עצבנית מאוכזבת ועגומה, בא לי לרדת על איזה לאפה, אז אני חותכת עגבניה, שני מלפפונים והרבה מאוד כרוב ירוק

העלמה והסוודר

המין השני

לא מאוהבת?! לא, לא נראה לי שאני מאוהבת, רחוקה עוד הרבה מלהיות. סתם פסיכופתית.
בבוקר אני מבחינה פתאום בנוכחותו, הסוודר שלו, מונח לו על הכורסה, בטבעיות מפליאה, ממוזג באינטגרליות עם שיירי פרטי הבית. לא פלא שלא הבחנתי בו קודם. מבליחה חיוך שטני וחוטפת אותו בתזזית, כאילו בכל רגע הוא עלול להתחרט שהשאיר אותו, להיכנס ולגזול אותו מידיי. מצמידה אותו לחוטמי, שואפת מלוא ריאות, ממששת את הבד בסקרנות מוזרה (אפילו בעיני), סורקת את המותג (זארה), מעוותת פנים בהתרשמות ולובשת מיד. מסתכלת לראות שאין איש רואה, מרוצה שאין. עושה צעד הססני ולאחר שוידאתי שאין כול סכנה בדבר, מהלכת בהנאה הישגית עילאית, מרוצה עד מאוד. מידי פעם שבה ומסניפה, מופתעת כל פעם מחדש שאין לו ממש ריח מוגדר, אם בכלל. קצת מאוכזבת לנוכח הידיעה, מנסה להבין אם הוא הופקר כאן בטעות תמה או שמא ננקטה כאן אסטרטגיה אווילית כאמתלה לראותני שוב.
אתגר עלאק.
"אני צריך אתגר" – הוא אמר והמשפט נחקק בי. מוטח בפניי שוב ושוב כאילו (ואולי באמת) מנסה לאותת לי, להכשיר אותי לימי פורענות קרבים ובאים.
אני מוכנה להישבע שיש לנו, הבנות, חלק במוח הניחן בסגולות לא אנושיות כמעט, הוא קולט כל הגיג, פליטת פה המבליח מאוושת קולו של הבחור בכל רגע ורגע ללא הרף ממש, מסנן ומטמיע רק את העידית. זה מנגנון ההגנה שלנו, הרי בנקל אפשר למות מקרות הרוח המעליבה עד מוות.

המיוחל

עצבנית מאוכזבת ועגומה, בא לי לרדת על איזה לאפה, אז אני חותכת עגבניה, שני מלפפונים והרבה מאוד כרוב ירוק. מסדרת הכי יפה שאפשר בצלחת מרשימה, מוסיפה עוד הרבה מאוד מלח, מכינה כוס קפה עם הרבה קפה. ניסיון נאלח לתעתע בקיבתי תחושת שובע ארעית בעוד שלעצמי אני משננת שהלאפה היתה מצויינת והקינוח הוא הקפה. והקפה, אגב, באמת מעולה.
ליכי הנשואה תמיד אומרת שאני ארגיש את זה מייד, שלא יעזרו המשחקים, פשוט תדעי שזה האחד. לא הציגה נימוקים משכנעים. איך בדיוק אמורים לדעת? כמו שיודעים שעכשיו יום ובשעה שבע יחשיך – אנלוגיה מטופשת. השמש זורחת ושוקעת כל יום ולא זכורה לי ואף לא פעם אחת שהיא סרחה. כמה פעמים חשבתי שהוא, הוא האחד? לפחות עשרים. בכולם, אגב, שגיתי. מה היא מבינה, היא הרי הרגישה שהוא האחד רק לאחר שהיה כזה, ואם הוא בכלל לא האחד, והאחד שלה עדיין תר אחריה איתן בדעתו למוצאה, לא מעלה בנשפו שהיא הולכה שולל באחר ולעולם לא תדע על כך ,כול עוד לא פגשה את המיוחל? אז אולי האחד שלי גם הוא, שבוי בכישופי אחרת? ואולי האחד הוא בכלל לא אחד אלא אחדים? או עשרות או מאות? מי לכל הרוחות ברא אותו אחד, ערירי שכזה?

האהבה משחררת

כל הנשואים הללו, חושבים שהם יודעים הכל רק בשל היותם כאלה, נשואים. כאילו כל אחד מאיתנו קיבל שיעורים, הם פתרו בנקל, מתגאים על כך, מנסים לגלות לנו את התשובות.
מכינה עוד כוס קפה, עצבנית מידי בכדי ללכת לישון. אין טעם בכיסופיי אם אינם הדדיים, אני לא חושקת בם עוד.

תגובות

  1. כתוב יפה. ונכון. מאוד נכון.

  2. אין דבר כזה להרגיש שהוא האחד. אהבה היא, במידה רבה, עניין של החלטה. אם את מחליטה שזה הוא אז זה יהיה הוא. פשוט מאוד.

    • להחליט שזה הוא?!! מאיפה הבאת את השטות הזאת??
      הלוואי שהדברים היו ככה פשוטים, אולי אז לא הייתי מתאהבת בלא נכונים…

      • אם לא היית ממהרת לקרוא לכל דבר שאת לא מסכימה איתו "שטות", היית רואה שלא כתבתי שזה *רק* עניין של החלטה, אלא כתבתי "במידה רבה". כמובן שיש עוד הרבה גורמים לעניין. ובכלל, לא אמרתי שהתאהבות היא עניין של החלטה אלא ש"לדעת שזה האחד" שאיתו תחיי את חייך הוא לא ידיעה פנימית שמגיעה משומקום, אלא בהחלט גם עניין של החלטה.

  3. מעדיף בעילום שם

    את כותבת פשוט יפה… אמיתי ויפה.

  4. טל טל מתה עליך!!
    מצחיקה..

  5. טל נשמות

    טלי
    את כותבת מאוד .. יפה

    ואת מוזמנת לבקר אותי.. אם את עוד זוכרת..

    http://brownlittle.cafe.themarker.com
    ofer from naan..
    (}-:

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *