השדה והדוגמית של חוה

סולו גיטרה במקלחת

אני עומדת ערומה תחת זרם המים החמים ומפזמת מנגינה עם מילים. בשבילי לשיר במקלחת זהו מעין צורך קיומי שאין לו שום הסבר מדעי מדוייק. אני מודעת לעובי המזערי של קירות הבניין, שנבנה על ידי החברה הממשלתית לאכלוס הציבור, עובדה שהופכת למעשה את חדר האמבטיה שלי למובלעת בתוך הסלון של יעקב ומרים השכנים.
אני מסלסלת ברגש לתוך פיית בקבוק הקונדישינר שמשמש אותי כתחליף מיקרופון הולם בנסיבות הקיימות. לכבודם של המאזינים הנאמנים אני מקפידה לא לזייף בחלקיקי טונים ולבצע כניסות מדוייקות על הביט הנכון, על פי ספירתו של המתופף המדומיין שרובץ בתוך ראשי. "בלי פאדיחות, אחותי" אני אומרת לעצמי. ובהופעה כמו בהופעה הכל חייב להיות פרפקט עד לפרט האחרון. תפקיד השירה שלי מסתיים בפאתוס מלא ברגש ובהכרזה שלי: "ועכשיו סולו גיטרה". מרגע זה ואילך אני מפנה את כל תשומת לבי לגילוח זוג רגליי. ממש קונצרט רוק'נ'רול וירטואוזי לג'ילט ג'י-2 וזיפים בסול מאז'ור.
בדממה שנוצרת חודרים לאט לאט לתודעתי, צלילי שיחתה של מרים השכנה עם שכנה אחרת, או עם חברה שלה שקפצה לביקור. הן מדברות על תנור הטורבו החדש שרכשה אחת מהן ועל מתכון מסורתי לתבשיל מסובך שירקחו לערב שבת. הן מדברות, ואני מקשיבה, ומרגישה כמו אותו זבוב בלתי מורגש על הקיר. כך אני זוכה לשמוע גם על מעלליה של שכנה גרושה אחת מהבלוק הסמוך, אשר זוכה מהן לכינוי 'השרמוטה הזאתי'.
שיחתן של שתי הנשים גורמת לי לתהות איך זה שאנחנו מתנהלות באותו העולם, באותו הכפר ובאותו הבניין ואולם למרות זאת מתקבל הרושם כאילו חיות אנחנו בשני עולמות נוכריים לחלוטין. מעניין מה עולה בדעתה של מרים השכנה, כאשר היא מאזינה מהעבר האחר לשיחות שלי ושל חברותיי ולוויכוחינו הערניים בנושאי פילוסופיה וספרות, אורגזמות ומערכות יחסים, ילדים ובעלים לשעבר, קולנוע וכדורסל, קוסמטיקה וכל השאר? ומה עובר בתוך מוחה לשמע הדיאלוגים שאני ובתי מנהלות בינינו לעת ערב בדבר אהבה, חברות, אקולוגיה, נסיכות פופ מזמרות ותיאורית המפץ הגדול?
האם היא חושבת שאנחנו מוזרות? ואולי מתעוררים בה הכיסופים לבוא בשעריו של עולם לא נודע, או שלפתע היא נזכרת בכל אותם הדברים שהיא ידעה לחוות פעם לפני ששכחה והתרחקה מהם כדי לקחת על עצמה את עול הנישואין ומשא ניהול הבית והמשפחה?

חוה ולילית

מרים השכנה היא אשה נאה, גדולת ממדים ובעלת יופי כהה שדהה עם הכביסות והשנים. היא רק בת 36 אבל נראית הרבה יותר מבוגרת ועייפה. תמיד היא לבושה בטרנינג מהוה, בזוג כפכפים ובחולצות ענקיות שמוכתמות בכתמי אקונומיקה נצחיים. העיניים שלה נראות כאילו מסיר השומנים החדשני של 'סאנו' הסיר מהן כל לחות וברק של ריגוש.
היא מבשלת, מכבסת, תולה, מגהצת, מנקה את הבית, חובטת בשטיחים, מוציאה הררים של זבל מהבית החוצה, וחוזרת עם סלים עמוסי כל טוב מהשוק. קולה הצרוד עולה לגבהים מדהימים כשהיא צועקת על הילדים או קוראת להם דרך החלון בשאגה מנסרת "לעלות הבית" לאכול, או להתקלח.
אם היא פורשת לכמה רגעים את רגליה הדוויות לאור השמש, זה קורה אך ורק כשהיא יורדת עם הסל הכבד של הכביסה הרטובה, או כשהיא בדרכה לטפס בכבדות במעלה גרם המדרגות עם הבגדים היבשים, שזה עתה הורידה ממתקן החבלים השכונתי שבחצר הבניין. כל דקה מנוצלת אצלה לתפארת עד תום. כמעט לעולם היא איננה מוציאה את זמנה לריק ובבטלה, בלא שתהייה פרודוקטיבית בענייני הנדסת ניהול הבית.
בכל פעם שאני וחברותיי מתפרקדות לנו על הדשא הירוק, או נמרחות על הספסל שבגינה ומרים עוברת לה בדרכה מאיפשהו לאנשהו, אני מוצאת את עצמי בוהה בה בהשתאות ותוהה: איזה מין חינוך, איזו מין תרבות ומסורת ואיזו מין חברה אנחנו שייצרנו מכונת אישה סיזיפית אשר מתוכנתת בצורה כה יעילה?
יכול להיות שאני שוגה באופן שבו אני מפרשת את דמותה, אך מהמקום שבו אני עומדת נראה כאילו אורח חייה ותפיסת העולם שהנחילו לה, חונקים אצלה בשיטתיות את החיבור עם הנשיות שלה, את אופציות הפעלת האינטלקט שלה, את יכולתה להתענג מגירויים אמנותיים, מיניים ואסתטיים, ואת המעיין היצירתי הפנימי והאינסופי שאמור לבקוע מקרבה באופן טבעי.
מרים שכנתי היא דוגמית מהלכת על שתיים לתפיסה המסורתית של חוה האולטימאטיבית, אשת אדם. מדי פעם היא גם חוטפת סטירה או שתיים מיעקב שלה, אבל היא אף פעם לא מתלוננת, כאילו מוטל עליה לשלם לעד בעבור איזשהו חטא קדמון שחטאה, בטרם גורשו שניהם לעד מגן עדן. ואם מרים היא תואמת חוה, אז מי אני? האם אני תואמת לילית?
לילית שעל פי המיתוס והאגדה בחרה לעזוב את אדם, בנזוגה, מאחר שזכויותיה כאינדיבידואל שווה ערך לא כובדו. היא שבחרה לגור בצד האפל של העולם בחברת שדים ואובות, ומלבד שתוכל להמשיך לבטא את עצמה באופן מיני ויצירתי. היא, שאפילו העונש שגזר עליה אלוהים לאבד בכל יום ילד מילדיה לא גרם לה להיכנע ולוותר על החופש שלה על מנת להסתפח בכפיפות ראש לשושלתו המשפחתית המכובדת של אדם-בעלה, אשר מייצגת את הצד המואר של העולם.

פוד-פרוססור, מריה ושרית חדד

אני שוטפת את השמפו משערותיי השחורות והארוכות. העיניים שלי מעט צורבות. האם חדר אליהן קמצוץ של סבון, או שמא זהו המגע החורך של דמעותיי, אשר עולות בי תוך כדי הגות באשה האחרת, אחותי לג'נדר מרים, שכנתי היקרה. ואולי אני בכלל בוכה עליי ולא עליה. כי גם אני, לא פחות ממנה, קיבעתי את עצמי בתוך קוטב קיצוני מוגדר, ובלבד שלא אתפס כמותה. גם אני מונעת מעצמי את האפשרות להכיל בקרבי את כל קשת האפשרויות.
בזה הרגע אני מחליטה להרחיב את תפיסתי: לא עוד חוה מול לילית, אסתר נגד וושתי, 'רעייה' מול 'פילגש' או 'אישה לבנה' נגד 'אישה אפלה', או אני מול מרים.
מרים שמפחדת לאבד את זכותה להיות אשת איש ואמא והורגלה לשלם בתמורה לסטטוס הנחשק בוויתור על היסודות היצירתיים, המיניים והעצמאיים שבאישיותה. ומנגד אני, שמפחדת להיות כמוה ולחזור לכבלים המסורתיים של טרום המהפכה הפמיניסטית. אני שנרתעת מלהיות בתוך מערכת יחסים קבועה עם גבר אחד, מחשש שהדבר יסמן אותי כקניין ויחזיר אותי בפועל וכמטאפורה למטבח תוך ויתור על האוטונומיה שלי להחליט בכל רגע באיזה מקום אני בוחרת להיות.
אם היו מכניסים אותי ואת מרים לתוך פוד-פרוססור אולי היינו עשויות להוות קוקטייל נאה של נשיות. ואולי היום, יותר מאי פעם, על רקע השינויים הסוציאליים והתרבותיים שמתהווים בחברה שלנו, נוצרת וקורמת עור וגידים ההזדמנות בשבילי, בשביל בתי, בשביל חברותיי ושכנותיי לבטא את הנשיות שלנו מתוך חופש בחירה להיות הומוגניות, ולא מפוצלות. כל אישה על פי ראות עיניה כאינדיבידואל נאצל. ממש כמו קליאופטרה המלכה אשר דיברה בתשע שפות, הייתה בתזוג מונוגמית ונאמנה, ידעה מתמטיקה על בורייה, הייתה אם לארבעה ילדים, אשת עסקים ממולחת, מאהבת נחשקת, כלכלנית ואסטרטגית בעלת כאריזמה אדירה, אשר הזריקה לעצמה ארס נחשים ובלבד שלא תושפל ותירמס על ידי האימפריה הפטריארכלית ונציגיה הגבריים שפלשו לממלכתה ולארמונה. אותה אימפריה רומית אשר מתוכה צמחו יסודותיה של הנצרות. הדת שסיפקה לעולם את הסמל הנשי הנלעג מכולם – מריה, האם הבתולה.
דמותה של מריה מזכירה לי בדיחה שסיפרה רנה שותפתה של אלי מקביל באחד הפרקים המוקדמים של הסדרה: איש אחד הלך על חוף הים כשפתאום הוא שמע בכי חזק של אישה, הסתכל כה וכה וראה על החול אישה חסרת גפיים יושבת ובוכה. התקרב אליה האיש ושאל אותה: היי, מה קרה? למה את בוכה? ענתה לו האישה: אני בת עשרים, אין לי ידיים, אין לי רגליים ומעולם לא התנשקתי. אסף אותה הבחור בעדינות אל בין זרועותיו, הרים אותה לחיקו ונתן לה נשיקה על השפתיים. לאחר מכן הניח אותה בחזרה על החול ופנה ללכת לדרכו. מיד התחדש בכייה של האישה. הוא הסתובב בחזרה לעברה ושאל בתמיהה: מה, מה קרה, למה שוב את בוכה? ענתה לו האישה: אני בת עשרים, אין לי ידיים, אין לי רגליים ומעולם לא נדפקתי. הרים אותה האיש בזרועותיו, זרק אותה למים הקרים ואמר: עכשיו נדפקת כהוגן, בובה. מי שהגה את דמותה המסולפת של מריה, עשה לה ולשאר נשות העולם המערבי את אותו השירות שעשה הבחור לאישה המסכנה בבדיחה: בלי ידיים, בלי רגליים ונדפקות מכל הכיוונים.
המים החמים זורמים על פני ועל כל גופי ואני שרה את השיר הבא במלוא עוצמת הרגש הנשי והאנושי שטמונים בי. את השיר הנפלא הזה אני מקדישה מכל הלב למרים השכנה:

Why don't you cry me a river
Cry me a river
‘cause I’ve cried a river over you

מצדו האחר של הקיר עונה לי שרית חדד בפול ווליום:

הייתי סקרנית כמו כל בחורה
חיפשתי את עצמי כמו כל נערה
הייתי פרח בר שרצה לגדול
הרגשתי שאני יכולה הכל
הייתי ביישנית אבל לא טיפשה
לומדת את הכל בדרך הקשה
הייתי שמרנית וגם רגישה
ויש לי רצונות כמו לכל אישה

אני מחייכת בתגובה, מתנגבת ויוצאת החוצה להמשיך את חיי, רחוצה, רעננה, חלקת רגליים ואופטימית.

אלה דגן

ילידת 1968, אם חד-הורית. ציירת של קירות, סופרת של מגירות, זמרת של אמבטיות, פאבים ורכבות תחתיות. חולמת להאכיל את כל הרעבים בעולם השלישי ומקווה להישאר מלאת אהבה, סקרנות ותשוקה, עד לנשימת האוויר האחרונה.

תגובות

  1. ליליה שרה על "גבר שר אצלי באמבטיה". אולי תקימי איתה להקה.
    בכלל, אני יודע שגברים שרים באמבטיה, והבדיחה אומרת כבר שנים, כי הגבר שר במקלחת כי האנטנה שלו בחוץ……….
    זה שאשה שרה באמבטיה, זו בשבילי חדשה מרעננת.
    תמיד ידעתי שכדאי לפתח גיטרה מוגנת מים, עכשיו קיבלתי את התירוץ לכך
    ובסך-הכל, תודה לך אלה דגן, רשימה קלילה ונעימה.

  2. מיס אלוהים

    מקסים!!!

  3. נינה

    כל הכבוד אלה!
    כבר הרבה זמן לא ראיתי פה מאמר שכתוב טוב , אפילו בלי פיפי וקקה ושאר גסויות…
    איך אומרים? חזקי ואמצי…

  4. אלמוני

    כתבת, אלה:

    "יכול להיות שאני שוגה באופן שבו אני מפרשת את דמותה, אך
    מהמקום שבו אני עומדת נראה כאילו אורח חייה ותפיסת העולם
    שהנחילו לה, חונקים אצלה בשיטתיות את החיבור עם הנשיות שלה,
    את אופציות הפעלת האינטלקט שלה, את יכולתה להתענג מגירויים
    אמנותיים, מיניים ואסתטיים, ואת המעיין היצירתי הפנימי
    והאינסופי שאמור לבקוע מקרבה באופן טבעי."

    בהחלט בהחלט יכול להיות שאת מפרשת את דמותה באופן שגוי. לחיבור עם נשיות יש הרבה צורות, והנשיות עצמה עשירה דיה. לגבי היכולת שלה להתענג מגירויים שונים – אין לך שום אפשרות להשוות אותה לרופאה צעירה שחוץ מעיסוקה אין לה זמן לכלום או לאשת הייטק וורקוהולית כנ"ל. הגירויים שמזדמנים לה בגידול הילדים ובטיפול בבית יכולים להיות מאד מאד מגוונים.
    שוב את נופלת לפח הישן: שיפוט של הנשיות על פי קריטריונים גבריים. אשה בבית היא אשה ללא קריירה. וכי המשפחה עצמה אינה קריירה? הבעיה היא לא זו, הבעיה היא, כפי שהגדירה ד"ר תמר אלאור, שהחברה לא מכירה בזה כקריירה ולא מתגמלת את העיסוק הזה. המדינה צריכה לשלם לעקרות בית, קצבה מכובדת, כפי שנהוג בכמה מן המדינות המתוקנות בעולם.
    איך זה שטיפול בבגדים או במכוניות זה עיסוק יותר מעשיר מטיפול בבני אדם? (=גידול ילדים)
    תחשבו על זה.

    • זוארץ

      לפני 15 שנה בערך יצא בארה"ב סרט שנקרא Mr. Mom, בכיכובם של מייקל קיטון והלן האנט, שעסק בהתמודדותו של בעל ואב צעיר שאיבד את מקום עבודתו בדיוק ביום שאשתו התקבלה לעבודה. הבעל הופך להיות "עקרת בית" ("עקר בית" לא נשמע טוב…), ונאלץ להתמודד עם הסביבה הנשית שמתקשה לקבל גבר המשמש בתפקיד אמא, עם כל המשתמע מכך.
      כיום אנחנו יותר פתוחים לשיוויון פעילויות (קניות, הסעת הילדים לביה"ס, נקיון הבית וכו'), אבל אותו הסרט יכול לשמש כמשל להפרדה החברתית בין גברים ונשים.
      בעניין ההתייחסות לעקרות הבית כאל בעלות מקצוע: אשה הנשארת בבית היא עקרת בית ואילו גבר הנשאר בבית הוא… מובטל… עקרת בית בישראל נחשבת לבעלת מקצוע, עצמאית אומנם, אבל עדיין בעלת מקצוע. לבעלי מקצוע עצמאיים המדינה לא משלמת קיצבה – רוצים קיצבה ? תחתמו אבטלה…

    • מעריצה (עלק)

      מהתגובה שלך יש לי תחושה שאתה בעצם גבר (תקן אותי אם אני טועה).
      אין כל הנאה בלהיות שפחה, זאת שדואגת כל היום לצרכים של אחרים. כדאי לעשות הפרדה בין גידול ילדים , לבין היותך שפחה במלוא מובן המילה.
      אני הזדהיתי בכתבה עם המלכוד בו נמצאת לילית.
      כמובן שמרים היא הקצנה מסויימת למה מחכה לך בצד השני של המתרס. אבל גם איפה שאת נמצאת, במקום שאת בוחרת לבעוט את המקום המסורתי מלוח הזמנים שלך, את מוצאת את עצמך במלכודות של עצמך.
      השאלה שכדאי שנשאל את עצמנו היא מדוע הדילמה הזאת בכלל קיימת? האם בגלל שאנו עדיין חשות רגשות אשם מסויימים לגבי העובדה שאין בנו את התפיסה ה'מרימית' בילט אין?

      • מי אמר שהיא שפחה? נגיד, יותר מכל וורקוהוליק בכל תחום אחר? ממי שיש לו איזה עסק שהוא מטפל בו מבוקר עד לילה? חנות פרחים? חברת ביטוח? סטודיו שיוצר ויטראז'ים? וואטאבר?
        ה"עסק" שלה הוא הבית והילדים. הבעיה האמיתית היא שזה לא נחשב "עסק". הבעיה האמיתית היא *הסטטוס הנמוך של האימהות*.
        וזה גם אחד האתגרים הגדולים של הפמיניזם העכשווי.

        • עלית

          האם כולנו עבדים ושפחות?
          מה ההבדל בין שכיר, או עצמאי, הכבול לעבודתו מאילוצים שונים, ובין עקרת הבית הכבולה לטפול בילדים מאילוצים אחרים?

          יש הבדל – והריהו בחופש הבחירה. אשה הבוחרת מרצונה והכרתה להיות עקרת בית – אני מורידה בפניה את הכובע. זו בחירה לא פשוטה בכלל. העניין הוא, שמרבית ה"בוחרות" ב"קריירה" זו , אינן עושות זאת מבחירה. הן עושות זאת כי זה החינוך שקיבלו וזו הציפיה מהן, או כי אינן מצליחות להיות "סופר וומן" ולשלב עבודה וטיפול בילדים, או כי מטפלת ופעוטון עולים המון כסף שאינו מכוסה על ידי משכורת שניה, או כי פשוט "הוא לא מרשה" להן. יש לא מעט כאלה, עדיין.

          והפמיניזם הוא כולו סביב חופש הבחירה, ותו לא. האם מרים בחרה להיות עקרת בית? לאלה יש לפחות את היכולת לבחור להיות לילית, או חווה, או איזה מיקס של שתיהן, ואם תרצה לשנות – גם תוכל לעשות זאת. לי יש הרגשה שלמרים לא היתה כל בחירה מודעת. ושום יכולת לשנות.

      • זוארץ

        אינך טועה ואכן גבר אָנוכי, אך אינני אֶנוכי… ותקראי את דבריה של אסתי אחרי… לא נותר לי מה להוסיף בנדון.

  5. לילית-נסיכת האופל

    רק רציתי להגיד אחת ולתמיד שאני ואלה דגן חולקות את אותו הגוף ושגם אני הייתי רוצה לקבל כמה מפירורי התהילה אשר נופלים בחלקה. ובאותה ההזדמנות, אני אנצל במה זו בשביל להתלונן על כך שזכויותיי כשדה אפלה שוות זכויות הולכים ומתמעטים להם מרגע לרגע. אחחחח….. איזה עולם 🙂

  6. רוני

    ליפול לקלישאה של "תבניות הן רעות", שהכתבה הזאת די מזמינה. כלומר, לא טוב להיות האשה שרק ככה וככה, וגם האשה שרק אנטי ככה וככה לא טוב. אני יודעת שיש הרבה מעבר לזה שאפשר להגיד כאן, רק שבינתיים, מה שאני תוהה לגביו, היא התפיסה הזאת של חוה. חוה, שהמרתה את פיו של אלוהים, לדמות המרים הזאת, הקלישאית, שמקבלת את העול באהבה? חוה, שבזכותה בכלל אנחנו מבחינים במערומינו, למרים, שאת אומרת עליה שהיא נטולת חשק מיני, חוה, שהסקרנות שלה היא זו שגררה את המין האנושי אל הידיעה, למרים שהאינטלקט שלה חנוק, אני לא מומחית גדולה בפרשנויות של הסיפור המקראי, אבל הדימוי הזה עושה לי תחושה של חוסר התאמה טוטלי.
    והלאה, בזמן ובמקום שיראו לי 🙂

    • את אומרת: חווה שבזכותה אנחנו מבחינים במערומנו. אקסקיוז מי?! איזו מין זכות זאת להתבייש ביצירת הפאר שהיא אנחנו? העונש להתבייש במערומנו הוא קללת המין האנושי.

      חווה, שבעבור רצונה לדעת יותר, נענשה בעינוי של "בעצב תלדי בנים"
      לילית, שבעבור רצונה לשמור על זהות אינדיבידואלית, נענשה בכך שמאה מבניה יומתו מדי יום.
      כל כך אופייני לאידאה הפטריארכלית להכות את האשה במקום שבו הכי כואב לה וששם היא הכי חסרת אונים וחלשה- באמהות שלה, אכן מכה מתחת לחגורה.

      • רוני

        ובכן, כל עניין הסקס נולד דווקא שם. כלומר, עם הגילוי. לזה התכוונתי ב"מבחינים במערומינו". לחשק, כלומר. הידעת? לפני ידיעת הטוב והרע לא היתה גם ידיעת המין. אז נכון, זה חיבור שאנחנו לא מתים עליו – מין ובושה. ונכון, לא צריך לקבל את מלוא הפן המוסרי. אבל זאת חוה – זו שגילתה לכל המין האנושי את חדוות הסקס. ככה.

        • זכותך לפרשן כך את סיפור הגירוש מגן-עדן.
          הרי מנהיגי הדתות המאורגנות טחנו לנו למוח במשך 5,000 השנים האחרונות בחסות השיטה הפטריארכלית שלל של מיתוסים, ומנהגים סוציאליים אשר מאדירים את הצניעות החיצונית על פני ענווה פנימית אמיתית.
          או סמלים ואגדות שמהללים את הכוחניות והדורסנות החומרית על חשבון ההשתלבות ההרמונית עם הסביבה והטבע.

          ישנן חברות מסוג אחר שבהן אנשים עדיין מתהלכים ערומים. שום סכנת הכחדה לא מאיימת עליהם מחמת חוסר חשק לסקס. האיום היחיד לחיסולם של חברות אלו נבע תמיד מידיהם של עמים ואומות שהסדר החברתי שלהם הוא הירארכי, חומרני וכוחני כמו אצלנו.

          • רוני

            על ההרמוניה עם הטבע כן או לא, ומה הקשר שלה לפמיניזם, ולשוויון באופן כללי. חשבתי, שאת מתייחסת למיתוס חוה הקיים, כשאת משוה את מרים דוקא אליה. אין ספק שהדתות המאורגנות לא מיטיבות עם החופש האישי, לא זה של הגברים, ובעיקר לא זה של הנשים. התייחסתי רק לדימוי שלקחת, שמתיחס לחוה הספרותית באופן תמוה.
            הקשר בין בושה אשמה וסקס הוא באמת קשר מעניין עם פנים מאד מעיקים. המידה שבה הוא קשר השרדותי לא לגמרי ברורה לי, ואני אשמח אם תספרי לי עד כמה טוטלי הניתוק ביניהם בחברות שבהן הערום הוא מובן מאליו. אני לא משוכנעת שחלק מהמצע לשינוי חברתי, שהוא למעשה היסוד של ההשוואה שעשית, אם אני מבינה נכון, כולל מין בציבור, ערום כדרך חיים, והשתלבות עם הטבע במובן של ויתור על כל יתרונות המודרניות.
            או אם להשתמש במילותיך שלך, הנשים הערומות האלה, השלובות באופן כה הרמוני עם הטבע, לא עוסקות, עד כמה שנדמה לי, בפילוסופיה וספרות, אורגזמות ומערכות יחסים, קולנוע וכדורסל, והמפץ הגדול.

            • מה הקשר בין הרמוניה לפמיניזם ושיוויון?
              מהו חוסר הקשר?

              אפשר לחיות בהרמוניה עם הסביבה והטבע גם בתוך חברה טכנולוגית וזה בדיוק העניין.
              כפי הנראה ראש החץ ההישגי, הכוחני והפטריארכלי שהביאנו עד הלום, יכול לקחת לעצמו עכשיו חופשה מרצון ולתת לכוחות אחרים להתחיל לנהל פה את העניינים.
              זאת הסיבה שאני לא רואה אף פעם סיבה להגיב לסדר החברתי האנושי הקיים מתוך נקודת מבט של קורבן, שכן שני המינים יחדיו יצרו אותו מתוך הכרח שהוא שלב בתהליך האבולוציוני של כולנו כגזע אחד.
              ואולם ברם, הגיע הזמן (ובזכות הטכנולוגיה הרווחנו לעצמינו עוד נקודות קרדיט של זמן פנוי) להעצים ערכים של הומאניזם, שיוויון, שימור הסביבה והרמוניה כללית מן הפנים אל החוץ ולהיפך.

              • רוני

                ברמת מה שהרבה פעמים צף לתוך ויכוחים כאלה תחת מעטה מעצבן של "אבולוציה". כלומר, הגברים יזיינו, הנשים יטפלו בילדים, כי מה, ככה זה בטבע. אני אומרת, הכסות התרבותית, תרתי, לא מיותרת, והיא זו שעליה עומדים ערכים של הומניזם, פמיניזם, ועוד איזמים למיניהם.
                קליאו, לעומת זאת, כולה מונחת על זרי החץ ההשגי, הכוחני, ובסדר, לא הפטריארכלי.
                ואני לגמרי איתך בעניין של היצירה החברתית המשותפת, והאחריות המשותפת לשינוי. וגם הרווח המשותף, בהחלט. גם את האחריות לבריחה אל מילים גדולות (טבע? טכנולוגיה? תרבות?) אני מחלקת בינינו בלי בעיה. ועדיין, לטעמי, השאלה של הקשר בין חוה, והגירוש מגן עדן, לפי המיתוס, ובין מרים שתארת כאן, פתוחה ועומדת.

  7. שד חם

    "אופציית הפעלת האינטלקט שלה" ו"יכולתה להתענג מגירויים" נמוכים מטבע
    ברייתה, כך היא נולדה, כמו רוב ההומו ספיינס,עם יכולות אינטלקטואליות נמוכות
    מאוד, ובהתאם, כמובן גם יכולת לרצות ולהנות נמוכה. ישנה שכבה באנושות
    (כבר 10000 שנה) שיש לה פוטנציאל גבוה יותר. אבל ה"מעיין היצירתי האינסופי
    שאמור לבקוע ממנה באופן טבעי"? תגידי, מאיפה גזרת את המילים האלה?
    מילים כאלה שמורות למתי מספר בכל דור – תוצר של צירוף גנטי נדיר…
    בקיצור, מגוחכת ההשוואה בינך לבינה. תשווי אותה, את מרים, לבעלה יעקב
    קשה-היום, ודווחי לי על המעיין האינסופי שלו ועל התענגותו מגירויים אסתטיים…
    או שתשווי את עצמך לבת המעמד הגבוה באנגליה של ה-19 או של רומא
    מהמאה ה-2 . ואם את מקוננת על התיכנות, אז נכון, הברירה עיצבה את מרים
    כך שצאצאיה ישרדו מיטבית. ואילו את ה"חברה הגבוהה" עיצבה ליצירתיות, לא
    אינסופית, אלא במידה שתשפר את החיים ותטייב אותם. ההתרחקות מגן העדן
    היא ההתרחקות מאלמנטים בסיסיים של החיים. לא כדאי. תהיי רעיה ואמא
    וגם תהיי קצת יצירתית, וקחי את החיים באיזי. בלי זיבולי שכל (כך אומרים
    בדתית) על פמיניזם.

    • שד חם

      רוצה לומר: מי שבז לגידול ילדים ולכביסה ומדבר על חיים של תענוגות אסתטיים
      ,הרי לא רק שהוא אינו יצירתי הוא אפילו לא יצרן.

      ובל יסיק מאן דהוא מדברי כאילו אי אפשר להגיע ליצירתיות בגידול ילדים, הכל
      תלוי בחומר האנושי. יכול להיות קרחון במוזיאונים ובתי קולנוע, ויכול להיות גאון
      תוסס מתוך הבית.

  8. גם אני מוצאת עצמי בקוטביות בין חוה ללילית,או ליתר דיוק בין אימי ועצמי,אימא שלי שקיבעה עצמה בבועת ביטחון נקייה ומתוזמנת ורק לעת זיקנה מרשה לדפנות הבועה להתרחב ,כדי להכיל מעט יותר ממכלול נשיותה. ועצמי האני הנשי שלי שנמצא בחווית גדילה מתמדת ,בודקת חוקרת ,חוששת לאמץ רק פן אחד.
    נאמר כי לחוה פנים רבות,אינני זוכרת כמה, לילית היא לא ההיפך מאימנו אלא חלק ממנה
    עוד מימד בהוויה המדהימה שנקראת אישה.

  9. רוני

    החופש להיות מה שאנחנו רוצות, באופן הומוגני ולא מפוצל, הוא בדיוק *לא* החופש להיות קליאופטרה. הוא החופש להיות מרים, והחופש להיות אלה. והחופש להיות רוני. והכל בלי שהסביבה תרגיש שהיא צריכה לארגן את זה אחרת, לפי ראותה, לפי קליאופטרה, לפי יוליוס, לפי ווטאבר.
    הזרקת ארס נחשים אכן מרשימה מאד. גם מיתוס מצדה מרשים מאד. אף אחד מאלה לא נראה לי הנחיה חכמה לדרך חיים. קליאופטרה היא דמות מרשימה בהחלט, אבל אין לי מושג איזו אמא היא היתה, עד כמה היא הרגישה חופשיה (אפשר להיות מולך חופשי? אני בספק), עד כמה היתה מאושרת.
    כדי להיות "כל אשה כראות עיניה, כאינדיבידואל נאצל", צריך להיות מסוגלים וגם מסוגלות, לשים בצד את הדמויות האלה, ה"מצליחות", הדמויות שמקבלות ציון גבוה מבחוץ על פעולות, על בחירות, ולהיות מסוגלים לראות את הבחירה הפרטית כמשהו שהוא נאצל בלי שיפוט, כל עוד, כמובן, אין בו פגיעה בסובבים.
    שאלת הבכי על מרים, מתערבבת כאן עם התאור שלה כאשה מוכה. ברור שבתנאים האלה, עם החיבור הזה, אין שום דרך להתווכח. אף אשה לא צריכה להיות מוכה אף פעם. אף גבר לא יכול לקחת את הזכות להכות לידיו. אבל לגבי השאר, לגבי הנשים שמבלות את יומן בשיזוף בקאנטרי קלאב, ואין שום דרך לשוחח איתן על קפקא, לגבי הגברים שמבלים את יומם במוסך, ואין שום דרך לעניין אותם באמנות, לגבי הגברים והנשים שמבלים את יומם במשרד ההיי טקי, ואין שום דרך לחדור אליהם עם שאלות אנושיות, לגבי כל אחד פרטי מאלה, להחליט לבכות עליו בלי לשאול אותו לתחושתו, זו החלטה שיש בה התנשאות. או ככה אני, לפחות, מרגישה.

  10. מוריה

    בכל פעם ששאלת הנשיות עולה לדיון מביאים כולם את הקיצון, את לילית, את חווה, את מרים המגדלית, את הרה, את יעל אשת חבר הקיני, את קליאופטרה, את אשת פוטיפר את אמה ואת מרי אנטואנט.
    ואני מחייכת, חצי מריר חצי מתוק. משהו מאוד חשוב מתפספס ברוב הדיונים האלו – והוא שכל המיתוסים האלו נוצרו, נבנו, והושרשו בעולם בו נשים לא היו שוות ולא נתפסו ככאלו. זה לא בחיוב רע בכל ההזדמנויות, אבל חשוב לזכור את זה לפני שנתלים בהם.

    את המיתוסים הראשונים של האם הגדולה יצרה בורות בנוגע לתהליך ההולדה, אחר כך הם היו נחוצים כדי למצב מעמד חברתי-שבטי שהיה אז הכרחי לשרידה (נשים במחנה, בהריון או עם זאטוטים, מלקטות ומטפלות, גברים בשדה, צדים). בסופו של דבר החלוקה המגדרית הוטמעה, וכשהתחילה רכבת הידע הנצבר לזוז עם המצאת הכתב – נשים נשארו בחוץ, ותתפלאו כמה אנרציה יכולה לעולל. מרגע זה ואילך כל היצירה הרוחנית וכל העשיה המדעית לא כללו אותן, לא התחשבו בהן, והן הוגדרו כ"אחר". מהר מאוד נוצר צורך להסביר את השונות הזו, ושמה החלו כל דמויות האישה להתפתח – אמא אדמה, האישה המפתה, האישה ה"טובה" (רוקמת ליד החלון לאביר כלשהו), האישה-שד (לילית) וכל שאר הירקות הללו.

    והנה, עברו עלינו לפחות ארבע מאות שנות אמנסיפציה (וב"אנחנו" אני כוללת את העולם המערבי כולו החל מניצני הרנסנס), ועדיין אנחנו פונים אל אותן הגדות כדי לשאוב מהן הסברים על מהות. בזמן שכל המיתוסים האלו משרתים צורך לשמור על סטריאוטיפים, במקום להתקרב ולברר באמת, עם מי יש לנו עסק. בצורה דומה, אגב, עדיין אנחנו משייכים כל מיני תכונות לגברים ומכנים אותן "גבריות", כמו למשל בקהילה הזו – חוסר יכולת לדבר על רגשות, או פחד ממחוייבות.

    מהגדרות מגדריות סטריאוטיפיות ומפלגות יש לכולם בעיקר מה להפסיד, והרי ההומניזם עניינו בשיתוף כל שכבות האוכלוסיה בבניית האתוס, לא? אז אולי כבר נוותר עליהם קצת, על המיתוסים האלו? או לפחות נכיר במוגבלות שלהם.

    ומה אחר כך, אתם שואלים? להפשיל שרוולים בבקשה, לשנס מתניים – אנחנו בעיצומה של עליה לרכבת הפרברים של המאה העשרים ואחת, השתתפות לא מובחנת על ידי מגדר ביצירת אתוסים. הרבה עשן, הרבה בלגן ורעש, אבל ככה זה בהתחלה.

    • מוריה
      לשם שנוי אני מסכים איתך במאה אחוז.
      ניסחת מצוין. תודה.

    • אכן בזה בדיוק עיסקנן, בהסתכלות אופטימית ניכחה ובוויתור על כל הסמליות החשוכה, המקטלגת והלא הומניסטית, אותה ינקנו בעבר עם חלב אמנו.
      באופן אישי, אני חשה בת מזל להתנהל בעולם בימים אלו ולא בשום תקופה היסטורית אחרת.
      אם לא תתרחש תפנית בלתי צפוייה בתהליך ההתפתחות החברתי שאותו אנחנו עוברים, ישנה תקווה גדולה להאמין שאנחנו עומדים עכשיו בראשיתה של תקופה אשר מניחה יסודות ראשוניים לבניית סדר חברתי אחר. ואולי אפשר לקרוא כבר לילד בשמו-פוסט פטריארכלי (שמות יותר נחשקים יתקבלו בברכה במערכת)

      • מוריה

        וממש אל תתעצבני, אבל אם את מסכימה איתי – למה ציר ההשוואה המרכזי הוא חווה ומרים?ואם מסכימה – למה מרים השכנה היא בחיוב אדם לא מרוצה? ולמה את בחיוב כן? ומדוע העיסוק ב"תפקידינו כנשים"? ולמה בכל צד של המתרס (מיתרס?) אמורים להיות רגשי אשמה?

        אין הכוונה לוותר על סמליות ישנה (שאינה כולה חשוכה וחשובה לארגון החברה עד מאוד). אני חושבת שמוטב להכיר במוגבלות שלה, לסנתז ממנה את מה שכן מתאים להיום ולהכניס לתוכה תכנים חדשים. אני לא מאמינה שאנחנו "עוברים" תקופה, אנחנו יוצרים אותה, ובאותה העת אני חושבת שברור למדי שעל שיטות ניהול אנכיות (אבא-בן-בוס-סמנכ"ל) לא ניתן יהיה לוותר לחלוטין.

        אם נעמוד בראשי הגבעות ונצעק "מטריארכיה עכשיו!", אם נדרוש סדר חברתי שונה לחלוטין, מה שנישאר איתו היא מהפכה מתה במקרה הטוב ועולם זהה לחלוטין, רק עם מנהלים אחרים, במקרה הרע. היפוכה של פטריארכיה הוא שיטת ניהול אופקית – אחוות שווים מסוג כלשהו, כמו למשל דמוקרטיה.

        ואני מוכרחה לציין שאני לא אופטימית במיוחד. אולי מפני שהמהפכה ההומנית הזו, נכון להיום, מדלגת על רוב אוכלוסית העולם, וקרוב לוודאי שלעולם לא תגיע אל נשות הסהרה למשל. לא אופטימית כי נכון להיום הדפוס היחידי שאנחנו מסוגלים לאמץ הוא חילוף תפקידים סטריאוטיפי – גברים שמתחברים לצד הנשי שלהם, ונשים שמנהלות בסגנון האנכי הישן. ומנגד בתי הספר והאוניברסיטאות, צה"ל והרחוב הישראלי אינם מסוגלים כלל לאפשר דיון במודל חדש.

        לא הגענו רחוק מאוד, עוד לא.

        • מוריה

          מצב של התנסות אמיתית בהגדרה מחודשת ושיתופית של השיטות לפיהן החברה מנוהלת, של אתוסים ומיתוסים הו אמצב בו יש נשים שמנהלות בשיטה האנכית ויש גברים שעושים זאת בשיטה האופקית, יש גברים שמחוברים לטבע, ויש נשים שחושבות שזה ממבו ג'מבו.

          ומשמה מתחילים – במקום שבו נשיות לא בחיוב משויכת יותר לטבע (מיתוס אמה-אדמה המדובר) ולא אמורות להוביל שום חזרה אליה, במום בו גבריות איננה מייצגת פינות קרות של ספייס-דיזיין.

    • מריה שרייבר

      ביום שישי האחרון התפרסמה כתבה על ד'ר יעל רנן שדיברה כמעט אחד לאחד על הדברים שכתובים כאן במאמר – נשים ומיתוסים. שווה קריאה.

  11. חיננית הבתה

    וואלה, דווקא מירים היא, שהניע את כל הדיון המעמיק על לילית וחווה
    גם אקנומיקה על טרנינג אפילו אם לא נוסתה ע"י מדונה
    היא הופעה, ודווקא אני מצאתי שכשמדברים עם האנשים שנראים מאוד ריקים,
    וחלולים, לפעמים, כמעט תמיד, שמגלים עולמות מרהיבים
    או יותר נכון לאמור סיפורי חיים מרתקים.
    נסי לא להיות שיפוטית לגבי אחרים ולא לגבי עצמך…(זה עינין של גורל שאת את)

  12. יכול להיות, אם לא מתייחסים לשטויות החיצוניות,
    שאת יודעת והיא לא. את מודעת והיא לא, את משווה, עושה הקבלות, אנאלוגיות,
    והיא לא.
    כי מה בתכלס ההבדל בין לצעוק לילדים לעלות לאכול
    לבין לפרסם מאמרים ב'בננות'?
    כסף? הרי לא בזה מדובר.

  13. דיאנה וינר

    אישה היושבת בבית ומגדלת ילדים יכולה להיות יצרית ויצירתית ובעלת עולם
    עשיר בדיוק כמו אישה קרייריסטית שאינה מקדישה עצמה לחיי המשפחה דווקא.
    התפיסה הזו שאישה צריכה לצאת החוצה, לנהל את עצמה מחוץ לקירות הבית
    כדי להיות מישהו ומשהו לא מקובלת עלי.
    אני בטוחה שאם תשאלי את מרים, היא תגיד לך (אולי בביישנות ועם סומק עז על הלחיים), שהיא בהחלט תופסת עצמה כנשית וכיצרית מאוד.
    גידול ילדים וטיפול בזוגיות ובמשפחה מצריך המון המון כוחות יצירתיים.
    צריך להיות מאוד יצירתיים כדי לגדל ילדים. לא כולם מצליחים בכך.
    להרבה מאוד מהנשים שפועלות מחוץ לבית ולמשפחה, אין את היכולת היצירתית
    הזו, וחלק גדול מהן מאבד את היצריות שלהן בגלל השעבוד לקריירה ולרצון
    להיות מישהו משהו מחוץ לכתלי קירות הבית. חלקן ממש מסורסות מהבחינה המינית.
    אני לא רואה בנשים כמו מרים ייצורים מדוכאים ואומללים דווקא, אלא להפך
    נשים חזקות שמסוגלות לארגן לעצמן חיים, למרות קשיי היום יום גם בתוך מסגרת משפחתית
    לא תמיד הרמונית.
    אז יכול להיות שמרים לעולם לא תכתוב סיפורים לבננות, לא תהיה מודעת
    לזכויותיה הפמיניסטיות, אבל אין לי ספק שהעולם שלה עשיר בדברים שאת
    לא בטוח מודעת להם.

    לגבי בעל מכה: זו כבר סוגייה אחרת.חלק גדול מהנשים שפועלות בעולם הגברי שמחוץ
    לבית מקבלות גם הן מכות מהחיים ומאנשים מחוץ לביתן ומרכינות ראש כדי
    להמשיך לטפס על עץ הקידום.
    אני לא בעד נשים שמקבלות בהכנעה בעלים מכים, אבל אני מכירה גם מקרים
    הפוכים של גברים שמקבלים בכנעה נשים מכות פיזית ומילולית.
    (גם מכות מילוליות הן מכות) ואני בהחלט מתקוממת נגד זה.
    אנשים מוכים צריכים להרים ראש ולהתנגד בכל הכוח. גברים ונשים כאחד.

  14. קוקיה

    האמת, אהבתי מאוד. חוץ מדבר קטן, קטנטן אפילו, ממש ממש פצפון.
    אני לא רוצה להיות קטנונית אבל איך את יודעת שמרים ויתרה על נשיותה, אז מה אם היא שמנה, היא לא נשית? אולי יעקב הוא זיין על והיא כל יום גומרת 7 פעמים ורק בגלל זה יש לה כח לכבס. ובלי להגזים גם אם היא לא כוכבת סקס זה לא אומר שאת או חברותייך הרזות והיאפיות נהנות יותר.
    זהו, ותודה על הסיפור

  15. רונית

    אוף, מרים זו אמא שלי

    מאמר מעולה וחשוב

  16. רויטל

    לפעמים אני מסתכלת על אמא שלי, כמה היא חזקה ונדהמת כל פעם מחדש. ועדיין, כל מהלך החיים שלי בעצם הוא אנטיתיזה לחייה שלה. כמו שכתבתי פעמים רבות, זה הכל עניין של חינוך מהבית. לאמא שלי לא היו אותם כלים בהם אני משתמשת היום. אמא שלי גדלה בבית מאוד שמרני, וחונכה לציית ולאהוב את הגבר שלה, לגדל ילדים לתפארת מדינת ישראל ולסתום את הפה. ככה סבתא שלי, ככה דודה שלי וככה גם אמא שלי.

    אצלה בבית, הגברים נחשבים יותר. עד היום הנכדים מקבלים אצנלו במשפחה דמי כיס מופרעים, גם אם הם בני שלוש או חמש. הבנות לעומת זאת, למרות שהן יכולות באמת להשתמש בכסף הזה, למדו לסתום את הפה ולחייך בנימוס כשקיבלו קוקיות או שטר מהוהה של עשרים שקלים. אני גם ראיתי את זה בברית של אחי, כשהוריי צ'ופרו במיטב, ולעומת זאת כשאני חגגתי בת מצווה זה היה אחרת לגמרי.

    אני לא אומרת שהאהבה פחותה ויש ילדים מועדפים או נכדים מועדפים, אבל על פני השטח, התמיכה, העזרה, וביטויי האהבה מכוונים בעיקר אל הגברים במשפחה של אמא שלי. וכשאני לפעמים בוחנת את ההתנהלות של אימי ושופטת אוטומטית, אני ישר מזכירה לעצמי באיזה בית גדלה. זה מה שהיא מכירה. אז אמא שלי עקרת בית, דואגת לבשל ולכבס, העולם שלה לא עשיר כמו העולם שלי. מצד שני, אני בהחלט הייתי רוצה לעצמי את הכוחות שיש לה. ככה מתמרנת בין שלושה ילדים תובעניים, בנזוג ובית גדול שצריך לתחזק.

    הענין הוא, עכשיו שאני חושבת על זה, שיש יש ספקטרום רחב מאוד בין דמות עקרת הבית האולטימטיבית לבין ההיא שמנהלת שיחות על אורגזמות עם חברותיה ומדברת בפתיחות על מין עם בתה. לדעתי שילוב בין שתי הדמויות בשיטת הפוד פרוססור בהחלט יכול להיות שוס. לא חייבים להיות קוטביים לצד זה או אחר. השילוב בין אם, בתזוג וקרייריסטית הוא לדעתי שילוב מנצח.

    • בדיוק, קליאופטרה שלי
      הבנת אותי בין הטיפות, הצלילים והמילים. חג שמח 🙂

    • מוריה

      *את* חושבת ש*בשבילך* זהו השילוב המנצח. וזה נהדר, ומצויין, ואני מאחלת לך שתגיעי לשילוב הזה.

      יש אנשים שבשבילם זה לא השילוב המוצלח ביותר, יש אנשים שהוא לא מתאים ליכולות שלהם, יש נשים שמימשו אותו וגילו שזה שילוב עמוס מידי, בעיקר בהתחשב בכך שהגבר שלצידן הוא קרייריסט, אב ובן זוג- רק שחוץ מהקריירה הכל בשליש משרה.

      זה הכל, הפמיניזם לא אמר אף פעם שכל אחת מאיתנו חייבת לשם להגיע, הוא רק טען לזכותינו להחליט.

      • רויטל

        מוריה,
        זה הכל עניין של מינונים.
        יש לי זוגות חברים שהם שותפים מלאים בכל מה שקורה בבית, הן מבחינת תזרים כספים, טיפול בילד, נקיונות ובישולים.
        היום, הטכנולוגיה פותרת לך הרבה בעיות, בעיקר זמן.
        הכל יותר מהיר, יותר נגיש, ואם ממש רוצים, אפשר לפתח קריירה, להחזיק בית נאה וגם לטפל בילדים מאושרים. לא חייבים או זה או זה, לא חייבים לוותר על דברים מהותיים.

        • מוריה

          יש אנשים שקריירה היא לא מהותית בעיניהם. יש זוגות שהחליטו שמכיוון שהשכר של האישה נמוך כל כך – היא תשאר בבית לטפל בילדים ולחסוך את דמי המטפלות. יש מיליון סיבות ויש הרבה מקומות בהם נשים לא בוחרות בקריירה, אלא בעבודה, או בעבודה בבית.

          אני לא מבינה את הסיבות האלו, אני לא מזדהה איתן, אבל אני חושבת שאלו האנשים שאמורים להזכיר לכולנו שאין, ואסור שיהיה מודל אחד. לא כל מה שמתאים לך ולי מתאים לכל אישה אחרת.

          זה הכל. בל ננתנשא, ובל נתיימר לקבוע מראש את סדרי העדיפויות של אחרים, פלורליזם אמור להתיר מקום לכל בחירה.

          חג שמח.

          • רויטל

            לי זה מתאים. התפלקה השורה.
            לי זה מתאים. הנה עוד פעם.
            לא אמרתי שזה מתאים לכל אחד, אני לא כופה על אף אחד מודל שאני מוצאת אותו אידיאלי, מה גם שלעמים הדעות שלי משתנות. לפעמים האידיאלים שלי משתנים. עכשיו, אני חושבת שאם יום אחד אחליט להתמסדר כדת קפריסין ולהשריץ שניים שלושה ילדים, ואני לא מעוניינת להפסיק לעבוד, ברור לי שאבחר להתמסד עם גבר שמעוניים בשותפות ובשוויון.

            מי שטוב לו ושמח שישמח. היי הופ.
            לאמא שלי מתאים מה שהיא עושה, היא אוהבת את זה, בדיוק כמו שחברה שלה מעדיפה להביא הביתה מטפלת על מנת לא להפסיק לעבוד.

            חג שמח גם לך, מתוקה.
            נשתמע.

            • מוריה

              כלומר, לך, אני מקווה שממש מעבר לסיבוב בדיוק מה שאת מחפשת. איחלתי פעם אחת, לכבוד הפסח עוד סיבוב.

              ושיהיה חג שמח יקרה.

            • מיס אלוהה

              גם לי זה מתאים, אבל בחלומות…
              קשה לי להאמין שנולדה האישה שהיא וונדר-וומן שיכולה גם להיות קריריסטית, גם בת זוג וגם עקרת בית למופת. אגב, מה שבטוח שגם וונדר-מן כזה לא נברא…
              תראי לי קרייריסטית אחת שיכולה לשלב בין שעות עבודה מטורפות לבין ניקוי, בישול והקדשת זמן מלא לילדים. ואני כבר לא מדברת על סקס אחר כך עם הבעל….
              כולנו רוצים הכל, החכמה להכיר את המגבלות של עצמך ולדעת מה אפשר ומה לא.
              מעבר לכך, ה"שילוב המנצח" משתנה כתלות בתקופת החיים בה את נמצאת – הכרתי המון קרייריסטיות שלאחר שילדו זנחו את הקרירה, ולאחר כמה שנים, זנחו את הילדים בחזרה…

              והכי חשוב – אסור לנו לשכוח שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, גם מי שאינה מוכנה להודות בכך אפילו בעיני עצמה.
              אבל מה שבאמת חיוני לזכור הוא שכמעט תמיד כאשר אנו מקבלים את הדשא של השכן, אנו מגלים את כל הרוקב שבו, הקרחות והתולעים וחוזרים בשמחה אל הדשא שלנו…

              לכן אני מאמינה בכל ליבי כי הדרך בה אנו בוחרים לחיות את חיינו – היא הדרך אשר מתאימה לנו – והחלומות….מה פשר חיינו בלעדם?!! :))))

        • אלמוני

          זה הכל ענין של אפשרות לבחור. למרים א י ן אפשרות לבחור, ולו רק מעצם העובדה שהיא כבר עמוק מדיי בענין. לצאת משם כרוך בהשקעה רבה מאד, כואבת ולא בטוח שבסוף יהיה יותר טוב או שבכלל זה מה שהיא רוצה.
          לכותבת יש אפשרות ל ב ח ו ר להיות מה שהיא, או אם תרצה, תוכל להיות "מרים". אבל למרים אין אפשרות להיות "הכותבת" אם תבחר ותרצה לעשות זאת. וזה ההבדל.
          כשאתה חי במקום/מצב שבחרת להיות בו, זה נראה לך יופי. ולעומת זאת כשאתה מתנהל בחיי היום יום שלך (ולא חסר לך כלום מנקודת מבטם של אחרים מבחוץ, שהרי יש לך בית, בעל, ילדים, כסף, ו"כל מה שצריך"), כשאתה מתנהל בצורה שאם היו שואלים אותך היית משנה, ואם היית יכול לחזור לעבר ולבחור אחרת, היית עושה זאת בשמחה, אלא שה"לבחור אחרת" היום מסובך מדיי, ואולי אין לך כוחות להתמודד עם מה שזה יגרום, לא לך אישית, שעם זה קל יותר להתמודד, אלא מה תגרום תגובתך לסביבה שלך שאתה אוהב (אמא, אבא, ילדים), ש"שישלמו ביוקר" על כך שבחרת להשתחרר, ואתה אוהב אותם ולא רוצה לגרום להם רע, אז את/ה עושה שיקול, אני לא סובל, ומי מבטיח לי שהצד השני טוב יותר? לא חסר לי כלום, אבל חסרה לי רק הידיעה שאם אני ארצה א ו כ ל לחיות אחרת, במקרה של חוסר כזה, נשארים במקום.
          אולי מישהו רואה בזה פחדנות, אך לדעתי זה לא כך, בלהישאר כרוך מאמץ גדול יותר מאשר בלשנות, כי בלהישאר את/ה דואג לאחרים ואילו בללכת אתה עושה לטובת עצמך בלבד. לכן, אי אפשר לשפוט את מרים, אולי טוב לה כפי שהיא, אולי היא רוצה לשנות אך זה "כבד" עליה, ואולי, רק אולי, היא שנויה בין שתי דיעות שמתחלפות כל חמש דקות, האחת, שהכל טוב אז מה חסר? רק ההרגשה שאולי חסר משהו? והשניה, נמאס לה לכבס/לתלות/לבשל/לדאוג, אבל אם תפסיק לעשות זאת אלו שהיא אוהבת יסבלו, לכן היא שמה את ה"סבל" שלה לעומת הסבל האמיתי שיסבלו יקיריה. היא נשארת!! וזו הגבורה האמיתית. להתחשב באחרים ולא רק בעצמך.
          תודה על הסיפור המקסים.

          • מאיה

            ה"אנונימוס" זו טעות. לא יודעת איך זה יצא. האמירה היא שלי – מאיה

          • מוריה

            למריים *יש* יכולת לבחור.

            אולי רוב הברירות שלה לא אופטימליות, אולי חלקן הגדול נראות לה לא רצוית, למרות שהן אפשריות. גם השארות במוסכמות שבהן אולי גדלה (והסיפור הזה לא ממש מספק את הפרטים הללו, כמו גם לא מספר בוודאות על אושרה או אומללותה), גם זו בחירה.

            היא בוחרת, גם השלמה עם סטטוס קוו, או סטטוס כלשהו אחר, היא בחירה. במצב בו יש לה זכות לקניין, במצב בו יש לה זכות להשכלה, להצבעה, לחופש ולכבוד מבחינת החוק והחברה – הרי יש לה בחירות רבות.

  17. ליאת

    "תפיסת העולם שהנחילו לה" (בפאסיביות שאת מתארת אותה היא הרי לא יכלה להנחיל שום דבר לעצמה) יצרה פה אישה שאין לה "חיבור עם הנשיות שלה", והיא אינה פתוחה ל"גירויים מיניים אמנותיים ואסטתיים".
    נדמה לי שיש יותר מתפיסה אסטתית אחת, ואמנות היא לא רק תמונה של ואן גוך שתלויה על קיר של מוזיאון.
    חשבת על אפשרות שהאשה הזאת פשוט שונה ממך? לא רק במה שגורם לה להמשיך ולנוע, (ברור שעל זה את מתעכבת במאמר) אלא בדברים שגורמים לה אושר אמיתי? בדברים שהם יופי צרוף בעיניה? בסוג החפצים, האנשים, הגירויים שבאמת ובתמים מרגשים אותה?
    היא אחרת ממך, זה ברור.
    אבל את שופטת אותה מתוך הסתכלות,
    לא באמת מתבוננת בה.

    • אנני

      אנחנו מגדירים את עצמנו על ידי הסתכלות על האחר (אחרת איך נדע מי אנחנו ?)

      מרים מייצגת את האשה האחרת. כותבת המאמר בעצמה לא מרגישה נוח בתוך ההגדרה שהיא נמצאת. האופציה הכי קרובה או זאת שהיא הכי הכי מפחדת ממנה היא "מרים"
      ובל נכחיש שקיימות לא מעט נשים כבושות כמו מרים. כאלו שמייצגות את הנשים טרום המפיכה הפמיניסטית – כאלו שכבולות למסגרת הבית, שלא מאפשרות לעצמן להינות ממה שהחיים מספקים, שרואות את ייעודן בגידול ילדים וניקוי פאנלים
      מה ההבדל בין התבוננות להסתכלות ? הרי המבט באחר לעולם סובייקטיבי

      מרים דווקא יושבת בול בציורים של ואן גוך, רק חבל שעברו כבר כמה מאות ועדיין 'מרימיות' כאלו עדיין קיימות במציאות של האלף השלישי

      • זוארץ

        אנחנו מגדירים את עצמנו בתור מי שאנחנו חושבים את עצמנו, לאו דווקא ביחס לאחרים ולסביבה.

        השוואה מול הסביבה מולידה מוטציות שאינן עולות בקנה אחד עם המימוש העצמי… דוגמאות ? בבקשה…
        "מודל היופי" המקובל היום בחברה הוא נשים רזות וחטובות, גברים שריריים ומסוקסים – שניהם ללא שיער גוף… לפני 250 שנה אותו מודל היה נשים מלאות וגברים ציפלונים (עם איפור כבד ופיאות ראש…), ומי בכלל חשב על גילוח רגליים וחזה…

        שכל אחד מכם ישאל את עצמו אם הוא חושב עצמו לאדם יפה, מושך (לאו דווקא חיצונית) ואח"כ יבדוק אם הוא ענה על השאלה על פי מה שהוא חושב או מה שלדעתו היה חושב עליו אדם זר ברחוב…

        ובעניין המהפיכה הפמיניסטית… פמיניזם אמיתי הוא לקחת את השיוויון לידיים – לא לחכות שהגברים ימסרו לכן אותו על מגש של כסף. אנשים מפחדים משינויים, במיוחד אם הם חשים מאויימים מתוצאותיו של השינוי, לכן אל תצפו שגברים יקומו בוקר אחד ויגידו לכן "נשותינו היקרות, לכו לעבוד ואנחנו נשאר בבית לגדל את הילדים ולתלות כביסה"… אם הם לא גדלו על הערכים הללו, הם לא יטמיעו אותם ככה סתם.
        במדינות סקנדינביה הפמיניזם חוגג, אבל המנטליות התרבותית שלהם שונה וקשה להשוותה לתרבות ה"מערבית" הקלאסית…

        • אנני

          א' ב' בפסיכולוגיה: אנחנו מגדירים את עצמנו בתור מה שאחרים חושבים שאנחנו (הסביבה)

          • בנטובים

            כמה הערות:
            א. רק אם אנחנו אנשים חסרי ביטחון אנחנו מגדירים את עצמינו לפי החברה, ולא לפי עצמינו.

            ב.רובינו (אם לא כולנו) בונים את תפיסת המציאות שלנו לפי הסביבה. כך שכן, מנחילים לנו תפיסת עולם. זה נקרא סוציאליזציה.

            לדעתי העניין כאן לא נובע מאיזשהו שיפוט, כי אם מהבדלי תרבויות, ותפיסה יותר נאורה לעומת תפיסה יותר פרימיטיבית של מיקום האשה בחברה.
            מה לעשות, דעותיה של מסעודה משדרות היו לפני דעותיה של דנהל'ה משנקין. ככה זה.

            בברכת חיים מצויינים לכולם
            בנטובים

      • ליאת

        ההבדל האמיתי בין התבוננות והסתכלות הוא בראש.
        ההסתכלות היא "חיצונית", על פני השטח, רואים את מה שגלוי לעין, מה שלא צריך להתאמץ בשבילו.
        בהתבוננות מעורבים עוד גורמים מלבד העיניים.

        יש סיכוי שאם תנסי להתבונן במרים מתוך נקודת מבט פחות מתנשאת, מתוך אמונה ש*השקפת העולם שלך היא לא היחידה הקיימת*, אולי תראי אשה שהיא בכלל לא "כבושה", "כבולה", ומנקת פאנלים כיעד קיומי.

        כדוברת בשם הפמיניזם, את מבטלת ברגע את הלגיטימיות של כל מי שדעתו אינה כדעתך, מתוך ההנחה שהוא "לא מואר", לא מבין עדיין את הדרך הנכונה, נמצא שנות אור מאחורייך.
        הייתי מכניסה כאן את ההשוואה לדתיים קיצוניים, שמסתכלים על החילוניים כעל מי ש"עדיין לא ראו את האור". בעצם אולי אני אוותר על זה.

        אז אני רציתי לומר: נכון שאחת הדרכים (אחת!) היא להגדיר את עצמך תוך השוואה לאחר, אבל האחר הזה שאת מסתכלת בו, תני לו קצת קרדיט. נסי לראות בו טיפה מעבר לפלקט שבולט כל כך. צאי מתוך נקודת מחשבה שהבחירות שלו הן בחירות, בדיוק כמו ששלך הן כאלה.

        אני מניחה שגם אותך אפשר לקטלג נורא בקלות לתוך סטראוטיפ שטוח,
        אבל אני משוכנעת שיש בך קצת מעבר לזה.

        אה, וחג שמח. שיהיה סדר קל.

        • אנני

          כשמעבירים ביקורת על האחר זה בד'כ נובע מהסתכלות עלינו. לא משנה אם הביקורות נוקבת או ווטאבר. זאת ביקורת על עצמינו. זה יהיה קצת מתחסד מצידך לומר שמעולם לא העברת ביקורת על אחרים גם ביקורת כזאת. אנו עושים את זה יום יום. לא יפה? לא נורא. ברגע שמבינים שהביקורת היא בעצם על עצמינו, כמו מראה, זה לגיטימי. אם זה עוזר לנו להבין יותר מה מפריע לנו אצלינו אזי הביקורת לגיטימית.
          יש משפט שאומר שאם אתה לא מסתכל לצדדים מדי פעם, אתה מפספס קצת את החיים.

          אמנים זה מה שהם עושים. אפשר לקרוא לזה מציצנות. הם מסתכלים לצדדים וכותבים איך הם רואים את זה. היצירות הגדולות ביותר נכתבות ומצוירות מהמקום הזה של לשפוט.

          האחר במקרה הזה הוא רק רפרנט לעצמך. לא יותר מזה.

          סטריאוטיפים בהרבה מהמקרים נכונים.

          מרים בשבילי היא גם הדודות שלי ואמא שלי. אם לא הייתי מסוגלת להעביר עליהן ביקורת, כנראה שהיתי נשארת במקום שהן נמצאות. ככה שביקורת הרבה פעמים עוזר לנו להתרומם ולפרוש כנפיים.

          • מוריה

            אמנות היא דדוקטיבית ואינדוקטיבית, היא עובדת בשני הכיוונים, זה מה שיפה בה, זה מה שאלמותי בה. אני בא מהפנים ולחוץ, אני אומר משהו על הפנים שלי, ובגלל מרווח הפרשנות (אם זו אמנות טובה) נותר מקום להזדהות או ריאקציה של אחרים. אני בא מהחוץ אל הפנים, אני אומר משהו על הציבורי, ובגלל מרווח הפרשנות, נותר מקום לריאקציה של הצופה. אבל לעולם מרווח הפרשנות, האמביאנס במידה הנכונה, הוא שהופך אותה למאפשרת, למתווכת ונותנת השראה, קול הדממה הדקה שבין אדם *לעצמו*. לשם כך לא דרושה מציצנות, דרושה אינטרוספקציה, התבוננות אל הפנים. יש אלמנט של מציצנות בחלק מן היצירות, ושוב – הוא שווה כקליפת השום, אם זה כל מה שיש בו.

            וניתן לדבר על ה"איך" ולחבר למקום וזמן, וניתן לא. ביצירה טובה, אפשר את שניהם אם רוצים.

            העברת ביקורת אכן נובעת מהשוואה ושיקוף שלו, בחינת ההבדלים ויצירת אבחנה ערכית. היא תלוית זמן, מקום, ומבקר. אבל ביקורת יכולה להיות גם פנימית.

            אני בטוחה שאמא שלי עשתה מה שמתאים *לה*, במסגרת המגבלות החברתיות והאישיות שלה, אני יכולה לעשות את אותו הדבר אם זה מתאים לי, ומשהו אחר אם לא. יהיה לי קל יותר אם ה"לא" הזה מעוגן במקובלות חברתית, יהיה לי קל יותר לעשות זאת אם יינתנו לי מודלים לחיקוי או מודלים מאפשרים. אבל ניתן גם לעשות את זה בלי קשר לכלום, השם הוא בד"כ _מהפכה_, ומהפכות באות בגוונים וטווחים משתנים. אבל אין להקל ראש בכך שבחירה עבור עצמי אמורה להיעשות בלי ביקורת על אחרים, שהרי אז אני לא בוחרת עבורי, אלא מתנשאת.

            ואני חושבת שהכוונה היא לא לואן גוך (אוכלי הבולבוסים?) אלא לואן דייק (המבשלת).

            • מוריה

              נדמה לי שזה היה ורמיר.

              anyone?

            • אנני

              המציצנות היא חלק מרכזי ביצירה. לראייה בלו-אפ של אנטוניו, החדר האחורי של היצ'קוק. הרבה פעמים המצלמה היא כלי הרצח, הפאלוס ועוד כהנה וכהנה פרשנויות.

              מציצנות היא לא דבר רע, ביקורת היא לא דבר רע, שיפוט הוא לא דבר רע.

              באמנויות רבות אנו רואים שיפוט של האחר. אם באמירה פוליטית, אסתטית וכד'.
              חלק מהאמנים הגדולים היו מיזנטרופים, אגואיסטיים וביקורתיים באופן מוקצן.

              עדיף שבחירה עבור עצמך תעשה בלי ביקורת על אחרים, כי אז את מנתקת את עצמך קצת מאחרים. לעומת זאת האפשרות להבחין, לערער ולומר לעצמך שם אני לא רוצה להיות היא מבורכת.

              • מוריה

                להפריד את ה"איך" מה"מה", בסקופ הזה השיגעון של ואן גוך לא רלוונטי, למשל.

                ההוצאה להורג (איזה תאריך הוא השם הרשמי) של גויה, מאגדת בתוכה "איך" מאוד חשוב, אבל גם בלעדיו ה"מה" נהדר.
                גם בלי לדעת את ה"איך" של הכל אודות חווה, ניתן לדבר על איכויות ה"מה", גם בלי לדעת את ה"איך" של מלאכים בשמי ברלין – אפשר לדבר על השפעה של סקלת צבעים ושוטים.

                אישיות של אמן לא חייבת להיות רלוונטית לשיפוט ה"מה", קונטקסט פוליטי לא חייב להוותר הזווית היחידה, הביקורת החברתית לא חייבת להיות נטועת זמן היצירה, לא אם ה"מה טוב מספיק.

                זה מה שיפה באמנות.

        • זה שיודע לשאול

          סליחה, אבל אני לא מצאתי שום התנשאות – אלא דווקא ראיה שוויונית של "האשה האחרת" מול "האשה הקרייריסטית" (יעני קרייריסטית, סמי-אינטלקטואלית)

          אם הבנתי נכון, אז הדמעות בסוף המאמר אמורות להדגים את תחושת המצוקה של "היא" ו"אני" גם יחד – יותר אחווה נשית לעניין הקיפוח והדיכוי של "המין היפה/המין החלש" (אין צורך למחוק את המיותר)

  18. בועז כהן

    ראשית, מאמר יפה מאוד. אהבתי.
    שנית, אפרופו חג החירות, דעתי היא שבן-חורין הוא מי שמשוחרר משיפוטו שלו בידי הסביבה. מי שעושה באמת מה שבא לו. הוא יכול להיות מרים, עקרת בית, משועבדת (לכאורה) לבעלה, ילדיה ועמל היום יום. הוא יכול להיות גם נשיאת חברת מחשבים, עם משכורת אדירה – אבל עם עבדות מודרנית – 15 שעות עבודה ביום, יום יום, חודש חודש, שנה אחר שנה.

    וכשהמצב הוא כזה, למי איכפת מי שר מה במקלחת שלו? עבד הוא עבד, שיפחה היא שיפחה, והאושר – למרבה הפלא – לא תמיד תלוי במידת החירות שהסביבה חושבת שיש לך או אין לך

    (וכל זה לא סותר את הצורך הדחוף ברה-אורגניזציה של מערכת החינוך, כדי שילדות ההווה, תהיינה בעתיד נשים שיכולות לשקול את רצונן האמיתי. שתהיינה להן יכולת בחירה אמיתית, בין "לשבת בבית" לבין "לצאת לעבודה")

    • תפרחת

      מסכימה עם זה לגמרי, מלבד שהאופציות אינן בין לשבת בבית עם הילדים או לצאת לעבוד.
      יש עוד הרבה אפשרויות בין לבין, או שילובים שלהם.
      השאלה היא איך מחלקים את החיים עם הפרטנר לחיים (באם יש כזה) ואיך נושאים בעול הכלכלי יחדיו (אם יש כזה.. 🙂 ).

      חג שמייח!!!!

  19. מריה

    מעורר מחשבה.

  20. תפרחת

    באיזשהו שלב בחיי הייתי צריכה לעשות החלטה, האם לוותר על כל החלומות, ולהכנס לתלם, או להמשיך בחיי הפוחזים, מלאי הריגושים והפאנן.
    הלכתי על האופציה השניה (כן, גם לכתוב אליכם בחמש ועשרים בבוקר זה סוג של ריגוש, במיוחד לא לבושה עם בריזה נעימה שמלטפת לי את… טוב לא חשוב).

    לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתי מוותרת על הכל ומשתקעת בבעל ובדירה עם שני כיווני עשן, אני רוצה להאמין שפחות טוב.
    על אלו שהחליטו להכנס לתלם, לפעמים אני מקנאה בהן, אבל רוב הזמן מרוצה ממה שבחרתי. החיים יפים, חיים אותם רק פעם אחת, כדאי לנסות לתפוס את אלוהים בביצים.
    🙂

    • יד בתחת של אלוהים

      התבקשתי להודיע:

      כולם יודו לך אם תשחררי את הביצים. גם אני.
      אם את מתעקשת להשאר בסביבה. אז ברכות. בתנועות מעגליות, את יכולה לנסוק ולערב בעניין גם את הלשון.

      כך או כך. אנא הרפי את הלחץ בביצים. עכשיווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  21. מריה שרייבר

    ביננו, זה לא שיעקב כזאת מציאה. הייתי הולכת יותר רחוק, מצא מין את מינו.
    מילא היית מתארת מצב בו גבר נאור מדכא את אשתו באמצעים כאלו ואחרים, אז הייתי אומרת נקניק.

  22. בננה עם בעיות דימוי גוף ומשקל

    כולכם חיים באשליה אחת גדולה – לאף אחד מאיתנו אין ממש בחירה – כולנו נולדנו בארץ הזאת עם ההיסטוריה היהודית והמצב הבטחוני עם ההורים הספציפיים שלנו עם המורים שחינכו אותנו עם השכן ששלח ידיים כל אחד/אחת והחוויות האישיות שלה והסביבה הפרטית שהובילה לדרך מסויימת (גם אם שונה ממה שהכרתם זה בא כאנטיתזה ולא כבחירה נקייה מאין).
    חוץ מזה האם הבחירה היא באמת בין אישה שראויה לקיום למען ילדיה ובעלה לבין אישה שראויה לקיום של אינטלקט ללא רגש ללא נתינה ומסירה – תפתחו את הראש והעיניים מגוון האפשרויות הוא אינסופי ואנחנו כל כך מוגבלים – הכל בראש!!!

  23. נשואה_זחוחה

    נו, באמת. בדרך כלל הרשימות שלך מאוד סימפטיות, אבל הפעם ההתנשאות נשפכה לך כמו המים של המקלחת שלך. אני מתארת לי שהליברליות אור לרגלייך וכו', אבל מי את שתחליטי למרים המטאפורית מה טוב בשבילה? לך נראה מזעזע לתלות כביסה כל היום (מישהו צריך לעשות את זה, את יודעת, לפעמים אפילו גברים) ולי נראה מזעזע ללעוג לשכנה שלך כי היא מדברת על תנורים ומתכונים. אותי הרבה יותר מזעזעים טיפוסים אגואיסטים וילדותיים שחושבים שהם "יותר מדי" בשביך קשר יציב ארוך טווח אחד. גם כדי להיות נשואים לאורך שנים צריך מיומנות. אוף, הרגזת.

  24. המצטטת

    האומנם למרים יש פחות?
    לא ברור…
    "עני אינו אדם שאין לו הרבה,
    אלא אדם שמשתוקק להרבה"

    בכל מקרה,
    לדעתי
    "האדם האבסורדי
    הוא זה
    שלעולם אינו משתנה"!!!
    (בעיקר אם אינו מסופק ממצבו הנוכחי)
    צמיחה היא קפיצה באפלה,
    קשה, ללא אחריות לתוצאות, שינוי
    ככה זה.

    וכמובן, קל לדבר
    וכל כך קשה לעשות…

  25. הרבה נאמר ונכתב על מעמדה של האישה , או כפי שאנו נוהגות לקרוא לעצמנו " המין האחר "
    אני אתחיל בהמלצה על הספרשל סימון דה בובר " המין האחר " על מעמדה של האישה לאורך השנים . סקירה נהדרת על האישה , הנשיות ואיך החברה ( הגברים ) תפסו ותופסים את הנשים מימי קדם ועד היום .
    ובהתיחס למאמר , אני חושבת שקיים בנו הפחד היום להיות להיות כמו האמהות שלנו או אותה שכנה פרימיטיווית ובמידה מסוימת הפכנו להיות נכות ריגשית .
    מנסות להתנהג כמו גברים או לפחות להיות מעין אנטיתזה לשכנה המכבסת, זכור לי שפעם זו היתה מחמאה מאוד גדולה עבורי כשאמרו לי שאני חושבת או מתנהגת באופן גברי , כל כך לא רציתי להיות אותה אישה תלותית , חלשה ,חסרת גפיים לצורך העניין. היום פתאום אני מבינה שלחשוב כמו גבר זו לא מחמאה גדולה ….
    ושאין שום פסול להרגיש תחושות אימהיות או להיכנס למטבח ולבשל ( דבר שבעבר לא היה קורה ) בעבר הנשים היו מוגבלות מבחינת החשיבות שלהן בחברה מבחינת האפשרויות שלהן
    היום יש לנו הרבה יותר אפשרויות והמעמד שלנו השתפר אבל עדיין, אולי עוד לא הגדרנו את עצמנו לחלוטין , ולכן אנחנו עדיין נעות בין להיות שדות ללהיות דוגמית של חווה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *