וויל סלף

סיפור זה הוא גם סיפורה של תקופה, תקופה בה קצו גם ימי הפוסט ואף ימי הדקדנטיות. במרכז הסיפור יתואר הגיבור האולטימטיבי של הזמן והוא אינו עלם יפה תואר אך הוא גם אינו לוזר או כשלון, הוא בפשטות – גיבור. כל ייחודו כגיבור אינו אלא פשוט הימצאו שם. גופו בנוי היטב על קרקע יצוקה אי שם במזרח ורוחו במערב (או ההפך). אין לו שם אך יש לו כינוי. אין לו אידיאלים אך יש לו כללים אסתטיים.
הוא החל את דרכו כגיבור כגרפיקאי שמאס בחיי המילה הכתובה, אך פוטר בבושת פנים. הוא התקדם ועבד בפמלייתו של ראש ממשלת בריטניה המיועד, טוני בלייר, אך נתפס מזריק הרואין (במטוס הממלכתי הרשמי של הממשלה) וסולק. ואחרי שכל האפשרויות מוצו הוא נאלץ להיות אמן.
וויל סלף ( Will Self רצון אישי בתרגום חופשי) הוא אחד הסופרים החשובים, המקוריים והיחודיים החיים כיום. אתם יכולים לקרוא עליו בכל עיתון או מגזין אמנות, למעט מאלו אשר בישראל. קשה לספר עליו כגיבור כי הוא טשטש את גבולות אישיותו הספרותית והפיזית עוד לפני שפרסם ולו סיפור קצר אחד. בעברית תורגמו יצירות של אדם בשם זה:
אזור אפור, מין ובלבול וקופים דגולים
. בשל הקושי להפריד את המחבר מהספרים אנסה לתאר את דמותו מבעד לשורות שנכתבו תחת שמו ואלו אשר נכתבו עליו או שנכתבו על ידי אנשים אחרים אך נראים לי רלוונטיים ובהם: אושו וסוזוקי.

ניו אייג', קפקא והמזרח

הקשר בין יצירותיו של סלף לניו אייג' הוא באמת רחוק מאד אך כמו לכל נושא, סלף דואג לא להתרחק יותר מדי ולמעשה דווקא בחוסר הישרות למזרח צריך לראות כסממן מפתח.
יצירת המופת הראשונה שלו שתורגמה לעברית היא
מין ובלבול
(cock &bull), שתי נובלות שקשה להפריד בין האחת לשניה. במין (cock זין) מתוארת הגיבורה קרול, אשה צעירה שמשתנה בשל גדילת פין גברי מעל האיבר הנשי שלה. בבלבול ( bull שם אנגלי טיפוסי) מתואר הגיבור ג'ון בול, אנגלי גברתן וטיפוסי שמשתנה נוכח גדילת פות מאחורי בירכו השמאלית.
שתי הנובלות מחוברות יחדיו למרות הקושי הרעיוני שכביכול אמור למנוע מהם לעשות כן. "מין" הינו נובלה פמיניסטית שמבקרת את תפקיד הגבר המודרני במרחב הנשי ואילו "בלבול" יכול להתפרש בכיוון ההפוך: פארסה שוביניסטית על הדרדרות מעמד הגבר למעמד של שווה או אף נחות לאשה. אך גם כאן קשה לקבוע בדיוק ושני המשפטים יכולים להתאים על כל נובלה ואין משמעות קוהרנטית אחידה.
וויל סלף משתמש המון
בקפקא וב"גלגול"
שלו על מנת להביע אבסורד אך האבסורד של סלף, הוא אבסורדי מדי מכדי להכנות ככזה. הוא אינו מבקר, הוא משחק במצבים ובדמויות בשלווה ובהתבוננות. לכתיבה משתמש סלף בניסוחים ובמדרך הביטוי של בורואז וג'ון בארת' אך הוא סולד מהם ודואג לטשטש את הקשר אליהם.
את התפיסות המנוגדות האלו שמצורפות יחדיו, קשה מאד לתפוס במערב למרות שבמזרח הדבר קיים כבר אלפי שנים – אין ניגודים. במערב (הסטרוקטורליסטי) ה"אמת" נבחנת בתבניות מוסריות אלה ואחרות אך במזרח ניתן לקבל מספר תבניות מוסריות בו זמנית.
במקור הפרדת הניגודים המזרחית, מקורה בהארה אך סלף ניזון ככל הנראה מענף הזן שנקרא "דיסציפלינה" או
סילה
שפירושה צווים מוסריים,
דהיאנה
שפרושה התבוננות
ופראנג'נה
שפרושה חוכמה.
על פי הסאסטרת המאהיאיאנה המובאת בדהיאנה – של צ'ישה דאישי, מייסד כת הטיאן- טאי, הדהיאנה מתורגלת כדי למלא את ארבעת הנדרים הגדולים שכל בודהיסט אדוק נוצרם בלבו.
סלף איננו בודהיסט אדוק אך הוא מודע לבודהיזם ולמחשבה המזרחית.
הוא איננו חותר על מנת להשיג את וואג'ארה – סאמאדהי משום שהוא מאמין שהנרוואנה כבר מתקיימת מסביבו ובתוכו. הוא מקבל את כל הניגודים והסתירות שמתקיימים וחוגג איתם בקרנבל ובסוריאליזם הברוקי המיוחד שלו.

מובנו של הסאטורי ושכלול של "הגלגול"

ב
"זמן אפור"
(Grey area) קובץ הסיפורים הקצרים של סלף, הוא משתעשע ברעיונות טקסטואלית חסרת פשר ובטשטוש. כל סיפור מתחיל ומסתיים בנקודות שונות ומשונות וקשה לדעת מתי. אומנם ישנם "סופים" אך בתחילתו של סיפור חדש שוב קופצות הדמויות הישנות והמצבים מהסיפורים הקודמים. המורכבות הטקסטואלית עלולה להביא קורא מערבי ממוצע למצב של חוסר אונים, למשל בסיפור
"היסטוריה קצרה של הרומן האנגלי שד או חוסר האפשרות של הגדרה עצמית בנוגע לתאווה"
. אכן, השם המפוצץ משהו מגובה באין סוף רפרנטים והשלכות תרבותיות ופילוסופיות משלל מקומות וטקסטים. הקריאה בו עלולה להפוך לעינוי מערבי מיגע אך לקורא שמתמצא אך במעט בזן יכול ליהנות ואף לצחוק עם סלף בפרודיות החיים המזרחית שלו.
על מנת לצלוח בשמחה את יצירותיו של סלף (החיים) יש להפנים את הסאטורי או לסגל נקודת מבט חדשה.
מובנו של הסאטורי הוא גילוי של עולם חדש שעד כה לא נתפס בבלבול של המחשבה הדואליסטית (המערבית). בהערה מקדימה זו מבקש סוזוקי מקוראיו להרהר במונדו הבא (מילולית, שאלה ותשובה) אשר ימחיש את דבריו:

|"נזיר צעיר ביקש מג'ושו להיות מודרך באומנות הזן. אמר המאסטר:
האם אכלת את ארוחת הבוקר, או לא?
כן, מאסטר, אכלתי, השיב הנזיר.
לך ושטוף את כלי האוכל שלך. והצעה זו פקחה באופן מיידי את תודעתו של הנזיר אל האמת שבזן."|

ואכן נראה הדבר כי גם סלף, מכיר בבלבול החיים במערב אך הוא מקבל אותם בהבנה ושמחה תוך כדי "שטיפת כליו". ואולי הוא הולך צעד קדימה כתגובתו של סואיגן על הערתו של אומון:

|"המאסטר הגדול אומון אינו יודע מה הו מה. הוא לחלוטין בלתי הכרחי; דומה הוא לציור רגליים לנחש, או לציור זקן לסריס… אותו נזיר אשר הגיע לסוג של סאטורי הולך לגיהינום כמו חץ!" |

כך אפשר להסביר את ההומור השחור של סלף והתנשאותו על כל מה שקיים. סלף חוגג כעט את ימי תהילתו בצפייה לעגמומיות שתבוא.
ב
"קופים דגולים"
סלף משכלל את "הגלגול" ומציע אלטרנטיבה למציאות במציאות הגיונית יותר. סיימון דייקס, גיבור הספר הוא אמן שחי בהתענגות מתמשכת בקרנבל האשליה והטירוף העכשווי אך יום אחד הוא מתעורר ומגלה שהוא קוף וכך גם כולם סביבו. הוא מתקשה לאמוד את הפרנויה המוטרפת של היותו בן אנוש וחבריו הקופים נאלצים לעזור לו לחזור למסלול החיים הקופיים ולשכוח את הרצונות הבהמיים (האנושיים) שלו.
בסוף הספר מסביר סלף שמטרת הספר לשמש ניתוח יעיל לאוכלוסייה הקופית על ידי המשל המתבקש בבני האדם הנחותים:
|
"אתה שכחת לגמרי מהו הטבע.
אתה גינית את הטבע עד השורש.
אתה צריך להתחיל בגינוי המין,
כיוון שהטבע עולה מתוכו.
הטבע כולו הוא פריחה של אנרגיה מינית, של אהבה.
הציפורים שרות, העצים פורחים-
כל זה הוא אנרגיה מינית מתפוצצת.
פרחים הם סמל של מיניות, שירת הציפורים היא מינית,
טאו בכללותו הוא אנרגיה מינית.
הטבע כולו מפתח את עצמו, אוהב את עצמו
וזורם לתוך אקסטזות עמוקות של אהבה וקיום.|

–
אושו, כשהנעל מתאימה…