את בריאה, המשפחה בסדר, אפשר להתקנא בקריירה שלך, אבל עדיין הלב לא בא על סיפוקו. איילת נחמה מבררת עם עצמה למה היא לא לגמרי מרוצה

חפיסה בינונית של מועקה

"תירגעי, בבקשה בבקשה תירגעי", אני מבקשת ממני.
"אוף איתך. תגידי, מה כבר יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?" אני משתדלת לברר עם עצמי.
"אין לי מושג", אני עונה לי, "אבל אני גם נורא מפחדת לחשוב על זה".

פעם חשבתי שאני חולה במחלת היאפים. כל התסמינים התאימו. עייפות כרונית, לאות בלתי אפשרית, המשא ומתן הבלתי נסבל עם עצמי בבקרים.
"קומי, נו קומי כבר".
"עוד חמש דקות. רק עוד חמש דקות".
"מה כבר ישנו החמש דקות הללו? ממילא תתחילי את היום עם המועקה ההיא".
"אז אולי לא נלך היום לעבודה? אולי נביים איזה חולי קטן? אני הרי באמת באמת לא מרגישה טוב".
לרוב אני קמה, בסופו של דבר. כשאני רוצה, אני באמת יכולה להיות משכנעת. הי, אני בכל זאת די מכירה את עצמי. מדמיינת לי בעד-נגד, מסבירה שאם רק אקום מהמיטה, אתלבש בבגדים היותר אהובים, אמזוג קפה ואצית סיגריה בנחת, אצליח להנהיל את עצמי לתוך האינרציה. דירה-נסיעה-משרד-להדליק את המחשב-אי.מייל-סלט מטייק אווי-לנזוף בעובדים-שיחות פינת קפה מפוטפטות. הי, יש סיכוי סביר שמישהו שמחבב אותי בהחלט יתקשר, ואולי אסיים את היום באיזה בית קפה, מלופפת שיחות אספרסו נינוחות. ויהיה לי נחמד. קצת.
"נו כבר, תצאי מהמקלחת. באמת לא שמת לב שכבר כמעט 11?" איך אני אלופה בלהשבית את השמחות של עצמי. כיפאק הי לי.
"טוב בסדר. הנה תראי, הלבשתי אותי בחולצה שאת הכי אוהבת. עכשיו את מרוצה?"
בטח מרוצה. איך לא אהיה? לא מזמן חציתי את הגבול הביולוגי בין נעורים מאוחרים לנשיות מוקדמת, עדויה באטריבוטים כלבבי. בית נאה, כלים נאים, משכורת מרווחת, שלוש נסיעות בשנה לחו"ל, קריירה מלבלבת, ספה בהזמנה, מלתחה מטופחת של חברים, תפיסת עולם תבונית סדורה, מנוי במכון. משמאלכם, מכונת האספרסו החדשה. שמתם לב שהיא עשויה ניקל? מימין, אמא גאה להפליא. שמתם לב כמה אהבה וקבלה היא משפיעה על הבת שגדלה להתפאר? תכירו, אשה צעירה ומצליחה.

"אז את בעצם אומרת שהיית רוצה להישאר במיטה כל היום?" זו הפסיכולוגית שלי, מנסה להכיר אותי לחלוטין.
"וגם לאכול זבל משמין ולא מזין בכלל מדי פעם", אני חושפת חלק מושחת באישיות חד פעמית ומרתקת.
"את יודעת, כשמסתכלים על זה מהצד, בעצם אין שום סיבה שתרגישי ככה", הנה השאלה המכשילה.
"אני יודעת. ובכל זאת, לפעמים אני חושבת שאני קצת בדיכאון".
מי אמר דיכאון ולא קיבל? מי התחנן לנופשון יזום מהיומיום ולא מימש? מי השתוקק שמשהו, באמת לא חשוב מה, ישבש את השגרה, ולא הופתע? מי גלש אל השגרה, הלב גדוש באלף כיסופים ומתאווה, כמה מתאווה, ולא בא על סיפוקו?
נו מה, תגידו, איך את נודניקית. כבר מזמן הסברנו לך כמה אווילי לחכות. העולם לא עובד ככה. לא ממש. תתייחדי עם עצמך, תשרטטי טבלאות, מימין כיתבי את כל הדברים הקסומים שהם את, ומשמאל כיתבי מה יחייך אותך. נו את רואה, זה ממש לא מסובך. ותפסיקי כבר לרחם על עצמך. פויה. את לגמרי לא סקסית ככה. תגידי, לא שמת לב שאת בריאה? שהמשפחה, טפו טפו טפו, באמת בסדר? שיש להתקנא בקריירה שלך? שאין לך חובות? שלעת עתה את לא מטופלת באשכול ילדים תובעני?

"אבל תקשיבו, זה לא בכלל מה שהבטחתם לי. תמיד אמרתם שאני רק צריכה לרצות. זה הכל. ואם אהיה חרוצה מספיק, דעתנית במידה, שאפתנית עד כמה שהצניעות מתירה, גם המשאלות הכי כמוסות יתגשמו".
"אז באמת הקשבת, אפילו שנראית קצת חולמנית. ילדה טובה".
"נו?"
"נו מה? מה את עוד רוצה?"
"לא יודעת. להיות גוש של אושר, אולי?"
"תגידי, איפה את חיה? עכשיו נסביר לך לאט לאט. מוכנה?
אין אנשים מאושרים
. יש אנשים מסופקים, יש אנשים ששמחים בחלקם, יש זהרורים של אושר. אבל
אין אנשים מאושרים
. ברור?"
בכלל לא.
כי לי, בצד שמאל של החזה, יש חפיסה בינונית של מועקה. דווקא נחמדה, החפיסה שלי. ארוזה היטב, עטופה שיק מלנכולי, רהוטה ומנומקת. לא מזנקת כל אימת שזר מתקרב, הולמת שיחות אלכוהול-תוצרת-חוץ, מתחפשת לעיתים לבונבון של ציניות מאופקת. "אני", היא לואטת, "אני את כל מה שצריך לראות כבר ראיתי. נו כבר, נראה אתכם, תפתיעו אותי".
"אבל אנה אוליך את החפיסה שלי?" תבעתי פעם שמישהו, עם גץ ידידותי של חיוניות בעיניים, ילמד אותי.
"יאללה איתך, יא כבדה אחת, יא משועממת", הוא היה ורבלי להתקנא. "לכי לאושו, תחזרי בתשובה, תתנדבי למשהו, תעשי דיאטה, תבלעי אקסטה, תבררי איפה יש אורגיה, תזדייני עם בחורות, תקני בגדים בזארה, תרדי לסיני, תרדי לחבר הכי טוב שלך. אבל מה את רוצה ממני?"
"תגיד, יש לך אולי אש?"
"בטח נשמה, בשבילך הכל. דרך אגב, מה את עושה אחר כך? רוצה לבוא אלי לעשן?"

לא.
רוצה לבוא אלי לעשן. ואחר כך לקחת אותי לסרט, לפגישה עם חברים, לארוחת ערב חברותית עם המשפחה. רוצה לטוס איתי לחו"ל, להכיר לעצמי אנשים חדשים, רוצה להתחיל את היום בלי לדעת איך הוא יסתיים. רוצה להסיע אותי לעבודה, ובדרך להזכיר לעצמי שאני באמת יצור חד פעמי. רוצה להקסים את עצמי.
רוצה להסתכל בי בבוקר, ולחייך.

תגובות

  1. מש-תמ-צ-מת

    קודם כל, אני שמחה להגיב ראשונה, כי גם כתבת נפלא, וגם תיארת משהו מאוד מעורפל בצורה מדויקת. חברת טובה אמרה לי אתו הדבר לא מזמן, במילים אחרות. וכנראה שזה קורה יותר ממה שחושבים.
    אני לא יודעת להגיד לך למה. זה הרי הכל בראש, וככה זה גם בדרך כלל נפתר – בראש. או אולי זו אהבה שחסרה. פרפרים וכאלה. או אולי נוחות יתר. צריך קצת קצוות משוננים בשביל להרגיש איפה מלטף באמת.
    שיהיה טוב.

    • לילית

      חכו חכו, אתן חושבות שזו מועקה. חכו שתהיו מטופלות ב"אשכול" ילדים תובעני שמוחק לכן כל בדל של ספונטאניות וזמן פנוי לעצמכן באמת.
      אז תפסקנה להתפנק ועשו חיים כל עוד אתן יכולות כי אחר כך…

      • היא באמת לא יודעת כמה חיים היא יכולה לעשות עכשיו… לצאת המקלחת ב- 11 בבוקר…לשבת בבית קפה עם חברים, לפטפט עם הפסיכולוגית שלה…ולהיות עם עצמה ורק עם עצמה. אומנם גם עם מועקה קטנה אבל עם עצמה. אולי כשהיא תהיה מטופלת, ולא צריך לחכות ל"אשכול" מספיק רק שני ילדים, כדי להבין שהיא באמת יכולה עכשיו לעשות חיים.
        אני, אפילו ללכת לשירותים לא נותנים לי לבד…שלא לדבר על מקלחת או על סתם לשתות קפה שתי דקות בשקט בעמידה במטבח…
        היו זמנים…

        • אורית

          ברוך השם בריאות יש קריירה משפחה בלי עין הרע חברות וחברים
          אך דבר אחד שכחת להזכיר מה עם אהבת חיים הבחור האחד והיחיד
          ואני לא מדברת על חתונה (גם תעודת בגרות יושבת במגירה הרבה זמן
          ואין לה שימוש) אני מדברת על קשר רציני משהו שיקנה לנו גלידה
          בעזריאלי מה יש בשביל מה אלוהים המציא ויזה
          ויקנה לי וגם לך שמלה מפוארת וזהובה של גלית לוי
          למען השם פמיניזם או לא לשם מה אלוהים ברא את הגברים?
          וזה יקירתי האושר האמיתי

  2. אחמד הערבי האמיתי

    אחמד שהיה פעם יכול לרדוף אחרי עז
    שלוש שעות ולהשיג אותה
    זוכר ימים ששאלו אותו למה דיכאון למה?
    אמר זה בגלל שאין אף אחד באוהלים בכפר
    שרוצה להיות איתי
    אחמד גם זוכר שחצי סוליה היתה עולה
    אולי עשר לירות
    אחמד אהב לעשן
    אבל תמיד היה חוטף עצבות ובדידות וריקנות ודיכאונות
    אחמד משפחה שלו לא כל כך הוציאו אותו החוצה
    בחגים הלאומיים וגם לא נתנו לו לזרוק אבנים על משטרה של יהודים
    אבל אחמד זוכר
    יום אחד
    הגיע חומר מלבנון משהו חזק
    אחמד שר אפילו שלמה ארצי בתרגום לערבית
    אוי אחמד היה מאושר ומנצח
    בלילה הוא הגיע לאוהל שלו
    והתיישב על מיטה שלו
    וחשב על החיים
    לא היה דיכאון לא היה עצוב לא היה ריקנות
    היא אושר
    אחמד החליט לכתוב את זה על דף נייר
    מתוך ידיעה שבבוקר הוא יקום ויראה מה כתב
    תהיה לו את התשובה הכי טובה לטעם החיים
    כתב אחמד והלך לישון עם אלפי מלאכים מלטפים
    בבוקר קם כולו אושר
    וידיעה שזהו החיים עכשיו יהיו אחרים
    ואחמד ידע בדיוק מה צריך לעשות
    הלך אחמד לדף נייר שלו
    וקרא
    היה כתוב שם

    יש ריח נורא מוזר באוהל הזה

    מאז אחמד החליט שזהו
    כל יום מה בא אחמד אומר מחר יבוא עוד אחד

    • תמר ב.

      פעם אמרה לי דודתי שבן זוגה (ודוד שלי) נפל במלחמת לבנון שדברים שהוא אמר לה כשהיו צעירים ולא היו מובנים לה, הפכו למובנים עם השנים, ככל שגדלה והתבגרה – ככה אני מרגישה עם מה שכתבת.
      זה נשמע/נקרא לי מדהים, אבל אני לא יודעת בדיוק למה…
      תגובה מדהימה לכתבה מ צ ו י י נ ת.

  3. תובנה

    לאיילת נחמה אין

  4. שמיצה

    כל בוקר מעורר אותי שעוני המעורר הצורמני. ששנים אני אומרת שאני אחליף אותו.
    כל יום בדיוק 0715 נשמעת הצפירה הקבועה.
    באותו הרגע ידי מושטת לכיוון שמאל ונופלת בחוזקה על כפתור ההשתק (אולי… בגלל זה הצפירה נעשית חורקת יותר עם השנים…) מתגבת לליבי מועקה קלה שטוענת שבשביל מה צריך לצאת אל העולם הרחב ? אם אפשר לעצום את עיניים ולהתכרבל מתחת לשמיכה.
    אישית העדפתי הברורה תהיה להמשיך ולישון, וכנראה רק היפר-אקטיבים למינהם לא יסכימו איתי.

    מה לומר, איילת , קלעת בדיוק למטרה.

  5. BONJOUR TRISTESSE

    Comme je m'ennuie
    Dans le creux de mon lit
    Sous l'etoile qui brille
    je decide de partir

    Lui envoyer un peu de tendresse
    La…j'envoie un rayon blanc
    Il part
    En plein milieu
    Un autre pour le nord
    Un autre pour le sud
    Un a l'est
    Un a l'ouest
    Et puis un derriere
    Belle planete, je t'aime

    J'en envoie un autre
    Il part
    Il l'entoure
    Tous les cotes a la fois
    Pop, plus de planete
    Bonjour tristesse

    A l'admirer
    …Je lui au donne des ailes

    Hoo… je reviens plonger
    Dans ce corps allonge
    Qui se met a vibrer
    De la tete au pieds

    Moments surprenants
    Legerement deroutants
    A trop l'admirer
    Je me suis fait pleurer

    • That's a nice poem, although i didn't understand everything, but it sounds nice. Shirley, finally, some good articles, keep going.

      • בלגניסטית

        זה נכתב עבור ג'ו שקורא את אובידיוס בצרפתית…
        ג'ו ,עשה עימנו חסד ותרגם תרגום חופשי את השיר לעברית.

        • ג'ו המבתק

          בוקר טוב, עצבות

          כשאני משתעמם
          בעמקי מיטתי
          תחת הכוכבים הזוהרים
          אני מחליט לעזוב

          לשלוח לה מעט רכות
          קרן אור לבנה
          בעיבורו של הצפון, הדרום, המערב, המזרח
          אחר כך גם מאחור
          פלנטה יפה, אני אוהב אותך

          אני שולח עוד אחת, חג סביבה
          לכל הכיוונים בו זמנית
          אין יותר פלנטות
          בוקר טוב, עצבות

          כסימן להערצתי, נתתי לה כנפיים
          אני שב לצלול
          בגוף הארוך, המשתרע
          שמתחיל לרטוט
          מכף רגל עד ראש

          רגעים מפתיעים
          מסיחי דעת
          מעריץ אותה יותר מדי
          התחלתי לבכות

          תרגום: ג'ו המבתק

    • ג'ו המבתק

      יקירי, ראשית לא כל גולשי האתר פה דוברי צרפתית, ולטובת קוראי העברית תרגמתי את השיר שלך למטה (לפי בקשתה המפורשת של הבלגניסטית)
      ועכשיו אולי תסביר למה בחרת בשיר הזה דווקא ומי כתב אותו

    • J'attrppe le paysage
      et son sombre milieu se remue
      J'attrappe les sensations
      et je les enterre desous
      Ca me rend terriblement hureuse
      Dans une condition sans issue

      Tia

    • אורית

      היא בסך הכול רצתה לדעת אושר מהו לא מאמר שיקספירי תודה
      האושר זהו שמלה זהובה של גלית לוי כבר עניתי
      גם שמלה של פנינה טורנה אפשרי

  6. אצלי בחדר על הקירות
    כתובים כל מיניי דברים
    רציתי לתת לך כמה
    אולי משהו יעזור

    אני מאבדות את עור הנשמה שלנו כשאנו מיסתבכות במעורבות רבה מידיי באגו
    כשאנו מחמירות מידיי עם עצמנו,פרפקציוניסטיות,או הופכות לקדושות מעונות שלא לצורך,
    או כשאנו מונעות על ידיי שאפתנות עיוורת,או כשאיננו מרוצות-מעצמנו,ממשפחתינו,מהקהילה שלנו
    מתרבותנו,מעולמנו-ואיננו אומרות או עושות דבר בנידון,או כשאנו מעמידות פנים שאנו מקור בילתי נידלה לאחרים,או כשאיננו עושות כל שנוכל כדיי לעזור לעצמנו.
    אוה הדרכים לאבד את עור הנשמה רבות כמיספר הנשים בעולם
    ציטוט מרוקדות עם זאבים השיבה הביתה עמוד 237

    ועוד אחד

    באין אותו הדבר אשר אני לא
    זה אשר אני איננו
    ציטוט משיחות עם אלוהים

    ועוד אחד כי שלוש זה המיספר

    אומרים שאי אפשר למוצאו
    הא..משהו שאי אפשר למוצאו
    זה בדיוק מה שאני משתוקק אליו

    אידריס שאה

    לי הם עזרו..כל אחד בזמנו שלו
    מקווה שיעזרו גם לך

  7. אנחנו חולקים חפיסה. אני חושב.
    חמק ממני כרגע שם הסרט, "הסיפור של טרומן" אם אני לא טועה, אבל אני לא בטוח. הוא, טרומן, מצליח למרוד באלוהיו, ולמצוא פרצה בבועת המציאות שנברא אליה. הוא מגלה שהעולם, כפי שהכיר אותו, איננו הכל, וכשהוא חורג מן העולם שלו הוא זוכה לקבל את המבט האלוהי עליו. שם נגמר הסרט ועדיף ככה.
    אנחנו לא חורגים לעולם מבועת המציאות שלנו. אנחנו אפילו לא מסוגלים לדבר על הגבולות שלה. לא מסוגלים לראות אותם, לא מסוגלים לנסח אותם, ובכל זאת הם תמיד שם, נוכחים להכביד, בכל זאת הם תמיד לוחצים על קוי המתאר שלנו כשאנחנו מנסים להתקדם או פשוט לרקוד.
    אנחנו מנסים להבין, אבל ביסוד הכל נתקלים בסתירות. אנחנו מנסים לוותר על ההבנה, לא להתבונן בעולם אלא לשחות בו, לרקוד אותו, להתרקם אליו, אבל התבונה, היא איננה ותרנית כל כך. היא כל הזמן לוחשת מתעקשת.
    יש רגעים. כן, יש רגעים. הנה, קוי המתאר שלנו התאחדו לרגע עם עצמם. הנה, אנחנו והעולם אחד, אנחנו ועצמנו אחד. לרגע קט לא התבוננו בעצמנו מן הצד, לא בלשון מצקצקת, אבל גם לא בחיוך שבע רצון. לרגע אחד לא אמרנו לעצמנו על עצמנו כלום. לרגע שתקנו, והיינו שם. ומייד זה נפרם. האחיזה, שאפשר היה לחשוב, אבל לא חשבנו, כי זהו בדיוק, לא חשבנו, שהיא איתנה, באיזו קלות זה חמק ממנה. ואיך מוצאים את זה שוב. שחזור? זה לא ניתן לשחזור. כי זה, במהותו, איננו מכפיף עצמו לטכניקה. הוא אנטי טכני. זה, זה שאנחנו שואפים אליו, כמהים אליו, כואבים את העדרו, הוא אנטי-ידע. זה, הוא ההתנגשות הבלתי מבוקרת של התבונה עם גבולותיה שלה. אבל מי יכול באופן מבוקר לעשות משהו בלתי מבוקר. המפגש עם הגבול זוהר. התבונה, כדור של ברזל, מתנשקת עם גבולותיה, עם הלשון, בתנאי שהם חדשים (את טעמם של הישנים היא כבר מכירה והוא אינו ערב לה. היא זוכרת היטב, היה שם רגע של קסם, אך הוא הסתיים בכאב. חשבנו אז, במפגש הראשון, שזה בידינו, שזו אהבה. למחרת לא זכרנו אפילו את שמו). זה, הוא התנגשות, הוא התלקחות, הוא תאונה. אלה האחרונים, אינם כואבים בלבד, הם גם מסוכנים. התבונה עשויה לזכור חבולה וכואבת את מגבלותיה, לשמר חפיסה של מועקה. הסכנה, ממנה אנחנו חרדים, היא במפגש עם הגבול הפריך, זה שלא יכאיב בלבד, זה שיפרץ. מי שמוכן לדהור אל עבר גבולות חדשים מסתכן במפגש עם הגבול הזה. מי שמראש שומר על מרחק מן הגבולות, משום שהוא יודע את הסכנה שטמונה בהם מוותר לחלוטין אפילו על ההבזקים הקצרים והמענגים שמניבה התמזגות היש עם האין.
    זה, זה שמעבר לגבול, זה שמרוקן את חפיסת המועקה, זה שהייתי רוצה לנקוב בשמו, אבל אינני יודע עליו מאום, הייתי רוצה לספר לכם עליו, אבל אם הייתי יודע עליו משהו, זה ודאי לא היה זה.

    • כל כך כל כך יפה כתבת. אני מאד לא נוטה להגיב כאן ככה. בדרך כלל אני שולחת אימייל. להגיד תודה, זה היה מקסים. אבל אתה, אתה יודע, התחשק לי מיד להציע לך להתחתן.
      ורק הטאבו הזה.
      נשיקות. ומזל טוב. וגעגוע גדול גדול.

    • כן..כתבת מאוד יפה
      היו לי כמה מילים על ההבנה החמקמקה נגיד נקרא לה הארה
      אני בנקודה של הארה
      ללא מודעות
      בשניה שבה אני מודעת להיותי בהארה
      אני מנסה לתפוס אותה שלא תברח
      בשניה שאני מנסה לתפוס אותה שלא תברח-היא בורחת
      בשניה שהיא בורחת יש נפילה
      הכיוון שאליו אני נופלת תמיד מצביע בדיוק מופלא על מה היה חסר לי
      על מנת להחזיק אותה עוד זמן מה
      אמממ….זהו

    • המקום ההוא, מרגע שהיינו בו, אנחנו לא יכולים להפסיק לרצות לחזור.
      כי רק שם, כשלרגע קצרצר, זרם התודעה מאפשר לנו הפוגה מהרודנות שלו, רק שם קורים החיים. קורים, משמע, אנחנו חיים אותם. לא חושבים עליהם קורים לנו.
      וברגע שאחרי, זאת כבר פרשנות על הרגע ההוא, ואז מסתבר שהוא כבר איננו. אפשר רק לנסות לתאר את התמוססות הגבולות שאפשרה את היותו.
      וצדקת, שכל דיבור על, אינו אלא דיבור מתווך. אנחנו נאלצים לגייס למשימה את הכלי היחיד, שדווקא היעדרו הזמני מאפשר קיומם של רגעים כאלה.
      ולאלה שמפחד הכווייה, סגרו את עצמם לאפשרות שהגבול ייפרץ, אני רוצה לומר שזה הסיכוי היחיד להעיף אותה, את המועקה, ואולי, לשבריר של זמן, לגעת בדבר ההוא, שהיה פעם הבטחה. זה שהעדרו היום גורם לנו להסתובב בעולם בתחושה שרומינו.

      לרגע עצמו אין גבולות. הוא שם תמיד, בדיוק במידה שהוא איננו, נזיל כמו הזמן. קיים כהסתברות תמידית של הנכונות לשחרר את עצמנו אליו.
      שום כאב אפשרי אינו אמור להרתיע מפני הסיכוי שהוא שוב יקרה, יפעיל את כישורי הזרימה, את החושים, ינטרל זמנית את תהליכי הניסוח.
      וכן, גם אני מהרעבים המתאבדים האלה, אבל יש לי אוסף נדיר של רגעים. לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם.

      וליאיר, תודה ענקית. איזה יופי צרוף כתבת.

    • פרפר הערפל

      הכתבה הכי טובה שקראתי עד היום

      בהחלט יכול להבין את הלה

    • עניתי בשיר משלי לשיר "שלום לך עצבות" (או בתרגום הנכון-יותר של ג'ו – "בוקר טוב, עצבות")
      – לא רק כדי להציב צרפתית מול צרפתית…
      היתה לי תחושה שהוא מתאים – ועכשיו, כשאני קוראת את יאיר, התחושה ברורה יותר.
      וג'ו –
      את השיר שלי נדמה לי שאין טעם לנסות לתרגם…. יש בו כפלי-משמעות שגיליתי רק אחרי שכתבתי אותו (בגיל שבע-עשרה), ושרק המילים בצרפתית מכילות אותם. כל תרגום לעברית – ירדד וישטיח. לא?

      • יש לה צדודית של ציפור
        היא רוקמת פרחים על בד.
        היא מפליגה בין גל חם
        לגל חם,
        ידיה חלשות ככנפיים.
        פעם
        תקבל מתנה
        תקרן משמחה
        בראי האפל
        פעם
        תרקח בבקבוק
        מרקחת תותים
        אדומים כהים
        אולי יש מתפרץ
        בין הצבעים
        אולי יש גל קר
        אולי
        בכל אור
        נקודת התפשטות כהה
        יש.
        ——-
        ימיה
        חציים מלכות
        וחציים אי-נוחות
        לכן היא משחררת
        מתג
        אחר
        מתג
        לילותיה
        חציים אי-נוחות
        וחציים הימלכות
        בדעת חלומותיה.
        עם בוקר היא מופיעה בחלון
        להגן על חדר מלכותה מפני שמש
        בכל כוחותיה, כוחות ציפור
        היא אוספת התריס הכבד.
        בבת אחת נאטמים כל הקולות.
        ————-

    • יאיר, יאיר…..

      תודה. לא רק על ההבנה אלא על זה שסוף סוף מישהו אוהב יחד איתי את אותם הדברים שאני עושה, חסרי התובנה, שנותנים לי קסם בחיים, יחד עם צביטות וכאבים. אותם הדברים אשר עד עתה היו מוקצים ומשוקצים, ואני היחידה שאוהבת אותם בניגוד לכל העולם והנורמות, כמו ילדים שנולדו פגועים.

  8. שלגיה

    איילת,
    כתבה מדהימה. אין מילים.

    אולי אין אושר מוחלט, אבל בהחלט ישנם רגעים קטנים של אושר. לפעמים הם תוקפים ככה בלי אזהרה, ואפילו בלי סיבה נראית לעין. השבוע בדרך הביתה שטף אותי מין גל שכזה: כזה שמרגישים אותו עובר מכפות הרגליים עד למעלה. צמרמורת. וכאילו לא די בזה היה פתאום שיר מופלא ברדיו ו… הנה דמעות של אושר. לא ייאמן.

    אז תחזיקי מעמד, הרגעים האלה שווים הכל.
    חוץ מזה אני בטוחה שאת יצור חד-פעמי, שמקסים לא רק את עצמו. 🙂

    • ג'ו המבתק

      הלו, שלגיה, דרלינג. מה היה השיר המופלא שברדיו שגרם לך להרגיש מאושרת

      • snow white

        back that ass up

        • LOLOLOL, Who sings that song?

        • מוריס סיטבון

          תגידי, שלגיה, מה השיר הזה, מה הוא אומר, מי שר אותו ולמה הוא מרגש אותך. וחוץ מזה, אם את כבר פה, תמליצי על דיסק ישראלי טוב שאפשר לקנות לחברה שלי במתנה לחג

          • snow white

            the song "back that ass up" is a rap song, if you like rap, it's very dirty of course, it's by juvenile, and i like it because it reminds me of something…ok? i don't know if shirley would let me mention a n israeli disk, shirley?

        • שלגיה - האמיתית!!!

          ע"ע כתבתה של חגית גל על לונדון.

          לענות על דברים שלא את כתבת וחווית!

          אבל אם שיר ראפ יכול לרגש אותך, זה גם אומר משהו על חושים שקהו יתר על המידה.

          • איך בכלל את חושבת ש"סנו וויט" זה שלגיה?!

            הנה כשזה בעברית…ברור לכל שזה לא אותו דבר1

            🙂

            • שלגיה

              העניין הוא לא בכינוי עצמו, אלא בהתיימרות להגיב בשמי…

              אני בטוחה שגם אתה היית מתרגז קלות אם מישהו היה מעז לענות במקומך בנוגע לתגובותיך הדעתניות, אפילו אם היה מכנה את עצמו BRAT, למשל.

              ואגב, במסיבת בננות כש"חשפתי" את כינויי בפני אחת ה"בוסיות" של בננות, תגובתה היתה: "אלא מה..". אז, יש דברים בגו'. או בג'ו 🙂

              נראה לי שאפשר כבר להניח לנושא, לא?

            • שלגיה

              העניין הוא לא בכינוי הגנוב, אלא בהתיימרות להגיב בשמי…

              נראה לי שגם אתה היית מתרגז קלות אם מישהו היה מעז לדבר בשמך בנוגע לאחת מתגובותיך (הדעתניות והמצוינות, יש לציין), אפילו אם היה מכנה את עצמו BRAT, למשל.

              אגב, במסיבת בננות כש"חשפתי" את כינויי בפני אחת ה"בוסיות" של האתר, תגובתה היתה: "אלא מה…", אז יש דברים בגו'. או בג'ו… 🙂

      • שלגיה

        אני לא יודעת מי זו ה snow white שהסתננה כאן בשמי. בכל מקרה, השירים שמרגשים אותי קצת יותר אנינים. אם אתה עדיין סקרן, אתה מוזמן לשלוח לי דואר אלקטרוני.

    • אורני

      תיארת ממש את מה שקורה בנשמתי לעתים. פתאום תופס אותי רגע של אושר, ואני יכולה לבכות מרוב אושר רק בגלל שיר ברדיו, או רק מלהסתכל על בן זוגי ישן…

      ויש לי כל כך הרבה בחיי, והכל פתוח, העתיד נראה ורוד. אז למה, למה, הדיכאון פתאום קופץ, תופס אותי, מכווץ לי את קנה הנשימה? הייתי בטיפול פסיכולוגי קצר מועד. היה נהפלא. עזר המון. ובכל זאת חוזרים הרגעים האלה, צצים מכל הטוב והיפה והרגיל ומטלטלים אותי לתהום של אובדן…עד הפעם הבאה של האושר. עליות וירידות. חוסר יציבות נפשי.
      מוזר לשמוע שלא רק אצלי זה ככה…

  9. לאיילת
    הכתבה נהדרת. אכן, כמו שכבר נכתב פה, הטבת לתאר משהו מאוד חמקמק.
    אני שואלת את עצמי אם הדבר הזה שתיארת הוא בעצם בדידות. לא בגלל שאת לבד פיזית. אני מכירה הרבה א/נשים שמוקפים בבעלים/נשים, ילדים וחברים והם מאוד בודדים. אני מתכוונת לזה שיש רגשות שאין מי שמבין אותם, כמו השיחות שמתוארות בכתבה. מה שעשוי להשאיר אותך מאוד מתוסכלת. אולי אנשים מאושרים הם אנשים שמרגישים מובנים באמת.

    ועוד שאלה, הכתבה עזרה לך להרגיש פחות בודדה בתחושותייך?

  10. לאילת
    כתבה מדהימה: מדויקת, נוגעת. . . את בטוחה שלא כתבת עלי? . .
    כלומר, בשינוי פרט ביוגרפי זה או אחר – הצלחת לתאר איזו תחושה מוכרת, של אי-נחת, של כמיהה, של מעין דכאון שלכאורה אין לו "הצדקה" (כאילו שיש דבר כזה)
    תודה.

  11. רויטל

    בתור אנשים יש לנו בילד-אין של שיפוצניקים. רק לתקן כל הזמן את מה שיש מסביבנו. ובמקביל אנחנו מפצים את עצמנו כל הזמן, בג'ובות טובות מהעבודה, בנסיעות לחו"ל, בחברים יפים ומצליחנים, במכשירי חשמל מודרנים וכד'. לפני שנה וחצי היה לי הכל. משכורת נאה, חברים מוצלחים, דירה גדולה עם שותפים נוחים ועדיין לא הייתי מאושרת. הסטנדרטים היו ללא רבב, אבל מבפנים הכל היה רקוב. לא מיציתי את עצמי, לא אהבתי את עצמי, הייתי בוכה המון וכל היחסים שלי היו מגיעים למצב של טוטאל לוסט. בכל פעם שעברתי דירה הייתי עובדת על עצמי ש"הפעם אני אצליח". וככה זה היה עם כל עבודה, עם כל בחור. עד שנגמרתי.
    ואז הבנתי שכשהכל יגמר, וכבר לא אהיה יותר, אף אחד לא יקום וימחא לי כפיים, המסך ירד ואחד לא יבקש ממני הדרן, אף אחד לא יגיד בראבו. אף אחד לא יהיה שם. רק אני, וכל הדכאונות האלה שהייתי ממציאה לעצמי. הדכאונות האלה, זה משהו שאפשר לשנות. והשינוי, קלישאתי ככל שזה ישמע, הוא בא מבפנים. אפשר לחיות על פי "רוצה ויהיה". רוצה אהבה? תתחילי לצאת עם בחורים. רוצה עבודה מספקת? תמצאי אחת כזו שתאתגר ותעשה לך כיף לקום בבוקר. רוצה אושר? תתחילי להזיע. אף אחד לא יחל'ק לך אותו ברחוב. את גם לא תמצאי אותו בג'וינט, או מכונת אספרסו מניקל. בטח לא ביחסים מזדמנים. זה בא מבפנים, ההרגשה הזו, וזה מרגיש נהדר.
    להיות מאושרת, לדעתי, זה כשכל מה שקורה לך בחיים קורה כי את עשית שזה יקרה, ואת שלמה איתו. זה כשאת הולכת לישון בלילה, והעורב הזה של המחשבות לא מנקר לך במצח שעתיים לפני שאת נרדמת. זה שכשאת הולכת לישון, את באמת נרדמת, ולא מנהלת דיאלוגים שלמים עם אמאבא שלך או אלוהים או החבר בתוך הראש שלך, כי הדיאלוגים האלה כבר נוהלו בזמן אמת מול אדם אמיתי.
    היום, כשאני משווה בין איך הייתי לאיך אני עכשיו, אני עומדת נפעמת מול האתגרים שהחיים מציבים בפניי, סקרנית כמו ילדה בת חמש שרואה את הים בפעם הראשונה בחייה בכל פעם שפוגשת בחור חדש, מתעוררת בבוקר עם ידיעה שהחיים הולכים להיות מפתיעים ושלי יש את הכוח ואת האומץ ואת האהבה להתמודד עם כל דבר, שאני מסוגלת לעשות דברים בלתי רגילים, וזה מדהים. אני עובדת בעבודה שנותנת לי חופש ליצור, להמציא, אני יוצאת עם בחורים מרתקים שמרגשים אותי, יש לי חברות נהדרות שלבלות במחיצתן זו פריבילגיה בלתי רגילה.
    המפתח הוא לברך על מה שיש במקום להתאכזב ממה שאין. כי כשטוב עם מה שיש אז כל האנרגיות הולכות על ליצור דברים חדשים במקום על לבזבז אותן על דכאונות, תסכול ומרה שחורה, שבפעם האחרונה שבדקתי, לא החמיאו לאף אחד מאיתנו. להיות מאושרת, בשבילי, זה להקשיב לעולם, להנות ממה שהוא אומר לי, ולרקוד איתו. לרקוד את הריקוד של החיים שלך זו הרפתקאה נהדרת. כל מה שנחוץ זה מחויבות. מחויבות לעצמך, ללב שלך, להיות נאמנה ללב ולרצונות וללכת איתם לכל מקום ולהגשים את החלומות שלך. ואפשר להתחיל עכשיו. ממש עכשיו. "רוצה ויהיה", זה לא רק שם של שיר. אצלי זה עובדת חיים.

  12. אוגוסט

    אני אגיד לכם בדיוק מה הבעייה שלנו.
    אנחנו חיים בעולם של צביעות, בעולם של אנשים יומרנים שחושבים שאם הם יכתבו על דיכאון ואושר אז הם נורא עמוקים, בעולם שכל הזמן מחפשים בו אחרי "הדבר האמיתי" אחרי "החיים הטובים", אנחנו לא מסופקים משום דבר וגם לא נהיה מסופקים לעולם. אני לא מאשים אף אחד בכך. גם אני לא מסופק. אבל אני יודע שאני גם לא אהיה ולכן אני לא מחפש את האושר. האושר לא יגיע. יש רק שני דברים טובים בעולם הזה. המוות והאהבה. האושר אולי טוב אבל הוא לא קיים. חבל. אבל ככה רצו אנשים טובים וגדולים מאיתנו.

  13. ג'וליה

    בשיחה מקרית עם חברים, אתמול בלילה, אחד מהם אמר שהוא לא אוהב בחורות שיש להם יותר מידי חברים, המון, בכמויות שכל שניה הפלאפון מצלצל ושתמיד כשאתה מתקשר אליהן יש אצלהן מישהו / מישהי או שהן בדיוק בדרך החוצה להיפגש עם…. שאלתי "למה?" ונעניתי בין השאר ב-"אני לא מעריך בחורה שלא יודעת להיות גם קצת לבד עם עצמה. זה נראה לי קצת ריקני – חוסר היכולת לשבת עם עצמך ולהיות קשובה לעצמך לפעמים, לעשות עם עצמך דברים שהם בשבילך בלבד". החבר השני הסכים איתו בלי היסוס.
    חשבתי על זה.

    אני זוכרת תקופות, לא רחוקות מידי, שגם אני סירבתי לקום בבוקר לעבודה, תהיתי בשביל מה לחזור הביתה אם אין למי, מה עוזר לי שההורים גאים בי ולמה זה לא מעודד ולו בקצת, ובאופן כללי למה אני הופכת את החיים שלי, שהיו, באותם רגעים, רחוקים מאידיליה.
    התחושה הזו, שלא משנה עם כמה חברים אני מבלה ואיזה חוויות מדהימות עברתי ואיך שיחקתי אותה במשרד, בסופו של יום אני חוזרת הביתה, והבדידות שבין אדם לעצמו מזדחלת ועוטפת אותך, מהרגע שאין לך כוח לדבר עם אף אחד אחרי שהדלת נסגרת מאחורייך, ועד לרגע שאת מניחה את הראש על הכר ואת לבד. לבד לבד לבד, אף אחד לא מחבק, לא נוגע בך עמוק, אפילו לא רב איתך.
    ואין פתרונות מאלוהים, יש אותך עם עצמך. ומתוך הרגעים האלה של להיות לבד, צמחה המודעות, השיחות ביני לבין עצמי והמסקנות שהגיעו בעקבותיהן – לעזוב את העבודה, להתחיל את הדרך העצמאית שלי בעולם, אם לא טוב לי עם בוסים – אז לא יהיו בוסים, גם אם זו מלחמה יומיומית.
    להרחיק מהחיים שלי אנשים שקשה לי איתם, אנשים שלא נותנים לי באותה מידה שאני נותנת להם, אנשים שלא מעריכים את האהבה שלי.
    לדבוק בחוק הזה- רק מה שטוב לי, רק מה שטוב לי. רק זה.
    בשלב הבא, הרגשתי בוקר אחד שאין לי יותר מה לומר לפסיכולוגית שלי, שאני מרגישה שזו טירחה ללכת לפגישות איתה, היא לא נחוצה לי יותר. זה היה הסימן הכי ברור לקיצו של התהליך, לתחילתו של תהליך שונה לגמרי.
    עזבתי את הטיפול, בחיוך ענק.

    ומאז – הכל הסתדר כמו פאזל, מתוך ההקשבה לעצמי, בשעות שהייתי לבד, בשעות שלא רציתי לקום בבוקר והכרחתי את עצמי להבין למה, בשעות שהתעקשתי לפצח את הנוסחה – אני לא רואה את כל הטוב שכל השאר רואים בי – ואני חייבת לתת לעצמי הזדמנות לראות.
    וזה מקרין החוצה. זה מקרין בגדול, יום אחד החיים פשוט השתנו, פיזית, נפשית, חברתית…
    הכל השתנה, כל כך טוב שאני קמה בבוקר כמו קפיץ רק כדי לצבוט את עצמי – זה אמיתי. זה פה, זה שלי, אני הבאתי אותי לכאן, זה לא ישתנה אף פעם. כי בצד השני כבר הייתי, ואין לי שום כוונה לחזור לשם, אני אפילו לא זוכרת את הדרך.
    אז בזכות הבדידות – להקשיב לעצמך, לשנות את הדברים הכי קטנים ולראות איך כל הדברים שמסביב משתנים בהתאם, ואחר כך, קחי ספר טוב ולכי שבי עם עצמך ותראי, שאת החברה הכי טובה שלך, רק את, כי רק את יודעת מה טוב בשבילך, ואת היחידה שיכולה לגרום לזה לקרות.

    • ג'ו המבתק

      גם אני צובט את עצמי, ג'וליה. צובט וכואב לי ואני יודע. זה אמיתי. כן. בהחלט. אמיתי ומדהים.

      • ג'וליה

        עוד כוס של מרטיני, לחיי האמיתי והמדהים.

        • ג'ו המבתק

          החיים יפים. יש רגעים קטנים של אושר. ללא ספק. וזה שווה לחיות

          • ג'וליה

            At my most beautiful
            I count your eyelashes
            Secretly
            With everyone whisper
            I love you, I let you sleep
            I know you're closed eye watching me
            Listening
            I thought I saw a smile

            I've found a way to make you smile

            לילה טוב, אננס מתוק שכמוך.
            מג'וליה.

            • ג'ו המבתק

              "הו, רוח מערב
              מתי תנשבי
              כשהגשם הקטן מטה יירד
              אלוהים
              כאשר אהבתי היתה בין זרועותיי
              ואני שוב במיטתי"

              (וירגיליוס)

            • שלגיה

              מזלי שלא זה השיר שהיה ברדיו באותו רגע,
              כי אז בטוח גם תאונה הייתי עושה 🙂

              כל הכבוד, ג'וליה!

              • ג'וליה

                ואני תוהה… על מה?
                אבל תודה
                (I guess)

                • ג'וליה

                  אבל אם אהבת את המילים, זה משיר של R.E.M הנהדרים, הוא נקרא:
                  At my most beautiful
                  מהאלבום האחרון שלהם – "Up"
                  ותראי שכל פעם שתשמעי אותו את תחייכי. מקסים.

                  • שלגיה

                    מכירה את השיר ועוד איך, ובדיוק לזה התכוונתי – שהוא מסוג השירים שנוגעים עמוק עמוק.
                    ולכן באותו רגע של אושר, מבעד לערפל הדמעות, אם ז-ה היה השיר שמתנגן ברדיו, אז בכלל לא היה לי סיכוי להגיע הביתה בשלום 🙂

                    • ג'וליה

                      שיהיה לך לילה טוב, גמד אחד או שיבעה, העיקר שיהיה כיף.

    • זה היה אחרי שנפרדתי מחברה שהייתי איתה ביחד כמה שנים. הייתי ממש כמו מכור. מישיבת עישון להתכנסות אשכרה, מכוס קפה עם זה, לכוסות בירה עם אלה, רק לא לפגוש את עצמי פתאום בלי איזה מישהו ליד שאפשר להתחמק אליו. לא הרגשתי מסוכן לעצמי, לא חשבתי שאני משעמם, אבל הייתי מכור למשככי בדידות. וכמו בהתמכרות, אתה לוקח את זה, אבל זה לא ממלא אותך. נפרד מאיזה חברה, יורד לאוטו, ואם אין תוכנית, הפלאפון כבר ביד, ואם אין תשובה, ואם מישהו עסוק, ואם פשוט צריך לחזור הביתה לבד…אני מסתכל במראה של האוטו אומר לי: לבד! לבד! כתוב לך על המצח! אתה לבד!
      והייתי מוקף חברים. באמת. מסיבות, התארגנויות חתרניות, התארגנויות בורגניות, משפחה, כמעט שכחתי, יש לי כמובן את הכי תומכת והכי אוהבת בעולם. ומעיינות של בדידות זרמו לי מבפנים, ואני כל הזמן חיפשתי ספוגים להתרוקן עליהם, וברגע שכל ספוג המשיך את חייו ואני את שלי, שוב הרגשתי איך הבדידות שרותחת בי מתחילה לפעפע ולגלוש.
      זה היה רחוק מאד מדכאון. זה לא שלא היה לי חשק להתחיל את היום, לא היה לי חשק לסיים אותו, כי המשמעות היתה לחזור אל המיטה, שם שוכבת בדידותי, שם מהדהד זרם התודעה, גם טוען וגם משיב. גם מתחנחן וגם מתאכזר.
      ואז החלטתי לסוע. לא בתור תוכנית גמילה. היה שם שילוב של נסיבות, וביניהן גם הידיעה שאני הולך ללמוד משהו חדש על להיות לבד.
      נסעתי לעבוד בגרמניה, בקלן. ידעתי שאני נוסע לבצע תפקיד שבו אני אהיה לבד. אני לא נוסע למסגרת חברתית כלשהי. לא ללמוד באוניברסיטה, לא להצטרף למשרד קיים, לא למקום שיש בו חברים. למקום שבו אהיה לבד. נסעתי וידעתי שזה לא הולך להיות קל.
      וזה באמת לא היה קל. הימים הראשונים עברו בסידורים. למצוא דירה, ולמצוא איך לחבר את המחשב לחשמל (בגרמניה לא ניתן למצוא מתאמים לתקעים ישראלים, חיפשתי חיפשתי ושוב חיפשתי, הלכתי עם ראש בקיר וכו' – יוק). לסדר קו טלפון בדירה, ומי שחושב שבזק חברה מפגרת שינסה להשיג את דויטשה טלקום בטלפון, למצוא איך לחבר את המחשב לרשת הטלפונים – זה שיש קו טלפון עוד לא אומר שהוא והמחשב מתקשרים. כל עוד יש סידורים, וחיפושים, ומאמצים, ניחא. אבל כעבור שבועיים בערך הגיע ערב, שבו נמאס לי. לא דיברתי עברית במשך שבועיים, לא חיבקו אותי שבועיים, חויתי נימוס וקורקטיות, וחיוכים מקצועיים והיעדר אינטימיות מוחלט, וכמובן לא הזדיינתי שבועיים, אבל זה בהחלט יכול לקרות גם בסביבה מלטפת יותר. לא החלטתי שנמאס לי, זה בא כמו גל צונאמי. פשוט מצאתי את עצמי עומד בתא טלפון ציבורי (לדויטשה טלקום לקח לפחות עוד שבועיים), בוכה. מה בוכה, ממרר בבכי, וכן, צריך להודות, להורים שלי. בכיתי ובכיתי, ואח"כ עודדתי אותם, כי זה מה שצריך לעשות עם הורים אחרי שבוכים להם, ואח"כ חזרתי כדי לישון בדירה שלי, הריקה, הבלי טלפון ובלי טלויזיה ובלי רדיו, האי שם בגרמניה בעיר שאני לא מכיר בה אף אחד ואף אחד בה לא מכיר אותי.
      למחרת היתה לי פגישה במנהיים, מרחק שעתיים נסיעה ברכבת. נסעתי, נפגשתי, וחזרתי בערב לקלן. כשחזרתי מתחנת הרכבת אל הדירה חייכתי אל כל מי שהיה בחשמלית. חייכתי וחייכו אלי בחזרה. מי שראה אותי יכול היה להרגיש שאני יודע, ואני ידעתי שאני יודע. אין שם קרקע משוננת. בתוכי, שתחתית של הלבד, אין קרקע משוננת. הנה, קפצתי מן הצוק, נפלתי חופשית, נבהלתי, טוב, נבהלתי מאד, אבל לא התרסקתי. אין על מה. והגילוי הזה, כמו באנג'י, זרק אותי למעלה, כי אם אין שום קרקעית שאפשר להתרסק עליה, אני יכול לעוף.
      הלכתי לישון בסוף הערב הזה בדירה המקסימה שלי, שלא צריך בה שום טלפון או טלויזיה או רדיו, שנמצאת בעיר חדשה שאני הולך לגלות בה המון, והמון בה הולך לגלות אותי, ולראשונה מזה חודשים הבטתי אל מעיין הבדידות הזה והוא נראה כמו נחל צין (מה שאומר שתמיד עוד קיימת סכנת שיטפון).

      • זה מה שהיתה צריכה להיות הכותרת של הקודם, רק שכחתי לשנות. בדיוק על ההבדל בין לבד לבודד התכוונתי לדבר.

    • פרפר הערפל

      איכשהו משהו מפריע לאינטואיציה שלי
      בחגיגת האושר הזאת שלך

      אם כי לשם שינוי הייתי שמח אם תעמידי
      אותי על טעותי

  14. אלמוני

    try to take your life one day at a time, just like they say at AA. if you look at your life as daily units, it will be easier for you to find hapiness in the smallest things. you will soon find out that blue skies and a ray of sun will make you happy. or a nice convesation with a friend, or a nice cup of coffee, or a trip to the mall.

  15. עובר אורח

    שלום לכן אהובות.
    בסופו של דבר יש לי הרגשה שאתן מבקשות להשלים עם עצמכן. ואני, בעוונותי הרבים חושב כי תכלית חיינו היא הדיון הפנימי הזה שאיננו חדלים לקיים עם עצמנו. הדיון שבהיפסקו אין יותר טעם ותכלית לחיינו.

    • ג'ו המבתק

      באיזה יום אנחנו
      אנחנו בכל הימים
      חברה שלי
      אנחנו כל החיים
      אהובה שלי
      אנחנו אוהבים ואנחנו חיים
      אנחנו חיים ואנחנו אוהבים
      ואנחנו לא יודעים מה הם החיים
      ואנחנו לא יודעים מה הוא היום
      ואנחנו לא יודעים
      מה היא האהבה

      ז'אק פרוור, "שיר קטן על טעם החיים",
      1945

  16. it's only natural when you've been too long in the dark
    to look for comfort and to warm yourself by the fire
    we're just afraid that we might get our fingers burned, but
    we ain't done nothing wrong
    we've just been lonely too long
    no, we ain't done nothing wrong
    we've just been lonely too long

  17. הפתרון שלי בקטנות, נפלאות הפסיכופרמקולוגיה.
    פרוזאק כדי לגרום לשמן לזרום.
    שלשה שבועות והכל נהיה טוב.
    עמוד שדרה חדש ומחוזק.
    ועובר החשק להזדיין, מה שמיידית פותר יותר ממחצית מקשיי הקיום.
    וחיוך אווילי.
    ושיר בלב בבוקר.

    לא להאמין שזה אותו אני שלא יכול לקום מהמיטה וכותב שירי דיכאון.
    מדהים.
    קצת סרוטונין והכל נראה אחרת.

    זאת שאלה לא קלה, אתם יודעים. זה עדיין אני עם הכדורים האלה?
    וזה לא כשלון מביך להיות תלוי בחומרים ככה?

    אבל, הנה הרז, כשאתה על זה, השאלות האלו בעצמן רק מעלות חיוך. בחיי.

    הדאון סייד היחיד זה שאי אפשר לכתוב. זה נעצר.
    אבל בחיי, יש זמנים שזה שווה את זה. חיוני. פשוט חיוני.
    אה, כן, גם כמה זמן רציתי לעשות את זה והתביישתי, אבל נו, שיהיה:
    היה באתר של יואל תחרות כתיבה והסיפור שלי זכה במקום שלישי, ואני אדם צמא לפידבקים…
    אולי תגידו לי מה אתם חושבים עליו?
    הסיפור השלישי.. חיוך (של פרוזאק, ושל בוקר) 🙂

    http://www2.iol.co.il/communities/creativewriting/contest/winners.asp

    תודה.
    וכתבה נהדרת כתבת, באמת. נהנתי.
    הבנתי. זכרתי.
    ולשמחתי, יכולתי לחייך במקום להתעצב.

    יום מפורזאק לכולם.

    • הלינק כמובן יצא חבול.
      אנסה שוב:
      www2.iol.co.il/communities/creativewriting/contest/winners.asp
      אולי, במקרה.

      ואם שברתי בגסות איזה קוד אתי עדין ודק של האתר הזה שאני לא מכיר
      אז אני מתנצל בכנות. זהו. יום חביב לכולם.

    • שחר,

      אני כל כך איתך !

      הציל את חיי – הפרוזאק הזה !

      שוקלת לחזור אליו……בעיה עם האלכוהול.

      • לא, לא טוב אלכהול.
        בריחה ממש לא מוצלחת. וגם הורס את הכבד.
        וגם ממכר. בחיי. אם באמת בגלל אלכהול את לא לוקחת אז אני דואג.
        עכשיו בקול דידקטי 'בלי אלכהול, ואם את בדיכאון אז פרוזאק / פריזמה בשביל ההתחלה. אח"כ תראי'.

        גראס למשל לא מפריע כלל עם פרוזאק. ופחות מזיק מאלכוהול. עשב בריא וטרי (כשהוא מיובש הייטב).

        אז פרוזאק, ואם את חייבת מפלטים ו/או רגיעות אז גראס.

        ותרגישי טוב.

        • והבנתי שהלינק ששמתי ממש לא עובד
          אני אנסה שוב אולי אולי
          www2.iol.co.il/communities/creativewriting/contest/winners.asp

          ועכשיו בשורות למקרה שזה התעקם והתקפל ותפס צורות במרחב:
          האתר הוא
          www2.iol.co.il
          לוכסן
          communities
          לוכסן
          creativewriting
          לוכסן
          contest
          לוכסן
          winners.asp

          אנטר 🙂

          תודה רבה מראש למי שיטרח ותיטרח, ויום שמח לכולם,
          לי שמח ביותר
          מוזר, מוזר מה פסיכופרמקולוגיה עושה, ובאיזו הצלחה נעימה.
          חיוך.

        • מפרנסת הפסיכיאטרים

          שחר יקירי,

          הרבה יותר רומנטי – אלכוהול.
          ככה כאילו לקוח מאיזה רומן של
          המינגווי…..ממש גיבורה.

          וכל יום והרבה ועם מלא מוזיקה.
          ותודה, ותרגיש טוב גם.

          • גם אני פרנסן גאה של עדר פסיכולגים ופסיכאטרים.

            ותודה לך, ושנה טובה,
            והמינגווי לא גמר הכי טוב, נכון?
            אבל הוא נהנה כל עוד זה נמשך, אולי זה שווה.

            (אבל איך אפשר לאהוב קטל פרים בזירה? אבל זה מסתדר עם שאר חלקי האישיות הנהנתית,
            הצבועה אדום של דם מין ציד ואלכהול שלו).

            ביי ביי מחויך

  18. אלמוני

    Maurice Sitbon, are you the person who typed that french poem here?

  19. אפתח בתודה וחיוך לרויטל – מקסים מה שכתבת.
    עובר עלי יום קשה במיוחד וקשה לי עוד יותר כי אין סיבה לכך. אישה צעירה עם קריירה מדהימה שהשיגה בעצמה. יש לי אהוב נהדר- ידיד טוב שהפך לידיד לאחר שנים של הבשלה. יש לי המון חברים טובים – חברי נפש נהדרים שתמיד, אבל תמיד, נמצאים שם בשבילי.
    יש לי ויש לי ואין לי – אני זורקת את עצמי בבוקר מהמיטה, אין לי מילה אחרת לתאר את הפעולה מלבד זריקה. כשאני שוכבת בזרועותיו של אהובי לאחר שעשינו אהבה וחוויתי אורגזמות מופלאות מאלו שחוויתי אי פעם – אני מסובבת את הגב ובוכה.
    בתוך כל הטוב הזה שעוטף אותי בתוך כל ההצלחה שתמיד שאפתי להגיע אליה ובתוך יחסי האהבה שכל כך רציתי בהם אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, אני מרגישה פחד ובדידות ובמקום לחוש אושר מכל הטוב, כל הדברים הקטנים מפריעים.
    מחכה לגל לרוח לסופה
    שיסחפו אותי
    לנהר לים ולגלים
    שיקחו אותי
    יעטפו
    יחבקו
    יערסלו
    יקפיאו
    את המחשבה
    ימחקו את הרציונאל

  20. אוולין

    כשאני לא מתעוררת בבוקר עם כאב ראש, לא בשל הנגאובר או חוסר שעות שינה אלא בגלל שדפקתי את הראש ברהיטים שמסביב למיטה באחד הרונדלים הליליים שלי במיטה במקרה שעוד לא נפלתי ממנה, אז אני מתעוררת עם תחושה של אוף, בעאסה לצאת מהמיטה ולהתחיל עוד בוקר של פקקים ואנשים טיפשים ומשעממים בעבודה. שמעתם על המחקר של השפעות אנשים טיפשים בעבודה? למה צריך לעשות מחקר על מה שכל כך ברור, אני לא צריכה שיגידו לי שהאידיוט שבקושי יכול לאיית את שמו מעלה את הסיכון שאני אלקה במחלת עצבים, לב, ריאות נפש, אף, אוזן וגרון? ומה שהכי גרוע, הם עוד לא מודעים לסיכון הבריאותי אשר הם יוצרים. לא חבל? למה אי אפשר להעביר במסגרת העבודה קורס בסגנון חופשי של "כיצד ניתן להמנע משאלות מטומטמות?" או "הסווה את טימטומך". ברבות הימים, עוד נקבל פיצויים על עבודה ברמת סיכון גבוהה של טימטום.

    • מתוסכל

      ה FDA הכריז עליהם כסכנה ברורה ומיידית, ופתח במלחמת חורמה כנגדם.
      הבעיות התחילו כשהם גילו שהם צריכים להרוג 90% מאנשי המשרד.
      מין רקורסיה טרוויאלית שמוח ממוצע מעדיף לדחוק לפינות חשוכות.
      שיינדאלע…, הכל בסדר כל עוד אנחנו יודעים את מקומנו.

      • אוולין

        חלילה וחסה! מי התכוון בכלל על להרוג? טפו, טפו, טפו, האל ישמור!
        כיום יש אמצעים חינוכיים שניתן באמצעותם לטפל באחת הבעיות הכי קשות בעולם, הטמטום.
        אולי עדיין לא נמצאה התרופה הטוטלית לבעיה, אך בהחלט ניתן להפחיתה בדרכים קונבנציונליות.
        ודרך אגב, את מקומי אני יודעת, הבעיה היא שהם לא…מטומטמים, אמרתי כבר.

        • מתוסכל

          את בטח יודעת כיצד הדבירו את האבעבועות השחורות. זו מגפה. שום דרך קונבנציונלית לא תיצלח. אם תבחני את ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה תגלי שרק מי שהשתמש בדרכים לא קונבנציונליות השיג את מטרתו. הבערות והטימטום אחים הם, האחד מוליד את השני בטוענת חדוות המין.
          הבעיה היא איתך, בחורה אינטילגנטית שלא מוכנה לקחת צעד נוסף למען שלטון ההגיון.
          לעומת מטומטמים רבים שינסו (כנראה ללא הצלחה רבה) לנשלך מכס המלוכה.
          כולנו יודעים איכן אנו עומדים. ומה אנחנו עושים עם זה? סולחים להם כי הם מטומטמים!
          לפעמים אני תוהה אם הם יותר מידיי חכמים בשבילנו.

          • אוולין

            השוואת הטימטום למגיפה נכונה בחלקה, ככל הנחשפים לרמות טימטום גבוהות יותר כך ההשפעה גדולה יותר, אך האוכלוסיה הפגיעה היא הגיל הרך. בגיל בוגר יותר נוצר חיסון טבעי אך אז נוצרות בעיות של אי שפיות קלה בשל הטימטום הסובב אותך. על כן, טיפול בטימטום כמו במגיפה אינו הפתרון נכון, אני עדיין בעד חינוך בדרכים קונבנציונליות, אף על פי שלפעמים אני חוטאת במחשבות של "if you can't beat them join them".
            אולי, בניגוד לדעת מיל, כן עדיף להיות טיפש מאושר מאשר חכם אומלל. או לפחות טיפש בריא.

            • אולי בכלל עדיף להיות חכם ומאושר?

              • אוולין

                כמה חכמים מאושרים יש?
                ככל שהאינטלגנציה יותר גבוהה קשה יותר לקבל סיפוק מדברים פשוטים, תמיד נשאף ליותר ולא נסתפק במה שיש מכיוון שאנו יודעים שיש עוד ואפשר יותר ואנו רוצים את ה"עוד" ואת ה"יותר", ואין זה רק עניין של שאפתנות. בתור ייצור תבונתי סף הגירויי שלנו גבוה מזה של בעלי חיים (לפחות של חלקנו) ולכן אנו שואבים הנאות לא רק מאוכל וממין אלא גם מהצגות, ספרים, שיחות בין חברים, חידונים וכיוצ"ב. כך, ככל שהאדם יותר חכם, סף הגירוי שלו יותר גבוה יהיה לו קשה יותר לשאוב הנאות מאותם דברים שטיפשים ימצאו אותם כדברים מרתקים ומהנים. על כן נאמר, חזיר סובה מאושר יותר מממציא גאון.

            • מתוסכל

              אני אשמח לקבל את הזריקה, משום מה המערכת החיסונית שלי לא הצליחה לפתח נוגדנים.
              כשמי כן אני
              מתוסכל מיצורים שצריך להסביר להם 3 פעמים כל דבר (במקרה הטוב).
              מתוסכל מאנשים שצורחים, כי הם מפחדים שלא ישמעו אותם.
              מתוסכל מאי היכולת שלי לקבל אותם כשווים.
              מאיפה ירשנו את האגוצנטריות המתסכלת הזו.
              מאימא ואבא מתוסכלים?

  21. פרפר הערפל

    אני חושב שאת דוגמא נפלאה למצב הפרט
    ברב העולם המערבי וידעתי מיד שתקבלי מלא
    תגובות מזדהות
    והסיבה לכך היא פשוטה . אנחנו מחפשים את האושר
    במקום שהוא לא קיים.
    הוא לא קיים בהצלחה חומרית הוא לא קיים בקריירה
    הוא לא קיים במשפחה תומכת ולא בחברים טובים.
    אפילו אהבה גדולה רק משלה אותנו תקופה מסוימת בנוחכותו
    אבל היא בהחלט לא המקור שלו.
    רוב האנשים בעולם עסוקים מידי בהשרדות כדי
    להקדיש לזה זמן למחשבה כך שמהבחינה הזאת
    את ברת מזל יש לך צ"אנס לחיים משמעותיים.
    אם רק תדעי להשתחרר מכל מה ש"צריך" "כדאי" "ראוי"
    "הגיוני" "חובה" לעשות בחברה
    ותלכי לעשות מה שאת באמת אבל באמת רוצה
    ותלכי עד הסוף big time יש לך סיכוי.
    כל עוד תשארי באיזור הנינוחות שלך יהיה לך נחמד
    יהיה לך נעים אבל תמיד אותו חסר יטריד אותך כמו שכתבת
    ורוב האנשים חיים עם זה לא רע והם גם ישמחו לספר לך
    שלא קיימים אנשים מאושרים באמת. אבל לא בגלל שאין כאלה
    אלא בגלל שהם רוצים לדחוף אותך לאותה תבנית שלהם
    אם את לא שמחה עם מה שאת עושה
    אז את לא עושה את הדבר ה"נכון" בשבילך .
    מה את רוצה ??

    • רויטל

      אמר פעם, שיש אנשים שקמים בבוקר רק בגלל שהם לא מתו בלילה.
      בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, צחקתי נורא.
      אחר כך הבנתי כמה זה עצוב.
      כל כך הרבה אנשים לא מסופקים ומוגשמים מסתובבים בינינו, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להיות שם, לא בקטע הפלצני, אלא באמת. להיות שם כשצריך. אם זה שיחה שעושה הבדל, אם זה בלחבק חיבוק חזק, אם זה בלהישאר כל הלילה ולהקשיב.
      נכון מה שכתבת, שאנשים מחפשים אושר במקום שהוא לא קיים. אנשים חושבים שאם תנאים א' ב' ג' וד' ימומשו-אזי הכל יהיה טוב יותר, נוכל לקום עם חיוך ושיר חדש בלב וכו' וכו' וכו'. אבל בעצם, החוכמה היא להיות מאושר עם מה שיש. לוותר לעצמנו זה הכי נוח בעולם. להיות בנישה המוגנת והבטוחה שלנו זה הכי קל. זה כמו להתרגל לאיזה כתם מכוער בשטיח שיש לך בסלון. בהתחלה זה מציק, אבל בכל זאת לא תנקי אותו. אחרי כמה ימים הוא כבר יהפוך לחלק מהשטיח. אחרי כמה שבועות כבר לא תקדישי לזה אפילו גרם אחד של מחשבה, ותחיי בשלום עם הכתם. אני מציעה אלטרנטיבה. תתחילי לנקות כל מה שצריך. אם זה בעבודה, או ביחסים(גם אלה שכבר הסתיימו, הרי אלה הכי משמעותיים להלך הקיבעון הדכאוני שלנו), ובעיקר לנקות את היחסים עם עצמך. לי לקח שנה לסלוח לעצמי על שטויות שעשיתי בגיל העשרה, כמו סקס, סמים, שקרים וכו'. עכשיו, אני יכולה לומר שטעיתי, ולקחתי אחריות על כל דבר, השחמתי שיחות עם חצי עולם ופתחתי דף חדש בחיים העצמאיים שלי, בת עשרים וארבע וקצת, מובילה את החיים שלי לאן שאני רוצה. בלי יותר מידי להסתכל אחורה למה שקרה, או מה שעשיתי. פשוט לחיות. לחיות פשוט. להתרגש משטויות, להתרגש משיר ברדיו, כמו שחברתי שלגיה חוותה לפני כמה ימים, להנות מאנשים ומהתרומה שהם, לפטפט עם אחותי הקטנה עד אמצע הלילה, לעשות אמבטיות ארוכות. דברים כאלה. ולא מתוך לברוח, אלה מתוך להנות.
      העניין הוא שאנחנו כבר כאן. אז למה לא לחגוג?!

    • לפני אפילו שהחיים משתנים ומתחילים לשמח את הבוקר, לפני אפילו שנוגעים בקצוות ומעיזים עד הסוף, ראשון ראשון, לגלות שיש תשובות לשאלה הזאת הקשה
      מה אני רוצה?
      כל פעם שאני רואה עוד דבר
      עוד דבר להגיד עליו, זה, זה אני רוצה, זה אני רוצה לעשות, זה מסקרן אותי לדעת, מבפנים, מעצמי, לא בשביל כלום
      כל פעם כזאת, כבר נהיה בי כח. וידיעה של כח. וזה תחילה של גל של אושר. ואושר אני רוצה.

  22. ג'וליה

    Take this man to your bed

    Maybe his hands will help you forget

    Please be stronger than your past

    The future may still give you

    a chance

    מקווה שלא התבלבלו לי השורות בגלל האינגליש.

    • ג'ו המבתק

      הייתי שמח אם השיר הפשוט והיפה היה מפרט יותר בנוגע לעינוגו של הגבר במיטתה. יש חמישים דרכים לעזוב את אהובך – כדברי פול סיימון – ויש דרך אחת בטוחה להשאירו במיטתך. דרך אחת ממש מצויינת ויעילה

      • ג'וליה

        ג'ו מותק,
        השורות האלה מאירות את דרכי מזה שנים לא מעטות
        ותמיד תמיד תמיד הן הוכיחו את עצמן
        ובאשר לדרך המצויינת והיעילה להשאיר גבר במיטה….
        אתה תעיד.

        – ג'וליה

    • רויטל

      work like u don't need the money
      love like u have never been hurt
      and dance like no one is watching

      אם כבר אינגליש, אז זו הציטטה שאני הכי אוהבת בעולם.

  23. בעצם,הנפש היא כמו מעיים.
    הו נזעק הקורא המוכר.
    איך תעזי
    אעז.
    אעז גם אעז.
    בכלל לא איכפת לי.
    אבל הנה.
    כעת כשנרגענו,
    אפשר להקשיב.

    קשה לי
    או,
    לא קשה לי,
    ואני
    לא
    רוצה
    עזרה,
    לא רוצה
    כלום,
    לא כאב
    לא פחד
    לא אהבה
    לא חום
    לא אורגזמה.
    להתכווץ
    ולהתכווץ
    ולהתכווץ
    עד שכל
    מה
    שיישאר
    ממני
    זאת
    .
    לא רעבה,
    לא צמאה,
    לא קר לי,
    לא חם לי.
    לא נקי לי
    לא מלוכלך לי.
    וגם
    לא
    איכפת לי

    אם
    כך
    או
    .כך.
    רוצה לברוח.
    או לא.
    ולא
    אכפת
    לי

    לאן
    או למה
    לטרוח
    ולהראות,
    או
    לדבר.
    שלום
    עולם.
    שלום
    שלום
    שלום
    שלום.

    ואז לקום להתלבש להתאפר וללכת לעבודה.

    ואפשר גם לנשום

  24. בין תפקוד ובין מראת התפקוד.
    ישנו רווח.
    לעיתים צר
    או רחב.
    ובכלל לפעמים הוא עיקר
    התחושה.
    פעימות עזות.
    או הרס.
    הרס צורח.
    לקלקל
    לקלקל
    לקלקל
    לקלקל
    כמו אחז
    אי מי
    בערפי
    וטלטלני טלטלת
    עזה.

    אסור

    ולא
    לא עוד.
    זה כבר הבנתי.
    שבמקום הזה
    של הרווח.
    הכל מותר.
    הכל.
    רק לא
    להרוס.
    להרוס אפשר
    גם מחר.

  25. snow white

    shilgy, be cool, it's just a website, you can be shilgia, snow white, cinderella, bambi, or even pokemon,

  26. ועוד משהו.
    אני מעדיפה,
    לכתוב-כשעלי לחשב.
    לחשב כשעלי לישון
    לישון כשצריך לקום
    לקום כשצריך לשבת.
    מתחכמת?
    אז מה!
    יש צורך להתחכם
    במקום בו יש רק
    תהום צלולה של כאב.
    או שלא.
    נכון.
    ואני ,
    רק על עצמי ללגלג ידעתי.
    ואביבה [או שרה או לאה]
    אמרה
    שמגיעה עת בה אנו לעצמנו.
    מפגרת….
    גם אני וגם היא.
    ואבא שלי בכלל סבר
    טען
    וסבר
    שצריך תמיד ללכת בתלם.
    בעד זה.

  27. מה את יורדת עליה מטומטמת.
    היא שמה אותך בכיס הקטן ומחזירה עודף.
    תראי איך היא כותבת.
    ברוכה הבאה ועל תשימי לב לשוטים

    • לא צריך להתרגז או להגן עליי אף על פי שאני בטוחה שזה נעשה בכוונה טובה
      אני לא שמה אף אחד בכיס הקטן אני לא יותר טובה ולא פחות טובה
      אני אני כזאת
      והיא פשוט לא הבינה אותי ואחר כך כשקראתי שוב
      יכולתי לראות מה אולי היא חשבה שרציתי להגיד
      אבל היא פשוט טעתה וזה קורה לי המון אז..יש לי סימפטיה לטעויות
      גם לשלך
      חיוך

  28. ועוד אחד אחרון,לפני שמוזעק האמבולנס……..

