יורדת לשלושים

או קיי. זה קרה. סוף סוף נפרדנו- מה שהיה צריך לקרות כבר מזמן. סוכם שאני עוזבת את הדירה ועוברת לחברה. הייתי עוברת להורים, אם היתה כזו אופציה, אבל מאחר ואבא שלי שכח את היום הולדת שלי, ומאף אחד מהם לא קיבלתי הזמנה לסדר פסח כבר בערך 17 שנה, אז לא נראה לי שאני אבקש. בכל מקרה, הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע עכשיו זה: "את ילדה גדולה- תסתדרי לבד, יש לך מינוס- תעבדי יותר, את בהריון- תפילי". לקחת אחריות הם קוראים לזה. מילה מקצועית ל"צאי לי מהעיניים". שמעתי כבר יותר מדי פעמים שהם לא מוכנים להיות כתובת מצוקה שלי, שאני ילדה גדולה. מגיל 14 וחצי אני ילדה גדולה שיכולה לדאוג לעצמה. וזה נכון. זה חייב להיות נכון כשאין אלטרנטיבה. יש לי ימים שאני חושבת שזה דבר טוב- להיות כל כך בלתי תלויה ועצמאית, שיש בזה משהו חיובי. אבל זה מצב רוח מאוד נדיר ויקר ערך- מצב רוח לאספנים. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשים את הראש על מישהו ולשמוע שהוא ידאג לי. ואת זה הוא עשה כל כך טוב למרות שידעתי שהוא ידאג לי בתנאים שלו: כל עוד אני מספקת לו את מה שהוא מצפה לקבל, ושאם הציפיות שלו לא מתמלאות ההבטחה הזאת בטלה בשישים. בוודאי שידעתי את זה- אחרי הכל זה היה חוזה סטנדרטי- זה תמיד כתוב באותיות הקטנות, אבל ביננו, איזו אשה קוראת את זה? הבן זוג שלה קורא והיא רק חותמת.

פתאום דפיקה בדלת. מי זה? אני פותחת את הדלת והוא עומד שם ומציג את עצמו בנימוס: "נעים מאוד, אני מר לבד". שלום, אני עונה, כבר היה לי העונג. "אוה" הוא אומר "סליחה" מדפדף בתיקיה ענקית ומוצא אותי באות מ'- מקרים קשים. הוא מחייך בהתנצלות "אני פוגש המון אנשים במקצוע הזה. אפשר להיכנס?" כמובן. כוס מים? אנחנו מתיישבים על הספה שותים קפה ועושים השלמות. "מה קרה?" הוא שואל ומתחיל לרשום. מה כבר יכל לקרות? היה ריב. לא ריב רגיל אלא ריב שבסופו משניים יוצא אחד. דברים הושלכו, דמעות ניגרו ובחורות טולטלו. יצאתי מהעניין בשן ועין. לא שאני מתמסכנת פה או משהו, חלילה. איבדתי את זה לגמרי- השתוללתי וצרחתי כמו משוגעת ששכחו לתת לה את מנת הכדורים של הצהריים. הוא היה חייב לתפוס אותי, כי ללא ספק הייתי מוציאה לו עין. מטבע הדברים, זרועותיי זרועות בסימנים כחולים שגורמים לי להרגיש כמו ניצולת מלחמה ולא סתם נטושה, הרגשה שלא היה לי העונג להחזיק בה יותר משעה- שכן קצת אחרי האירוע הביתי שלי התרחשה אפיזודת הטיטאניק בירושלים, דבר שהקשה עלי מצפונית להמשיך ולכתוב שירה גרועה לאור בדל נר. ראיתי טלוויזיה ובכיתי ונשבעת שניסיתי להגיד לעצמי להפסיק להתמסכן כי הנה יש דברים קשים, מפחידים וכואבים מאשר להיות לבד ובלי גרוש על הנשמה, אבל פרופורציות זה לא הצד החזק שלי. רק בכיתי יותר. אל תסתכל עלי ככה, אמרתי לו בעודו רושם בהתלהבות של קצרנית במשפט רצח, כאילו אני היחידה שמשתמשת באסונות לאומיים כדי לבכות על עצמה.

אני לא יודעת מה יש לי. הייתי צריכה להיות מאוד שמחה שנגמרה מערכת יחסים שלא הייתה צריכה להתחיל מעולם. הייתי צריכה להיות שמחה על הפיצוץ הזה, כי ביננו, אם לא היה פיצוץ כנראה שהייתי נשארת פה לתמיד. מי יכול ללכת כשמפזרים עליו מחוות אוהבות וקונים לו מתנות? הייתי בדיסוננס- ידעתי שהוא רוצה להיפרד והרגשתי הכי רצויה ונאהבת בעולם (מר לבד מגחך בהשתתפות)- מאוד אמין באמת. אני לא יודעת מי עדיף אתה או הוא, אני אומרת לו ברגע של כנות, בכל מקרה יהיה לי רע בזמן הקרוב. אני צריכה למצוא דירה, לסגור את המינוס, להתמודד. אני שונאת להתמודד. שונאת.

למרות שסבלתי אני לא יכולה בלעדיו ועכשיו אני בתהליך גמילה מאוד כואב, כמו בתסמונת הזאת שבה החטוף מפתח תלות רגשית בחוטף. כל מה שאני מרגישה זה דחף בלתי נשלט למלא את החור בלב שפעם היה מאוכלס בו, באמא שלו, באבא שלו, באחים ובני דודים. לכולם היה מקום בחור שלי. אומצתי והתאמצתי בכזו יסודיות, כמו תמיד, ועכשיו אני נפרדת גם מהם כי בחוזה גם כתוב שכל צד לוקח איתו את אלה שהוא הביא. "תסתכלי על הצד החיובי" הוא אומר לי, כנראה כי נגעתי לליבו. חיובי? אה, כן. לא פסח עכשיו. ויש לי עד פסח כמה חודשים טובים למצוא חבר עם משפחה טובה שתאמץ אותי. משפחה מאמצת טובה זה קריטריון בסיסי שאני לא מתפשרת עליו (שלא כמו אישיות ובריאות נפשית), אני בוחרת משפחות בנוקשות של עובדת סוציאלית.

הלוואי שהייתי מאבדת כבר את ההתעקשות המופרכת הזאת של מציאת אבא ואמא שאפשר לבוא אליהם למרק ומיטה כשחולים, כאלה שמשלמים לך לימודים וצועקים עליך כשאתה לא מגיע לארוחת יום שישי. אבל כמו מטומטמת אני מאמינה שיש לי זכות מלידה לאהבה ללא תנאי, וכל פעם מצפה מחברים, מבני זוג, מכולם לתת לי את הדבר הזה שאני לא ממש יודעת מהו. הלוואי. לדעתי התקווה היא מה שהורס אותי כל פעם מחדש, ואילולא היא, הייתי יכולה להתמקד בכאב על אובדן האיש הספציפי הזה ולא בבעיטה בראש שקיבלתי מאמא מציאות בפעם המאה (עד שהטמטום הילדותי שלי יחזור אלי בעזרת השם). "תגידי" שואל מר לבד בתמיהה "זה לא בדיוק כמו בפעם שעברה?"
התשובה היא כן. רק בשביל למצוא כזאת אהבה שווה לסבול את כל החרא מסביב, ורק במסגרת החיפוש הזה אני סולחת לעצמי על ההתפשרויות החוזרות ונשנות על אהבה חסרה ועל הסבל שנגרם לכל הצדדים. בשביל מה להמשיך לחיות אם לא בשביל זה? בשביל קריירה? פרסום? כסף? תבין, הייתי חייבת לנסות. נכשלתי. עכשיו אני שוב בנקודת ההתחלה, שוכבת על המיטה, בוכה ומזפזפת לסירוגין, מיואשת ומשוחררת לסירוגין ובמקום להיות מעשית, לדאוג לארגזים או לצאת עם חברים, אני נשארת במלון רצוצה מחוסר אונים משונה בדומה למזוכיסטית ששוחררה מאזיקיה ונשלחה לחופשה בקאריביים.

מתוך הרגל אני ממשיכה לזרוק כדורים לאותה נקודה בחלל האוויר ומחכה שהם יחזרו אבל מסתבר שהדבר הכי חשוב שהוא לקח איתו כשהוא הלך זה את הקונטרה. אז מה אם הם היו פוגעים לי בפנים? גם זאת אינטראקציה. הסתכלתי על מר לבד בבקשה אילמת והוא הניד בראשו כאומר שמה שאני רוצה שיעשה מנוגד למהותו. בכל זאת זרקתי עליו כדור אך הוא עבר דרכו באוושה רכה. באינסטינקט של עלמה במצוקה מיד לקחתי את הטלפון וחייגתי אליו אבל כל פעם שכחתי ספרה, או לא היה צליל חיוג. לא הצלחתי להגיע אליו. התעוררתי בצמרמורת. מסתבר שנרדמתי על הספה. ארבע וחצי עכשיו. אני לבד.

רומי נפתלי

בת 28 רוצה להיות תסריטאית ובנתיים כותבת בעיקר למגירה. מפיקה ושדרנית ברדיו מקומי, מדי פעם עושה כתבה בעיתון ותחקירים לטלויזיה, שהדברים הולכים קשה משלימה הכנסה במלצרות. גרה בתל אביב בדירה עם החבר, יש לה מזגן מפוצל שנגמר בו הגז. הבת הבכורה למשפחה הרוסה, סובלת מאישיות גבולית מעט, חרדות ונוירוזות בגבול הטעם הטוב. מצב משפחתי- ריב ומדון

תגובות

  1. דרור

    רומי יקרה,

    מישהו כתב היום בפורום על אלו שנשארים לגור אצל ההורים ומוותרים על 'עצמאותם', ועורר בי איזו צביטה של קנאה על אלו שיכולים לגור אצל ההורים.
    והנה, בתיאום מופלא, את כותבת על התשלום עבור עצמאות מוקדמת, ועל החיפוש האינסופי הזה אחרי משפחה מאמצת, שהורס כל סיכוי לזוגיות בריאה.
    ועכשיו, מה עושים עם זה? יש בכלל אהבה ללא תנאי? אפשר להפריד בין החיפושים אחרי משפחה מאמצת לבין החיפושים אחרי בני זוג? את באמת הולכת לחפש משפחה לפסח, שיש לה גם רווק פנוי?

    • אוף עם המרלבד הזה…
      אין לי שום דבר מחוגם להגיד, אני רק מקווה שבקרוב יתחילו הרגעים האלה שפתאום את שמה לב שלא חשבת על מרלבד חצי שעה ואז שעה ויום…ויתחילו הרגעים האלה שפתאום את שמה לב שאת מאושרת.
      חיבוקי.

    • עילית

      יש איזה קו עבה למדי בין להיות מסוגלים "להתאשפז" אצל ההורים בעיתות מצוקה, לקבל מהם כוס תה וסימפטיה, לבין לגור אצלם, כרונית, בגיל 33.. האופציה הראשונה ברוכה, השניה- ברוך…

      ולטעמי האישי – מר לבד תמיד עדיף על מר אידיוט או מר מתעלל או סתם מר לא מתוק.

  2. רומי מותק, נראה לי שהבעיה שלך היא התלות שלך באנשים. ספק אם משום שאת צריכה אהבה, ספק אם משום שאת צריכה תחליף לדבר שאין לו תחליף-המשפחה… אולי במקום לחפש,לתני לזמן לעשות את שלו, ואם את כבר מוצאת מישהו, תלמדי מטעויות העבר שלך…שלפי מה שאת אומרת חוזרות ונשנות, אל תפתחי תלות כלפיו, היי אדון לעצמך, עצמאית- אישה :).

    • נורא מוזר לי שאני אמורה להיות מבסוטית חלאס מזה שאני לבד, עצמאית ואמזונית.
      כולנו תלותיים ברמה זו או אחרת אבל פתאום זה הפך לחרפה. איך אפשר לא לפתח תלות במישהו שאת אוהבת? לא לצפות ממנו לכלום? אז למה אני אתו אם אני לא מצפה ממנו לכלום? הרי יש נעימות כל כך גדולה בלטפל ושיטפלו בך, אבל בגלל שאנחנו צריכות להיות עצמאיות ולא תלותיות אנחנו לא מרשות לעצמנו לחוות את הנעימות הזאת.
      אם כל כך נפלא לנו לבד, למה זוגיות היא כזאת משאת נפש?

      • לוכד עריקים במיל'

        לדעתי יש כאן בלבול .מערכת יחסים זוגית טובה היא שותפות .

        • מערכת יחסים טובה היא מה שטוב לבני הזוג. לחלק טוב עם שותפות ולאחרים עם תלות ברמה זו או אחרת. אין אקסיומות.

      • Xanty את צודקת במליון אחוז, השאלה היא עד כמה את תלויה בבן הזוג שלך…תשמעי…אם הוא הכל בשבילך, כשהוא יעלם כך גם כל עולמך יעלם….ואני מדברת מנסיון…אסור להיות תלוים במישהו בצורה כרונית כזו שהוא ימלא את כל החלל הזה שנקרא החיים שלנו….אני חושבת שככה הכל יכול להיות הרבה יותר ורוד (הכל יחסי כמובן) כאשר כל אחד לדרכו פונה…

        • לא יודעת. מה 'לגיד לך. המון זמן לא הייתי במערכת יחסים "אמיתית", ובאופן כללי, בכל מערכות היחסים שביקרתי בהן אף פעם לא נתתי את עצמי עד הסוף, כדי שישאר ממני משהו אם זה יגמר. והרי תיאוריית הנבואה המגשימה את עצמה תמיד עובדת ואנשים שמרגישים שאת שומרת יותר מדי פינות בנפש חסומות נוטים ללכת.
          מלכוד 22 לא?

          • לאו דווקא נוטים ללכת…תתפלאי אבל גם הצד השני במערכת יחסים לא מוסר את כל כולו…הרי לכולנו יש צדדים שאנו לא חולקים עם אף אחד…ובכל מערכת יחסים שצד אחד מתמסר לשני הוא הולך טוסט כשהל נגמר…הרי לכל דבר יש סוף, זה סיכון שלוקחים אותו כשנכנסים למערכת יחסים לא? אז אני אישית מעדיפה לא להתמסר מכל כולי,כדי שבסוף יהיה לי את הכוח והחשק להמשיך הלאה…הרי מתחסנים בסופו של דבר לא?

    • עלמה

      אין כל קשר בין עצמאות לבין הרצון להיות עם מישהו. לבד זה לא נעים בכלל. נקודה.
      מה לעשות, כשאוהבים מפתחים תלות רגשית. אני מסכימה שמוטב לשמור על קשר עם חברות, ויותר מזה להרחיב את החוג, אבל מועדון האלכסון לא נעים בכלל. בין אתה גבר ובין אם אישה.

      • הבנתי את העיקרון בדברים שכתבת, ויש לי כמה וכמה דברים להגיב לגביהם- אחד מהם הוא שתלות ריגשית שהיא דבר טבעי שבא יחד עם חברות, אך כיצד ניתן לקיים קשר מוצלח שכ"כ תלוים אחד בשני? שמחוברים במין אינפוזיה זה לזו? דבר נוסף שרציתי לומר שלהיות לבד זה לאו דווא בדידות, אני לאו, אני מאושרת ואני לא בודדה, אהבה היא לא הכל בחיים.ואני יודעת שאם אני אהיה בקשר כל שהוא בזמן הקרוב-רחוק אני לא אקשר יותר מידי אליו, אני אנסה לחיות את החיים כמו שהם היו מלפני, ולא לשנות הרבה…בכדי שכשהוא יעזוב (והם תמיד עוזבים תעשי לי טובה) כלום לא ישתנה במידה רבה מהרצוי….לא יודעת מה איתך…אבל כזו אני…

      • איזולדה

        לבד יכול להיות נורא נחמד לפעמים, אף אחד לא דורש התחשבות, אתה עושה רק מה שבא לך!!
        אבל בחברה שאנחנו חיים בה, אם אתה לא חלק מזוג קשה לך.
        כשכל החברים מסודרים כמו בתיבת נוח ואי אפשר כל הזמן לצאת אתם כשהם זוג ואתם לא, כי לא נעים להיות גלגל חמישי כל הזמן.
        כשאת חולה ואין מי שיעשה לך אפילו תה חם.
        אבל בכל מקרה וללא סייגים – תמיד, אבל ת מ י ד !!!! עדיף להיות לבד מאשר במערכת יחסים שעושה לך רע. לא להשאר בזוגיות שפוגעת הורסת משפילה ומוחקת את מי שאתה.
        ובשביל זה צריך לשנות את פילטר החיפוש אחרי בן זוג. פחות לחשוב על כסף, צורה, גיל, מצב משפחתי (לא נשוי כמובן, אבל גרוש זה לא קללה) לבחור קודם כל בעצמך ולבחור את זה שגורם לך להרגיש הכי טוב עם עצמך. לא את זה שמסתכל על הארגז שגידלת מאחורה ואומר לך – מה פתאום את חתיכה, אלא את זה שאומר לך – נכון, את לא מושלמת, אבל אני אוהב אותך כמו שאת. את זה שיתן לך את הכבוד המגיע לך, ושיהיה החבר הכי טוב שלך.
        צורה משתנה, כסף בא והולך, ובסופו של דבר את נשארת עם הבנאדם. עם זה שחולק אתך את החיים בטוב וברע. עם זה שאת יכולה להשען עליו ולהיות בשבילו כשהוא צריך להשען. עם זה שהכי כיף לך בעולם לספר לו על החדשות הטובות. עם זה שהכי כיף לך שהוא האחרון שאת רואה לפני שאת הולכת לישון, והראשון שאת רואה כשאת פותחת את העיניים.
        כל דבר פחות מזה – לא משנה כמה הוא יפה או כמה נכסים יש לו – לא שווה את הוויתור על הלבד.

  3. לוכד עריקים במיל'

    עצמאות היא דבר כל כך יקר שלפעמים צריך לשלם עליו בבדידות ובדברים נוספים. אני עצמאי מגיל 15. אמנם המשכתי עד לפני מס' שנים לגור עם אימי אך מימנתי את עצמי ותרמתי את חלקי להחזקת הבית (חשמל מים ארנונה אוכל…).נכון, אחרי הבית ספר היתי צריך ללכת לעבוד בזמן שחבריי בילו או שלא עשו כלום אבל הרגשתי היתה כל כך טובה שאני לא תלוי באף אחד ולא חייב לאף אחד דין וחשבון ויכול להסתכל לכל אדם בגובה העיניים שזה פשוט היה ועודנו שווה את זה. לדעתי זו הסיבה שיחסיי עם אימי נשארו מעולים -אין הרגשה של טינה מאף צד("הוא מנצל אותי" או "אוף למה היא כל הזמן מתערבת")

  4. מישהי

    ואצלי בדיוק להיפך.
    פיתחתי תלות דווקא
    במר לבד.
    נו טוב
    כל אחד והפאקים שלו.

  5. מאיה

    את לא יודעת כמה טוב לך, בלהיות לא תלויה ועצמאית. את הטעויות שלך את עושה ל ב ד! את הדברים הטובים את עושה ל ב ד ך !!! את ברשות עצמך!!!!. לא "יושבים" לך על הראש, את לא צריכה לרצות אף אחד, לא מטעמים של "יכאב לה/לו" "זו אמא שלי, איך אאכזב אותה…" או "אם אעשה X מישהו יפגע, איך אני יכולה לפגוע בו… הרי הוא דואג לי…." תשמחי במצבך, כי הברירה השניה גרועה שבעתיים (למרות שמחוץ היא נראית נעימה וטובה, שהרי דואגים לך…). לפחות את יכולה לעשות מה שאת רוצה בלי רגשי אשמה/יסורי מצפון. ואם לפעמים עצוב לך או לא טוב, זה זמני, וזה עובר. החופשיות נשארת. אין דבר שישתווה לכך, תאמיני לי.
    בדרך כלל מי שדואג לך, גם מגיש חשבון בסוף, אפילו אם זה נעשה במילים עדינות ויפות כמו "אני אמא שלך, אני דואגת לך, אני רוצה את טובתך" וכדומה.
    על כך נאמר: לא מדובשו ולא מעוקצו. שמחי בחלקך!!!!!!!!!!!!!!!!.

    מישהי שדואגים לה יותר מדי…. (לדעתה).

    • אחד החברים היקרים ביותר שלי הוא איש שמסתדר לבד מאז גיל עשרים. בלבד הכוונה היא לממש לבד, כולל הכל. אין לו הורים זמינים. אני יכולה להבטיח לך שהוא היה נותן את כל החופש הזה כדי לדעת שיש מי שדואג לו ויכול לפעמים להקל עליו.
      נורא קל לרצות חופש ועצמאות כשיש גב תומך שיהיה שם כשהחופש יאיים או יהיה יותר מדי.

      • לוכד עריקים במיל'

        אני משלם שכ"ד ,שכ"ל,אוכל, חשמל, אוטו….הכל לבד.אין לי גב תומך כלכלי .אני עושה הכל לבד.
        כן, זה לא קל ,אפילו מתיש לפעמים, אבל בחיים לא הייתי חוזר להיות תלוי באדם אחר!!!

      • מאיה

        לדעתי אין מצב של "יותר מדי חופש". אין כמו חופש להחליט, לעשות, להיות מה שאתה רוצה.
        חיבוק דוב של אנשים שאוהבים אותך (באמת, לא במרכאות), יכול להיות דבר מאד מעיק.
        ע"ע ציפור בכלוב זהב.
        בהתיחס לדברייך שקל לרצות חופש כשיש לך הורים תומכים, תמיכה זו שתי פנים לה (או שני, אף פעם אני לא מצליחה להחליט), לאפשרות "לרוץ להורים" או למישהו אחר שיתמוך בך בשעת צרה או מצוקה, יש מחיר. ואני בדעה שזהו מחיר מעט גבוה מדי לשלם, אלא אם כן אדם אומר לעצמו אני עושה מה שאני רוצה, בלי להתחשב (בהורים, בעל, ילדים, או כל מי שמהווה את המעגל המגן עליך מהחיים), וכשאני אצטרך עזרה או ארגיש קושי, אפנה אליהם שיעזרו לי, ללא כל קשר למעשיי, וזה לא קל לעשות, כי מה לעשות, המצפון…. המצפון….

        שבת שלום, מאיה

        • היית במצב של אין ברירה? המחיר הרבה יותר גבוה. היית מוותרת לגמרי על הגב בשביל חופש מוחלט?
          ופנים אפשר גם שני וגם שתי, זה כמו ירח או שמש, בלי זיהוי מיני.

          • מצד שני, זה תלוי גם בגב…היו תקופות שגם אני העדפתי להיחנק לבד ולא לבקש עזרה. כנראה הכל תלוי ביחסים בין הנפשות הפועלות.

            • מאיה

              במחשבה ראשונה, שניה, ושלישית – הייתי מוותרת על ה"גב" ועל המחיר שצריך לשלם עבורו בזה הרגע, אבל כבר מאוחר מדי בשבילי…. כי במקרה שאני אוותר, המחיר ישולם גם על ידי אחרים (ילדים למשל), לכן צריך להסתדר עם מה שיש, למצוא את הטוב בכל מצב ולהיות שמח בחלק העוגה שמקבלים בחיים האלה.
              טוב שיש עם מי לחלוק (אפילו וירטואלי).
              נאמר "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו", אך הלקח (שלי לפחות), הוא, שאם צריך "לחתוך" משהו, עדיף כשזה עוד "קטן", כי ככל שמושכים יותר (וזה רק במקרה שמרגישים ש'זה לא זה'), השורשים מתארכים וקשה יותר לקטוע.

          • מצטערת להרוס, אבל אומרים פן אחד, ולכן: שני פנים.

            • אם כבר, אז רק תיקון:
              אכן פן ביחיד זה זכר,
              אבל פנים ברבים היא מילה יוצאת דופן, והיא גם זכר וגם נקבה.
              במקרא מופיעות שתי הצורות – נקבה וזכר,
              ולראיה – גם עגנון קרא לסיפורו "פנים אחרות",
              ביטוי הלקוח מהמקורות.

          • סיפור מעורר היזדהות וחמלה
            רומי את מוזמנת לפסח

  6. ומנהל הבנק רודף אחרי…
    מעשה שהיה כך היה: אחרי 7 שנות חברות נפלאה מתוכן 4 של מגורים משותפים החלטנו לתת אחד לשני חופש כלכלי ומגורי. מה זה החלטנו! הוא החליט שהוא מרוויח המון ולא רואה גרוש והעיף אותי לאלפי עזאזלים. מאז לקחתי הלוואות, התחננתי להורים – פשוט התרגלתי לחיות על כסף של אחרים. ומה אני אגיד לכם למדתי דברים נורא חשובים – זה ממש לא כיף שאתה צריך להרוויח את כל הכסף שלך בעצמך! זה ממש לא כיף ללכת לבנק! אני מחפשת ספונסר מישהו מכיר?

    • רומי

      ועוד יש כאלה שמנסים בכל כוחם להשיג שוויון הזדמנויות. מעניין אם כל אשיה מרגישה ככה בסופו של דבר- שהיא רוצה שמישהו יפרנס אותה וגמרנו. ויש אפילו ציטוט:
      "אך דרכה של אישה רצופה עיכובים.בהיותה נרפית ונוחה להשפעה גם יחדקמים כנגדה הן רפיון גופה והן הכפיפות לחוקים. רצונה, כאותה רעלה של מגבעתה האחוזה בשרוך, מיטלטל עם כל רוח; תמיד יש איזו תשוקה הדוחפת אותה ואיזו מוסכמה העוצרת בעדה." מדאם בובארי

      • קוקיה

        האמת?
        זה לא ממש קשור להיותי אישה. אני טיפוס פרזיט כלכלי. מתה לא לעבוד לא לעשות כלום. האוטופיה שלי זה לקום בבוקר ללכת לבית קפה לשבת שעתיים עם עיתון ולהסתכל על אנשים. אח"כ לרדת לבריכה ולתפוס תנומה כי עשיתי הרבה מאוד. באחה"צ לכתוב איזה משהו, לקרוא איזה משהו לדבר בטלפון, לקנות משהו, לראות סרט וללכת לישון עם ג'וינט בראש אחרי שראיתי את כל החברים שלי.
        אבל מה בגלל שאני אישה אני לא יכולה להגיד את זה כי ישר אומרים לי " את רוצה שגבר יפרנס אותך?"
        אז לא, לא איכפת לי מי זה יהיה! אני מאוד אוהבת נשים עם כסף גם, הורים עם כסף, דודים עם כסף. מה שבא ברוך הבא.
        ולרומי ושכמותך: פמיניזם אמיתי זה לא תמיד לעשות מה שמצפים ממך כאשה משוחררת! יש גם אנשים שיוצאים מהשטאנץ.

  7. המקום הכואב, אני חושבת, הוא המקום של השינוי. כשעוברים מביחד ללבד. הלבד כשלעצמו, עבורי לפחות, הוא מצב נינוח למדי. הרבה שקט פנימי. אבל כשמופיעה אפשרות ליחד שמעוררת בי עניין, אני מתמסרת לה די מהר, ואז, אם צריך לוותר עליה, זה כואב. אז מה שכואב זה הויתור ולא המצב החדש עצמו, אצלי לפחות. ומישהי כתבה כאן שהיא פתחה תלות ב"מר לבד"… אני מבינה אותה מאד. אין כמעט תחליף לחירות הפנימית שמאפשר הלבד – כשהוא פטור מכאב טרי… כשאתה "מתמקם" על הלבד נכון, אתה ציפור דרור שלא תלויה בגחמות של אף אחד אחר כדי להרגיש טוב. הפיתוי של יחד חדש נראה כמעט כמו מלכודת… הזיכרון של התלות הרגשית – ובכל קשר מוכרחה להיווצר תלות רגשית ברמה מסויימת. אי אפשר אחרת, למרות שהיינו רוצים אולי. וזו לא תלות במובן הנחות אלא במובן של קשר שתלוי בעוד בנאדם שבלעדיו הקשר מתפוגג.
    אז הזיכרון של התלות הזו יכול להיראות מבעית מן המקום החופשי של הלבד… מי צריך את זה בעצם? וכמובן, תלוי מי היה הפרטנר האחרון שנתנו לו מקום בחיינו. במקרה שמדובר בפרטנר לא הוגן, הזיכרון עשוי להיות מבעית במיוחד. במקרים של פרטנרים הוגנים, כאב הפרידה לא משמיד את הזיכרון הנעים… על קשרים טובים הייתי חוזרת שוב בלי היסוס, גם לו ידעתי מראש שיסתיימו. ולרומי – עזבי את הפאניקה, את הרי יודעת שהיא זמנית לגמרי… סעי לטייל אולי, משהו תרמילאי כזה, אפילו לא ארוך ואפילו בארץ… פוגשים הרבה אנשים אחרים שגם לבדם כשמטיילים ככה 🙂

    • אבל אני, שיש לי דפקט במוח, זוכרת רק את הדברים הטובים, תמיד. אז אולי יותר עדיף לי להרוג את הבניזונות כדי שלא תהיה להם אופציה לשוב?

  8. יש המון אנשים בעולם הזה שדואגים לעצמם אוהבים את החופש ומשלימים עם מחיר המשמרות בסופשבוע וארוחות מוכנות. אני גרה לבד מחזיקה אותי את הלימודים ואת האוטו ויש עלי 23 שנים, כולם נורא גאים בי ואני כמעט מתמוטטת. אבל מחיר החופש שווה הכל את צריכה לאהוב אותך ואת החיים שלך, אל תתרפקי אל אף אחד זה מסוכן ולרוב נגמר לא טוב, תרימי את עצמך מהמיטה תסתכלי על עצמך תהי גאה ותמשיכי הלאה, אחד כי חייבים שתיים כי בסוף זה משתלם.
    בהצלחה.

  9. סיגלית

    איך הכל התמרכז כאן לקטע הכלכלי? פשוט לא הבנתי, או שזה ממש לא היה הISSUE? ו-וואוו!

    • אם הבנת הנקרא שלי בסדר (בכיתה ח' היא הייתה בסדר, מאז הנושא לא נבדק) האישיו כאן הוא הפחד מהלבד על כל ביטוייו, גם הכלכליים. נראה לי שהייתה נטייה להתמקד דווקא בנושא הכלכלי כי זה הדבר שלכאורה הכי קל לטפל בו – משפחה אין, אהבה ללא תנאים אין וכסף אין, מה הכי פשוט?

    • cinnamon

      הכל התמרכז לקטע כלכלי, כי העולם החומרני שבו אנו חיים, לטוב ולרע, מתמרכז בכסף. עצמאות, במיוחד אם את אשה, היא קודם כל עצמאות כלכלית. חוץ מזה, הרבה יותר קל לדבר על עצמאות כלכלית מאשר על עצמאות רגשית, לא ? דברו איתי על שכר דירה, מניות ושער הדולר בסיום יום המסחר. רגשות ? תלות נפשית ? מה פתאום. כדי לדבר עליהם גם צריך לשלם 300 שקל לסשן של שעה. ססססס….

  10. קודם כל רציתי לומר שהרשימה כתובה מקסים. יש לך או אין לך כרגע כל מיני דברים גשמיים, תדעי שיש לך כשרון כתיבה וזה בילט-אין.

    אני עם מר לבד כבר כמה זמן. קריירה די משגשגת כך שכל הקטע התמיכה העצמית לא "תופס" לי יותר מדי מקום בהתייחסות (ואני משלמת ה-כ-ל, כולל הכל, לבד). והנה, אני לא יכולה לשמוח כל כך בתחושת החופש שהלבד מאפשר. חסרה לי השותפות בתחושות, בחוויות, וגם – במטלות היומיומיות – של החיים. החל מלקחת בגדים מהניקוי יבש (למה הם לא פתוחים עד חצות?) ועד להחזקת יד בקבלת תוצאות של בדיקות או בלוויה של אדם קרוב. כל הקשת. החיבוק. החום.

    אז נכון שמשלמים מחיר, אבל עד היום חשתי שהוא לא השתווה ליתרונות. אולי היו לי בני זוג טובים במיוחד? אינני יודעת, אבל גם לבחור אותם צריך לדעת כנראה. המחיר היחיד שבינתיים לא הצלחתי לשלם על השותפות, הוא לחיות עם מי שאין בי אהבה אליו (כי נגמרה או כי בעצם מעולם לא היתה). לא הדאגה שלו וההתחייבויות למשפחות ולא כל הדברים האחרים (שאף אחד מהם לא היה גבוה). בלי אהבה שלי, ותהא אהבתו של בן הזוג גדולה אשר תהא, היתרונות האחרים לא החזיקו אצלי מים.

    אז אני כבר בת 33, ואולי אמורה כבר להתפקח (להתפשר? להתעשת?), אבל זה המצב בינתיים.

  11. דרור

    מצוין,פשוט מצוין.
    נכון,מציאותי,כל-כך אמיתי.
    סיטואציה שקרתה גם לי ולכן עבורי זה פשוט בול פגיעה.
    תודה על שהעלת גם את המחשבות שלי על הכתב.

  12. גיא -26

    פחות או יותר מהיום שבו אנו בהכרה אנו "לומדים" מהסביבה את החשיבות של ה"ביחד", בין אם מדובר בסביבת חברים, משפחה או (בשלב מאוחר יותר) בן זוג.
    משום כך (לא רק …) יש לנו בעיה עם מר לבד. ובצדק !!!!
    הלבד מעניק לנו דברים טובים רבים – חופש, עצמאות, ה"גורל" שלנו נתון בידינו, איננו תלויים בגחמותיו של אדם זה או אחר, ועוד.
    אולם !!! לעיתים אני מקבל את הרושם שהקטע הוא להיות לבד בשביל "להיות לבד" וכל המשאבים מוקצים על מנת להצדיק את ה"לבד" הזה.
    נכון שיש מקרים שבהם עדיף להיות לבד (חבר מרביץ, משפחה פרימיטיבית), אבל בתכל'ס לזרוק את מר לבד מכל המדרגות זה שווה הרבה יותר.
    אם אתה יכול לחזור הביתה בסוף יום ולהעביר "זמן איכות" עם האשה/אחים/אמא/אבא (מותרת יותר מתשובה אחת) אתה אדם בטוח יותר.
    למה ? כי "גב" זה לא רק עניין של לעזור באחזקת האוטו או בלימודים או באוכל, אלא אפילו הידיעה שיש שם מישהו שבמקרה הצורך הוא שם ב-100% בשבילך.
    זה "גב". מי משלם על הדלק לרכב ? מה זה משנה כשמסתכלים על החיים בפרספקטיבה הנכונה.

    לסיום – רומי, כמה שזה שווה, אני איתך.

  13. לפני יותר משנה נפרדתי גם אני מאדם שהיה מאוד בסדר… אבל לא מספיק טוב בשבילי.
    למדתי מספר לקחים מאז, את רובם מהרבה בנות אחרות ואני רוצה לנסות בעזרתם להעביר קצת את הכאב.
    הלקח הראשון שהיכה בי כמו רעם ביום בהיר (ואחריו באה חצי שנה של טיפול פסיכולוגי) הוא שהסיבה שנשארתי כ"כ הרבה שנים במערכת יחסים עם אדם שלא נתן לי כלום חוץ מדוקטורט בזיוף אורגזמות, היא שאני מפחדת להיות לבד.
    מישהי מאוד חכמה אמרה לי אז משפט שלא כ"כ הפנמתי אבל עכשיו הוא נראה לי ברור להפליא – "את מפחדת להיות לבד כי את לא אוהבת את עצמך, תקחי קצת זמן תאהבי את עצמך ואז אולי תוכלי לתת למישהו מעצמך".
    ודבר אחרון- מה שלא יהיה תמיד הכל מסתדר… כן זה נדוש אבל פשוט נכון.
    האדם שחשבתי שאותו אוהב לנצח נראה פשוט דג מלוח מצומק לעומת מי שאני עכשיו איתו.
    מה שחשוב זה האושר שלי, חבל שלא הבנתי את זה לפני כמה שנים…
    ולא אני לא נאיבית, גם המערכת יחסים הזאת יכולה להיגמר פעם , אבל מה שחשוב הוא שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

  14. אז גם אני נפרדתי והיה כואב נורא, וכבר עברו שנתיים, ופתאום יצא לי לראות אותו בחתונה של חברים . וכל כך שמחתי פתאום על הפרידה הזאת שנראית לי היום כל כך נכונה ומתאימה- ממש "הצלת חיים".
    אז המשפט הבנאלי "כל עכבה לטובה" נכון מאד- כי הגישה הפטליסטית שאם זה צריך לקרות זה יקרה, ואם לא אז לא, באמת עובדת, לפחות במקרה שלי….
    אז תחזיקי מעמד, חפשי עניניים חדשים בחיים- תעשי הרבה ספורט (זה עבד במקרה שלי) וצאי לפגוש אנשים חדשים.

  15. נסטסיה פיליפובנה

    פיסקה שניה, שורה שביעית: "מה כבר *יכל* לקרות", ובכן- יכול, גם בזמן עבר אומרים יכול. אם רוצים להבחין אומרים *יכול היה*.
    ןחןץ מזה, רומי ממי, מנסיון- לכי לפסיכולוג.
    תרגישי טוב,
    נסטסיה

  16. רומי

    מה יש לכם עם כל התיקוני עברית האלו? אני יודעת כמה הטיות בסיסיות וגם מה זכר ומה נקבה- זה בכוונה, בחיי. מן שפה דיבורית שכזו- כשמדברים לא מדברים נכון לגמרי- לפחות אני וכמה אנשים שאני מכירה ולא בגלל שלא יודעים עברית אלא בגלל הניגון.

  17. השורדת!

    כהתחלה אני רוצה להגיד שהמאמר שלך היה נהדר!
    ממש הצחלתי להבין את מה שאת מרגישה
    העם הגברי באמת חושב רק ממקום אחד ולא יודע להתחשב…
    שמחתי לגלות שלנשים בכל מיני גילאים יש את הבעיה הזו…
    "ניזרקתי" המון פעמים בגלל שלא היה מספיק
    אבל המפליא בעניין הוא שניזרקתי לא פחות גם כשהמניאק קיבל את מבוקשו ככל שרצה (פעמים שלוש ביום!)
    אני לא עברתי טרואמה נוראית כמו זו שאת כתבת חלילה…וגם אני איני ניגעלת מסקס ואפשר להגדיר אותי כחובבת דיי גדולה של כל הסיפור
    אני נמצאת במערכת יחסים כבר כמה זמן שנורא קשה לי להתנתק ממנה למרות שכביכול אנחנו כבר לא ביחד מספר חודשים …אנחנו כן בכל המובנים האחרים
    המצב בנינו באמת השתפר כי המתחים ירדו והלחץ הוסר אבל המחויבות הלכה דבר שאומר לי שאני צריכה לעזוב…אבל קשה כי רגילים
    רגילים לאותה המיטה… לאותו האדם וקשה לעבור
    אני רק מקווה ש…
    I will survive

  18. לילית

    סליחה, שכחתי לכתוב קודם.
    כרגיל אני מזדהה ונהנית לקרוא את המאמר ואת התגובות הציבעוניות והמגוונות מנשים כגברים, המוכיח ומזכיר לי כי כולנו בני אדם עם רגשות דומים, גם אם נדמה לי לפעמים שגברים חוסמים ותוכמים את הרגשות שלהם באחורי הבמה, כדי שיוכלו להמשיך בהצגות כמו "אגו".
    בכל אופן גם אני לא מזמן נפרדתי ממישהו שבאמת אהב אותי, אחרי שתקופה ארוכה קבלתי רק תחליפי אהבה, כמו ש"מנה חמה" היא תחליף לפסטה או קוסקוס.
    ועדיין אנחנו נפגשים מידי פעם ומתנהגים כמו זוג, נוסף על הקטע הפיזי, העניין הרגשי של האכפתיות מינוס המחוייבות ועדיין אני חושבת שלא בריא לשני הצדדים וזה משמש כבריחה מהלבד והפחד מעקרות רגשית.
    אל תדאגו, זה יתפורר מעצמו, לדעתי.
    ולנושא המשפחה – מה אם היא מקבלת אותך כמו שאת, אבל את עוד לא השלמת איתה ולא מסוגלת לחיות איתה גם אם תהיי על סף פת לחם? אני מרגישה שאם אחזור הביתה, (כבר קרה לי אחרי פרידה קשה), אאבד את שפיות דעתי תוך יומיים. אולי עוד לא השלמתי עם דברים שיש להשלים ביחסים עם ההורים, עם האחים הקטנים, אבל אם הם היו יכולים לעזור לי כלכלית בלב שלם הייתי מקבלת את עזרתם.
    לעיתים התמיכה שמחפשים ממשפחה אינה כלכלית ולעיתים אהבה ללא תנאים מתבטאת בקטע הכלכלי, אבל מי אמר שאהבה ללא תנאי היא כ"כ טובה (ראו "לעזוב את לאס וגאס").
    ולסיום: לקחתי פעם ממישהו סיפור (זה בערך מה שיצא לי ממנו), של להזמין את מר לבד לחדר, לשאול אותו מה הוא רותה לשתות, כמה סוכר ואז, ברגע שהוא מרגיש נינוח וטוב, לנעול אותו בחדר ולצאת מהבית עם השמלה הכי יפה. פתרון זמני, אבל עובד.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *