הפעם הראשונה שקיבלה מיטל ניב סטירת לחי דוחה היתה מהילדים בבית-ספר באמריקה. מאז היא שמרה על אותה כותרת של 'הילדה השונה' הרבה שנים לאחר שחזרה לארץ

טעמה המר של ההתפכחות

בכיתה ג' הרגשתי בפעם הראשונה איך האצבעות הקרות של הזרות מתלפפות לי סביב הצוואר. חונקות אותי, עד שנגמר האוויר. מוליכות אותי בחיוך מרוצה מהמאבק על מקומי בפינת הנדנדות המושלגת בבית הספר האמריקאי, עד לאפיסת כוחות. ואחרי סטירת הלחי הדוחה הזו, התחילה הילדה החדשה מאיזראל להבין ששיערה השחור והפרוע מדי, שפתה התנכית מדי והשמלה המגונדרת ששמורה לאירועים חשובים במיוחד בכנסייה, שפשוט לא קיימת בארון הבגדים המיובא שלה, הופכים אותה לדבר שמעולם לא הייתה.
לזרה. לשונה.
ורק בגלל הנתונים האובייקטיבים האלה, שקשורים רק לשמה שלה (ושלא תחלמו בכלל לנסות לבטא אותו), מגיע לה לספוג הכפשות, עלבונות ובעיקר ניכור ובדידות, אותם היא לא הכירה בעבר.
לא ברור אם מאותה נקודה היא בחרה ליפול שוב ושוב לאותה הגדרה, לאותה תבנית שנקראת 'הילדה השונה'. ואולי היא הידרדרה במורד המדרון המאיים הזה, כקרבן מסכן שאינו אחראי כלל לתגובות להן הוא זוכה. למרבה הצער, כמובן שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, ו'הניו גירל פרום איזראל' שמרה על הכותרת החדשה שהדביקו לה בגייג' אלמנטרי סקול, הרבה שנים לאחר שחזרה ארצה.

השאלה היא למה?

למה אותו בקע בו בחרה להתמקם קסם לה כל כך? למה בכניסתה לכל מסגרת חברתית הייתה מייד מחפשת את המכנה המבדיל, מנופפת בו באוויר ומחכה שכל השאר יגלו אותה ויתנהגו בהתאם? ייתכן שזה בגלל ניסיונה עם אנשים? ההכרה החד משמעית שאם רק יסמנו לאדם הטיפש את הטרף (הוא הרי לא יצליח לגלות אותו לבד, ולא יבין שהוא בעצם צמחוני), הוא בהכרח יקפוץ עליו בלהיטות אכזרית ויקרע אותו לגזרים.
ועם הידיעה הזאת, אותו חיזיון מוקדם בדבר שפלותו של האדם, מעדיפה אותה ילדה לא להיות חלק מאותם חתולי אשפתות ממורמרים. הרי מאז היא כבר למדה את סולם המעמדות המובהק ביותר: סולם הסטטוסים של התיכון הממוצע. עד כדי כך היא בזה וסולדת מאלה שגילו לה בצעירותה את טעמה המר של ההתפכחות, שהיא מעדיפה להיות הטרף. מרשה שדמה ייקרש מתחת לציפורניהם המלוכלכות של רעיה למשחק התפקידים הזה. כל זה, רק כדי שבסופו של כל יום היא תוכל להביט בעיניה המושפלות במראה ולהיות גאה במיקומה במרוץ חסר התכלית.

אבל…

למרות הדגלים שכל חיות הטרף חדורות השנאה המתונה והשכיחה מדי מניפות באוויר, איש לא יוכל להתכחש לעובדה שהטרף שנס על נפשו (או שמא משתעשע עם רוצחו הפוטנציאלי), הוא זה שמוביל. לפחות במובן המרחבי, שעבורנו הוא במקרה העולם כולו.
וזה היה השלב הראשון בדרך אל הגאווה שעולה מההשלמה. וגאווה אינה רגש שהאנדרדוג מכיר. להכריח את עצמי להיות ההפך הגמור מהאליטות. כי בכל מקום יש אליטות, וההבדל היחיד ביניהן הוא היתרון הבולט שהפך אותן לחצאי אלים.
חוצמזה הכל זהה. הכל. ההפך מהאליטות התאים לי בדיוק. אמנם לא אמרתי לאיש, ואפילו לא לעצמי, שאני מבקשת להתנגד להן בכל דרך שלא תמחק אותי לגמרי, אבל מצד שני, לכולם היה ברור שאני לא הם.

הרוב העיוור

לא עזבתי את הצופים כדי לשרוף את מדי החאקי, אלא כדי לא להיות חברה בקבוצה שמסמנת את התיקים שלה בטיולים עם סרטים בצבע כסף. כי זו אפילו לא בדיחה. הם מנופפים בכסף כי בלעדיו הם החאקי. והחאקי הוא בסך הכל כמה עקרונות וערכים מיותרים. אבל הכסף הוא אורח חיים. הכסף הוא כרטיס כניסה למשתה האלים. הם כלום בלעדיו, והם הכל כשהם אתו. אפילו כשכולם שותים מפה לפה מאותו ג'ריקן מלוכלך. והם כולה בני שש-עשרה.
והרי בחברה דמוקרטית נאורה כמו שלנו, אין דבר המניב יותר גאווה מצפייה דרוכה בניצחונו של הרוב. למרבה המזל, הרוב הוא עיוור כמו עטלף עם מום מולד, וקמצוץ התקווה היחיד שנשאר לעתיד מכובד יותר נמעך תחת רגליו של האריה התורן. אבל הוא מלך היער. ולך תתווכח עם אחד שחושב שאתה רוצה לשלוף לו את הכתר. מתנדנד מצד לצד, בעזרתן הנאמנה והבטוחה של פרנויות מקסימות כאלה, הוא מועך את הנמלים, עבדיו המסורים ביותר. ללא משים, ללא חרטה וללא שום כוונות עמוקות יותר מהרהורים אגואיסטים שגורמים לו לשכוח להסתכל היכן הוא דורך.

