טקס אשכבה מפואר

היום בשעה 03:30 לפנות בוקר החל הטקס המפואר, היקר והמדובר ביותר בעולם הלא הוא טקס חלוקת פרסי האוסקר.
מלבד סיגורני וויבר שעטתה בד ורוד על גופה ואדנית גרניום על כתפה השמאלית, וג'ניפר לופז שהראתה לכולם שגם במוצדקות שבבחורות קיימת א-סימטריה בגודל ובמיקום החזה, ניתן היה להבחין במוטיב מדאיג בקרב נוכחי הריטואל ההוליוודי: הצבע השחור.
על השטיח האדום התקבצו גדולי הכוכבים, כשהבנות לבושות בשמלות שחורות, כמו גם הגברים, שעטו שחור מלכותי בדמות חליפת טוקסידו. ביורק טרחה ללפף סביבה סוג של ברבור מת, אקט שגם הוא היה אך סימבולי לשיעמום הטרגי שטמן בחובו הערב.
לולא הצחקוקים האמריקאיים המאולצים שנאלצנו לשמוע לפרקים, היינו עשויים לטעות ולחשוב שהגענו לטקס הלוויה מפואר. האמנם?

התוכנית האמנותית

את הערב הנחה סטיב מרטין אשר ניסה לשלב את עקיצותיו הנמוכות עם פאוזות ארוכות ומנומסות, שאפשרו לקהל הדבילים לתת לאסימון לרדת תוך שהם קורצים למצלמה מספר 10.
החינניות היחידה שהפגין מרטין התבטאה דווקא ביעילות שבה עלה וירד מהבמה, אך גם זה לא עזר לטקס להיות פחות מייגע.
מדי 7 דקות, (לעתים 12), זכינו להפסקת פרסומות, על מנת לאפשר למייקל דאגלאס לפדר את אפו.
בערוץ הסרטים לא האמינו, כנראה, שיש אנשים פאתטיים מספיק לצפות בטקס מתחילתו ועד סופו, ולכן מי שכן מצא עצמו עושה זאת, זכה למה שנקרא בעולם הגדול שטיפת מוח: לופ חוזר של שלושה פרומואים. עד עלות השחר דוקלם כל פרומו בעל פה.
האתנחתא המוסיקלית היזומה במהלך הטקס, הביאה עמה את רפרטואר המועמדים לשירי נושא. האתנחתא התבררה כבחירה תמוהה ודיכאונית שהכבידה על האווירה.
הדובדבן שבקצפת, מבחינת התוכנית האמנותית של הערב, התגלה בדמות יצחק פרלמן ויו יו מה, זה על כינורו הענוג וזה על הצ'לו המפורסם. שניהם הפליאו בנגינה שנראתה מגוחכת, ולא מוערכת בקרב חבורת הידוענים שבאו בכלל בשביל הקוויאר, ולא על מנת להנות ממוסיקה קלאסית.
תעלול נוסף שהראו לנו הדודים מאמריקה הוא השידור הישיר מהחלל וממדינות נוספות ברחבי היבשת, מה שרק חיזק את העובדה שישנם אנשים שלא בזין שלהם להגיע לטקס, הטקס צריך להגיע אליהם (ע"ע בוב דילן).
והם כנראה צודקים.

אנא אנו באים?

שאלה יפה. אנו כנראה בתחילתו של עידן חדש.
עידן בו הקולנוע האמריקאי כבר לא נראה נוצץ, כמו גם הטקסים שהוא מפרגן לעצמו.
עידן בו קרן האור היחידה המאירה את פני הבאים ללוס אנג'לס לחגוג, מגיעה מכל מקום בעולם ובלבד שאינו אמריקה.
בילי אליוט, נמר דרקון, טראפיק, שוקולד ואהבה נושכת, הנצחונות הקולנועיים האדירים של השנה החולפת, רובם ככולם נוצרו, הושפעו ונצבעו בצבעם היפיפה של מקסיקו, אירופה והמזרח הרחוק.
היופי הטהור היחיד בטקס החלקלק, הגיע מחיוכם של אנג לי, ממילתם של היוצרים הזרים ומניצחון יצירתם על פני המצוי בחוותם של אלופי השואו.
זכייתם של ג'וליה רוברטס וגלדיאטור היו משמעותיים אך ורק על מנת לשמור על איזון ועל זוהר. מלבדו, היה זה אירוע בו זכתה האלטרנטיבה, בו זכה הפרולטריון של עולם הקולנוע. לעובדה שחברי ועדת האוסקרים ידעו לפרגן ולהעניק את הזכיות הללו למי שראוי להן, משמעות עצומה.
לפנות בוקר, זכינו כולנו לחזות במסיבת העיתונאים הגדולה ביקום, בה נמסר כי האקדמיה מסירה כובעה בפני קולנוע איכותי, חדש ואמיתי.
וזו, כנראה, תחילתה של ידידות מופלאה.

נמר דרקון – ארבעה אוסקרים
גלדיאטור – חמישה אוסקרים
טראפיק – ארבעה אוסקרים