    רק שהבנתי זה כבר,
    שאני על שביל הלבנים הצהובות
    אפסע לי.
    וכמו הדחליל
    יש בי שכל
    כמו האריה
    אין בי פחד
    וכמו איש הפח
    יש בי לב.
    ודורותי?
    הרי שהיא
    נועלת בעצמה
    את נעלי קיצור הדרך.
    ואני בכלל חושבת
    שהדרך היא העיקר.

  29. שנכנסת לכיס הקטן של החולצה.
    אבל האצת, יש אנשים מאושרים, ולא לא עשיתי פורום.
    החוכמה היא להבין שהכל חולף, הכל עובר, ובסוף היום נותרנו אנחנו לעצמנו, עם או בלי בן-זוג במיטה.
    ובמקום להתרכז באותם 10% שלא עובדים מי יודע מה, תתרכזו ב90% שכן.
    המון אהבה לכולם

  30. למי שלא חווה דיכאון, למי שלא חי במחיצת אדם דכאוני, למי שלא למד.. דכאון נתפס כעצב. אז זהו שזה לא.
    לאדם דכאוני לא עצוב. באמת שלא. הבעייה של הדכאוני היא שונה. לדכאוני הדכאון הוא מצב קיומי.
    דכאון הוא מצב שבו הקיום, כל קיום, שמח ככל שיהיה היא אופציה פחות טובה מהמוות. היא אופציה של כאב.
    לאדם הדכאוני, החיים הם כאב שאין כוח או אומץ להתמודד עם סיומם.

    אתה מתבונן בו בחבר/ה, אתה רואה שמחה ונהרה
    ואתה יודע.
    מתחת לזה אין עצב. יש דכאון. יש כאב. כאב שקשה לשאת אותו. כאב שהשמחה לא משפרת אותו. כאב שמועצם כשחם ומתעצם שוב כשמתקרר.

    בעת התקף, הבעייה היא הבעייה של אנרגיות. לנשום היא פעולה שדורשת אנרגיה, לנשום באור דורש אנרגיה כפולה. לקום לצחצח שיניים זו קריעת ים סוף, ללכת לחמש דקות למכולת, דורש 12 שעות שינה. בעת התקף, 18 שעות שינה אינן מהוות אופציה של בריחה, אלא מנוחה מפני עוצמת הקיום. צבירת אנרגיה, במובנה הגולמי ביותר.

    למי שחי ליד מי שהיה בדכאון, לפעמים זה ברור.
    מי שהיה בדכאון, יודע.

    כל האחרים חושבים שזה עצוב. אז זהו שזה לא. זה דכאון.

    כשמישהו אומר אני מדוכא… הוא מכסימום עצוב.
    כשלמישהו החיים הם כאב אחד גדול גם ביום אביב שמח, הוא בדכאון. אולי.

    • ילד העצב

      היטבת להגדיר. פעם הייתי חולה והייתי באמת בדיכאון. היום אני בריא, ולפעמים עצוב לי מאוד
      אבל לא יותר מזה. אני מתפקד

    • מפרנסת הפסיכיאטרים

      נכון.

      פרחח אתה צודק.

    • הפרחח כרגיל צודק – אמנם לא חוויתי מקרוב אבל דכאון הוא שינוי כימי אמיתי במוח !
      ושאר ה"עצובים " סתם לא הלך להם קלף באיזה יום בחיים – ומזה קמים כמו גדולים וממשיכים .
      (וכמובן שקשה לקום בבוקר כשבלילות גולשים בבננות ) חיוך 🙂
      המאמר מצוין וגם התגובות היו מענינות נהנתי – ובכל זאת אלך לישון …
      ושנה טובה …

  31. קראתי ארבע פעמים, כתוב נפלא, גרם לי לחייך.
    כמו שהאקס אמר פעם "הביחד לא פותר את הבדידות. אבל אם כבר בדידות, למה לעבור את זה לבד?"

    • אולי כי בדידות לבדה היא פחות עצובה?

      להיות לבד, זה לא להיות בודד.
      להיות בודד, זה לא להיות לבד.
      זו פשוט משוואה שגויה!

      ומשהו:
      לא טוב היות האדם לבדו
      אבל זה לא אומר שהוא צריך להסתפק
      בתחליפים טובים פחות…

      (האם הוא לבדו בין כה וכה.. זה לפעם אחרת..:-})

      • הדיאלקטיקה של השפה יצרה בידול מושלם בין שני מצבי קיום.
        .לבד.

        .ובדידות.
        דקויות של אבחנה שנוצרו מדקויות התחושה.
        או ההפך…..
        בורחס כתב על זה ב"גן השבילים המתפצלים" וגם רחל המופלאה.ובוודאי כל איש יוצר שנגע בעצמו. וגם אנחנו. מחפשים ומתבגרים בלי הרף ולא נחים אף לרגע. לא הייתי רוצה להיות במקום בו לא תהיה בי יותר שום תהיה,מישאלה,תשוקה או .גם אם כואב.
        [איש חכם אחד אמר לי, שלא ירצה למות בתחושה שהגשים הכל]

        מצד שני,הבנתי זה כבר את עניין השמחה.לתת מקום להכל.שמחה ,תשוקה, גילוי וגם כאב. ותיסכול.
        אני חושבת שתחושת הבדידות היתה הראשונה שזיהיתי בילדותי.
        נזקקתי לשלושים שנה ויותר כדי להיפרד ממנה.
        אף לא יכולתי להבחין בין להיות בודד,ללהיות לבד. ואת האופציות הנובעות.
        ולכן חרדתי היתה כה גדולה עד ששלטה בי.
        מתישהו יצאתי לדרך אחרת.ארוכה בוחנת מייסרת קשובה ממינת.
        אחה"צ אביבי אחד מצאתי עצמי רוקדת בסלון.לבדי.מאושרת,קלה כנוצה מלאה כרימון.[ואני בכלל גירפה]
        ילדתי ששבה הביתה היתה בטוחה שאני מאוהבת.
        אני התאהבתי בי.
        כלכך התרגשתי להכיר אותי.
        חיזרתי גיששתי התידדתי.
        הצעתי לי חברות.
        ציק צאק עברנו לגור יחד .אני ואני. וטוב לנו.
        הי ה לנו כל כך טוב, עד שחששנו שלא יהי לנו מקום לאיש.
        אבל מסתבר שטעינו.אני ואני גילינו שדווקא כשהייהו כל כך מלאות בעמנו-כמו היינו כד חרס על גלגל האבניים המסתחרר מלוטף סביב עצמו ,גדל מתרחב ומשתנה. כל סיבוב יצר מקום רחב יותר. חוללנו כך מלוטפות וכעת המקום שגדל מלא לא רק בנו .
        אבל לעולם תמיד יש לי קודם כל אותי .ואני לא לבד.

  32. I downloaded the song somebody mentioned above, it's terrible.

  33. this is for joe

    ) (
    ( Y )
    this is for joe
    ( . )( . )

  34. נסטסיה פיליפובנה

    "נדמה לי שדיברנו על האושר. סיפרתי לך עך עצמי. אגב, הנה הזכרתי את המילה 'אושר', תגיד לי, למה כשאנו מתענגים על מוזיקה, למשל, או על איזה ערב נעים, או על שיחה עם האנשים החביבים עלינו, למה כל אלה נראים לנו בעיקר כמין רמז לאיזה אושר עצום ללא-גבול הקיים לו אי-שם, ולא כאושר ממשי דווקא, כלומר אושר שהוא שלנו בעליל? למה זה? או שמא לא הרגשת כך מעולם?"
    אודינצובה לבזארוב מתוך "אבות ובנים" לטורגנייב

  35. הדיאלקטיקה של השפה יצרה בידול מושלם בין שני מצבי קיום.
    לבד. בדידות.
    דקויות של אבחנה,שנוצרו מדקויות התחושה. בורח ס כתב על זה ב"גן השבילים המתפצלים." וגם רחל המופלאה,ובוודאי כל איש רוח שנגע בעצמו.
    וגם אנחנו. מחפשים-מתבגרים בלי הרף ולא נחים אף לרגע. לא הייתי רוצה להיות במקום בו לא תהיה בי יותר שום תהיה,משאלה,כמיהה או השתוקקות. גם אם כואב.
    [איש חכם אחד,אמר לי שלא היהרוצה למות בתחושה שהגשים הכל]
    מצד שני הבנתי זה כבר,שאפשר פשוט לשמוח.
    לתת מקום להכל. שמחה ,גילוי,תשוקה,כאב תיסכול.
    אני חושבת שתחושת הבדידות היתה הראשונה שזיהיתי בתוכי עוד בילדותי.
    ניזקקתי להרבה יותר משלושים שנה כדי להפרד ממנה.
    אף לא יכולתי להבחין בין להיות לבד או להיות בודד,ואין סוף האופציות או התרחישים הנובעים. ולכן חרדתי היתה כה גדולה עד ששלטה בי.
    מתי שהו,אחרי שהגעתי לקרקעית.,יצאתי לדרך אחרת. ארוכה. בוחנת .קשובה. ממינת .וגם מייסרת.

    אחה"צ אביבי אחד מצאתי עצמי רוקדת בסלון לבדי מאושרת,קלה כנוצה מלאה כרימון.[ואני בכלל גירפה]
    ילדתי ששבה הביתה היתה בטוחה שאני מאוהבת.
    והיא צדקה.
    אני התאהבתי בי.
    כל כך ההתרגשתי להכיר אותי. חיזרתי גיששתי,התידדתי.
    הצעתי לי חברות.
    ציק צאק עברנו לגור יחד.אני ואני. וטוב לנו.
    היה לנו כל כך טוב עד שחששנו שתינו שלא יהי לנו מקום לאיש לידנו.
    והנ מסתבר שטעינו.
    אני ואני גילינו שדווקא כשהיינו כל כך מלאות בעצמנו, כאילו היינו כד חרס הגדל על גלגל האבניים . כל סיבוב התרחבנו עוד.סובבנו כך מלוטפות.
    כעת המקום שוב מלא ולא רק בנו.
    אבל תמיד לעולם ראשית יש לי אותי.
    ולכן איני לבד.

  36. זהו שככה יצא ששתינו חשבנו אותו הדבר.
    אז ברור שיש הסכמה.לפחות ביננו.
    אותי זה מצחיק נורא

    • בלגניסטית

      לא יאומן איך שאת מזכירה לי את עצמי .אם כי אני נמצאת בדירה חדשה שאני עדיין לא ממש
      מיודדת איתה . אני לא מסוגלת לארגן בה עדיין את האני שלי שמורכב מזכרונות שקשורים
      לדירה הקודמת והפחות נוחה…אפילו נדמה לי שהכתם במזרון שלי נעלם…

      אני מכירה את תחושת המלאות שבלהיות לבד.. זה כף ! גם אני הגעתי לזה בסביבות גיל 30
      ( 3 באוקטובר אני בת 32 ) וכמה נכון מה שאמרה לי אמא של אחת החברות שלי בגיל 24
      שגיל 30 זה הגיל הכי נפלא עבור נשים .
      אני רואה איך אני , אבל לא רק אני , חווה שחרור אדיר מן הצורך להתעמת עם כל העולם
      על גבולות החופש שלי , משום שהוא כבר עובדה שאי אפשר לשנות .
      גם על החופש לבחור לחיות לבד. אמא שלי שכבר הבחינה ממזמן בנטיה שלי להיות לבד ,
      אמרה לי במשך שנים שאני לנצח אשאר לבד . היא לא אוהבת את זה , יחד עם זה היא מספיק
      אהבה ועדיין אוהבת איתי , כדי לחשוב איתי על אופציה של משפחה חד- הורית . וכל זה רק בגלל
      הזכרת את הילדה שלך , ואני דיי מקנאה… ילד או ילדה, אני יודעת שהחיבור הוא טוטאלי!
      בעניין הזה לא היו לי תהיות בכלל… אבל להכניס גבר לחיים שלי נראה לי עד לפני זמן לא רב ,
      ובמשך כמה שנים טובות , משהו דמיוני…

      מתוך אותה תחושת מלאות בטחון ואהבה עצמית , הכנסתי לפני שלושה חדשים גבר
      לחיים שלי , ויכולת הנתינה שלי הדהימה אותי… היכולת להקשיב ולנתח איתו מצבים ותחושות
      שהוא חווה , ובאמת לחשוב בשבילו , להעמיד לרשותו יכולות שפיתחתי במשך הזמן שהייתי
      לבד והחוויות שצברתי…לא האמנתי שקיימת בי..

  37. קצת קשה להצביע על הנקודה הזאת, הקטנה, החפיסה הזאת של המועקה, שנותרת חלולה ולא בהירה, לא ממהרת להתמלא בתוכן. למצוא לה מילים יהיה קשה כמעט כמו לומר אמת מהי.
    מטבעה היא לא ברורה, וכשתתבהר, יהיה זה אך לרגע. מן הבזק של רגע, שבו נראה כאילו האושר לא תלוי בכלום. ועדיין, ניורון עקשן המקודקוד הצפון מזרחי אולי (אולי יהיה דרומי), יזכיר לך בחיבה מעושה שיופי, תיהנה, תפיק כמה שתוכל, אפילו תסתחרר, אחרית דבר שייפקד האינסוף ממלאכתו.

    ואתה נהנה ועכשיו כבר אפשר לעזוב את הכללים…וללכת.

    לפעמים האושר הוא גל מקרי של הבנות, ואולי אין מספיק גלים.

