הציץ שמציץ

זזה זמן רב שלא ביצעתי פעולה שהיא טבעית כל כך ויחד עם זאת חתרנית במידה, אמהית, ובה בעת פמיניסטית ללא פשרות כמו הנקה במקומות ציבוריים. מקורות יודעי דבר דיווחו לי כי בתפוח הגדול הנקה במסעדות ובתי קפה זה בון טון שמעוגן בחקיקה מקומית המגנה על זכויותיה של האישה להניק בפומבי. בארץ, מאידך, ניתן לראות רק ניצנים של התופעה. על כן, בתור אם שהחליטה להניק את הצצק'ה שלה הנקה מלאה אך לא מוכנה לוותר על בילויים, הבנתי שהמשימה שלי היא לייבא את המנהג המבורך הזה לארץ ומיד.
חשוב להסביר הנקה בפומבי מהי, שכן לא מדובר במשחק המחבואים המתיש מתחת לסמרטוט גדול שאמור לכסות את חצי הגוף הרלוונטי. זו מסורבלת, מעצבנת ומעלה בי, באופן אישי, אסוציאציות אפגניות. הכוונה היא להנקה בשיטת הסטריפטיז החלקי, אפילו אם מדובר בכמה שניות הכרחיות.
גם בקבוק אינו בא בחשבון מבחינתי. שערוריית רמדיה הפכה את תחליפי החלב למוקצים בביתי, ללא אפליות, ואם אני ממילא מתפקדת כמסעדה ניידת, עדיף שזה יהיה בשיטת הפאסט פוד, מה שאומר בלי משאבות. וכך, לאחר תרגול על יבש בדלת אמות, הייתי מוכנה ומזומנה לצאת לשטח וליישם את אומנות ההנקה הפומבית.

מתיאוריה לפרקטיקה

את היציאה מהארון ביצעתי בסביבה תומכת, וכך מצאתי את עצמי חולקת עם בעלי והצאצאית הקטנה קפה הפוך בשכונתית. דקות הבילוי הראשונות עברו במתח ובדריכות אך עם יבבות הרעב של הקטנה, נדחסה הלזניה שזה עתה הונחה על שולחננו בשלמותה לקיבתי על מנת להתפנות למשימה.
בתחושת שליחות אמיצה הרמתי את החולצה וחלצתי שד. ממש שם, באמצע בית הקפה ההומה.
הקטנה, שמפורסמת בשכונה בשל כשרונותיה החברתיים, הבינה עניין ונצמדה במהירות לפטמה על מנת לא ליצור חיכוכים עם השכנים.
ההנקה החלה. תוך ארבע וחצי שניות היה מכוסה האזור בחולצה ובסוודר. אבל אלו היו כנראה ארבע וחצי שניות יותר מדי לגבר המסוקס שישב מולנו והחל להחנק מהאוכל.
היתכן מפגן אקסביציוניסטי שכזה בקפה השכונתי?
לאחר מספר התנסויות אמיצות הבנתי מהר מאוד כי המפתח להנקה מוצלחת בפומבי הינו לוקיישן ידידותי למשתמש: חדרים הומים, שולחנות מרכזיים וויטרינות שקופות שפונות לרחוב הם Out; שולחנות צדדיים וכורסאות מרווחות – In.
זאת ועוד: את השד יש לחלוץ במהירות מבצעית, כל זאת על מנת לגייס מהסובבים הבנה מקסימלית ללא נעיצת מבטים מיותרים.
לאחר שתרגלתי את נוהל בתי הקפה, החלטתי לעבור בהדרגה לסצינה הקולינרית המזמנת לחולצת השד החלוצה אתגרים חדשים.

שרימפסים וחליצות שד

המקום – מסעדת מול ים. מסעדה יוקרתית ושמרנית, מהסוג אליו צריך להתלבש יפה ולהחתים שני ערבים כשמשלמים את החשבון.
האירוע – חגיגת יום הולדת קולינרית לאיש שאיתי.
לאחר התמקמות אסטרטגית בחדר האחורי של הלא-מעשנים, ועם סיום המנה הראשונה אותתה התינוקת כי אין דרך חזרה. באין בקבוק באופק, ותוך החרפת מחאות הרעב, עשיתי מה שצריך לעשות ושוב, בתרגול המוכר חלצתי שד וסימנתי לקטנה להתחיל לינוק במרץ תוך שאני ממהרת לכסות את האזור החשוף כמה שיותר מהר.
במקום שכזה, הדבר היחיד שמעניין את הסועדים סביב הוא עצמם והאוכל המונח על צלחתם.
אך אבוי, במסעדות יוקרה יש לקחת בחשבון שהשירות הוא כה מתחנף עד כי גיחות אין סופיות של המלצר הצמוד עשויות להעפיל על שליחות ההנקה.
"הכל בסדר?", "טעים לכם?", תרצו עוד משהו לשתות? או שמא אחליף מפית, או אמזוג עוד יין לכוס?"
הקטנה הרימה ראשה בסקרנות בכל פעם שמישהו ניגש לשולחן כמובן, מה שהפך לערב סטריפטיז ממושך שהביך את המלצר האומלל שהוחלף בסופו של דבר במלצרית.
והנה, תוך שאנחנו מתנהלים בהרמוניה רבתי עם מערך השירות החדש, החלה להתגבש אופוזיציה מכיוון בלתי צפוי.
הרמתי את עיני תוך כדי הנקה ומעברו השני של השולחן נצפה לפתע חתן יום ההולדת, אדום כסלק, עיניו מושפלות בכוס היין.
"מה העניין?" שאלתי במבוכה, "הרי סיכמנו שזה הכי טוב בשבילה". "כן, כן בטח, רק הנקה… זה הכי טוב…", מלמל בעלי, "אבל למה תמיד את היחידה שעושה את זה?"
אז למענו, ולמען בריאות ילדינו, אני קוראת לכן גבירותיי, צאו לרחובות העיר, כבשו את בתי עינוגיה וחלצו שדיכן. כל הרווקות כבר עושות את זה, הגיע תורן של האמהות.