השתקפויות

קניתי לי נגן MP3 כדי לעשות כושר. לקח לי בדיוק יומיים להבין שאני וכושר לא קשורים אחד לשני. הנגן, לעומת זאת, התגלה כדרך נהדרת להעביר יותר בקלות את הנסיעות הארוכות באוטובוס לעבודה וחזרה. תל-אביב האפורה חולפת על פני דרך חלון מכוסה בפרסומות, אבל אני מנותקת לחלוטין מהעולם החיצוני. אדישה לשאר היצורים שכלואים איתי בזחל העירוני הזה, לייאוש הקיומי שבדרך לעוד יום מייגע במשרד, אני שומעת שירים שעושים אותי שמחה. כשסופרגראס שרים את "moving", שום דבר אחר לא חשוב.
אבל לשמוע מוזיקה בפומבי זה לא כמו לשיר במקלחת. על הרצון לזמזם את המילים התגברתי. אחרי הכל, לא כולם מסוגלים להעריך את יכולותיי הקוליות המופלאות בשמונה בבוקר. אבל המוזיקה משפיעה עלי בלי שאני אשים לב, החיוך מתפשט על הפנים והגוף זז באופן עצמאי לפי הקצב. אחרי שתפסתי את כל יושבי תחנת האוטובוס מביטים בי נדהמים כשאני מענטזת לצלילי הדג נחש, החלטתי לתרגל קצת שליטה עצמית. אז מה אם הם מזמינים אותי לזוז? אני בטוחה שהם לא עושים לעצמם פאדיחות באוטובוסים, ואם כן אז הם גורמים לזה להיראות ממש חמוד. אני מקנאה בכל התיכוניסטים שיושבים באוטובוס עם פנים קפואות לחלוטין גם כשמהאוזניות שלהם הולמים הבאסים. זו קוליות. גם אני רוצה.

עכשיו כבר לא משנה הגיטרה של מי קורעת לי את האוזניים. אני יושבת בשקט כמו כולם, מביטה מהחלון במבט אדיש, לא שמה לב לאף אחד, ומבפנים מחזיקה חזק חזק את הצורך המטורף לשיר, או לפחות לעשות איזה ליפסינג עצבני. הגוף שלי רגוע ואני בשליטה, התחת נשאר במקום והראש לא מתנדנד בקצב קבוע. גם אני קולית. מה לי ולכל האנשים המטופשים שנהנים ממוזיקה על הבוקר? בשבילי זה רק אמצעי כדי לשמור על דיסטנס מהיקום. רק האצבעות הקטנות של הרגליים מתנהגות כאילו אין להן שום קשר אלי ולמה שאני רוצה, ורוקדות באושר לפי הקצב.
העיניים שלי בקושי פתוחות כשאני נוסעת בבוקר לעבודה, אבל גם במצבי החצי קטטוני, אחרי כמה זמן אני מתחילה לשים לב לפרצופים שחוזרים על עצמם יום אחרי יום: העוזרת הפיליפינית שנוסעת לעבודה שלה בשכונת היוקרה, התיכוניסטים בדרך לעוד יום של כאילו-לימודים, הבחור החמוד עם השיער הארוך. הם שם כל בוקר, חולקים איתי את הרצון לחזור לישון, מנסים להיזכר מאיפה אני נראית להם מוכרת (אה, מהאוטובוס), קוראים ספר או שומעים מוזיקה גם הם, מנסים לישון עוד דקה אבל להספיק לקום מהר כדי לא לפספס את התחנה. אף-אחד מאיתנו לא מודה שאנחנו כבר מזהים אחד את השני. זה דורש יותר מדי מאמץ על הבוקר, וזה לא כאילו שנתחיל לדבר עם אנשים זרים רק בגלל שאנחנו רואים אותם כל יום.
פעם תפסתי השתקפות של הבחור החמוד בוהה באוויר, כולו שעמום מהחיים, ואז רואה אותי לשם שינוי, ולא כעוד חלק מהנוף. אני חייבת להגיד שאכן נראיתי טוב באותו יום. לא שהתחלתי להתלבש יותר טוב למענו או משהו, סתם במקרה. העיניים שלו עברו מלמעלה למטה, ואז כשהגיעו למגפונים האדומים, הוא פתאום נעצר. תהיתי אם הוא מעריך את הנועזות שבמגפונים (אדומים אך לא פרחיים), למרות שבתור גבר בטח אין לו שום מושג בנעליים, או שהוא פשוט נרדם בעיניים פתוחות. אבל אז, למרבה הזוועה, הבנתי שהוא בוהה המום באצבעות המטורפות שלי שרקדו לצלילי "crazy little thing called love". המשכתי להסתכל החוצה מהחלון הכי חזק שיכולתי, אבל החום הנוראי שתקף אותי פתאום הבהיר לי ולעולם כולו שאני מסמיקה בטירוף.
כמה ימים אחר-כך ראיתי אותו שוב באוטובוס. הוא היה עם אוזניות משלו, מחליף שירים באייפוד. הוא צוחק עלי הטמבל, או שהוא חושב שאני מגניבה ומנסה לחקות אותי? הוא מנסה להגיד לי משהו? מה קורה פה בדיוק? לא תמיד הכל קשור אלייך מפגרת, תשתקי כבר. לא רק לך מותר לאהוב מוזיקה. אוף, אני אף-פעם לא אבין בחורים.
שמונה בבוקר. תל-אביב. אוטובוס מפלס את דרכו בפקקים. בחורה רדומה עם מגפונים אדומים ובחור חמוד עם שיער ארוך יושבים זה לצד זה ובוהים בחלל. אייפוד מונח ביניהם, ממנו משתלשלות שתי אוזניות – אחת מחוברת לאוזן שלו, אחת לאוזן שלה. משהו במוזיקה גורם להם לחייך ולהסתכל אחד על השני. הידיים שלהם מתופפות לפי הקצב, כל אחת על הרגל של השני.