הבושה, הבושה

ואתם, שליטים מקומיים, מה אתם מבקשים. את הכוח והסמכות? את הכבוד ויראת ההמון? אתם לא התכוונתם לדרוך על כל חבריכם, הם פשוט עמדו בדרך. מה שטוב במוות חברתי הוא, שהוא לא קבוע. מדי שבוע עולה מנהיג חדש, ודורך על הסובבים אותו. לכן, אל תיקחו את מותכם הזמני אישית, ילדים קטנים, אתם פשוט עומדים לו באמצע הדרך.
וזה הוא העולם האמיתי. עולם המבוגרים עליו שמעתם כל כך הרבה. אנשים אלה, כל אותם דורכים ונדרכים למיניהם, הם אלה שמנהלים לכם את החיים והם הגיבורים שלכם. אלה שמבטיחים ללמד אתכם להתנהג בדיוק כמוהם. אלה שמכריחים אתכם להתנהג בדיוק כמוהם.
מוזר, שדווקא בסיטואציה שניחנה בצביעות אבסורדית של ציפיות מופרכות לאמות מוסר בין בני אדם, מה שיבדיל אתכם מאותם דינוזאורים ענקיים, היא הבושה. בושה טהורה שנובעת מהשפלה חסרת מעצורים עד כדי כך שהיא מכרסמת אתכם. בושה שמסתכמת בהרגשת הריקניות שגוברת על כל תחושה אחרת שעלולה למלא את החלל שנפער בתוך החזה. וזו הריקניות. היא ממלאת אותך בכלום, והיא אוטמת וחותמת אותו כדי לשמור על איכות הריק. 100 אחוזי ריק. ורק כשהבושה פוערת בך את אותו הריק המעיק והלוחץ, תוכל לצאת מהמסלול.
וזו היא ההתפכחות.
כשהילדים בבית הספר הציקו לי, צחקו עלי, הראו לי מה גובהה האדיר של החומה עלי לטפס כדי להיות כמוהם ולהתקבל, בכיתי. בכיתי כמה חודשים, ובמשך שנה טיפסתי על החומה. והגעתי. אחר כך חזרתי לארץ. הפעם דרשו ממני לקפוץ בלי רשת הצלה מהחומה, ואז לטפס על חדשה, תוצרת הארץ. קפצתי מהחומה, אבל התעייפתי באמצע הטיפוס אליהם.
מאז אני מתביישת בפער. מתביישת בהבדלים. וכל יום מנסה לטפס על עוד לבנה, כשאני כמעט מגיעה לראש החומה. כמעט. אבל השנה, שש שנים אחרי שהתחלתי בטיפוס על החומה המקומית שלי, הפסקתי. ואז, רק אז, התחלתי להתבייש. נפלתי מהחומה, כי הפסקתי לאחוז בה בחזקה.
למטה, על הקרקע, חיכו לי מעטים. ועם המעטים האלה קשה לי לחיות.

ולסיום

פתאום הכל התבהר לי, כאילו בבת אחת. כמה לא אכפת לכולם אחד מהשני. איך אובדנו של חבר, שהיה חולייה בשרשרת הנצחית שהייתה חיינו, לא קוטעת אותה ואף לא משאירה צלקת.
ואם זה לא מעכיר את שלוותכם, מה השלווה הזאת שווה? עשר אגורות? גנבו אתכם.

תגובות

  1. נטאשה

    אין מה לעשות אלה הם החיים….

  2. אם כבר הזכרת את החומה, דעי לך שאת החלק הקשה מכל כבר עברת.
    הוסיפי לך לרשימת השמיעה עוד פינק פלויד, ואת סוזאן וגה.
    לרשימת הקריאה הוסיפי את אין ראנד –
    ואת בחוץ.
    לגמרי בכוחות עצמך.בהצלחה.

  3. היא תחילת החלמתה של הבושה. ודווקא הויתור הוא ראשית העליה. לא על חומה. על גבעה אחרת. עם מעטים? אפילו לבד.
    גם בלי לסוע ולחזור אפשר להיות האחרת. הדחויה. בתוך קבוצה של אנחנו שלא רוצים את ההם אפשר להיות מההם גם בלי שום סיבה או מכל סיבה שהיא. וזה יכול להיות זמני, כמו זמניותו של המולך. וזה יכול להיות קבוע עד שהאנחנו מתחלף אל מול עיניך הנדהמות. והופך לאני ועוד אני. ועוד אני אחד, שדווקא הוא, האני שאת יכולה להסתכל אליו מהגובה הזה, הנמוך, של לא טיפסתי, ולראות שהוא אני שאיתו אפשר לעשות דרך. לעלות או לרדת, להתעקש או לוותר, ואולי רק חלק דרך. ושוב, מהתחלה, לבד.
    ההנפות והדגלים והניסים והשונה המועצם תופסים רק ביחס למשהו. וכשהויתור שלם, המשהו איננו. ואז, צריך למצוא ולהגדיר, מה מתוך אני הוא אני, ומה היה רק ההיפך שלהם. וזה כואב, כי כל השנים האלה, השונה והנמלט והמתיז הפכו להרגל, והתחברו אל האני. ולא רק, אלא שהתחברו לאני דחוי. ונדמה, שויתור עליו, על המוזר, מותיר בחוסר כל. וחלקו גם באמת מתאים, ואין שום צורך לוותר. ומהחלק הלא מתאים נפרדים לאט. לאט לאט.
    ומבפנים צומח אני שיש לו משלו. לא הדומה ולא המנוגד. משל עצמו. עד כמה שאני רואה מכאן, זה תהליך שאין לו סוף. אולי זה בגלל שאני צעירה עדיין? אולי באמת לעולם אהיה אני שהייתי, אני שעכשיו, ואני שאני עוד לא יודעת מה היא רוצה להיות, ורק היחסים ביניהן בתוכי ילכו וישתנו, יותר עכשיו, ועוד יותר עכשיו, עד שיהיה שקט.

  4. אבל במקרה של הכתבה הזו, לגמרי לא מובן למה התכוונה המשוררת. כתבה משעממת, בלי "בשר", בלי תיאוריה הגיונית. בקושי צלחתי אותה

  5. ארמון

    בכל קבוצה יש את ה"נבחר" שהקבוצה בוחרת להתלכד מולה
    וכך היא מתגבשת והמנהיג מראה את כוחו
    כאשר הנבחר סובל
    כאשר יש קבוצה כזאת
    עדיף להתרחק מהחומה לכיוון אחר
    ואם אתם בתוך הקבוצה הנ"ל כבר נאמר
    איפה שאין שם אנשים נסה להיות אדם….
    ד.א.
    אנחנו כעם נמצאים בצד השני של החומה הרבה זמן
    הגיע הזמן שאנחנו נתפכח גם

  6. תיכוניסטית

    את לא חושבת שבכל אחד מאיתנו יש את האנדרדוג הזה? וכל אחד חושב שהוא היחיד שמעז להיות שונה ולשלם את המחיר…
    נראה לי שאין פה כל כך שחור ולבן – לכל אחד מאיתנו היכולת לנסות ולהתחבר וליצור את המקום שלו גם בתוך ה"ג'ונגל" הזה של התיכון. ואני מדברת פה רק מההתנסות האישית שלי , אבל אני גיליתי כבר מזמן שאני לא לבדי בכלל נגד "האליטות" , ושיש עוד הרבה אנשים מיוחדים ומעניינים ומקבלים שאפשר להכיר אם רק נותנים צ'אנס.
    הבחירה היא שלך לאיפה ללכת

  7. נועה1

    יש איזה פרדוקס כשאנחנו רוצים להיות חלק מ- אבל באותו הזמן מקפידים לצעוק: אבל אני אחר, אני שונה, לא כמו כולם. לפעמים, אחרי איזה זמן יבעטו בנו החוצה ויגידו: אבל אתה אחר, שונה, לא כמו כולם.
    חוץ מזה, במשך החיים אני מגלה שכמעט אף אחד לא מרגיש ממש חלק מ-. אפילו אלה שתמיד חובקו והוערצו, חוזרים בסוף היום הביתה ומעקמים את הפרצוף כי שוב אף אחד לא הבין אותם.

    • השואף "להיות כמו כולם", כדאי שיברר לעצמו ממה נובעת השאיפה.
      מובטח לו שיגלה תמיד כי היא מזיקה לו, וכי מן הראוי להיפטר ממנה במהירות.

      • נועה1

        נכון, רק שלך תסביר לילד בן חמש, למשל, כמה טוב שהוא קצת אחר. וזה הרי מתחיל עוד קודם.
        בעצם אין דבר כזה 'כולם', זה רק נראה כך ליחיד. המאבק הוא להיות מיוחד בתוך הכלל וזה לא פשוט.

        • הורים שיודעים מה טוב לילד שלהם,
          וקוצים שהוא יגדל להיות אדם מאושר,
          יחנכו אותו לעצמאות, אי תלות, ולפיתוח האישיות שלו.

          אם לחזור לדוגמא שניתנה במאמר,
          אפשר היה בקלות לחסוך את כל הסבל שעברה ילדה בכיתה ג'.

          • באמצעות חינוך?
            כמה ילדים יש לך, אבי?
            החינוך לעצמאות הוא חלק חשוב, הקבלה כפי שאתה, בבית, חשובה גם, הרבה דברים חשובים ואף אחד מהם לא יכול לקחת את הצורך בשיתוף, בשייכות, בקבלה והכרה חברתית.
            בגילאים מסויימים, הצרכים האלה דומיננטיים במיוחד.
            אדם שיש לו די מהם, והוא מרגיש שקיבלו אותו, הכירו אותו, יש לו מקור של נחמה וקבוצה להשתייך אליה, יכול בקלות רבה הרבה יותר לפתח את עצמאותו, לעמוד על שלו מול קבוצה, להיות שונה ולהרגיש מיוחד.
            הורים יכולים להקל במידת מה על הסבל שעובר על ילד שונה בכל מיני דרכים. הם יכולים להיות קבוצת יחוס חלופית מקבלת, הם יכולים לתת אישור ולהכיל. הם יכולים לתת דוגמא כאנשים שהדמיון לכלל אינו דווקא הקריטריון הקובע בהתנהגויות שלהם. הם יכולים להעביר מסר של לגיטימיות לשונה. הורים שדעתם ניתנת לזה, יכולים בהחלט להביא להפחתה בעוצמה של חוויות הדחיה שילד עובר, וכל ילד עובר חוויות דחיה, וכל ילד הוא לפעמים שונה.
            אבל לחנך באופן שיגרום בקלות למניעה מוחלטת של סבל מילד?
            זה טריק מעניין.
            אתה יכול אולי לתת איזה תאור יותר מפורט של הדרך לשם?

          • נועה1

            אבי, אתה באמת מאוד מצחיק.
            עם ילדים, שום דבר הוא לא ממש בקלות. גם לא עם עצמנו.
            לא יכול להיות שלא שמת לב.

            • "קשה" = בלתי אפשרי לביצוע, או שלא ידוע כיצד לבצע אותו.
              הטבע האנושי חנן את האדם ביכולת לקחת אחריות על חייו ועל גורלו. וטוב שכך.

              • אני חושב לי על ונוס (ממילו, לא מבוטיצ'לי..) מתבונן בשיפולי בטני וחושב… זה לא בלתי אפשרי לביצוע, אולי רק אני לא יודע איך….

  8. "we are all individuals"
    ואני הייתי אותה ילדה רק בכיתה ב'.
    }{

  9. אורני

    יש כל כך הרבה חומות שצריך לטפס עליהן לאורך השנים…ולפעמים הטיפוס בכלל לא משתלם!
    אפשר למצוא דרכים אלטרנטיביות – ללכת עוד כמה מטרים ולגלות שיש שער בחומה, בדיוק בגודל שלי, ואם הוא קטן מדי או גדול מדי, בטח יש שם בקבוק שעליסה שכחה…

    אפשר להקיף את החומה גם בלי להרגיש כמו אנדרדוג, אלא בשמחה, בהשלמה שאני מי ומה שאני, ואני כל מה שיש לי. מי שלא יקבל אותי יפסיד אותי, ולא אני אפסיד אותו.

    ואני לא אומרת שזה קל, אבל זה אפשרי. ואני יודעת שזה אפשרי, כי על בשרי למדתי את ההשלמה הזו. מלהרגיש רדופה ושונה ומסכנה, למדתי להרגיש שלמה ומרוצה. ואז, דוקא אז, כשלא חיפשתי את ההם, את האחרים, את הרודפים – דוקא אז גיליתי שכל אדם הוא אדם פרטי, יחיד, וגם בין האליטות יכולה הילדה השונה למצוא חברויות ולא לצאת נפסדת. מי שממשיך להסתכל על העולם במונחים של "הם" ו"אני" מפסיד הרבה.

  10. את שנות הבדידות שלי ביליתי בעיקר בספרייה עם גוליבר ועליסה, בהמצאת סיפורים לעצמי ובנסיונות ילדותיים לכתוב שירה בהשראתם של יונתן גפן ויהודה אטלס. אולי לא הייתי הילדה הכי יפה בגן אבל את רוב מה שאני היום אני חייבת לילדה הכי מוזרה בגן. אמנם אני עדיין קצת מוזרה (מודה), אבל אני מוכנה לוותר על כל המסיבות הסגורות שלא הוזמנתי אליהן רק כדי לקרוא שוב ושוב את "אינטימיות" ולהנות מהעבודה שיש לי היום.

  11. מה זה היה?!
    אם יש משהו שמכעיס אותי זו יללנות. כן, החברה אכזרית. כן, ילדים הם האכזריים במיוחד. כן, אנחנו מנסים לטפס על חומות או להתבצר באינדיבידואליות שטיפחנו. כך או כך מדובר בתגובות טבעיות למצב חברתי טריוויאלי לחלוטין גם אם מייסר.
    מה שבטוח הוא שהפתרון הוא לא לבכות את מר גורלך אלא להכיר בטבעם של הדברים. אנחנו נידונים לחוש בדידות בתקופות מסוימות, שונות, זרות שהיא לא תמיד תלוית מקום וזמן. לדבר על זה זה לא הפתרון. לדבר על זה זה אף פעם לא הפתרון.

    • (אגב, שם מצוין יש לך). כתבו כאן כבר, ובצדק לדעתי, שכמעט כל אחד חושב שהוא הוא האינדיבידואל שהחברה רומסת. כל אחד בטוח שהוא כל כך מיוחד ושאיכשהו אף אחד לא רואה את זה. אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שעם מעט שלמות עצמית, מגיעה סוג של שלווה שבמוקדם או מאוחר מביאה איתה גם חברים חדשים, ראויים יותא.

      כן, מה שכתוב כאן הוא בהחלט יללנות גדולה ותו לא. לא היה כדאי שיחסכו אותה מאיתנו?

      • שלומית

        איזה חוסר רגישות זוועתית. אנשים בגיל ילדות או בגיל ההתבגרות יכולים להיות שלמים עם עצמם ? יכולים לדעת את מה שמבוגרים מגיעים אליו בעמל רב ? אולי אתם שניכם כאלה חזקים עם עור של פיל שיש בידיכם את כל התשובות, ותמיד היו. וכשעשו עליכם חרם בכיתה ג' אז זה לא הזיז לכם, כי כבר בעת שנולדתם ההורים שלכם חינכו אותכם חינוך ספרטני ואולי ניטשאני, אבל אם משהו ממה שאתם קוראים יללנות לא מוצא חן בעינכם באתר הזה, אולי יהיה בכם את הכוח הדרוש פשוט לא לבוא עוד פעם ?

        • מתוסכל

          לא
          אנחנו לא חסינים אבל אנחנו גם לא מתלוננים.
          מנסים לשמור על שפיות, בעולם לא בריא.

          • שלומית

            לא להתלונן – משמע לשמור על שפיות ? אולי אצלכם הפולנים. ואולי בגלל זה יש לכם כזאת יציקת בטון בתחת. הכל מכווץ ועצור בפנים.

            • ג'וליה

              עם תשובות כאלה, ה"מוסיפות" לרמת הדיון, אולי עדיף שיהיה דווקא בך הכוח הדרוש פשוט לא לבוא לכאן עוד פעם.
              ומה מציק לך, שאת תוקפנית כזאת על בסיס קבוע? יציקת בטון בתחת, אולי…?

              • שלומית

                זה החטא שלך. הגאווה. המחשבה שאת כל כך מושלמת שאין עוד מה ללמד אותך, את יודעת איזה חטא עצום זה ?
                ואז אתם מגיבים למישהו שביר כמו מיטל כמו פיל בחנות חרסינה, ואני תוקפנית ?
                לפחות לא חנפנית.

                • ג'וליה

                  תלמדי לקבל גם ביקורת (וגם מיטל תלמד, זה מאוד מוסיף לאישיות ה"פיל בחנות חרסינה" שאת החלטת שיש לה).
                  הכתבות פה נועדו כדי שאנשים יגיבו עליהן, אם עוד לא הבנת מה קורה כאן.
                  ודרך אגב, גאווה זה לא חטא, וכשתהיה לך אחת נדבר הלאה.

                  • שלומית

                    גאווה זה חטא. חטא גדול אפילו. את מוכיחה שאת בורה גדולה. לכי לקרוא איזה ספר, לפני שאת כותבת.

                    • ג'וליה

                      ק ש ק ש נ י ת .
                      "גאווה זה חטא".
                      ימי הביניים עברו, לכי תיקני לך לוח שנה.

                    • עד היום לא הבנתי מה מציק לי. לא זקיק ברחם, זה כבר הבנתי.

                      יש בי איפוק מסויים ממוצא פולני, יציקת בטון בתחת…. זה כנראה העניין!

                      טוב שלומית, זה החטא, אבל את לעומתו – עונש!!!

                    • ג'וליה

                      תודה לך פרחח.
                      בפעם הבאה ששלומית תעשה משהו שהיא ראויה להיות גאה בו, אני מקווה שהיא תיזכר בשטויות שהיא כתבה כאן בעצמה ותלך למצוא לעצמה פינה להתבייש בה.

                  • התנהגות של פיל בחנות חרסינה ייחסה שלומית למי שניגש אל בחורה שכותבת מתוך מצב רגיש (והשיפוט שלך לגבי המצב לא הופך אותו רגיש פחות) ומכנה אותה יללנית. שלומית, תתקני אותי אם אני טועה?
                    עד כמה שאני מבינה, הכתבות כאן נועדו לקריאה, ולפיתוח של דיון. הדיון יכול להיות, אמנם, על אישיותה של הכותבת וכבר ראינו כאלה. אבל אם מסתכלים רק קצת יותר רחוק (הנמוכים יואילו לעמוד על קצות האצבעות) אפשר גם להגיב לנושאים שהכתבה מעלה ולא לסיפור הספציפי.
                    או שאי אפשר?

                    • ג'וליה

                      אפשר, הכל אפשר.
                      אבל מהרגע ששלומית היקרה מורידה את רמת הדיון להערות בסגנון עדתי מאוס ותפל
                      ("אצלכם הפולנים"), שלא תתפלא שאלה התגובות שהיא סוחטת.
                      היא היתה הראשונה להסיט את הדיון מהנושא שהכתבה עסקה בו, ואח"כ עוד מעיזה לענות ולנסות להצדיק את עצמה.
                      הרבה בריאות שתהיה לה.

                    • זה מתחיל להיות טרחני, השטויות האלה.
                      הלה ניסתה להכניס פה שוב את קול ההגיון,
                      והנה, הגיעה שוב התקפה.
                      אז די, לא על כל דבר צריך לענות, אפשר לקרוא, לא להסכים, ולא להגיב. תנסי את זה.

                      ובואו ננסה להחזיר את הדיון לנושא, ונעזוב את הפילים בחנויות שלהם, ואת ההערות המעליבות על יללנות בבטן. יאללה?

                    • ג'וליה

                      יאללה.

                    • שלומית

                      תודה הלה. סוף סוף מישהו מבין. חוסר רגישות זה כנראה לא משהו שאפשר לתקן ביום אחד. ואנשים לא רגישים ממילא לא יודעים שהם לא רגישים. בכל אופן קיבלתי צו גירוש מג'וליה הגאוותנית. רק באה וכבר אומרת לי ללכת. ככה זה עם אנשים חזקים ודורסניים. בטח היא היתה מהמקובלות האלה שעושות חרם על הילדה הכי חלשה אז איך תבין ? מצד שני לשמוע דברי חרפה מהפרחח ? נו, אני מרגישה כמו בכיתה. מלך ומלכת הכיתה עושים עלי חרם ? אבל אני ? אני עברתי את הגיל מתוקים שלי. אני כבר מותר לי לחזור הביתה מתי שאני רוצה. ואני אוכלת כמוכם בלי מלח, אבל פשוט לא טעים לי. אז הנה הלוח והנה החיצים אתם מוזמנים לשחק קליעה למטרה עלי או על מיטל. בהצלחה.

                    • ג'וליה

                      לא, דווקא לא הייתי מלכת הכיתה, אבל מכיוון שהאבחנות שלך מתבססות, כמו שכבר ראינו, על השתייכות עדתית (נו, באמת….) ועל קביעת עובדות שאין בהן ממש, אני יכולה להבין מאיפה הוצאת את מה שכתבת.
                      מה שמראה שבמקרה שלך, לא משנה כמה ספרים קראת, זה לא השאיר עליך שום רושם – את עדיין מיושנת בדעותייך ועוד מפנה את כולנו לימי החושך -"גאווה היא חטא". פחד אלוהים, בחיי.
                      ודרך אגב, עוד לא אמרתי כלום על מיטל ולכן, הייתי שמחה לשמוע מאיפה המסקנה שלך שאני רוצה לשפד בה חיצים, ובכלל, את בטוחה שמיטל רוצה א ו ת ך כסניגורית?
                      ובזאת מיציתי.

                    • ג'ו המבתק

                      הייתי הילד הכי דפוק ומסכן בכתה. הכי רזה. הכי משונה. "מבית הספר מתחמק / את הזמן מעדיף לבלות בסינמטק", כתבו לי בספר המחזור בסיום התיכון. עוף מוזר, עם שיער ארוך.

                      יכול להיות שחלק ממה שאני התהווה כאנטי. צחקו עלי – היום אני צוחק על כולם. מלך הכתה? הוא היום רופא שיניים. קליניקה בקרית יובל. מלכת הכתה? שמנה מסמורטטת, סוכנת נסיעות. נראית בת 45, לא בת 30 . ואני ניצחתי את הזמן, את הזכרונות הרעים, את הלעג, את ההתנשאות. מיום ליום השתפרתי. הפכתי את עצמי לשווה יותר ויותר. בכל יום אני מוסיף קצת, הופך את עצמי למוצלח יותר ממה שהייתי אתמול. בתחומים שונים ומשונים.

                      אז שתי מסקנות: ראשונה, אי אפשר למחוק את הטראומות ולא הוגן לכנות את מי שנזכר בהן בתארים כמו "יבבן". מי שלא עבר התעללות רגשית בתקופת ההתבגרות, לא יבין לעולם מה זה.
                      מסקנה שניה: אין למי להגיש את החשבון. מצער, אבל אלה החיים. אכלתי אותה, נכון. לא נהניתי בתיכון. סבלתי, אפילו. לא הייתי מקובל. לא הייתי תלמיד מוצלח. המורים הסתייגו ממני, בדיוק כמו החבר'ה בכתה. אבל בשורה התחתונה – אני ג'ו המבתק, וכל השאר לא. אני מאושר, ורובם לא. אני חי את חיי, חופשי ומאושר. כמה מהם יכולים לומר זאת על עצמם?
                      אני ניצחתי.

                    • בהחלט שימחת אותי ג'ו. לרגע חשבתי שאני מוקפת במלכות שמרוצות מעצמן. כנראה שעדיין קשה לאנשים, אפילו בבגרות להגיד את מה שאתה אמרת. כולם עוד מחפשים את המקובלות. למצוא חן. להיות חלק מ…
                      מוזר. מצד אחד הן הרוסות עליך, וכנראה גם בגלל זה. אבל אחר כך הן מתפלמסות בתיאוריות שנשמעות כמו תיאוריות האדם העליון והלבן. כמה הן חזקות. מחרימות. לא מיללות.
                      ועכשיו שמישהו אמר את האמת שלו סופסופ, אולי הן נבוכות ?

                    • לכלוכית

                      מתישהוא לקראת סוף בית הספר היסודי, במסיבות הכיתה בהן תמיד הייתי מסתופפת בחברת הביסלי וחצאי הפיתות-עם-חומוס-ומלפפון-חמוץ-מקופסא, ליד שולחן האוכל שהפך לערב אחד לבופה של ילדי כיתה ו', הבנתי שמשהו אצלי ממש לא בסדר.
                      הייתי לבד. לבד, לבד, לבד.
                      כמה שנאתי את ההפסקות ההן, בהן הבנות הסתדרו מעצמן בחבורות קטנות, משאירות אותי בכיתה, מעמידה פנים שאני מכינה את שיעורי הבית. כמה שנאתי את מסיבות הכיתה, כשישבתי בצד, מייחלת שמישהו יזמין אותי לרקוד איתו. כמה שנאתי את ההסעות לבית הספר, כשלמושב היחיד שלי הגיעו צהלות הילדים מהמושב האחורי. כמה שנאתי את הרגע ההוא בטיולים השנתיים, כשהמורה היתה מצרפת אותי לחדר היחיד שבו נותרה מיטה פנוייה.
                      וניסיתי, אוי כמה שניסיתי, להבין למה אני לא מצליחה להרכיב משפט שלם ליד הילדים האחרים. למה המילים תמיד התבלבלו לי, כשרק רציתי לשאול משהו. למה אף אחד לא רוצה להתיידד איתי. מה כך כך איום בי, שאף אחד בכלל לא טורח להתקרב אלי. כמה לא מעניינת, לא מוצלחת, טיפשה, דוחה אני כבר יכולה להיות.
                      נדמה לי שמכל ילדי הכיתה, אני הגעתי הכי רחוק. יש לי חברים נפלאים, עבודה נחשקת. מעמד. משכורת נאה. את ספת חלומותי כבר קניתי, וגם מכונת אספרסו. אני טסה לחו"ל בקביעות, פעמיים בשנה לפחות מטעם העבודה.
                      אז מה.
                      מדי פעם, הילדה הבודדה והדחוייה שהייתי מסתכלת בי בגאווה. 'הי', היא אומרת לי, 'הראינו להם. נכון שהלכלוכית שהיינו גדלה להיות סינדרלה?'.
                      ואני רק חושבת לעצמי, שנכון שיש נחמה בהישגים שלי, במקום שבו אני נמצאת עכשיו. אבל את השנים האומללות ההן אף אחד לא ישיב לי. לא ניצחתי אף אחד, ואם הוכחתי משהו למישהו, זה רק לעצמי.

                    • גרמת ללב שלי לפרפר, ג'ו. עכשיו, בפעם הראשונה, הקסמת אותי. זה לא להאמין שמאחורי חומות המאצ'ואיזם השנינות והגבריות המוחצנות שלך מסתתר הילד הכי דפוק בכתה.
                      איזו כנות!

                    • יעל מלמד

                      ג'ו (מה רע בסתם ג'ו? אולי תיפטר כבר מ"המבתק" הזה?) אתה תמיד תפתיע אותי. עד שאני מגבשת דיעה מסויימת עליך, אתה תבוא בהפוכה ותשאיר אותי פעורת פה (לא במובן שאתה היית רוצה. התכוונתי לפעורת פה במובן של נדהמת. סקס מניאק…)

                      וברצינות: כתבת יפה כל כך. חבל שאני לא מרגישה שניצחתי באותו אופן. אני עדיין שבויה בנקודת מבטם של חבריי לכתה, שחשבו ש"ממך לא ייצא כלום". עדיין מנסה להוכיח להם…

                  • ונגיד שגאווה היא כן חטא, מה רע בחטאים קטנים ומתוקים? גם יחסי מין אנאליים (פרחח, תקן אותי אם אני טועה) הם חטא, לפי התנ"ך. נו?

  12. אלמוני

    Being different is not always a good thing. What is interesting to me is why are you working so hard to stay an outcast. Does it not make your life harder?
    I, too, had a bad experience in grade school. I was different, "I did not come form here". But I tried hard to assimiliate, and finally did. To me, looking back, it was one of smartest things I have ever done. Once I fit in, no one ever gave me a hard time. I had friends, I did well in school etc. I was adapting, and there is nothing wrong with it. Adaptation does not mean giving up your true self.

    • נכון, זה קשה להיות ילד ללא חברים, אבל מהפיסקה האחרונה בכתבה עולה שהמחברת בחרה לעזוב את החברים שהקיפו אותה, ועכשיו היא מקוננת על שהם לא מתאבלים עליה, ושעזיבתה היתה "שולית" עבורם. אם כל כך אכפת לך ממה שהם חושבים, למה לעזוב אותם מלכתחילה? אם את רוצה להיות חברה שלהם, תהיי, אם בחרת ללכת מהם, אל תייללי כל כך. בטח לא כאן.

      • המלאך הטוב, השומר על המאותגרים שכלית, כנראה רמז לא' שמוטב יהיה לו תשתמש בשם בדוי, בכל זאת מישהו יכול להכיר אותה לא?
        אני לא מתווכח עם מלאכים. גם עם א' הטוענת במרץ כנגד התכונה האנושית כל כך הקיטור, המכונה בפיה יללנות. אתם יודעים מה גם כנגד מערכת החינוך והצלחותיה בתחום הבנת הנקרא, אין אני מלין, שלא לומר הצלחתה בתחום הבנת המושכל שטמון בנקרא.
        אלא מה? א' טוענת בפירוש כי "אינה מאמינה בזה", ומלינה על עצם פרסום הרשימה.
        שירלי, באמת, כל כך קשה לפני שמפרסמים מאמר לברר אם א' מאמינה בזה או לא?
        רשלנות עיתונאית שערוריתית

        • א – בעלי חיים מקטרים. יונקים מקטרים, יחסית, בחן.
          להבדיל, בני אדם משנים את הדרוש שינוי.

          ב – היכן נולדה המילה קיטור? בצבא.
          למה דווקא שם? כי שם לאדם יש הכי פחות שליטה על גורלו. משמע – הוא הכי פחות אנושי.

        • נוח נוח (דווקא עם וו – פעמיים), הזהר.

          בסוף עוד יחשבו שיש לך חוש הומור….

        • שירלי

          אני באמת צריכה לדבר עם כל האנשים בבננות, כי יש אולי דברים שהם לא יסכימו איתם לפני הפרסום. פשוט א' היתה בממתינות ואחרי עשר פעמים ויתרתי על אישורה. באמת לא בסדר מצידי.

  13. פרפר הערפל

    א . לא גילית לי את אמריקה
    ב . … החומות היחידות הקימות הן אלה בתוך הלב..
    ג . עצם העובדה שאת בוחרת להשאר ב"משחק" ולהקצין את "ההפסד" שלך מרמז ששאיפתך הסמויה היא להיות אליטה בעצמך – וברוח הימים – אליטה חדשה אליטה של האבדון הטוטלי
    אחרת אני לא מבין איך את רואה וחשה בעוצמה את הזיוף ומקבלת אותו כ-מה ? כבלתי נמנע ?

    אני מאמץ אותך בחום. כמי שחווה את הכאב האינסופי הזה

    מקווה שמתוך טעמה של ההתפכחות יעלה ויבוא טעמו המתוק של החופש
    זה תלוי רק בך

  14. ישבננו, הפולניות, אכן נוקשה ולא מידלדל. מודה ומתנצלת. אך לאיזו עדה ניתן לייחס יציקת בטון מוחית? אולי לעדה שנותה להתלונן וליילל כל אימת שהיא ניצבת בפני המציאות ה-מה לעשות – לא תמיד נוחה?
    הייתי מלכת בכיתה בבית הספר היסודי. זאת אני שארגנתי את החרם על השונים, שהרימה את האף ובודדה את כל מה שנראה לה חלש ממנה. ולמעשה הייתי אני השונה – הרקע שלי, היכולות שלי, המצב הסוציו-אקונומי של הוריי – מוזר שהתעליתי ולא מצאתי את היללנות כפתרון הנוח ביותר אלא חתירה קדימה.
    זאת הסיבה שיש לי בעייה עם מאמרים מהסוג הזה. האקטיביות היחידה שככל הנראה נקטה בה המחברת היא שימוש במקלדת. אצלנו הפולנים קוראים לזה לוזריות.
    נו, תתקיפו יפות נפש. תאמרו שאני חסרת רגישות. משום מה אני חיה טוב עם זה.

    • ג'וליה

      אמרת דברים יפים.

    • קליופה

      נראה לי קשה עד בלתי אפשרי להגדיר אותך כיפת נפש. ניקח את זה קצת הלאה, נראה לי קשה עד בלתי אפשרי למצוא בך איזשהו סוג של יופי.

      יש מצבים שמהם פשוט אי אפשר להתרומם, להרים את האף ולארגן חרם על ילדים שלא השכילו לעשות כמוך (היה לך טוב כמו שהיה לי? יופי, בובה, לבריאות שיהיה).

      מעבר לזה, גם אם אפשר, ילדים קטנים לא תמיד רואים את האפשרות הזו. אני כילדה בכלל לא ידעתי שאני יכולה לבוא לאנשים, לחייך חיוך חברותי ומלא בטחון עצמי ולכבוש את ליבם. לא ידעתי שאפשר לחייך בכלל, תשאלי את אמא שלי.

      אף אחד לא האשים אותך ואת לא צריכה לעמוד ולחסום בגופך את כל ההתקפות שנדמה לך שמלכות כיתה בדימוס חוטפות פה. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לא לבקר את צורת ההתמודדות של כותבת המאמר הזה (שכתבה את אחד המאמרים הכי מקסימים שנכתבו אי פעם באתר הזה, וחבל שלא אמרתי את זה קודם), אלא להבין שהיא מדברת על משהו שאת לעולם לא תוכלי להבין.

      אני לא מבקרת אותך על זה שארגנת חרם על חלשים ממך. היית קטנה ולא ראית הרבה הלאה. אז איך את מעזה לבקר את אלה שהחרימו אותם?!
      כל הילדים הדחויים שאני פגשתי גדלו להיות אנשים נהדרים עם ילד קטן ודחוי מבפנים. מה שאת כתבת היה הוכחה לכך שגם מלכות כיתה שחצניות נשארות מלכות כיתה שחצניות. מותר לוותר על תגובה, כשאת לא מסוגלת להתחיל להזדהות אפילו, כי פשוט לא היית שם.

    • פרפר הערפל

      כנראה לא השתנת הרבה מאז ….
      ולא חשוב איזה הצדקה תמצאי לזה הפעם

      מי שחושב שהחיים שלו בזבל
      הכי פשוט זה גם לדרוך לו על הראש

      "הצלחת" את "מוכשרת" "קרעת תתחת כדי "לעשות את זה" אחלה אני בעדך
      אבל לא קשה להסכים לעובדה שבמבנה חברתי של פרמידה אין מקום לכולם בפיסגה
      וחלק לא קטן מה"ווינרים" שם הם במקרה הטוב מניפולטורים ממולחים ובמקרה הפחות טוב
      עברינים לא קטנים למרות שהרוב פשוט התקדמו על הסקלה הריבודית והבדרך כלל משפחתית
      ככה שהמון אנשים טובים פשוט נתחנים במערכות החברתיות השונות ונדמה להם שאין סיכוי לפרוץ אותה תקרה שקופה

      עכשיו, תביני, זה שלא שאני כועס זה לא שאני ממורמר זה לא שאני לא יודע שלפעמים
      האמת היא כמו מים קרים ומעוררים… בגלל זה אני לא תוקף אותך כי זה הרי המעגל שצריך לשבור…
      עכשיו תשאלי את עצמך בבקשה שאלה ( כן כן ) באיזה מן העולם את מעונינית לחיות ?
      אני רוצה לחיות בעולם שלכולם טוב בו.אם אני נאיבי אני מאושר בנאיבותי, בגלל שהכאב של האחר הוא אוטומטית גם הכאב שלי ואם נצליח להתגבר עליו אז לשנינו יהיה טוב יותר.
      העקרון ההפוך לחוק הג"ונגל.
      האם שאת רואה בן אדם צולע הריפלקס שלך הוא גם לתקוע לו סכין בגב ?? נכון לא ??
      אנשים לא רוצים שירחמו עליהם הם רוצים שיאהבו אותם שיכירו בייחוד שלהם ביופי הפנימי שלהם.
      ולכן אני שואל האם לא כדאי יותר, אם כבר שופכים מים קרים, גם לתת אחרי זה מגבת או חיבוק
      קטן. לא בגלל ש"צריך" אלא מתוך הכרה שכולנו בני אדם ששואפים לאותה מטרת חיים פשוטה . אושר.

      • הלא אף אחד מכם לא לקח על עצמי כפרוייקט בבית הספר היסודי בתיכון, או אפילו עכשיו, לעזור למישהו שיש לו פחות חברים. אף אחד לא אמר: "הו, יש לי יכולות רבות כל כך, הבא אתרום אותן לטובת הכלל".
        אתם שוכחים משהו חשוב אחד. מי שהוא לא מקובל בתיכון, בדרך כלל לא מקובל כי הכישורים החברתיים שלו לא מפותחים מאיזושהי סיבה. היתרון הוא שמסביב יש די הרבה אנשים, ורק מתי מעט "פופולאריים", לפיכך – המון חברים פוטנציאלים אחרים. כאלו שפחות אכפת להם איך אתה נראה, מה אתה לובש. מי שלא השכיל לרכוש לעצמו אפילו שניים או שלושה חברים מתוך מאות (או יותר!) האנשים שמסביבו – אולי כדאי שיחשוב פעמיים לפני שהוא בא בטענות לעולם.

        • פרפר הערפל

          אף אחד לא הסיר ממנה את האחריות למצבה מיקי . אדם שלוקח על עצמו את תפקיד הקורבן ועוד משתמש בו כדי להוכיח את החברה ראוי למידה של מים צוננים. וכדאי שיעשה חשבון נפש נוקב ( יום כיפור לא רחוק ). השאלה מיקי בעיני היא איך אנחנו כפרטים בחברה נגיב לדבריה
          האם כמוך וכמו אליה נדרוך וגם נסובב את העקב כי בעיניכם מגיע לה לסבול ? ( היא הרי אשמה בחולשותיה ( או יותר נכון בחוסר הטיפול בהן ) או שננסה להתעלות מעל רגשי הנחיתות שלה ולהבין שהכאב שלה הוא גם הכאב שלנו – אנחנו – "רקמה אנושית אחת חיה" – לא נוכל להתכחש לזה. לפי ההגיון הזה יש לנו אינטרס ,לדעתי, ממשי לתמוך בה לפחות במידה שאתם מבקרים אותה. לא צריך פרויקט שיקומי בשביל זה מיקי צריך, לדעתי, פשוט להיות בני אדם.
          מה אתה אומר ?? זה יותר מידי קשה בשבילך ??

  15. בלגניסטית

    נו באמת , מי צריך כל כך הרבה חברים? דיי לי בשניי חברי/חברות נפש .
    עשיתי חקירה משלי פעם לגביי המקובלות , פיתחתי איזו תיאוריה , ישמתי אותה במקום חדש .
    הצלחתי , הפכתי למהיגה רק מה … אף פעם לא יכולתי להיות אני , וזה שיעמם אותי עד מוות.
    זה היה לפני יותר מ 10 שנים , אני לא ממש זוכרת אבל עיקרי אותה תיאוריה היו :
    1. לא לגלות את הקלפים .
    2. במיקרה שאחד הפרטים מגלה יתרון גדול משלך בתחום רלוונטי , יש " להתידד" איתו ולגרום לו לחוסר ביטחון .
    3. לא להפגין את תחרותיות , שיחשבו שזה בא לי טבעי.
    4. אנשים חלשים באמת , יש לגלות טוב לב כלפיהם , אחרי הכל הם בסופו של דבר "ילחמו בשבילי" ( לכן גם צריך לחזק אותם במידה ).
    מחליא לא?
    הייתי חסרת ביטחון , ויצר השליטה שלי נבע מפחד שכולם ידעו עד כמה אני גרועה…

  16. ג'ולין

    עד גיל 18 בערך ביליתי בחברת אותם 20-40 איש. הם לא שנאו אותי, הם לא לעגו לי (למעט במקרים שמישהו חשב שאני אהיה מדרגה נוחה בפירמידה) והם בטח לא הרביצו לי. הם פשוט היו אדישים אלי. ולמען האמת גם אני לא התעניינתי יותר מידי בהם או בדברים שעניינו אותם. או ככה לפחות אמרתי לעצמי אז.
    במבט לאחור, כנראה שהרבה מהבחירות שלי התבססו על אנטי. רק בגיל 24 הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה להקשיב לדורס ולדייר סטרייטס ונהניתי. יש דברים שהרווחתי מזה, מדע בדיוני למשל או המנעות מעישון ואלכוהול. ההפסד העיקרי הוא בכישורים. מי שלא למד בגיל הזה איך מתחברים עם אנשים מגלה כשזה די קשה גם כשאתה יוצא לעולם הגדול ומוצא שהוא מלא באנשים שאוהבים אותם הדברים כמוך.

    אז זהו, יש לי גישה כבדה לחיים (מישהו הזכיר יציקות בטון?) ואני לומדת להנות מזה. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – זה בסדר, כי עכשיו אני כבר יודעת שיש אחרים שכן.

    • בועז כהן

      גאווה היא תכונה טובה. מצויינת. הכרה שלך בערך עצמך. מודעות גבוהה לכך שיש לך מה להציע לעולם. שאתה חשוב. שלא תתן לזלזל בך. גאווה היא תחושה של כבוד. אני מעריך אנשים גאים.
      בניגוד לאנשים גאוותניים. אני מתעב אנשים גאוותניים, שמתנשאים על זולתם ובזים למי שכישוריו פחותים משלהם.

      ולהגדיר גאווה כ"חטא" מעיד על בלבול מושגים מוחלט. נכון, בעברית גאוה היא מלה נרדפת ליהירות ולרברבנות – אבל אני בכל זאת חושב שיש הבדל

  17. סוף סוף מתחיל אקשן, ואתן מחזירות אותן ל"דיון"?
    עד שהתחלנו ליהנות קצת…
    ועכשיו שוב נשמע את כל אחד מספר על ילדותו, "אני הייתי מקובלת" – "אני דווקא הייתי שונה, אבל בתיכון נהייתי מקובלת" – "אני הייתי מלך הכיתה בגן" וכו'…
    אני בהחלט בעד ששלומית וג'וליה יחזרו לכתוב את דעתן אחת על השניה. נשמע לי הרבה יותר עסיסי, ובטח יותר יצירתי: יציקת בטון? איך היינו מגיעים לכזאת פנינה ללא הדיאלוג המהנה.

    אז ג'וליה… ככה ויתרת? יצאת מה זה פארשית. נתת להם לסתום לך את הפה? ככה? קצת מעירים לך על נימוסים והליכות ואת משתתקת? אין לך מה להגיד עוד על שלומית?
    ושלומית היקרה… ככה ויתרת? יצאת מה זה פארשית. נתת להם לסתום לך את הפה? ככה? קצת מעירים לך נעל ימוסים והליכות ואת משתתקת? אין לך מה להגיד עוד על ג'וליה?

    בנות!!! להתעורר!!!

  18. איזה יופי. באמת קצת חסרו לי המריבות בין שלומית למי שזה לא יהיה. אולי נכתוב על זה מאמר? אחרי הכל כיווצי ישבן הם נושא ראוי לדיון. מי מוכנה לכווץ את ישבנו של איתן אורבך?

    • פרפר הערפל

      אליה וקוץ בך
      כיווץ ישבן איתן
      ואור בך
      :))

    • המאוכזבת

      יש לי את התחושה שאורבך ההורס עדיין לא יצא מהארון.

      • שמעון סגל היהודי

        איתן אורבך? לאאאאאאא… את חושבת? אורבך שלנו מתכופף?
        אגזוזן?
        מקבל בתחת ?

        לא יכול להיות!
        אורבך הוא יהודי טוב, פטריוט שמייצג את המדינה.

        • יעל מלמד

          אויל. ומארק ספיץ? וגרג לוגאניס? גם הם היו גייז וייצגו את ארצם וזכו במדליות. לא יודעת על איתן אורבך, אבל מה זה קשור בכלל. זה מופנה גם אלייך, מאוכזבת

          • המאוכזבת

            לא קבעתי נחרצות שכן, אבל יש לי את התחושה שהוא עצמו עוד לא גילה את זה (בדיוק כמו שחשדתי לגבי עברי לידר). ואל תטעו, אין לי דבר כנגד הומוסקסואליות.

            • המלכה האם

              מה יש לחשוד, מצחיקה. עברי לידר לא מסתיר כלל את העדפותיו המיניות. הוא כותב על זה שירים מאוד ברורים, הולך ברחובות פלורנטין יד ביד עם החבר. אם היית אומרת שאת חושדת ביהורם גאון, ביהודה פוליקר – ניחא. הם באמת שומרים על עמימות, למען הקריירה. אבל לידר? האיש המקסים הזה לא בארון (גם אם, לצערם של הומואים מיליטנטיים, הוא מסרב לעמוד על הגג ולנופף בדגלים ורודים)

  19. כן…כל כך מוכר, ונכון, ומקסים וגם די חכם.
    זה רק שאותה תחושה לובשת פנים שונות ככל שעוברות השנים ומתגבשת למשהו קצת אחר. ועדיין, די יפה פה מסביב.

  20. סיגלית

    וואו. ועכשיו אני יוצאת למסע בלשי מרתק שסופו מי ישורנו. סינמטק אמרת, 30,
    ספרי מחזור – אני בדרך!
    חכה לי בסיבוב.

    • ג'ו המבתק

      בהצלחה, גברת נהדרת.
      הפרס לפותרת כתב החידה הוא גדול.
      ועבה.

      שווה להתאמץ.

      • סיגלית

        תנה רבי רפאל:
        "אל תתפתו לעסקאות מפוקפקות, אחרת תאכלו אותה, ותאכלו אותה ב-ג-ד-ו-ל."
        יש לי הרגשה שרק עכשיו הבנתי על מה הוא דיבר…

    • שירלי

      תמורת סכום נאה (בעל 10 ספרות) אני מוכנה להסגיר את זהותו של ג'ו.

      • ג'ו המבתק

        במצבי הכלכלי הנוכחי, גם תמורת סכום של חמש ספרות, בדולרים, אני יוצא מהארון, נחשף, מוכר סיפור אישי מזעזע ל- 7 ימים, רוקד למבדה בעירום על גג ביתה של שירלי.

        מי אמר 20 אלף? 20 אלף פעם ראשונה, 20 אלף פעם שניה…

        • אני מנסה לדלות איכשהו מתהומי הנשייה את המשפט שנאמר על ידי עגנון..
          נדמה לי שהוא הולך ככה: …"כל אדם בישראל שונה מרעהו, ומי שאינו שונה מרעהו שונה בכך שאינו שונה מרעהו.."

        • סיגלית

          ככה מוכר את עצמך בזול?
          בחיי שיצא לי החשק.
          עם אסטרטגיה כזו, אל תתפלא אם תשאר האחרון על המדף.
          : )

  21. דגדגדי

    היה זה יום קייצי לח בשנת תרל"ח. המ"מ (המוצצת מלנינגרד) ביצעה פעילות סיכול ממוקדת נוספת מיני רבות.

    מאיר,פקיד אבטלה מאותגר אוראלית, שכב לו שרוע על מכסה המנוע של מכוניתו המרהיבה – סוסיתא רום כרמל, כשלפתע הגיחה מ"מ מעבר לשיחי השרך הסמוכים אשר שכבו בדד בלי נוע.

    מאיר, בתגובה לגיחה המשורללת של מ"מ, חדל לאונן והחל מפשיל את שולי מכנסיו הרחבים לרצפת האספלט הלוהטת בעוד מ"מ החלה להקרין את קלסתר גופה המסוקס לעברו של מאיר.

    …..

    המשך נאה יתקבל בברכה

    • אלמוני

      גועל נפש-תיתבישו לכם

    • לאחר בירור בלישכת התעסוקה אותר הפקיד מאיר ופוטר לאלתר

    • מאיר,המום מהמחווה הבילתי צפויה,לפט את עורפה של המ"מ וניווט את ראשה לעבר אזור חלציו.
      המ"מ,מנוסה באין ספור מצבים דומים,ניכנסה לפעולת יניקה/שאיפה משולבת-מזכירה במעט מנוע דיזל רוסי רב עוצמה.
      תוך שניות החל מאיר לפלוט אנחות ויבבות והביט כלא מאמין בפלא הרוסי.

      המשך נאות לסיפור יתקבל בברכה.

  22. את כותבת מהמם
    כותבת בעוד מקום?
    Tשמח לשמוע באימייל

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *