יונה וולך

כנראה שהיא הגדולה מכולם. יונה וולך שכתבה "ההכרה שלי נמוגה כמו נרות נשמה ביום כיפור", ו"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" היתה, ועודנה, הקול החשוב ביותר של מה שאפשר, אולי, לכנות "ההכרה ותת ההכרה הנשית". יונה וולך החזירה לשירה סוג של קדושה, יראה, כמו מישהי שיצאה מתאטרון יווני עתיק, מקוננת, כוהנת, אורקל, קוסמת. למרות שפרחה בסוף שנות השישים ונראתה לצד המשוררים הנכונים (יאיר הורוביץ, מאיר ויזילטיר) היא לא היתה שייכת לשום קבוצה, לא משועבדת לשום רעיון, לא מסתופפת אצל שום שולחן. רק לעצמה בלבד היתה שייכת. עד היום היא המשוררת המולחנת ביותר בארץ, מ"בציר טוב" של שמעון גלבץ ואילן וירצברג, עד "אתה חברה שלי", הפרוייקט של ערן צור מסוף שנות התשעים. והיא, אם תרשו לנו, היתה כל כך מצחיקה. השירה שלה היתה רוויית הומור, אפילו שיר כמו "תותים", שהמילה "זין" הזדקרה בו ועשתה שמות, היה שיר מצחיק שנבט משורשי ההכרה הגברית דווקא. ויונה וולך ידעה להחליף גופים, והיתה אלופת המטרמורפוזות. היכולת שלה לחמוק לתוך משהו אחר היתה נדירה בשירה המודרנית, במיוחד זו של הנשים הכותבות של אותה תקופה, שהיו רוב הזמן כפופות וכבולות למשקל הכבד של "האני הסובייקט". יונה צחקה על המושג הזה. rnהשיר בו כרכה תפילין סביב ערוותה זיכה אותה בדיון מיוחד בכנסת. "בהמה מיוחמת" קראה לך חברת כנסת אחת, שמפאת קדושת יום האישה לא נציין את שמה. ויונה, משוררת היחום, היתה באמת חיה. דובת גריזלי גידלה אותה, מפלצת האילה הפליאה לשיר לה, וכל העופות היו בגנה, וכל הלילה היו שואגים לה אריות. לשמות האנושיים והלא אנושיים בשיריה היה תמיד צליל זר, מכושף, קדוש אולי: קורנליה, ז'וליאן הורוד, כרסטינה, דונה תרזה, סבסטיאן, אנתוניה, סיסליה.rnשנות השישים ושנות השבעים בשירה המקומית הורגשו בעיקר בבתי הקפה בדיזינגוף, אבל יונה לא התעקשה לפתוח שולחן בשום בית קפה. היא היתה עסוקה מידי בבדיקת האלטרנטיבות לשפיות. בחייה, בשירתה. השפיות, לפי שיריה, היתה משעממת מאוד, ולא תרמה כלום לשירה. השיגעון היה מתוק וקסום, וככה היא היתה נעלמת לכמה זמן, עד שמישהו היה בא לקחת אותה מהעננים.rnסיפורי האשפוז, הסמים, האהבות, כולם רק הערות שוליים לשירתה, שהיתה באמת החיים שלה, לכן לא נביא כאן ציטוטים עסיסיים מהביוגרפיה שכתב אודותיה יגאל סרנה. היא היתה יכולה להיות הפרס נובל של השירה העולמית אם לא היתה מתה ככה בגיל צעיר מסרטן. וכפי הנראה, יונה לא מתה, באמת שהיא לא מתה, היא פשוט, כמו בשיריה, החליפה גוף, הפכה לתנין, נהייתה עץ וגידלה עורקים ירוקים.כנראה שהיא הגדולה מכולם. יונה וולך שכתבה "ההכרה שלי נמוגה כמו נרות נשמה ביום כיפור", ו"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" היתה, ועודנה, הקול החשוב ביותר של מה שאפשר, אולי, לכנות "ההכרה ותת ההכרה הנשית". יונה וולך החזירה לשירה סוג של קדושה, יראה, כמו מישהי שיצאה מתאטרון יווני עתיק, מקוננת, כוהנת, אורקל, קוסמת. למרות שפרחה בסוף שנות השישים ונראתה לצד המשוררים הנכונים (יאיר הורוביץ, מאיר ויזילטיר) היא לא היתה שייכת לשום קבוצה, לא משועבדת לשום רעיון, לא מסתופפת אצל שום שולחן. רק לעצמה בלבד היתה שייכת. עד היום היא המשוררת המולחנת ביותר בארץ, מ"בציר טוב" של שמעון גלבץ ואילן וירצברג, עד "אתה חברה שלי", הפרוייקט של ערן צור מסוף שנות התשעים. והיא, אם תרשו לנו, היתה כל כך מצחיקה. השירה שלה היתה רוויית הומור, אפילו שיר כמו "תותים", שהמילה "זין" הזדקרה בו ועשתה שמות, היה שיר מצחיק שנבט משורשי ההכרה הגברית דווקא. ויונה וולך ידעה להחליף גופים, והיתה אלופת המטרמורפוזות. היכולת שלה לחמוק לתוך משהו אחר היתה נדירה בשירה המודרנית, במיוחד זו של הנשים הכותבות של אותה תקופה, שהיו רוב הזמן כפופות וכבולות למשקל הכבד של "האני הסובייקט". יונה צחקה על המושג הזה.
השיר בו כרכה תפילין סביב ערוותה זיכה אותה בדיון מיוחד בכנסת. "בהמה מיוחמת" קראה לך חברת כנסת אחת, שמפאת קדושת יום האישה לא נציין את שמה. ויונה, משוררת היחום, היתה באמת חיה. דובת גריזלי גידלה אותה, מפלצת האילה הפליאה לשיר לה, וכל העופות היו בגנה, וכל הלילה היו שואגים לה אריות. לשמות האנושיים והלא אנושיים בשיריה היה תמיד צליל זר, מכושף, קדוש אולי: קורנליה, ז'וליאן הורוד, כרסטינה, דונה תרזה, סבסטיאן, אנתוניה, סיסליה.
שנות השישים ושנות השבעים בשירה המקומית הורגשו בעיקר בבתי הקפה בדיזינגוף, אבל יונה לא התעקשה לפתוח שולחן בשום בית קפה. היא היתה עסוקה מידי בבדיקת האלטרנטיבות לשפיות. בחייה, בשירתה. השפיות, לפי שיריה, היתה משעממת מאוד, ולא תרמה כלום לשירה. השיגעון היה מתוק וקסום, וככה היא היתה נעלמת לכמה זמן, עד שמישהו היה בא לקחת אותה מהעננים.
סיפורי האשפוז, הסמים, האהבות, כולם רק הערות שוליים לשירתה, שהיתה באמת החיים שלה, לכן לא נביא כאן ציטוטים עסיסיים מהביוגרפיה שכתב אודותיה יגאל סרנה. היא היתה יכולה להיות הפרס נובל של השירה העולמית אם לא היתה מתה ככה בגיל צעיר מסרטן. וכפי הנראה, יונה לא מתה, באמת שהיא לא מתה, היא פשוט, כמו בשיריה, החליפה גוף, הפכה לתנין, נהייתה עץ וגידלה עורקים ירוקים.