  38. לצערי הרב אני חווה המון מועקה דווקא כאן ליד המחשב. בהתחלה מאד התלהבתי מהקונספציה החדשה שגיליתי – חברים וירטואלים. כמה נוח ונעים. בבגדי שינה, בפנים נטולות איפור, בלי להוריד שערות מהרגליים להכיר גברים בדרך אחרת, לרגש ולהתרגש בכל מיני דרכים שהפתיעו אותי ברמה של מדע בדיוני… כן – אני מדברת על סקס וירטואלי ובהמשך אפילו מי היה מאמין – סקס טלפוני . אלא שעם אנשים כמו עם אנשים זה לא נשאר קליל ומצאתי עצמי נפגעת ברמה שזכורה לי מלפני שנות אור כאשר הייתי בעולם הפו"פ. ובכן חוויתי שתי אהבות וירטואליות. הראשונה היתה ענקית, מדהימה ברמה כזו שכל הזמן שאלתי את עצמי אם הוא אמיתי האיש הזה. והאיש , האמיתי הזה ללא ספק, שהיה אוהב ומתמסר כמו שרק הוא יודע, יום אחד פשוט נעלם בדרכו הוירטואלית. ולהעלם למישהו בוירטואלי זה מאד פשוט ולכאורה לא כל כך נורא, אבל עבורי זה היה נוראי ומקור לעצב גדול. נשבעתי שלא אסתבך יותר ומגודל החלל נקלעתי שוב למערכת יחסים וירטואלית ולהפתעתי הדפוס חזר על עצמו. אני שואלת את עצמי אם אני הדפוקה שחשוב לה לסיים דברים יפה ולדעת על סיומם, או שב"וירטואלי" יש חוקים אחרים.או בקיצור מה קורה פה. רוצה לומר שאני בסה"כ מאושרת מחיי, מילדיי, מבעלי ואומרת מליון תודות ביום על כל מה שעובד בחיי. ויחד עם זאת הקטיעה המפתיעה של היחסים בוירטואלי משאירה אותי בחוסר אונים נוראי. מקריאה קבועה של בננות וכוכביה , שאני מתרשמת עמוקות מכשרונם וחוכמתם אני מקווה לקבל תגובות/ הסברים או סתם הגיגים.
    שלכם
    ענבר

    • ג'ו המבתק

      המלים הן מלים הן מלים. מלים, מלים, מלים – כתב שקספיר. מהן המלים, אם לא שתיקה? שאל משה בן שאול. מלים לא אומרות מאום, שר שלום חנוך. מלים. בין אם במכתבים, בין אם בחלל הקיברנטי. אלה רק מלים. הברות. אסופת אותיות.
      תשמעי לי, ענבר, אין מזור ברשת – אם מסתפקים בפלירטוטים וירטואליים. דבר לא יחליף את החום שבמגע האנושי. שום פנטזיה אינה שקולה ללשון אמיתית שמוכנה לענג אותך עד כלות. שום קול או אי מייל אינו מסוגל לספק כמו זין גברי שמתמסר לך, ורק לך, לזמן מוגבל שכולו שלך.

      אנשים מחפשים תחליפים, אבל טבעול לא טוב כמו סטק אמריקאי משובח, מרגרינה איננה חמאה, הערכה מקצועית אינה מחליפה את האהבה האמיתית של בן זוג, כלבים אינם מספקים אותך נפשית כמו ילדים שלך, צפיה ב"מסע עולמי" לא מביאה אפילו קמצוץ מתחושת החוויה האמיתית של הליכה בשוק של שנחאי

      קבלי את זה ככה. ישיבה מול המסך ושיטוטים במרחבי הרשת הם אמצעי, ולא המטרה. ממש כפי שהדייג יוצא אל האוקיינוס באמצע הלילה עם עששית, חכה רשתות ופתיונות לא רק לשם ההנאה שבדבר – למרות שאין לזלזל בחווית השיט הלילי. בסופו של לילה, עם אשמורת אחרונה של לילה, הוא רוצה לחזור לחוף עם הדבר האמיתי: דג שמן, יפה, גדול וטעים.

      אל תסתפקי בתחליפים טעימים-אך-חלקיים. אל תוותרי לעצמך על הפרס הגדול. יש לך סירה, את יודעת לשוט וגם נעים לך להשליך את הרשת. עכשיו נסי לצוד ולנעוץ שיניים תאוותניות בציד.
      בהצלחה

      ג'ו המבתק

      • ויורם ורטה המשורר
        כתב
        ",מילים,מילים,חלולים,חלולים ,גורנישט מיט גורנישט"

        • בלגניסטית

          איפה אפשר לקרוא את השיר כולו?

          • לספר קוראים
            בעל בית
            ולקחתי אותו ליד למצוא לך באיזה עמוד
            והשיר נעלם
            אבל הוא שם
            מתחבא לו בין הדפים …בטח בגלל זה אני לא מוצאת אותו
            חיוך

            • בלגניסטית

              אני אחפש ואמצא , תודה
              נכון שאת אוהבת גם שירים של אצ"ג?
              חיוך.

              • אני כימעט לא קוראת שירה
                ולא קראתי את..אצ"ג
                את יונה וולך קראתי פעם ראשונה לפניי שלוש שנים
                היה לה את זה…לא?
                חיוך

                • בלגניסטית

                  היום חיפשתי בחנות ספרים את הספר בעל-בית של יורם ורטה , לא מצאתי..
                  אז קניתי את הספר של יונה וולך " תת ההכרה נפתחת כמו מניפה " .
                  "שירה" התפרק לדפיו , והייתי חייבת..
                  חיוך ענקי

                  • כן זה הספר שיש לי
                    אמנם מתוך כל הספר יש איזה 10 שירים שהבנתי
                    אבל אלא שהבנתי פוצצו לי ת'מוח
                    כשהייתי קטנה והייתי עם אבא שלי בכסית
                    אני זוכרת שכל פעם שהייתי רואה אותה
                    הייתי מחפשת פינה שבה הייתי יכולה להסתכל עליה
                    איזה פנים היו לאישה הזאת…איינסופיות ומחוסלות באותו הזמן
                    {}

                    • בלגניסטית

                      עצה
                      את השירים של יונה וולך בתור התחלה , צריך לקרוא בלי לנסות להבין , צריך לאמץ סוג של
                      קריאה לא פונקציונאלית ואז מבינים
                      אני חושבת שתאהבי מאוד חלק מן השירים של אורי צבי גרינברג .
                      אני כילדה זוכרת תמונה של וולך מהעיתון שבה היא חובשת כובע עם שוליים רחבים , תחתן
                      הפנים ארוכות ועיניים… היה בה משהו מדהים, בקושי הצלחתי להתיקאת עיניי מהתמונה , למטה היה כתוב יונה וולך. התמונה הזאת היא חלק האלבום הפרטי שלי…

                    • כן…אני מנסה כל כמה זמן
                      דווקא לפניי כמה ימים קראתי שוב ומצאתי את זה

                      בקן זר

                      הקוקיה מטילה ביצים
                      בקן זר
                      כל אחד ידע
                      עורבן בקן קוקיה
                      אינו קוקיה

                      ואני
                      אם אטיל ביצה
                      בקן זר
                      מי ידע
                      יונה היא זאת

                      ואם אדם
                      יטיל ביצה
                      בקן-זר
                      מי ידע
                      מהו אדם

                      ואם אדם
                      ימצא ביצה
                      זרה בקנו
                      מאין ידע
                      ביצה שלמי
                      אם שלו
                      או של זר

                      ואם ינסו
                      להרוס את
                      חייך
                      מאין תדע
                      מי הורס
                      משלך
                      או אחר

                    • בלגניסטית

                      שאלתי את עצמי לא פעם את השאלה הזאת…
                      🙂

                    • כן זאת שאלה שאלתית ביותר
                      {}

        • ג'ו המבתק

          הנה דוגמא: את כותבת "המשורר יורם ורטה". ואם דוד אבידן משורר ויהודה עמיחי משורר, איך יכול להיות גם יורם ורטה האידישאי הזה "משורר"?
          יכול. כי מלים הן מלים ולפעמים לא עוצרים לחשוב על משמעותן

          • ואם כבר מילים, ושירה, ודוד אבידן, אז הנה משהו קצרצר שלו בעניין מתוך יפוי כוח (לכל מאן דבעי), עם חטא קטן להקשר מתוקף זה שהציטוט חלקי:

            "השירים, כדרכם, אינם מגלים
            אלא את הנתן להאמר במילים,
            ולכן את עצמם מראש-צוק מפילים
            אל הים הגדול, ושם הגלים
            עולים ויורדים, יורדים ועולים"

          • ולמה התכוונת?…אין לי מושג
            באמת

      • ג'ו יקר,
        תודה לך על תגובתך הכנה והמהירה.
        קראתי בהנאה גדולה כמו תמיד .
        בתור מי שלא מעריך או מתרגש ממילים אתה עושה בהם שימוש די נרחב הייתי אומרת :-))
        אם כי אני מאמינה שאתה נוטה להשתמש בהנאה גם בדברים אחרים שאתה מצויד בהם
        ועל כל תבוא עליך ברכה…
        מכל מקום עבורי הרשת היא הרבה מעבר למילים ,למרות אמצעי התקשורת המוגבלים כל כך. דווקא משום שלא ניתן לענג בלשון ולספק בזיין הגברי , כדבריך ,"מזיינים"את השכל ובפעם הראשונה בהיסטוריה זה לא נאמר לשלילה .מגיעים לכנות ופתיחות שלא קיימת אפילו בין בני זוג. מדלגים במהירות על כל הבולשיט: שיחות חולין ומזג האויר ומגיעים ישר תכלס ללב ליבו של העניין,נשמה נוגעת בנשמה , ומה שהחוויה הזו והמילים האלה גורמות לך להרגיש – חבל"ז .וכבר אמר מישהו שאנשים ישכחו את מה שאמרת להם אבל לעולם לא ישכחו מה שגרמת להם להרגיש. ובכן אני לא קוראת מילים ברשת ,אני מרגישה את מי שנמצא שם איתי ביתר חוזקה מרוב האנשים הקרובים פיזית, אך מעניינים אותי כשלג דאשתקד (במקרה הטוב). הרשת גורמת לי להרגיש, הרגש מלובה בדמיון והדמיונות טובים לעיתים מן הדבר האמיתי.
        ראה – אני לא רואה שום דרך לממש אהבה אמיתית אינטנסיבית ופרועה ( כי אחרת מה זה שווה) כל עוד חשוב לי לשמור על המסגרת המשפחתית. והמסגרת הזו יקרה ללבי מאדדדד.
        לא רואה עצמי בסטוצ'ים בבתי מלון, או השד יודע היכן ,בקטע של גומרים הולכים ( כי כך בוודאי יכתיבו הנסיבות ). לא רואה עצמי בכל הלוגיסטיקה של איך לפנות זמן דיסקרטי, החששות , האשמה וכו'. ממש לא. מים גנובים ממש לא ימתקו בשבילי. התבגרתי קצת…
        ואכן היו לי כמה חברי נפש שמעולם לא פגשתי אבל לעיתים קרובות אני מרגישה אותם לידי. אפילו היום ,שעה שטיילתי עם כלבי ,עצרתי לנוח ,ישבתי על שפת המדרכה והרגשתי שיושב לידי X… (לצורך העניין ) .המופלא הוא שלמרות הנתק שבניינו בדיוק היום קבלתי ממנו ברכת שנה טובה אישית שאיששה את העובדה שאכן ישבנו היום זה ליד זו על שפת המדרכה .
        לולא היו לי חיים אחרים, לולא הייתי נשואה באושר + ילדים התאורים הללו אולי היו עשויים להדאיג מישהו, אלא שאני משתדלת להנות משני העולמות במידת האפשר. יש פגיעות לכאן ולכאן יש זמן פציעות, זה מזמן לא "רק וירטואלי" , אבל פוטנציאל ההסתבכות הוא הרבה יותר קטן, וזה מאד חשוב לחכמים שבנינו. אם הפקחים יודעים איך לצאת מזה – יבושם להם…
        לשמחתי תחושת המועקה שהביאה אותי לכתוב את התגובה האחרונה חלפה פרחה לה. ה"מאהבים" הוירטואלים חזרו – כל אחד בדרכו ,ונוכחתי שוב לדעתי שלמילים יש כוח , מילים יכולות להרוג, המוות והחיים ביד הלשון וכו' וכו' ( סתאאאם. זה רק בא להדגים שלכל כלל יש אנטיתזה, זה הכל).
        שאלה : נאמר שהיו מציבים לך שתי אפשרויות של תקשורת . האחת לעשות כל מה שתחפוץ עם בת זוגך מלבד לדבר,כלומר רק שפת הגוף מותרת. האחרת – לעשות הכל מלבד לגעת בה באופן פיזי , באיזה סוג של תקשורת היית בוחר?
        ובכן לא כל כך פשוט העניין, ואולי בכל זאת ניתן למצוא סיפוק במילים מילים מילים
        שלך בידידות וירטואלית של מילים…
        ובחיוך
        ענבר

        • ג'ו המבתק

          אני לא מדבר רק על זיונים, למרות שזה הדבר שהכי מעניין אותי בחיים. אני מדבר על אפשרויות בכלל. הסתפקות בפנטזיה היא ברירה לא טובה, בשבילי.
          בשבילי.
          אני מוכרח לממש ואני לא חי בחרדה מה יהיה מחר, האם מחר יהיה לי את מה שיש לי, וכו'. אני נהנה מהרגע. מההווה. אני יודע די הרבה על מצוקה וסבל, כי אלה היו מנת חלקי בעבר, והפרטים לא חשובים, וברגע שעברתי את הקיר אל הצד השני, המממש, אין יותר מפחי-נפש. יש אחריות שאני לוקח לגבי החיים והריגושים שהם מזמנים בדרכי.
          ג'ו המבתק

          נ.ב. מה רע בשעות גנובות בבתי מלון? זה קצר, אפקטיבי ומספק מאוד ולא מפריע למהלכם התקין של החיים "האחרים"

          ג'ו

        • ג'ו המבתק

          אני מתרגש ממלים. אני רק לא מייחס להן משמעות קדושה.

          והכי אני מתרגש מאשה עירומה שמבקשת: ג'ו, עשה בי כרצונך

          ואני יודע שבאמת, תיכף אעשה

  39. בלגניסטית

    שיר של יעקב גלטאשטיין שתורגם מיידיש
    שיר שתמיד עושה לי טוב

    אוטוביוגראפיה

    אתמול תקעתי לבני תולדות שכאלה:
    שאבי היה קיקלופ, וכמובן בעל עין אחת,
    שחמשעשרה אחי רצו לזלול אותי לקרעים,
    אז בקושי נמלטתי מידיהם
    והתחלתי להתגלגל בעולם.
    כך מתגלגל בעולם, צמחתי תוך שתי יממות,
    אבל לשוב לבית אבי כבר לא רציתי.
    אז הלכתי לצפניה, ולמדתי טו ספיק יידיש,
    נמולתי, ונעשיתי ג'ו.
    אז התחלתי לסחור בכותנה, בבטנה, בשעוה, באתרוגים ובפתמים נשוכים,
    והרוחתי למים בשביל דיסה.
    עד שיום אחד פגשתי נסיכה זקנה
    שרשמה אחוזה אחת על שמי ומתה.
    אז נעשיתי בעל-אחוזה
    והתחלתי לזלול ולסבא.
    וכשראיתי שאני משמין מעט,
    לקחתי והתחתנתי.
    אחרי החתונה נשרפה האחוזה,
    אז נעשיתי כתבן עתונים עני.

    אל אבי, הקקלופ, אני כותב עוד לפעמים איגרת,
    אבל את חמשעשרה אחי-קדחת.

    והשיר הזה מזכיר לי בחור חרדי לשעבר (סאטמר) , אמן נשמה , חזק כמו גוליית , נשבר ממילים , הרבה פאתוס היה בינינו , רק מעט יומיום .

    היי אתה.. מויישה ,כשאתה קורא את זה( אם קורא) … תחייך… זה בדיוק מה שאני עושה
    עושה עכשיו .

  40. חגית אחרת

    התחושה כל כך מוכרת ומתוארת כמעט בדיוק.
    גם לי יש שיר להוסיף. תמיד אני מרגישה שהוא משקף את מצבי כשעולה בלבי המועקה. באיזה שהוא מקום הוא מתאר את הבדידות ואת הלבד ("חברים" זה לא תמיד מספיק) בלי אף נפש קרובה. ובאיזה שהוא מקום יש בו לפעמים גם קצת מילות עידוד.

    על הנזק שבעישון / לאה גולדברג

    בוקר גשום. לא לקום. לא לעשן, אפילו
    לא להרבות בקריאה. איזה אביב משונה!
    איזה אביב משונה.חושך בבוקר כאילו…
    לא להרבות בקריאה. איזה אביב מתענן!

    פעם היית מתאוננת. עזר לך? החייה את מתיך?
    הכאב שבגוף, שבשיר, בעתון. בשיר השירים.
    סייג לחכמה? יתכן. טוב שלמדנו בינתיים
    לא להעיר שכנים, לא להטריד חברים.

    בוקר גשום. לא לקום. לילה עבר בשקט.
    לילה עבר. ועכשיו – איזה אביב מתענן:
    בוקר כמו לילה. זה טוב. רק הדממה חונקת.
    איזה אביב כבד! אמרתי לך: לא לעשן.

  41. מלכת הלילה

    עבר יותר מידי זמן,אבל אתם פשוט מעלים לי
    דמעות בעיניים,יותר מידי עצב יש כאן וחבל.
    אני יודעת ביני לבין עצמי שאם לא הייתי בן-
    אדם דיכאוני(בתקופות),לא הייתי מצליחה
    להגיע לעומקים שאני חיה אותם כיום.
    כמו שאמר גתה, אדם שלא מגיע לדרגות
    סבל עמוקות ולא מגיע לדרגות אושר גבוהות,
    לא יודע מה זה לחיות.
    דמעות חונקות את גרוני..

  42. אני לא מאמינה. כל כך מדוייק. תוסיפי לחבילה הזאת גם בעל מטריף, שמבשל, מפנק ומת על סקס, תוסיפי (אולי אין צורך) לוק מצויין ומעודכן, והנה אני… ה-כ-ל בסדר. אין אפילו שביב של משהו מקולקל, פגום או חסר. ובכל זאת, עובדה שיש. חסר! משהו חסר! וזה מטריף עד כדי כך שלפעמים מתחשק לצרוח. מה עוד, שאי אפשר לקטר. הרי כלפי חוץ, הכל אכן נפלא, ונמאס כבר לשמוע "צרות של עשירים".
    אבל צרות של עשירים הן גם צרות. וכשיש חור בבטן, שלא ידוע איך למלאו. לא יעזור בית דין. זה כואב.

  43. גרופי

    לשחר- תודה על הסיפור
    ליאיר – על המילים
    ואילת – גם
    ואלוהים-על ההזדמנות

  44. לאחרונה למדתי מאיש חכם, שחייתי חיים בפנטזיה, שהחיים כבילוי אין סופי זה פנטזיה,"האין גבולות" זה תפיסת עולם שבניתי לי בראש. שסקס עם מי שרוצים מתי ועם כמה שרוצים זה גם פנטזיה כי אני הרי גם זה אותו סקס ועם המון ריקנות, ואני בעצם נהנת בסקס עם בעלי.
    שגם אכילה חופשית ללא שמירה על הבריאות זו פנטזיה שכסף חופשות קניות ריגושים רגעיים זה הפנטסיה שהחיים גרמו לי בעברי להאמין שהמימוש הז יעשה אותי מאושרת מסופקת, הכל בולשיט ,יחסים עם בעלי, האהבה שלי! הבת שלי, הסיפוק בעבודה ,תשומת לב לפרטים הקטנים של החיים בלי לתת להם לחלוף בלי אבחנה זה החיים. הנתינה שמצאתי שגורמת לי לאהוב את סובבי שאוהבים אותי חזרה.
    צריך להיפטר שהפנטזיות שמתסכלות וגורמות לנו דיכאון כי הם שיקריות. האמת מנצחת!

  45. מס' הנחות יסוד שאימוצן יקל את עול החיים:
    1. יש אנשים מאושרים. האושר אינו שמחה קופצנית בלב אלא שלווה רגועה ותחושה אמיתית שלא נשארו חלומות גדולים שלא התגשמו.
    2. האושר בא מהסביבה המאד קרובה אלינו בהתרכזות שלנו בטבע (מה רע להריח את ריח הבוקר בחוץ ולהיזכר בהליכה שלך כילדה לביה"ס בחדווה של תמימות?), בהתרכזות בעשייה היומיומית, בחיוך של ילדינו.
    3. כשיש לך ילד, תחושי צעירה ומלאת חיים אם תחיי את חייו ותחווי בהזדהות שלך איתו את הילדות והנערות מחדש, תתחברי לכוח החיות של ילדך ותחושי מלאה ומסופקת.
    4. לכל מצב יש כמה אפשרויות בחירה, גם כשנראה שאין ברירה זו בעצם בחירה של "הרע במיעוטו" אבל עדיין בחירה. כך שיש שתי ברירות: לחוש שביעות רצון מחייך ומהבחירות שלך או לשנות את הבחירות שלא נראות לך מועילות להוויתך. כך שלא נשאר על מה להתלונן.
    5. חשבי תמיד איך המצב יכול היה להיות גרוע יותר. כשמעבירים ביקורת בעבודה יודעים להתאמץ ולהתחיל בביקורת טובה ואז להוסיף "אבל" גם כשמעבירים ביקורת על החיים צריך להתחיל בענינים חיוביים (מה יש לי ועם מה טוב לי) ואח"כ להוסיף "אבל".
    זה בינתיים ובקצרה. בהצלחה.

  46. צריך לקחת את הדיכאון בידיים!! אנחנו צריכות אקשן ,הבאתי לכן כמה דרכים ליצירת אקשן ויציאה מהשגרה המעצבנת.
    כנסו לICQ ותתחילו לפלרטט עם בחורים, תקבעו איתם בבתי קפה במרכז העיר.
    תמצאו לכם חבר ורטואלי חבר נפש שתוכלו לחלוק איתו את הדיכאונות שלכם ואת הפנטזיות המניות שלכם.
    תלכו למסיבות ותרקדו על אור בוקר, תשתו ותתפרקו תוציאו את כל המתחים
    תעשו הרבה ספורט- אירובי, הליכון, שחיה.
    תשתזפו בים עם חוטיני -תרגישו סקסיות
    תעשו אמבטיה עם פרחים ושמנים.
    תעשו הרבה סקס- תדאגו שתמיד יהיה מישהו זמין או שתקנו ויברטור.!!!

  47. פרחחית דכאונית

    אין לי מילים

    אבל אם בכל זאת,

    אז, המאמר והתגובות עמוקים, נוגעים, כואבים,

    נפלאים.

    תודה, תודה, תודה, לכולם.

  48. רינת ועקנין (28)

    כן תאור ממוצע למצב מסובך מה עדיף לחיות חיים שקטים אילה בלי גירויים בלי הפתעות מיותרות
    כמו מים שקטים או לחלופין לחיות חיי בוגדנות וחיים כפולים כדי לספק את כול הייצרים ובעיקר
    את היצר הרגש, והכי מוזר מהכול השאלה מה אתה מוכנה להקריב בכדי שיהיה לך טוב ומי עלול
    להפגע מזה?
    והשאלה חוזרת על עצמה שוב ושוב בראש שלי ובסוף עולה אותה תשובה, לא משנה מי יפגע
    העיקר שתגעי קצת קצת באושר שחסר לך כול כך, ושתרגישי שלמה אפילו אם זה רק לכמה שניות ואחר כך זה נעלם, הרי במילה אף אחד לא יזכור את זה אחרי שתמותי כי לכי תדעי
    העם יש אפשרות שניה לנסות להשיג עוד ריגעי אושר או שזהו אנחנו מתות ואין המשכיות?? ?? ?? ?? ?
    חומר למחשבה: משווה להקריב בשביל טיפת אושר?

  49. אז ככה…
    אני די צעירה ולא ממש מבינה את המציאות הקשה, ילדים, בעל, לקום לעבודה ועוד ועוד
    אבל דבר אחד אני יודעת, אני קראתי את "ורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו ואני ממליצה לכולכם, לקרוא, להבין ולהפנים.
    כי רק ככה באמת המועקה תעבור …

  50. לדעתי אין לכול האתר הזה מושג בכתיבה אז תעשו קצת חושבים עם עצמכם ותחשבו מה חושבים עליכם! הגיע הזמן שקצת תחדשו את סיגנון הכתיבה שלכם ! אתם לא חושבים….?

  51. תגובתי לא תהיה ארוכה מידי או מעושה מידי,
    רק רציתי לומר חן חן לבחורה שתארה באופן כל כך מדוייק רגשות שרק נשים יכולות להרגיש בכלל ותקופות רחוקות יותר וקרובות מידי שאני חוויתי בפרט.
    זה כבר הרבה זמן שלא קראתי מאמר, סיפור או סתם הירהורי נפש של מישהו/י וכל כך הזדהתי עימו, ולפעמים ( עד כמה שזה נשמע ציני ) צרת רבים היא באמת חצי נחמה.
    אם כך, איילת נחמה, תודה!
    תודה שנתת לי להרגיש לא לבד ולו לכמה רגעים בודדים.
    ד'נה.

  52. לא רק נשים מרגישות את הרגש הזה.
    הכתיבה אכן טובה מאוד.
    הפתרון מביא אותך לידי עימות עם הסובבים אותך. אני מאמין שכל עשרים שנה צריך להחליף משפחה, הורים וחברים. להשתדל לא לעשות שטויות גדולות מדי וכמה שפחות כדורים.

  53. אהבתי. בעיקר את: דעתנית במידה, שאפתנית עד כמה שהצניעות מתירה, רוצה להתחיל את היום בלי לדעת איך יסתיים (אופטימי משהו), ולהזכיר לעצמו שאני באמת יצור חד פעמ. והכי אהבתי את זה שאין אנשים מאושרים אלא יש אנשים מסופקים- פשוט יפה! הדוח שיח פשוט מאפשר להזדהות ולדעת שאת לא המשוגעת היחידה… אין צורך בתגובה

  54. העצב אין לו סוף לאושר יש ויש… כבר סיבה טובה לחפיסה גדולה וכבדה של מועקה ודווקא ברגעי האושר הגדולים. זה גם טוב נגד עין הרע.. אני מאושרת? מה פתאום? הנה בכיס יש לי חפיסה בינונית של מועקה.. אני ממש בדיכאון אפילו שבעצם הכל בסדר. איך אמרה ההיא מ"האדמה הטובה" כשהציגה את בנה? "והבן הזה הוא בכלל בת…….."

  55. שום דבר כבר לא מזיז לי.
    אכסיומה?
    קשיחות מדומה?
    חומת הגנה שבניתי לעצמי?
    או פשוט מציאות קיימת?
    שום דבר כבר לא מזיז לי.
    לפני שבועיים יצאתי עם מאיה ושתינו לכבוד ולחיי כושר הספיגה שלי. שתינו די הרבה(מזל שזה ידיד שלה ועלה לנו די בזול)
    מבחוץ המצב באמת נראה עגום:ספגתי די הרבה, ובעצם לא ספגתי כלום. מה כבר קרה?כמה שברוני לב?אינטואציה שהלכה לאיבוד?בעצם לא קרה כלום… שום דבר כבר לא מזיז לי.הרס עצמי:סיגריות ,אלכוהול,עוגות למינהן. ואפילו לא נוצרים לי רגשות אשמה עקב כך,זה לא שאני חושבת שהחיים קצרים ואולי מחר אני אמות בפיגוע ולכן צריך להנות מכל רגע.זה פשוט לא מזיז לי.
    אני עובדת,לומדת ,יוצאת,מבלה,צוחקת די הרבה -אבל זה לא אני ,זה כאילו שיש שם מישהו אחר
    ואם זו כן אני -אז מה?
    הסיפורים שאני מספרת לעצמי בראש ממלאים אותי,ואני פשוט לא מבינה איך זו לא מציאות קיימת,איך זה לא קורה כאן ועכשיו ואיך זה שאף אחד לא גילה אותי?
    למה מישהו אחר צריך לגלות אותי?כי נמאס לי מהחארטה של אדם צריך לגלות את עצמו,אני למודת סדנאות ולא מעט טיפולים.די מיציתי. אהבתי את עצמי וזה לא הזיז לאף אחד,ואם עוד לא אהבתי את עצמי מספיק-אז האמת.אין לי כוח.
    אולי אפשר לקרוא לזה דיכאון(אני באמת ישנה הרבה לאחרונה יחסית לאדם שמעדיף לעשות דברים אחרים במקום לישון) אבל אם אני מדוכאת אז איך זה שדברים קטנים משמחים אותי?אני יכולה לצייר שעות,שירים עושים לי הכי שמח בעולם,אני רוקדת בבית עם עצמי,וללכת ברגל ולנשום אויר נותן לי הרגשה שלא ניתנת לתיאור.
    אבל חוץ מזה כלום לא חשוב,אף אחד כבר לא ממש נוגע לי בלב-חוץ ממי שרחוק ובלתי אפשרי כי אז זה כואב והכאב הזה נותן בי אותות חיים.
    לימודים?בא לי בקלות.
    עבודה?אני יודעת שאני הטובה ביותר,יופי מה עכשיו?
    ספורט?אין לי כוח,דורש יותר מדיי מאמץ.
    בנים?למה ?גם ככה לא יוצא מזה שום דבר בסוף.
    אז מה כן?
    אולי אני אדליק עוד סיגריה.

  56. הצתה מאוחרת הייתי אומר. שלי.
    אבל בכל זאת אגיב?
    אהבתי.
    חבל שלא ראיתי זאת בעבר.
    יש הרבה מה לדבר בנושא הזה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *