חדר כושר

אני בן זונה. יותר בן זונה ממני אין. פשוט אין. לא היה ולא יהיה. בן, בן בן זונה. כוס על אמאמא שלי. זונה. פשוט זונה. יש לנו אחת בחדר כושר. צעירונת כזו. בלונדה. באמצע החורף תבוא לך עם קיץ. לא משנה כמה קר, שלגים, ברדים, סיביר שם בחוץ, זאתי באה עם הטייטס שלה. ויש לה בדיוק ארבעה טייטסים, מה שאומר שכל יום חמישי היא נתקעת. באה עם מכנס קצר. מה זה קצר שיצחק שמיר דקל לידו. כל פעם כשהיא נכנסת לחדר כושר כל החבר'ה מרימים את העיניים. מה זה להרים את העיניים שהדגלנים על הסטילים בחיל הים קבורים לידם. איך שהיא לא באה, ישר זורקת מבט לכולם. מבט כזה מפתה. והכי באסה זה שכל אחד בטוח שהמבט הזה שייך לו, רק לו, אבל השרלילה יודעת לעשות את זה טוב, היא ביבי נתניהו של המבטים, ואחר כך הולכת לפתוח את הרגליים אצל המכשיר הזה. לפתוח לסגור. לפתוח לסגור. איך שהיא נכנסת כולם עוברים לידה עם חזה נפוח. עכשיו, בחדר כושר, בלי קשר, כולם עם חזה נפוח. רק מה, לא נכנסה, מוסיפים עוד הליום, סתם בשביל הפוזה. שימחה מתחיל לצעוק שיוסיפו לו משקולות לרגליים, אפרים מפשיל שרוולים וששון הולך גם הוא למכשיר של הרגליים. ששון סוגר הבלונדה פותחת. הבלונדה סוגרת וששון פותח. וצביקה, הבן זונה הזה, כל פעם עובר לידה, זורק כזה חצי חיוך אגבי, ושואל אותה אם היא צריכה עזרה. לא תודה, היא אומרת, אני ממש בסדר. ואני זונה. בן זונה. יותר ממנה אפילו, והיא בכלל לא עשתה כלום שיצדיק את זה שהיא זונה. אולי מלבד הטייטסים אבל גם זה מוטל בספק. כוס על האמאמא שלי. כל פעם כשהיא נכנסת, אני יכול להישבע, שלשניה אחת, שניה אחת כזו מסכנה, עלובה, רקובה ושברירית, אם הייתי אלוהים, אילו רק, הייתי הורג שם את כל החבר'ה על המקום. אולי מלבד את חזי שהוא בודק לנו את המנויים ומיכל שמנקה, אבל את כולם, בלי יותר מדי ויכוחים, על המקום. ועכשיו, זה לא מצב תאורטי שהייתי הורג אותם. כלומר, זה לא, אח, הייתי הורג אותם. זה פשוט הייתי הורג אותם. על המקום. חד וחלק. לא מזיז לי המשפחות, לא מזיז לי הגיל, החיים, התקוות והאמאמו שלהם. על המקום. רק בשביל שכולם היו משחילים לה שם. רק בגלל המבטים שלהם הייתי הורג אותם. רק בגלל המבטים. ולא הורג בצחוק. הורג הורג. אם רק הייתי אלוהים. אם רק לא היו מאשימים אותי וג'ורג בוש היה תולה אותי באמצע המדרחוב בדיזנגוף. ואני זונה. בן זונה. לא רק שהייתי הורג אותם, הייתי גם משכיב אותה. על המקום. על הספסל של הדחיפות. ליד המשקולות של ה-20. איפה שהקולר והמגבת המסריחה של בן חמו. על המקום. לא על המכשיר של הפיסוקים, דווקא על הספסל. אני מזיע, כל המקום מוצף גופות, ורק היא מביטה בי. לא שכל כך אכפת לי איך היא מביטה, אבל אני זורק פה ושם מבט. לראות שהיא שם. לאט לאט הדם של כולם ינזל מכל הכיוונים, אפילו מהתיקרה, אין לי מושג איך הכבד של שאול הגיע לשם, ואני אצעק לה שהיא זונה על זה שהיא באה ככה לחדר כושר. היא תגיד אבל מה עשיתי, למה, למה, ואני אגיד לה שהיא זונה של מבטים ושרמוטה של טייטסים. ככה. על המקום. בלי יותר מדי בלגן. בלי יותר מדי שום כלום. אחר כך אני יסיים את האימון, כוס אחתוק, אני לא מסוגל שלא לסיים אימון אף פעם, לא משנה כמה רע לי, כמה מוקוס עולה לי למוח, וחמש דקות אחרי זה אני אקפיץ אותה הביתה בשביל שקרעתי אותה ושלא יהיה לה קשה ללכת. מיכל תנקה את כל הגופות, אני אשאיר לה טיפ של 15 שקל או משהו, ואני אחזור הביתה מבסוט. גם דפקתי את הזונה וגם דפקתי את הבני זונות. אפילו סוקניק לא ידווח על זה בחדשות. בתור אלוהים עשיתי שזה בכלל לא קרה. הזונות נעלמו והבת זונה הבינה שהגיע לה. שרמוטה של מבטים. זונה של טייטסים. 15שקל. הפושטים האלו. אפילו להשקיע לא מסוגלת. מקסימום, במקרה הכי רע, אני יודע, אפילו אם יקחו לי את הזכויות של אלוהים, יבוא איזה שופט בן זונה בפני עצמו, וייתן לי עבודות שירות או משהו. אני אגיד שמשהו נדפק אצלי בבפנוכו. לא יודע, אדוני השופט, לא יודע. באה עם טייטסים. אתה יודע מה זה, בת כמה היא, 15, 16? ככה לבוא עם טייטסים? לחדר כושר לא פחות ולא יותר? והמבטים, אדוני השופט, אתה יודע מה זה בחורה בת 15 שמגיעה אלייך, כולה מזיעה, עם טייטס, ופותחת רגליים? ביננו, אדוני השופט, פשוט לא יכלתי. הקופסה השופט, הקופסה התפלקה לי. אתה מבין אותי נכון השופט? תראה את הקצרניות שלך, תראה אותן. זונות אחת אחת. זה במקרה הכי רע, למרות שאני לא מתכוון לוותר כל כך מהר על הזכויות של אלוהים שלי.

תמיד לפני שאני מסיים את הבטן היא נמצאת בסקווטים. מחייכת אלי. רק אלי. כאילו אני איזה כוסון או משהו. כאילו שאני היחיד בעולם. מדי פעם אני מחזיר לה חיוך. יודע שזה לא שווה כלום. שאני סתם איזה ציפלון ביקום המזדיין שלה. אחר כך החבר שלה בא. כיתה י' מקסימום. אחד כזה עם חצ'קונים מפה עד ויאטנם, זין של מלבורו ומוח של פלסטלינה. הוא שם עליה יד אחת על הגב, יד שניה טופח לה על הבטן, ולוקח אותה הביתה בשביל לזיין לה את הצורה ולספר לחבר'ה שיום אחד היא תהיה דוגמנית. אני מסיים את האימון, לוגם איזו-סטאר, שימחה צועק שיוסיפו לו משקולות, שהוא בכלל לא מרגיש אותן, שישבו, שישבו לו על המכשיר, מיכל מנקה בצד, אפריים מסתובב בלי חולצה, ששון פותח וסוגר, וצביקה אוכל את הלב על המתח. רק היא זורקת לכולנו מבט, הבן זונה הקטן שלה מסתכל גם הוא לכולם בעיניים, תראו יא זונות הוא אומר עמוק בפנים, שלי יא מניאקים, שלי, והם יוצאים החוצה ל-אס-90 של אבא שלו. בסוף האימון תמיד בא לי להקיא. קצת בגלל המשקולות.
הרבה בגלל עצמי.