה…מישהו, להיות בלחץ יומיומי של מה אעשה עם חיי וחיי לאן…. זה מפוצץ ת'שכל באיזשהו שלב. המוטו שלי- אני אדם שמח- אך מעולם לא הייתי מאושרת. מתי יבוא האושר ואהיה שלמה?
    הכתיבה עם ההאנשה לתכונות היתה מדליקה.
    מקווה שהמשבר ילך ללא שוב…..

  20. היי ענבל

    אני רוצה שתדעי שתארת בדיוק את מה שעובר לי בראש ולפי התגובות אני לא היחידה. אני רק מקווה שבנוסף לזה שאני קוראת ומפנימה אוכל גם לבצע!!!
    WISH ME LUCK

    kinderit

  21. מאחל לכולכם בהצלחה!! בדיוק ישבתי לעשות סדר בחיים שלי ונתקלתי בטור. החיים מורכבים מפעולות שאנחנו עושים או ממחשבות על מה שלא עשינו. הציניות תמיד עוצרת והנאיביות מקדמת וזאת האמת.

  22. ג'ורג

    להלן מספר נקודות על הכותבת (שבאמת כותבת מאמרים נפלאים! )
    במערכת היחסים הקצרה שהיתה לי עמה היא הספיקה לנצל,לבגוד ( עם גבר נשוי ) לשקר ובעיקר לשחק אותה אישה אמיתית וכנה.
    אז שימו לב . אל תאמינו אף פעם לכל מה שאתם קוראים.
    לפעמים הכתיבה היא דרך להוציא את הצד האחר שבך הלא אמיתי (במקרה הזה אלה הם חייה האמיתים של הכותבת – בולשיט אחד גדול )
    יום מקסים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *