השלם את החסר

יש קובי, ויש רמי, ויש איה, ויש אבנר.
ויש אני.
ארבע שנים, חמישה אנשים. שתי פרידות. אחד גירושים. שלוש פעמים מוות קרוב. הריון אחד. שתי התפטרויות דרמטיות. שתי חַרָטות מבוישות. הפלה אחת. שבע התאהבויות. מאות שתיקות רועמות. אלפי פרצי צחוק. עשרות בקרים נפוחי-עיניים. שתי תאונות דרכים. ארבעה ניסיונות להפסקת עישון. הפסקה אחת. שני חלונות, ארבעה קירות, חמישה כיסאות, חמישה מחשבים, אוויר אחד. אחד שואף, השני נושף, הרביעי צועק, החמישי צוחק, השלישי כועס, הרביעי כואב, שני נעלב, הראשון נאהב, רביעי מקנא, אף אחד לא משתנה. המשמרות ארוכות אבל עוברות מהר. האצבעות הפורטות על המקלדות מפיקות נגינת לילה נמרצת בטון פלסטי אחד ובמקצבים משתנים. העיניים קוראות, הציפורניים נכססות, האצבעות מתקנות, הנשימה עמוקה וכבדה ולפתע מתקצרת, הטלפונים מצרצרים, הסיגריה נשמטת במאפרה מאולתרת, הקפה מתקרר ועוד יעלה עיגולים לבנים למורת רוחו של המנקה מחר בבוקר, החדר מתייתם מיושביו: העיתון יורד לדפוס.

יום העבודה, כל יום עבודה, היה נגמר בשעת לילה מאוחרת בבר ליד המערכת. חמישה אנשים שלא מחכים להם בבית, ואין מי שימתח ביקורת על סדר היום ההפוך שלהם, על כאב הראש והטשטוש האלכוהולי, ועל הזמן המבוזבז. חיים בחושך, מתים ביום. החיים האלטרנטיביים. היקום המקביל. המצאנו לא מעט כינויים מסירי אחריות לאורח החיים החמקני שאימצנו. 'התקופה הסטודנטיאלית', שימש אותנו במיוחד. אומנם כולנו התחלנו לעבוד שם כסטודנטים, אבל גם כשכבר היה אפשר למסגר את התארים, הקווינטט נשאר קווינטט, סטודנטים לנצח.

בגיל עשרים ושלוש הבנתי לבסוף מה זו חבורה. יותר מזה, מה זו חבורה שאני חלק ממנה. לא היתה לי חבורה בילדות, גם לא בתיכון, ודאי שלא בצבא. במשך השנים אספתי חברים ספורים, כציפור שבעה המנקרת גרעינים בחוסר חשק. פעמים רבות התבוננתי בקנאה בקבוצות הקטנות, מנסה לפענח את הנוסחה, לקלוט את החוקים, לחפש תשובות שיסייעו לי להיות חלק מאחת כזו. משלא מצאתי, המצאתי אותן. חבורות הן פתרון נפלא לאנשים שמפחדים מאינטימיות, או שלא מסוגלים לה. חבורות הן המפלט הבטוח לנכי הנפש.
פתאום מצאתי את עצמי חלק מחבורה. כעוברי אורח המתגודדים סביב אדם שאיבד את הכרתו ברחוב, גם אנחנו התקרבנו זה לזה, ומשנפגשנו, לא הרפינו מהאחיזה. במרוצת השנים גיליתי שכולם היו כמוני. לכל אחד היתה משאלת לב להגשים אחוות קולקטיב רוסית, שנעדרה מעברם החברתי. ומאז, ארבע שנים לא ידעתי דבר אחר ולא ביקשתי לי דבר אחר. ארבע שנים, חמישה אנשים, לילה אחרי לילה בבר שליד העיתון. יש קובי, ויש רמי, ויש איה, ויש אבנר. ויש אני. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. לחיים. דוסבידניה.

שנה עברה מאז נפרדנו.
בשנה הזאת, אף כי ביקשתי בלבי לשמר תחושה נוסטלגית כלפי הלילות הללו, הצלחתי רק להיזכר בתיעוב בריח הסיגריות המעופש בשיער ובבגדים, באיבוד תחושת הזמן ביום שאחרי, היום, השעה, ובמיוחד ברגע המסוים והקבוע בבר. אור ראשון עולה בחלון, אני משאירה כסף ורגע לפני שאני נעלמת, נשלח לחלל המשפט, "הופה, לאן את חושבת שאת הולכת? ככה? בלי לספר את סיפור ה..?". השלם את החסר.
לכל אחד יש תפקיד בחבורה. רמי המנחה, אבנר הפרשן, איה הצופה האובייקטיבית, קובי המגיב. צוחק כשמצחיק, בוכה כשעצוב. אני, זאת עם הסיפורים. להם אלה הם "הסיפורים", לי אלה הם רסיסי חיים שאין עם מי לחלוק בהם, משום שאין חברים אחרים מאז הצטרפתי לחבורה. מרגע שהחוויה האישית תועדה בקול רם, היא עוברת לנחלת הכלל. לכלל מותר להפוך בה, לדקור בה, לפשוט את עורה, לשלוף את עמוד השדרה שלה, ולהטיח אותה בחזרה על השולחן של הבר.
הציווי של רמי לספר את הסיפור, מאותת לכל היושבים מסביב לשולחן שמעתה שקט. איה מציתה סיגריה, קובי לוגם לגימה גדולה מהכוסית ומסמן למלצרית עוד אחת וחשבון, ואבנר מפנה את עיניו לכיוון אחר, כי זה עוזר לו להתרכז. העיניים שלי קושרות קווים דמיוניים בין חצאי הסהר הרטובים שרושמות הכוסות על השולחן. עיניים. עיניים כפולות ומכופלות ומשולשות. כלל לא משנה איזה סיפור נשלף מכוננית הסיפורים שלי-שלנו, לטובת הכלל, בכל ערב עוד ועוד פרטים דמיוניים מתווספים, רבדים מומצאים, ואני רק מחייכת במבוכה, מיואשת מהמאבק האבוד מראש. מאבק מבחוץ עם רמי, שיוותר רק הפעם וידלג על הטקס, ומאבק בתוכי. בלי הטקס הזה אין כל צידוק לקיום שלי בחבורה.

שנה עברה מאז שנפרקתי מהחבילה, אבל אנחנו עדיין נפגשים לעיתים, בדרך כלל כשאחד מאתנו חוגג יום הולדת. הארבעה עודם עובדים בעיתון, מנהלים שגרת חיים מוכרת. איזו רותי אחת החליפה אותי. תחליף זול וחיוור, הם אומרים. אין לה אף סיפור, הרפתקה או צירוף מקרים. היא בכלל נשואה ומגיעה למשמרת לילה אחרי שהיא משכיבה את הילד לישון, ואליו היא חוזרת כשהם הולכים לבר. הם עדיין הולכים בכל יום לשם. הם עדיין ישנים ביום ועובדים בלילה. הם עדיין בתקופה הסטודנטיאלית, שבה הרגע היחיד שבו הם רואים את אור השמש, הוא רגע הזריחה שמתמוסס אל תוך השינה.
כל מפגש בשנה הזאת מתחיל בדקות ארוכות של מבוכה מוכחשת, השלמה אינסטנט, הדבקת טלאי גס של היעדרותי בחייהם, וההיפך. אני לא מפסיקה לשים לב שהם מדברים ברבים, ואני מדברת ביחיד. אני לא מפסיקה לאנוס את עצמי בכוח להיכנס למרחב ההומור והאסוציאציות המוכרות שלהם. אולי מבוכה היא הסיבה שלא חולפות יותר מדקות ספורות עד שהארבעה מחליפים מבטים ורמי מצטחק, "ועכשיו לסיפור האופניים!". סיפור האופניים הוא הסיפור האחרון מחיי בתקופת החבורה, הוא עדיין לא נמאס עליהם.
רק בשנה האחרונה שמתי לב שנוהלי העבודה בעיתון דומים מאוד לנוהלי טקס הסיפורים שלי. רמי זועק את הכותרת, "סיפור האופניים", קובי מוסיף את כותרת המשנה, "סיפורה האישי והמרטיט של נערה תמימה בכרך הגדול", ורק אז כל הפנים אלי, וזה האות להתחיל. גם ההערות שנשלחות מהקהל שלי, משמשות כהערות שיכתוב לכל דבר: "תתחילי מהסוף, עם פלאשבק להתחלה", "תיצמדי בדיוק לאיך שזה קרה". הנוהל כולל גם את אנחת ה"אוף", הקולנית שלי, את החיוכים מלאי החיבה אך המתעלמים מתביעותי לוותר. הם מקשיבים וצוחקים במקומות הקבועים בכל פעם מחדש, ואני צריכה לשחזר שוב ושוב את החיוך הנבוך שלי, הקצת מרוצה, הקצת נעלב – כל פעם מחדש.

נפגשנו לראשונה כשהייתי בת עשרים ושלוש.
היום אני בת עשרים ושבע ואנחנו נפגשים בסלון המוכר של איה, בשעת אחר-הצהרים של יום שבת. העיניים שלהם נפוחות, לא מזמן התעוררו. אלה השעות שלהם. צמרות העצים מדגדגות את החלונות, משב רוח מזרים המון אוויר לתוך הסלון, מעלה בווילונות גלים קטנים. אני מתכרבלת בפינה שלי על הספה הרכה, מחבקת את הכרית הירוקה. כמעט שנה לא ישבתי כאן. המאפרה מתמלאת בבדלי סיגריות, שני בקבוקי יין עודם פקוקים על השולחן.
היו שינויים בשנה האחרונה. החבורה היתה ל"פורום מורחב". לקובי יש חברה כבר ארבעה חודשים, קוראים לה דנית והיא יושבת לצדו בקצה הספה. היא זריזה, מנדנדת רגל על רגל, משחקת באצבעות של קובי כאילו יש בדעתה לקלוע מהן צמה.
גם גולדברג יושב איתנו. הוא החבר של רמי כבר קצת יותר מחצי שנה. הוא עמוק בארון בחיים הרגילים שלו, אז גם את תסתמי בבקשה, רמי אומר לי במרפסת. הוא גם אמר שיש להם זוגיות נוחה, ואני שאלתי כמה נוח יכול להיות הדבר, כשהחבר שלו מבוגר ממנו בעשרים וארבע שנים. עכשיו אני יכולה להתבונן בגולדברג. הוא יושב קרוב אלי. המצח הגבוה, תנוך האוזן המצמח שתי שערות בהירות, השפתיים הדקות שברגעים אחרים מנשקות את רמי, הידיים האלה שמכסות אותו כשהוא ישן והשמיכה נשמטת על הרצפה, הבטן הכבדה המשתפלת אל ברכיו רועדת עם כל צחוק, הוא בטח כבד לו. גולדברג לא רק מבוגר מרמי בעשרים וארבע שנים, הוא פשוט איש מבוגר.
בילי הולידיי נבלעת במערכת הסטריאו. איה לא מניחה את הסיגריה כשהיא מביטה על התמונה של בילי על העטיפה של הסי.די, והעשן נעלם בתוך התלתלים הגדולים והשחורים שלה. החן שהתלווה תמיד למנהגי העישון שלה לא נעלם. תמיד היא מחזיקה סיגריה, אבל היא כמעט שלא מעשנת. פעם אחת היא אמרה לי שזה לא הצורך לעשן כמו שנוכחות הסיגריה הנאכלת ברקע נותנת לה הרגשה שמישהו שומר עליה. יש משהו מרגיע בדבר הדבילי הזה, היא אמרה בשקט, ואני צחקתי.
אבנר מחזיק את עיתון השבת. עיתון השבת שלנו. שלהם. הוא צועק "שלוש!" והראשים מצטופפים סביב העיתון. גם אני מותחת את הראש אוטומטית, אבל מוותרת. דנית, החברה של קובי מביטה בי במבט שואל, ואני מרימה יד לביטול, כאומרת "אין לי כוח". באמת אין לי כבר כוח למשחק הזה. אבנר, עין-הנץ לשגיאות הגהה בעיתון סופר את טעויות ההגהה של משמרת שבת, והראשון מאתנו שמאתר את כל הטעויות, מנצח. אני מביטה בהם מכווצים גבות כלפי הטקסט. החברים שלי. "תראי שקובי מנצח", אני אומרת לדנית, וברק של גאווה עובר בעיניה. המשחק שהייתי שותפה כה נלהבת ממנו עד לפני שנה, מן הצד נראה לי פתאום טרחני ואווילי.
"קונסורציום במקום קונסורטיום, וכאן אין רווח", קובי אומר ושלושה ראשים מהנהנים, "איפה השגיאה השלישית.. כאן?.. בעצם.. פָּנִים זה זכר או נקבה?"
"אה.. משתמע לשני פנים אומרים? או לשתי פנים?" איה שואלת וגוף האפר מתעקל בקצה הסיגריה שלה.
"סבר פנים יפות אומרים", מעיר גולדברג. "אז פנים זה נקבה".
"נדמה לי שזה גם וגם", אני לוחשת לדנית. איה שולפת מילון מהכוננית וזורקת לאבנר. הוא מדפדף במהירות. "זה גם זכר וגם נקבה! אני לא מאמין! אז יש רק שתי טעויות. קובי, שיחקת אותה", ורמי אומר, "חמישה מגיהים בבית אחד, ואף אחד לא יודע עברית".
דנית בוהה בי כמצפה שאתקן אותו, אבל אני מתעלמת. יש לי סיבה טובה. כבר חלפה כמעט שעה ושום סיפור שלי, אף לא סיפור האופניים, הוזכר. אני מדברת בשפה קטנה ונייטרלית, שוקעת בפינה שלי בספה, נמנעת מלהצליב עיניים עם אף לא אחד מהם ליותר מרגע אחד, מסתתרת מאחורי הכרית הירוקה, שלא אגרום למי מהם להיזכר, שבחבורה הזאת יש לי תפקיד.
"יש לך עוד קסדה?" אבנר מביט בי, "אני צריך טרמפ הביתה אחר כך".
"באתי באופניים". בהלה מציפה אותי כשאני שומעת את עצמי אומרת בקול רם בטבעיות שכזו את המילה המקוללת, מילת הקלון הארורה שמדליקה בבת אחת את כל הסירנות הפנימיות שלי. אני בודקת במהירות את השפעת המילה על החדר, ואחרי שנייה של דממה, רמי מזדקף והקירות הפנימיים שלי קורסים.
"אופניים..", הוא מישיר אלי מבט וכולם צוחקים ואומרים בגווני קול שונים, "סיפור האופניים..".
"אז.. מה היה שם בדיוק, תזכירי לנו?" קובי קורץ לאבנר. כולם מחייכים.
חוץ מדנית וגולדברג, כל אחד מהיושבים יודע לדקלם את פרטי האירוע הזה בשליטה מרשימה הרבה יותר משליטתם בנוסח הידיעה שהם שיכתבו הבוקר. אבל נראה כי הנאתם מהטקס אינה נפגמת בגלל זה. אני משתפת פעולה. אומרת "אוף" בקול גדול.
"לא נמאס לכם מזה?" אני שואלת בלי באמת לצפות לתשובה מפתיעה.
"האמת", רמי אומר, "נמאס", אבל לא מאפשר לי ליהנות מהספק, "לכן היום את תמצאי את הדרך לחדש לנו", הוא מצווה. אני משהה מבטי על זיפי הזקן שלו. הם חדשים. אני מדמיינת אותו מחכך את לחיו הזיפית על הגב של גולדברג. מידת הרוע שישולח בי בהמשך, תימדד בתשובה שאתן עכשיו.
"טוב," אני נאנחת בהכנעה מוגזמת, וכולם מהנהנים שבעי רצון. אני מתחרטת, "בעצם, כבר עבר המון זמן מאז, יש לי סיפורים חדשים, לא בא לכם סיפור אחר?" אני שואלת בתחינה.
"תתחילי", איה שואפת מהסיגריה שאיפה עמוקה, משלבת ידיים ונשענת על הקיר. גם בבר תמיד היא סירבה לשבת, היתה אומרת שבעבודה שלנו יושבים מספיק שעות על התחת.
גולדברג ודנית פוקחים אלי עיניים סקרניות, כבני ארבע הזוקפים עיניהם בשמרטפית שממציאה להם סיפור. קהל טרי. כל תשומת הלב שלהם נתונה לי. רק לי.
"אל תצפו למשהו, זה סתם סיפור דבילי", אני אומרת.
"דווקא יש לנו ציפיות גדולות. שמענו עליך הרבה", דנית מחייכת לקובי לוודא שאמרה את הדבר הנכון.
"כמו שאני מבין, בלי לשמוע את הסיפור לא נהיה חלק אמיתי מהחבורה", גולדברג קורץ לדנית, שותפות גורל.
"חברים", מתפרץ רמי, "סיכמנו עם האולם של איה שנקבל עוד 15 דקות בסוף ההופעה לשאלות", ופונה אלי, "קדימה, אין לי כסף לשעות נוספות בשבילך".
אני מביטה בו רגע ארוך. אני מחכה שהוא יבחין בארשת הרצינית שלי ויוותר, אני מתחננת בלבי שיגיד לי שהוא אוהב אותי לא בגלל הסיפור, אלא כי חסרתי לו בשנה האחרונה, אבל הוא רק מרים גבה נבזית שפוטרת אותו מאלף משפטי זירוז אחרים.
אני נשענת לאחור ומקווה שבור ייפער בספה וישאב אותי פנימה. "טוב, אז ז'יל היה בחור אחד שרציתי המון זמן. הוא היה אז חבר טוב של רמי".
גולדברג קופץ, "סטרייט?"
אבנר מהנהן, "לא סתם סטרייט, הומופוב".
"ותמיד הוא אמר עלי לרמי דברים טובים, נכון?" אני שואלת.
"אכן, רק שלא ברור למה", הוא מחייך.
"לא משנה למה, לי זה נתן הרגשה שיש על מה לדבר". דנית מהנהנת אלי בהזדהות.
"אם הוא היה יודע כמה את אובססיבית לדעת מה הוא חושב עלייך, הדעה שלו בטח היתה משתנה", אומר רמי.
"כנראה. ואז, יום אחד, בדיוק היום לפני שנה", אני בודקת אם הם ערים לפרט הזה אבל הם שותקים ואני ממשיכה, "ממש צירוף מקרים", ועדיין אף אחד לא זע במקומו, "אחרי משמרת שאיה היתה חולה, ואבנר היה במילואים וקובי החליף אז מישהו ממשמרת בוקר-"
"אני זוכר את הטראומה הזו", קובי מחייך, "אמרתי להם שצריך לעשות החלפת שמות, הם מתחילים את המשמרת בשבע בבוקר ולזה קוראים משמרת בוקר? מה זה אם לא אמצע הלילה?". דנית מתפקעת מצחוק וסוקרת את הפיות בחדר, לוודא שאת כולם הצחיקה הבדיחה של קובי.
"נשארנו רק רמי ואני. אחרי המשמרת, כרגיל הלכנו לשתות בבר, וז'יל הצטרף אלינו".
"ז'יל? זה כושי?" שואל גולדברג בחשש, ואני מרגיעה אותו, "ישראלי לגמרי. לא יודעת איפה הוא מצא את השם הזה", גולדברג נאנח בהקלה.
"שתינו המון באותו לילה, ומתישהו רמי כבר היה גמור לגמרי והשאיר אותנו לבד".
רמי מעווה את פניו ומוסיף בקול נמוך ורשמי, "בדיווחים שהתקבלו בתחנת המשטרה, נמסר כי האזרח ר. דגן התעורר בשעה שש בבוקר על ספסל באמצע הרחוב, תוהה מדוע הוא מכוסה בשכבת קיא דקה וריחנית", כולם צוחקים בהבעת גועל. איה מביטה בי ומגלגלת עיניים עייפות כלפי ההלצה הילדותית של רמי. היא אוספת את שיערה בלי להניח את הסיגריה.
"אני יושבת עם ז'יל בבר. הוא מספר לי על המיצג שהוא בדיוק עובד עליו. הוא עומד בתוך פיילה מפח, משנות השלושים כזו, ערום, וחותך את עצמו עד שהדם נוגע בתחתית של הגיגית הזו", אני מסבירה לדנית ולגולדברג הלומי העיניים, ומתפלאת איך אני זוכרת את כל הפרטים האלה.
"ומה זה בדיוק אמור לסמל, הדבר הזה?" גולדברג שואל בזעזוע.
"זה מיצג של דו-קיום או משהו.." אני מנסה להיזכר. "אה, אני יודעת, הדם מסמל את העכשיו והפיילה את החלוציות. המפגש של הדם והחלוציות זה השבר של החלום", אני אומרת, "והכל קורה הרי על הרצפה, אז זה מסמל את המאבק על האדמה".
"את ממש יכולה להיות כבר סוכנת שלו", אומר קובי.
"דווקא זה נשמע מאוד עמוק. מלא רבדים", דנית נוזפת בו.
"חרטא", מסכם רמי.
"רק בגלל הציניות הזו, אמנים אלטרנטיביים נשארים תקועים בארץ הזו", דנית אומרת.
אני מנסה להיזכר בשם של המיצג, אבל אני רואה לנגד עיני רק את העיניים הירוקות והנוצצות של ז'יל, קצת רחוקות זו מזו, עפעפיים שקועים, ריסים קצרים ועבים, נעלמות מאחורי מסך כוסית ומגיחות ממנה, שולחות ברקים אל תוך הלב שלי.
קובי מזרז, "יש לנו עוד ארוחת ערב היום".
"אחרי הדרינק החמישי בטח, הוא שואל אותי אם אני מבינה עד מה מייצג המיצג הקונספטואלי שלו את העולם המנוכר שלנו, או משהו כזה, ואני אומרת 'כן כן' והוא שואל מה הבנת, ואני חושבת חזק, אבל הרי אין לי מושג על מה הוא דיבר כל הזמן הזה, כך שפשוט התפוצצתי מצחוק. השתוללנו מצחוק. אני זוכרת שחשבתי שלא צחקתי ככה המון זמן וזה מה שהבנתי באותו רגע. אני צריכה בחיים גבר להשתולל איתו מצחוק". קובי מניח את מרפקו על ברכיה של דנית ברכושנות. הוא מצחיק את דנית.
"ז'יל הוא יוצר עני כזה, נוסע על אופניים", אני מסבירה לחדשים, "ואני נסעתי עם הטוסטוס. אז נסענו ביחד צוחקים כל הדרך, הוא על האופניים ואני מזגזגת בטוסטוס במסלול של האוטובוסים, ככה את כל אלנבי. הלב שלי דפק מהתרגשות, אפילו שידעתי שזה אולי לא הכי אמיתי".
אבנר מעיר, "צופים יקרים, אנחנו עדים ברגע זה למסמך אנושי מזעזע – רחשי לב הגיבור". אני מושכת בכתפי. "לא, זה טוב, תמשיכי, זה בדיוק אלמנט החידוש שחסר לנו", רמי מעודד ואני ממשיכה, "שורה תחתונה, ידעתי בדיוק לאן זה הולך – ולא ממש לחתונה."
"מעתה אמרי שורה תחתונים", אומר קובי ודנית מתפקעת מצחוק.
"למה הציניות הזאת כל הזמן", ממלמל גולדברג בקוצר רוח, קובי מניח שתי אצבעות על שפתיו ודנית מחניקה את צחוקה.
"לא יודעת איך, אבל הגענו לבית שלו".
"רגע, אז היית מאוהבת בו או לא?" שואלת דנית.
אני חושבת רגע. "לא נעים להגיד, אבל נראה לי שכן".
רמי קופץ ומחייך חיוך ספקני, "מאוהבת?"
"מה אתה מופתע?"
"חשבנו שסתם היית אובססיבית עליו כי רצית שאני אקנא"
"מה זה 'חשבנו'"?
"חשבנו שהיית מאוהבת בי אז," הוא אומר בתמיהה אמיתית.
אני מביטה בו, "מה זה 'ח ש ב נ ו'?"
"מה את עושה את עצמך?" הוא שואל.
"מה יש לי להסתיר?" אני מרגישה איך הגבות שלי מצטופפות על המצח כשמשתרר סביבנו שקט.
"פרט שולי, שהיית בתקופה שהתחשק לך קצת לגרום לי לחצות את הקווים," הוא עונה.
עכשיו גולדברג מחייך, "מה, שתהיה סטרייט?"
רמי מהנהן, "לכל אחד יש חלום".
גולדברג מבליע צחוק סמוי. גם רמי מצחיק את גולדברג. טיפת רוק בורחת לו מהפה מרוב צחוק, אבל קשה לי ללעוג לו בלבי. הגבר שלו מצחיק אותו. אני נועצת ברמי מבט משתק, "הייתי אומרת שזה לא ממש מדויק".
"רק חדירה תהיה יותר מדויקת", אבנר אומר באדישות וכולם צוחקים.
"אנחנו יודעים שניסית לפתות את רמי", אבנר מוסיף.
הדם אוזל מפני והעיניים של רמי מתחמקות ממני ולא מגיבות, ואני נאחזת בשביב של ענייניות, "זה בטח נשמע לכם מופרך, אבל הוא התחיל אתי, נשבעת בהן צדק. שנמשיך?".
רמי צוחק ומניח כף יד על כתפו של גולדברג. "אני התחלתי איתה. אני!"
"הומו, רצית סיפור לא?", אני שומעת את עצמי מתבזה בקול רם. גולדברג מעיף את ידו של רמי מכתפו בתנועה לא רצונית כמעט, ואני משפילה את מבטי. הצחוק של רמי משתתק. "איזה גיבורה.. איזה גיבורה, יש לך פה, אוהו, ליפול לפה שלך זה ממש נורא", הוא אומר בטון מוגזם. "איה", הוא קורא בקול בכייני, "איה, בואי, כואב לי נורא עכשיו", ואיה מעפעפת אליו בלאות, שואפת מהסיגריה ומביטה בי. "אני הומו רגיש, תעזרו לי", גולדברג זע במקומו באי נוחות, ואני מתאפקת שלא להתנצל על ההומו, ולא להעיר לאיה שהאפר של הסיגריה שלה עומד לנשור. קובי מכווץ את גבותיו כלפי ודנית אוחזת בפרק היד שלו.
"הגענו לבית שלו, ליד הזונות באלנבי. כל הבניינים ברחוב היו אז בשיפוצים".
איה מכבה את הסיגריה ושואלת, "קובי, אתה ידעת שהיא היתה אז מאוהבת ברמי?" קובי נותן מבט מהיר בדנית ואני ממהרת לתקן, "לא הייתי מאוהבת ברמי, תרדו מזה", אבל השאלה לא נעלמת מהפנים של איה. קובי מגמגם, "בטח שידעתי, ברור, זה היה מאוד שקוף", ודנית שואלת את איה, "עד שאת פותחת את הפה, אולי תגידי דברי טעם? מה אכפת לך אם הוא ידע או לא?", ומחזיקה את היד של קובי. הפנים שלו תמיד אדומים – זה רק עניין של גוונים, כך רמי תיאר אותו פעם, אבל עכשיו הוא סמוק באופן מיוחד.
אני נושמת עמוק, מישירה אל דנית מבט ואומרת, "הסיבה היא שקובי.. חיבב אותי", אני אומרת בזהירות וקובי פולט מהר מדי, "קשקוש," ואז, "בחיים לא", בטון לא משכנע.
"אוהו איך הוא היה מאוהב בה", אבנר צוהל, "הוא חשב שאם הוא יהיה ידיד הכי טוב שלה, בסוף היא תבין לבד שרק צריך כאן לילה עם קצת אלכוהול וגמרנו, חתונה".
העיניים של קובי מתרוצצות לכל הכיוונים.
"קשה לי להאמין שחשבת באמת שיש לך סיכוי", אומרת איה לקובי. "האמת היא שגם קשה להאמין שאת חשבת שיש לך סיכוי עם רמי", היא אומרת לי וחוזרת לקובי, "באמת חשבת שהיא לא יודעת שאתה שבור ממנה?"
"היא אולי מכחישנית כפייתית", אומר רמי, "אבל אי אפשר להאשים אותה בחוסר מודעות", ואני מהנהנת תודה מעומק לבי. הוא מחייך בזלזול, ואני לא יכולה להתאפק עוד, "אי אפשר גם להגיד שאני משקרת כשאני אגיד שהתנשקנו באוטו שלך, נכון?" כל המבטים שוב מופנים אלי. שקט משתרר. "זונה," הוא אומר, "פשוט לרגע שכחתי שאת אישה. כי באותו יום שכחת לדחוף את הגרביים בחזייה אולי", ואני מחייכת אל פיו נוטף הרשע.
"מאוד בוגר", ממלמל גולדברג. אני רואה אותו מחפש בעיניו משהו. אני חושדת שהוא מתכנן ללכת ונתקפת רגשי אשם. "אבל אתה, קובי, אתה ממש מפתיע אותי", אומרת איה ומציתה סיגריה חדשה. פיספסתי את הרגע שאין בין האצבעות שלה כלום. ריקות. קובי זע באי נוחות וקשה להתנתק מהרגע המביך הזה, ודנית אומרת, "טוב די, זה אולד- ניוז."
"מה שהיה היה", אומר גולדברג, "ומה שיהיה יהיה". ועדיין שקט בחדר, וגולדברג חדל לחפש את התיק שלו או מה שזה לא היה, ומשחזר התלהבות מעושה, "אז היינו ברחוב ביאליק, בבניין עם השיפוצים".
"נכון", אני אומרת בקול שקט. "ואנחנו שיכורים ועולים הביתה ו.. אתם יודעים".
קובי מביט בי בעיניים צרות. "תאמיני לנו שאנחנו כבר לא יודעים כלום. תסבירי, תסבירי, כאן השלמת הפערים באופן עצמאי לא עובדת לטובתך".
"קובי צודק, שיקולי העריכה שלך מוטעים", אומר רמי, "הרחיבי כאן בבקשה".
אני נועצת ברמי מבט ארוך. "שוב אתה מתעקש".
"כל כולי עיקשות", הוא מהנהן.
"כבר היינו ערומים על השטיח בסלון שלו. ואז הוא אמר לי שהוא חייב שאני אבטיח לו משהו. מסקרן, לא?" הבטתי בדנית שהחזירה לי הנהון אוטומטי ומהיר, "קיוויתי אומנם שאצטרך להבטיח לו שאני לא אשכב יותר עם אף גבר אחר בחיים שלי מלבדו, אבל התשובה היא אחרת".
"אני חייב להנציח את רגע המתח הזה", אומר אבנר.
"אז תנציח", אני מטה אליו את כף ידי.
"הנצחתי", הוא עושה תנועת פנטומימה של מצלמה. "את יכולה להמשיך", הוא מחייך.
רק כשעיני ננעצו באלה של רמי, אמרתי, "הוא השביע אותי שאני לעולם לא אעזוב אותו אתך לבד". בפניו התעוררה שאלה. "הוא אמר שהוא מפחד שבסוף תאנוס אותו מרוב שאתה חרמן עליו".
"סליחה?", קצה הגבה שלו קופץ, וזו הפעם הראשונה, כנראה, מחוץ לשליטה.
"אהה," אני עונה ומתמתחת כמתעוררת משינה עמוקה. "זה מה שהוא אמר לי רגע לפני שהזדיינו. אי אפשר להאשים אותך במכחישנות, אבל אפשר בקלות להגיד שאתה לא בשיא המודעות".
"מכחישנות, איזה יופי שמילים כאלו יוצאות מפי עורכת לשונית", מעיר אבנר.
דנית מבולבלת. "אתה רצית את ז'יל? לא אמרתם שהוא סטרייט?"
רמי משתהה, מחפש מה לומר.
"רגע, אסור לי לרצות משהו שאי אפשר, או מה?", הוא שואל.
"שמעת כאן שיפוט ערכי? שאלת מה היה, אז אני מספרת מה היה".
"וזה סוף הסיפור?" שואלת דנית כמעט באכזבה.
"לא", אני עונה.
"אבל אולי לא כדאי שנמשיך דווקא בסיפור הזה", אומר גולדברג, פניו שוב מעוננות.
"דה שואו מסט גו און", אומר קובי.
"היינו ב'אתם יודעים'. לא שאני זוכרת משהו, נדמה לי שהיה אומנם די סוער אבל קצר. בכל אופן, חמש בבוקר אני מתעוררת ויש לי קוצר נשימה. בזמן שאני קמה לשלוף את הוונטולין מהתיק שלי, אני רואה את השרירים בגב שלו זזים כאילו הוא באמצע ריקוד, ואני זוכרת שיש לי מחשבה כזו, חזקה כמו תפילה דתית כזאת, שהלוואי שזה לא עוד לילה כזה כמו תמיד", המילים נפלטו מפי בכנות שלא התכוונתי אליה. אני מחכה שמישהו כבר יעיר שהווידוי שלי קורע לב, שאני ממש נוגעת ללב בפתטיות שלי, אבל התזוזה היחידה בחדר באה מכיוונה של איה, ששואפת עשן ומביטה בחלון. השמש שוקעת. מחשיך.
"פתאום אני קולטת.. שהתיק שלי נעלם".
"מגיע לך, שרמוטה", החבטה מגיעה מהפה של רמי.
המבטים בחדר מצטלבים.
"אתה מפריע לי לספר. לא יפה מצדך".
רמי שולח את כף ידו כלפי כמזרז אותי להמשיך.
"אחרי שאני לא מוצאת את התיק, אני שמה לב שהידית של החלון שבורה, והחלון פתוח, ורואים את הפיגומים דרכו, וקשה לי יותר ויותר לנשום, ואני מנסה להעיר אותו, 'ז’יל, אני נחנקת, תעזור לי, אני חייבת ונטולין', והוא מביט בי בעיניים מזוגגות ואומר לי 'אז קחי ונטולין' ונופל בחזרה למיטה", איה מחייכת חיוך קטן ומסננת, "אפס".
"גם המפתחות של הטוסטוס שלי היו בתיק שנעלם, ובאפיסת כוחות אני מנסה לחפש את הארנק שלו, לגרד כמה שקלים למונית לבית חולים או לבית מרקחת, או משהו, אבל כנראה שגם לו גנבו את הארנק, או שהוא סתם עני, ואפילו את המפתחות לפתוח את הדלת מבפנים אני לא מוצאת, וכלי הנשימה שלי מתחילים להתכווץ, ואני כבר נושמת חצי, אז אני מחליטה לקפוץ מהחלון".
קובי צועק, "סטי-י-י-ב אוסטין, האיש העשוי מנייר טואלט!"
"מספיק כבר עם ההומור הדלוח שלך", אומר גולדברג ורמי מרים אליו גבה בתמיהה על ההערה הנועזת. דנית לא מסירה את עיניה ממני.
"אני כבר כמעט ולא יכולה לנשום בכלל, אבל בכל זאת יורדת למטה דרך הפיגומים, ורואה את המדרכה הפנויה, כל כך פנויה במקום שהטוסטוס שלי חנה בו רק לפני כמה שעות. אז אני רצה לבית מרקחת חירום ובנשימה האחרונה, הרוקח מרחם עלי ונותן לי ונטולין בלי מרשם."
דנית נאנחת בהקלה, "איזה סיפור!"
"זה עוד לא הסוף", אני מחייכת אליה והיא פוערת את פיה בהפתעה.
"תמיד בקטע הזה אני אוהב להשתעשע במחשבה", רמי אומר, "שמה היה קורה אם הבית מרקחת היה סגור", ואיה מגיבה במקומי, "מניאק", אבל היא לא באמת מתכוונת לזה.
"חזרתי לבית שלי, מותשת. כל הגוף שלי רועד ממכת הוונטולין בגוף. השחלתי את עצמי בין הסורגים השבורים למקלחת, והתיישבתי על המיטה. הוא הרי יודע שכמעט נחנקתי. ידעתי גם שהוא יגלה תיכף שפרצו לו לבית ושרוקנו את שנינו. גם לא היה לי אפילו פנקס טלפונים בשביל לבטל כרטיסים ולספר לכל אחד איך זה בדיוק קרה שהתיק שלי נגנב לי ליד הראש. אז במקום להתרוצץ, פשוט שכבתי לי במיטה, שבע בבוקר, וחיכיתי שאנשים יתקשרו אלי. האמת, חיכיתי שהוא יתקשר. חיכיתי שעה, שעתיים, שלוש, טוב הוא בטח ישן, אבל שתיים בצהריים, שלוש, ארבע, ואני עדיין במיטה, מחכה. בוהה בתקרה".
"סימון דה בובואר של המאה העשרים ואחת", לוחשת איה ושואפת עוד מהסיגריה.
"כן, הייתי פמיניסטית גדולה באותו יום. שכבתי לי במיטה, מלוכלכת מיום של עבודה ומהלילה עם ז'יל ולא היה לי כוח אפילו להוריד בגדים", אמרתי.
"לא עשה רושם שהזעת כל כך עם ז'יל", רמי אומר.
"דווקא נראה לי שהיית עושה הרבה בשביל טיפת זיעה אחת ממנו על הגוף שלך"
להפתעתי, הוא משפיל את מבטו.
"כבר שלוש עשרה שעות שלמות שאני בוהה באותם קורי עכביש בתקרה, לא מצליחה להתעורר, לא מצליחה להירדם. אתם יודעים מה חשבתי?"
הם מביטים בי וגולדברג מדקלם, "שהוא זבל של בנאדם ושהוא כמו כל הגברים", הם מחייכים כמו לפי אות מוסכם, ודנית מוסיפה, "באמת! איזו אפאתיות! איזה אטימות! לא יאומן. איזה סיפור!".
"אתם מהמרים לא כל כך טובים כנראה", אני קוטעת אותה. "כי דווקא לא הייתי עסוקה בכמה הוא חרא או איזה לוזרית אני. דווקא חשבתי שזה נורא לא יפה שכל 'החברים' שלי, שתקועים בתחת שלי כבר ארבע שנים, אף אחד מהם לא זכר שיש לי יומולדת באותו יום. מה לעשות, שכחו. כל פרט מזורגג מהסיפור העצוב הזה אתם זוכרים, בעל פה, בכתב, יודעים למחזר, לשחזר, לעוות. לרדת עלי אתם לא שוכחים, גם אחרי שנה, אבל את הפרט הקטן הזה, אף אחד לא זכר. כולה יומולדת. אפילו לא יומולדת עגול, סתם עוד אחד. מה הביג דיל. אבל מה לעשות שבשלוש עשרה השעות האלה רק זה נכנס לי לראש, שזה הדבר היחיד שאני מאחלת לעצמי. שהחברים שלי יזכרו אותי. לא ז'יל ולא שום גבר להשתולל איתו מצחוק. אולי כי יכולתי למות כמה שעות קודם? לא יודעת. אולי היה לי חסר לדעת שיש לי בכל זאת סיבה לריצה המטורפת לרוקח המכוער בבית מרקחת, סיבה להישאר בחיים? משהו כזה", אני מחייכת. דממה.
"קמתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי, בכל זאת יום הולדת. בכל זאת נעשה בטח משהו. הוא עדיין לא התקשר. אבל גם אף אחד מכם לא התקשר. אפילו בדקתי כמה פעמים שהקו עובד, ואיך זה יכול להיות. טיפשה מעוררת רחמים. אז באחת עשרה וחצי בלילה, אני יושבת על המיטה בבית נעול, כמו איזה כוכבת פורנו שחולמת על אוסקר".
דנית בולעת את הרוק. היא מתרחקת מקובי ונשענת על המרפק. איה מכבה את הסיגריה. אני מחכה שהיא תצית חדשה, אבל היא נעמדת ליד המערכת סטריאו ומחליפה דיסק באיטיות. גולדברג פוזל לרמי.
"חצי שעה לפני שהיומולדת שלי נגמר, לקחתי מספריים, ורצתי את כל הדרך עד לרחוב הקטן של ז'יל. אני מגיעה לבניין עם הפיגומים שבטח מרוב האבק שעשו שם חטפתי את האסטמה הזו, רצתי עם הוונטולין ביחד אחת והמספריים ביד השנייה כמו איזה פסיכית, עד שהגעתי לאופניים שלו, שאותם אף אחד לא גנב לצערי, או לצערו, יותר נכון. פשוט חתכתי את הצמיגים עם המספריים, תאמינו לי, זה לא קל לגזור גומי עם מספריים, אבל לא ויתרתי. גזרתי וגזרתי, גזרתי ודמיינתי שזה האופניים שלך, רמי, שלך קובי, שלך איה, שלך אבנר, דמיינתי, וגזרתי עד שהיו חתיכות גומי ממש קטנות, כמו סוכריות סוס כאלה שמכרו בקיוסקים. זה לא סיפק אותי כי גם ניסיתי לבעוט בשפיצים, אבל הם לא התעקמו. אז סתם קפצתי על הברזל". כל העפעפיים בחדר היו מוטים מטה. "יומיים אחרי זה התפטרתי. נדמה לי שאת זה אתם זוכרים".

הדלת נטרקה אחרי בשקט.

סיפור קצר מתוך "הגברת העירומה", ספריית הפועלים, 2003