זמן מבוזבז

הגיע הזמן

קוראים לי סא-הי, החלטתי להיות כנה לחלוטין, הגיע הזמן. לחבר שלי קוראים ג'י-וו. אנחנו יחד כבר שנתיים. אני אוהבת אותו מאד, לי בכלל לא ברור האם הוא אוהב אותי.
ג'י-וו, מצלם תמונות סטילס. יש לנו הרבה תמונות יחד, בייחוד מגן הפסלים. מקום מדהים ביופיו (שווה לצלם שם סרט). התמונות נמצאות בכל מקום בדירה, דוממות, קפואות, לא משתנות. מנציחות את הזמן בו צולמו, לעולמים.
ג'י-וו אוהב דברים קבועים, כמו, ללכת תמיד לאותו בית קפה. כשאנחנו יושבים יחד. אני מתבוננת בו. יש לי הרגשה שהוא, להבדיל ממני, מתבונן כל הזמן בבחורות אחרות.
אני שואלת אותו בעדינות יחסית, האם הוא רוצה נשים אחרות? הוא כמובן מכחיש. איזה שקרן. הרי הוא לא יכול להסתיר את המבטים המשתוקקים שלו בהן.
מחלון הקפה אנחנו רואים איך שתי בחורות במכונית, נכנסות לחניה ונצמדות קרוב מדי לאוטו שלו. ג'י-וו יוצא אליהן לעזור. ברור, הרי הן יפות כל כך. לא נותר לי אלא להתבונן כיצד הוא מחנה להן את הרכב, מחייך, מדבר איתן, אחת מהן נותנת לו כרטיס ביקור. זהו, ממש הגזים. כשהוא חוזר אני לוקחת ממנו את הכרטיס. מה הוא חושב לעצמו, להתחיל עם אחרות לידי? הוא מסביר לי שהכרטיס זה למקרה שקרה בכל זאת נזק לאוטו ושהוא ממש לא התחיל איתן.
לעבוד עלי בעיניים? לזה אני ממש לא מוכנה, אני מתחילה להתעצבן, קמה וניגשת לשתי הבנות, מסבירה להן בעדינות ובתקיפות שהן לעולם לא יקבלו את החבר שלי ולהדגמה אני קורעת את הכרטיס ממש לנגד עיניהן.
"מטורפת", הן אומרות וג'י-וו קם וניגש להתנצל. אני לא עומדת בזה יותר, צועקת עליו, ג'י-וו מנסה להרגיע אותי. כן, רק זה חשוב לו, שלא אעשה בושות. הפעם אני לא אשתוק יותר.
בבית, במיטה, הוא מתנצל ואני אומרת לו: שאני מצטערת שתמיד יש לי את אותן פנים משעממות. עכשיו גם לא הולך לו במיטה, מתרץ את זה בעייפות. אני מציעה לו שידמיין אותי כבחורה מהקפה. הוא הופך לפנתר. די! לא עומדת בזה יותר, הגיע הזמן לעשות מעשה.

לכל זמן ועת לכל חפץ

בלי לומר מילה, עזבתי את הבית. החלטתי, הכול קורה בגלל שיש לי פנים משעממות ואני אשנה את זה. הלכתי למכון לניתוחים פלסטיים, זה מאוד פופולרי עכשיו אצלנו בדרום קוריאה. המנתח מראה לי סרט על ניתוחים פלסטיים. וואו, זה נראה ממש כואב, אבל שום דבר לא יעצור בעדי.
ג'י-וו יאהב אותי מאד עם הפנים החדשות שלי. המנתח אומר לי שזה ייקח חצי שנה של החלמה. יש לי את כל הזמן שבעולם. בסוף זה ישתלם לי. בינתיים, ג'י-וו מחליט שחבל על הזמן שהוא מבזבז בציפייה לאהובתו שנעלמה ככה סתם, בלי לומר מילה. חייבים לחזור לחיות.
יחד עם שלושת חבריו הטובים, הם יוצאים להכיר בנות (פעם ראיתי סרט ישראלי שהיה מאוד פופולרי, "אסקימו לימון", יש דמיון רב בין ג'י-וו וחבריו לבין בנצי, מומו ויוד'לה. הם עושים בדיוק אותם שטויות, רק בקוריאנית).
איך אני יודעת? אני עוקבת אחריו. יש לי מסכה על הפנים, בגלל הניתוח, כך שהוא לא מזהה אותי.

הזמן עבר

חצי שנה חלפה, יש לי פנים חדשות, מאוד יפות, התחלתי לעבוד בבית הקפה הקבוע של ג'י-וו. עשיתי גם שינוי קטן בשם ועכשיו קוראים לי סי-הא. הוא מתבונן בי, איזה כיף, אני מוצאת חן בעיניו.
אנחנו מדברים. במקביל הוא מקבל, (ממני כמובן). פתק מקושקש שבו כתוב מיליון פעם "אני אוהבת אותך". זה פתק ש"כאילו" הגיע מחברתו הקודמת, שזו אני.
ג'י–וו מספר לי עליה-עליי. אני מגלה שהוא מתגעגע אליה-אלי, שהוא אהב אותה-אותי מאוד. אני מתחילה להשתגע מקנאה כי הוא לא שוכח אותה-אותי. זהו, עכשיו אני מקנאה בעצמי.
בהמשך, ג'י-וו מבין מה קרה. ומחליט ללכת לעשות ניתוח פלסטי. עכשיו תורי להמתין חצי שנה. אין לי מושג מי וכיצד יראה כשיחזור.

למה לבזבז את הזמן?

התסריטאי, במאי עורך ומפיק, קים קי דוק, ש"זמן" הוא סרטו ה-13, אחראי על כמה יצירות מופת אמיתיות, ביניהן: "אביב, קיץ, סתיו, חורף ו…. אביב", "הנערה השומרונית", "להרגיש בבית". קולנוע מהפנט, קסום. מסות פילוסופיות העוסקות בקיומו של האדם על פי תורת הזן. סרטיו פיוטיים, מענגים, מורכבים ומפעימים. זה עדיין מטריד אותי איך במאי כל כך מוכשר, חכם ורגיש, הצליח לפספס. חייבת להיות סיבה טובה לסרט הזה.
לאורך הצפייה בסרט ניסיתי להבין. ידעתי שבמידה וזה לא היה סרט של קים קי דוק, מן הסתם הייתי אומרת: מה זה השטויות האלה? ויוצאת. נשארתי עד הסוף. מנסה לרדת לסוף דעתו של הבמאי הנפלא ומתייחסת ל"זמן" כמו אל סרטיו הקודמים כאל מסה פילוסופית.

הזמן שמעבר לזמן

זמן במהותו, כביטוי פילוסופי, מתאר את הפער הקיים בין שני מצבים ואת מידת ההמשך שלהם. זמן ניתן גם להגדרה על ידי שינוי. קיימת אפשרות להגדיר את הזמן בעזרת נקודות זמן המתארות דווקא חוסר שינוי (בדיוק כמו התמונות שג'י וו מצלם).
אולם האם ניתן בכלל לנהל דיון פילוסופי, לפעילות יום יומית-אנושית כה שטוחה, כמו הדמויות השטוחות ב"זמן", שאין לנו מושג עליהן מעבר למה שאנחנו רואים על המסך? האם קים קי דוק מנסה להוכיח לנו בסרטו – שאת הזהות שלנו, המקורית, אפילו במסכה אחרת, בלתי ניתן לשנות ולכן הזמן הוא חסר משמעות? האם מבנה אישיותה הקנאית וההיסטרית של סא-הי, או, סי-הי, תוכל להשתנות
בשינוי שם או מראה חיצוני?
לבסוף הגעתי למסקנה: איך יכול ג'י-וו לאהוב את סא-הי, כאשר היא אינה אוהבת את עצמה? למעשה יש לי תחושה חזקה, שגם אנחנו, הצופים, ואפילו קים קי דוק בעצמו אינו אוהב אותה.

"זמן", דרום קוריאה – יפן, 2006 , (97 דקות). במאי: קים קי דוק. שחקנים: סינג היון-אה, הא ג'ונג וו, פארק ג'י יאון.


עמוד הבמאי ב Imdb

אסנת בוקופצר

אסנת בוקופצר. ניהלה 15 שנים משרד מצליח לרכש והפצת סרטים. היום מאמנת אישית - לחיים. מקצועי- לקריירה. יצירתי - ליוצרים ואמנים. עורכת תסריטים. אוהבת את מה שהיא עושה ועושה את מה שהיא אוהבת.

תגובות

  1. בוחרית פורפבור

    התרשמתי עד מאוד מביקורתה המחוכמת והמלומדה של גברת בוקופצר. עלי לציין שאחרי צפיה בסרט עצמו, הביקורת עולה בהרבה על חוויית הצפיה המיותרת. כן ירבו מאמרים מעולים שכאלה באתרכם, ואולי הגיע הזמן שגם בהארץ ירעננו את השורות ויחליפו את מר אורי קליין העבש בגבת בוקופצר הרעננה ככרובית שזה עתה בקעה מרחם אמה הכרובה.

  2. כיף לקרוא. ביקורת שנונה. ראיתי את הסרט .
    הצלחת לרדת לדקויות ולהעביר את התחושה שחוויתי במהלך הצפיה. והכי חשוב לתרגם אותה למילים.
    תמשיכי לכתוב ביקורות,
    את מצליחה לתת זווית חדשה ומאתגרת למושג ביקורת.

  3. כל הכבוד. כתבת מעולה וחיזקת לי את המחשבות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *