כי מאתר באת ואל אתר תשוב

הם ניצבים להם בסדר מונוטוני על המסך מולי, מסודרים כמו חיילים. השורות שוות בגודל, הריבועים קטנים. נייחים, זמינים, לגמרי בלתי מזיקים. כאלה הם כולם. אפשר להתבונן בהם בלא מפריע, לדפדף עשרות קלסתרונים, להרכיב לך דמות בראש ולפרק, לערוך ממוצעים.
כשהם על המסך אפשר גם לעפעף באצילות, אפשר לחשוק, אפשר ללעוג, אין צורך בצביעות. גם הצניעות כבר מיותרת, את כאן בינך לבין עצמך. והם בינם לבין עצמם, איש איש בריבועו. האמיצים מעבירים מידע בינות הכסאות, כמו תשע בריבוע בתקופה של אות-אות-אות. ואת נודדת ביניהם, מעבירה וממספרת, עוצרת להריח, מתלבטת אם לקטוף (את השווים יותר נדחוף אל בין דפיו של ספר עב ונייבש ונאסוף).
ישנם יפים יותר, רובם יפים פחות. ישנם כמה שנעצרת לקרוא אצלם כמה פניני חוכמה, ואז בדרך כלל גם יש מצב שאין תמונה. כשיש תמונה אז הוא מקריח במרבית הפעמים. ואם כבר לא והוא יפה, אז מטר ושישים. ואם כבר לא אז יש מצב והוא נסיך, כזה בהגדרה, ולכזה את מחכה בעצם, אז מדוע לא לפנות, אז את פונה שנייה אחרי, פנייה סבירה לא מתרפסת, ואז ימים בוהה בהמתנה על המרפסת. כשהוא פונה אז יש משחק, והוא נכנס והוא יוצא, ורוב הזמן את מחכה, עושה רק מה שהוא רוצה. ואז כועסת ובוכה ויחסינו שלאן, ואז מתחיל הבלאגן, ומסתיים: הוא לכאן ואת לכאן. אחרי כמה ימים של שקט, אתם חוזרים לאט לאט לריבועים. את לשורות של הבנות, הוא אל הבנים. עכשיו החיוכים הרבה יותר מאופקים. השורות כבר לא זולגות בינן לבין עצמן, יש סדר ומופת ושקט בבניין.