השדה והדוגמית של חוה

אני עומדת ערומה תחת זרם המים החמים ומפזמת מנגינה עם מילים. בשבילי לשיר במקלחת זהו מעין צורך קיומי שאין לו שום הסבר מדעי מדוייק. אני מודעת לעובי המזערי של קירות הבניין, שנבנה על ידי החברה הממשלתית לאכלוס הציבור, עובדה שהופכת למעשה את חדר האמבטיה שלי למובלעת בתוך הסלון של יעקב ומרים השכנים.
אני מסלסלת ברגש לתוך פיית בקבוק הקונדישינר שמשמש אותי כתחליף מיקרופון הולם בנסיבות הקיימות. לכבודם של המאזינים הנאמנים אני מקפידה לא לזייף בחלקיקי טונים ולבצע כניסות מדוייקות על הביט הנכון, על פי ספירתו של המתופף המדומיין שרובץ בתוך ראשי. "בלי פאדיחות, אחותי" אני אומרת לעצמי. ובהופעה כמו בהופעה הכל חייב להיות פרפקט עד לפרט האחרון. תפקיד השירה שלי מסתיים בפאתוס מלא ברגש ובהכרזה שלי: "ועכשיו סולו גיטרה". מרגע זה ואילך אני מפנה את כל תשומת לבי לגילוח זוג רגליי. ממש קונצרט רוק'נ'רול וירטואוזי לג'ילט ג'י-2 וזיפים בסול מאז'ור.
בדממה שנוצרת חודרים לאט לאט לתודעתי, צלילי שיחתה של מרים השכנה עם שכנה אחרת, או עם חברה שלה שקפצה לביקור. הן מדברות על תנור הטורבו החדש שרכשה אחת מהן ועל מתכון מסורתי לתבשיל מסובך שירקחו לערב שבת. הן מדברות, ואני מקשיבה, ומרגישה כמו אותו זבוב בלתי מורגש על הקיר. כך אני זוכה לשמוע גם על מעלליה של שכנה גרושה אחת מהבלוק הסמוך, אשר זוכה מהן לכינוי 'השרמוטה הזאתי'.
שיחתן של שתי הנשים גורמת לי לתהות איך זה שאנחנו מתנהלות באותו העולם, באותו הכפר ובאותו הבניין ואולם למרות זאת מתקבל הרושם כאילו חיות אנחנו בשני עולמות נוכריים לחלוטין. מעניין מה עולה בדעתה של מרים השכנה, כאשר היא מאזינה מהעבר האחר לשיחות שלי ושל חברותיי ולוויכוחינו הערניים בנושאי פילוסופיה וספרות, אורגזמות ומערכות יחסים, ילדים ובעלים לשעבר, קולנוע וכדורסל, קוסמטיקה וכל השאר? ומה עובר בתוך מוחה לשמע הדיאלוגים שאני ובתי מנהלות בינינו לעת ערב בדבר אהבה, חברות, אקולוגיה, נסיכות פופ מזמרות ותיאורית המפץ הגדול?
האם היא חושבת שאנחנו מוזרות? ואולי מתעוררים בה הכיסופים לבוא בשעריו של עולם לא נודע, או שלפתע היא נזכרת בכל אותם הדברים שהיא ידעה לחוות פעם לפני ששכחה והתרחקה מהם כדי לקחת על עצמה את עול הנישואין ומשא ניהול הבית והמשפחה?

חוה ולילית

מרים השכנה היא אשה נאה, גדולת ממדים ובעלת יופי כהה שדהה עם הכביסות והשנים. היא רק בת 36 אבל נראית הרבה יותר מבוגרת ועייפה. תמיד היא לבושה בטרנינג מהוה, בזוג כפכפים ובחולצות ענקיות שמוכתמות בכתמי אקונומיקה נצחיים. העיניים שלה נראות כאילו מסיר השומנים החדשני של 'סאנו' הסיר מהן כל לחות וברק של ריגוש.
היא מבשלת, מכבסת, תולה, מגהצת, מנקה את הבית, חובטת בשטיחים, מוציאה הררים של זבל מהבית החוצה, וחוזרת עם סלים עמוסי כל טוב מהשוק. קולה הצרוד עולה לגבהים מדהימים כשהיא צועקת על הילדים או קוראת להם דרך החלון בשאגה מנסרת "לעלות הבית" לאכול, או להתקלח.
אם היא פורשת לכמה רגעים את רגליה הדוויות לאור השמש, זה קורה אך ורק כשהיא יורדת עם הסל הכבד של הכביסה הרטובה, או כשהיא בדרכה לטפס בכבדות במעלה גרם המדרגות עם הבגדים היבשים, שזה עתה הורידה ממתקן החבלים השכונתי שבחצר הבניין. כל דקה מנוצלת אצלה לתפארת עד תום. כמעט לעולם היא איננה מוציאה את זמנה לריק ובבטלה, בלא שתהייה פרודוקטיבית בענייני הנדסת ניהול הבית.
בכל פעם שאני וחברותיי מתפרקדות לנו על הדשא הירוק, או נמרחות על הספסל שבגינה ומרים עוברת לה בדרכה מאיפשהו לאנשהו, אני מוצאת את עצמי בוהה בה בהשתאות ותוהה: איזה מין חינוך, איזו מין תרבות ומסורת ואיזו מין חברה אנחנו שייצרנו מכונת אישה סיזיפית אשר מתוכנתת בצורה כה יעילה?
יכול להיות שאני שוגה באופן שבו אני מפרשת את דמותה, אך מהמקום שבו אני עומדת נראה כאילו אורח חייה ותפיסת העולם שהנחילו לה, חונקים אצלה בשיטתיות את החיבור עם הנשיות שלה, את אופציות הפעלת האינטלקט שלה, את יכולתה להתענג מגירויים אמנותיים, מיניים ואסתטיים, ואת המעיין היצירתי הפנימי והאינסופי שאמור לבקוע מקרבה באופן טבעי.
מרים שכנתי היא דוגמית מהלכת על שתיים לתפיסה המסורתית של חוה האולטימאטיבית, אשת אדם. מדי פעם היא גם חוטפת סטירה או שתיים מיעקב שלה, אבל היא אף פעם לא מתלוננת, כאילו מוטל עליה לשלם לעד בעבור איזשהו חטא קדמון שחטאה, בטרם גורשו שניהם לעד מגן עדן. ואם מרים היא תואמת חוה, אז מי אני? האם אני תואמת לילית?
לילית שעל פי המיתוס והאגדה בחרה לעזוב את אדם, בנזוגה, מאחר שזכויותיה כאינדיבידואל שווה ערך לא כובדו. היא שבחרה לגור בצד האפל של העולם בחברת שדים ואובות, ומלבד שתוכל להמשיך לבטא את עצמה באופן מיני ויצירתי. היא, שאפילו העונש שגזר עליה אלוהים לאבד בכל יום ילד מילדיה לא גרם לה להיכנע ולוותר על החופש שלה על מנת להסתפח בכפיפות ראש לשושלתו המשפחתית המכובדת של אדם-בעלה, אשר מייצגת את הצד המואר של העולם.

פוד-פרוססור, מריה ושרית חדד

אני שוטפת את השמפו משערותיי השחורות והארוכות. העיניים שלי מעט צורבות. האם חדר אליהן קמצוץ של סבון, או שמא זהו המגע החורך של דמעותיי, אשר עולות בי תוך כדי הגות באשה האחרת, אחותי לג'נדר מרים, שכנתי היקרה. ואולי אני בכלל בוכה עליי ולא עליה. כי גם אני, לא פחות ממנה, קיבעתי את עצמי בתוך קוטב קיצוני מוגדר, ובלבד שלא אתפס כמותה. גם אני מונעת מעצמי את האפשרות להכיל בקרבי את כל קשת האפשרויות.
בזה הרגע אני מחליטה להרחיב את תפיסתי: לא עוד חוה מול לילית, אסתר נגד וושתי, 'רעייה' מול 'פילגש' או 'אישה לבנה' נגד 'אישה אפלה', או אני מול מרים.
מרים שמפחדת לאבד את זכותה להיות אשת איש ואמא והורגלה לשלם בתמורה לסטטוס הנחשק בוויתור על היסודות היצירתיים, המיניים והעצמאיים שבאישיותה. ומנגד אני, שמפחדת להיות כמוה ולחזור לכבלים המסורתיים של טרום המהפכה הפמיניסטית. אני שנרתעת מלהיות בתוך מערכת יחסים קבועה עם גבר אחד, מחשש שהדבר יסמן אותי כקניין ויחזיר אותי בפועל וכמטאפורה למטבח תוך ויתור על האוטונומיה שלי להחליט בכל רגע באיזה מקום אני בוחרת להיות.
אם היו מכניסים אותי ואת מרים לתוך פוד-פרוססור אולי היינו עשויות להוות קוקטייל נאה של נשיות. ואולי היום, יותר מאי פעם, על רקע השינויים הסוציאליים והתרבותיים שמתהווים בחברה שלנו, נוצרת וקורמת עור וגידים ההזדמנות בשבילי, בשביל בתי, בשביל חברותיי ושכנותיי לבטא את הנשיות שלנו מתוך חופש בחירה להיות הומוגניות, ולא מפוצלות. כל אישה על פי ראות עיניה כאינדיבידואל נאצל. ממש כמו קליאופטרה המלכה אשר דיברה בתשע שפות, הייתה בתזוג מונוגמית ונאמנה, ידעה מתמטיקה על בורייה, הייתה אם לארבעה ילדים, אשת עסקים ממולחת, מאהבת נחשקת, כלכלנית ואסטרטגית בעלת כאריזמה אדירה, אשר הזריקה לעצמה ארס נחשים ובלבד שלא תושפל ותירמס על ידי האימפריה הפטריארכלית ונציגיה הגבריים שפלשו לממלכתה ולארמונה. אותה אימפריה רומית אשר מתוכה צמחו יסודותיה של הנצרות. הדת שסיפקה לעולם את הסמל הנשי הנלעג מכולם – מריה, האם הבתולה.
דמותה של מריה מזכירה לי בדיחה שסיפרה רנה שותפתה של אלי מקביל באחד הפרקים המוקדמים של הסדרה: איש אחד הלך על חוף הים כשפתאום הוא שמע בכי חזק של אישה, הסתכל כה וכה וראה על החול אישה חסרת גפיים יושבת ובוכה. התקרב אליה האיש ושאל אותה: היי, מה קרה? למה את בוכה? ענתה לו האישה: אני בת עשרים, אין לי ידיים, אין לי רגליים ומעולם לא התנשקתי. אסף אותה הבחור בעדינות אל בין זרועותיו, הרים אותה לחיקו ונתן לה נשיקה על השפתיים. לאחר מכן הניח אותה בחזרה על החול ופנה ללכת לדרכו. מיד התחדש בכייה של האישה. הוא הסתובב בחזרה לעברה ושאל בתמיהה: מה, מה קרה, למה שוב את בוכה? ענתה לו האישה: אני בת עשרים, אין לי ידיים, אין לי רגליים ומעולם לא נדפקתי. הרים אותה האיש בזרועותיו, זרק אותה למים הקרים ואמר: עכשיו נדפקת כהוגן, בובה. מי שהגה את דמותה המסולפת של מריה, עשה לה ולשאר נשות העולם המערבי את אותו השירות שעשה הבחור לאישה המסכנה בבדיחה: בלי ידיים, בלי רגליים ונדפקות מכל הכיוונים.
המים החמים זורמים על פני ועל כל גופי ואני שרה את השיר הבא במלוא עוצמת הרגש הנשי והאנושי שטמונים בי. את השיר הנפלא הזה אני מקדישה מכל הלב למרים השכנה:

Why don't you cry me a river
Cry me a river
‘cause I’ve cried a river over you

מצדו האחר של הקיר עונה לי שרית חדד בפול ווליום:

הייתי סקרנית כמו כל בחורה
חיפשתי את עצמי כמו כל נערה
הייתי פרח בר שרצה לגדול
הרגשתי שאני יכולה הכל
הייתי ביישנית אבל לא טיפשה
לומדת את הכל בדרך הקשה
הייתי שמרנית וגם רגישה
ויש לי רצונות כמו לכל אישה

אני מחייכת בתגובה, מתנגבת ויוצאת החוצה להמשיך את חיי, רחוצה, רעננה, חלקת רגליים ואופטימית.