כל הפחדים כולם

שנה חלפה מאז שנולדה בתי הבכורה והיחידה לבינתיים. כעת, כאשר גם החברות שסביבי הופכות לאימהות צעירות אני יכולה להתבונן בהן מן הצד ולהיזכר מה בעצם עבר עליי. אז נכון שכל אחת עוברת את זה אחרת ומדובר בחוויה מאוד אישית, אבל עדיין אני מגלה שיש הרבה מן המשותף בין האימהות הצעירות, בעיקר בכל מה שנוגע לפחדים וחרדות.

מה הבעיה?

נתחיל למשל בפחד שנולד עוד לפני הלידה, שמא לא נצליח להתקשר לרך הנולד. רוב חברותיי, כמוני, נשות קריירה שעובדות בתחומים שעדיין נחשבים היום לגבריים, כמו היי-טק ועריכת-דין. מקומות עבודה כאלה מעודדים הישגיות, מהירות וחדות מחשבה ומי שלא עומד בסטנדרטים הללו לא מצליח להשתלב בהן. חלק מהבחורות שכן הצליחו להשתלב במקומות כאלה, נוטות לפחד שאיבדו את היכולת הבסיסית להתחבר לתינוק קטן, חסר ישע וחסר יכולת שנכנס אל העולם בקצב שלו, דורש הרבה סבלנות, חמלה ואהבה. למזלינו, ברוב המקרים, הטבע עושה את שלו. אחרי כמעט שנה אני עדיין מחייכת בכל פעם שאני לוחצת על כפתור Show desktop כדי לראות את התמונות של בתי מסתכלות עליי במבט רענן שכולו אהבה.
הפחד השני שהבחנתי בו מתעורר כמה ימים אחרי הלידה ונמשך חודשיים-שלושה עד שאין לו ברירה והוא מתפוגג. מדובר בהכחשה מוחלטת לכך שהחיים השתנו אחת ולתמיד, והוא בא לידי ביטוי בניסיון נואש לחזור אל אורחות החיים הקודמים. המקור העיקרי לפחד הזה (לפחות במקרה שלי) הוא כנראה שיחות עם הורים אחרים, עייפים ומתוסכלים לעתים קרובות מן ההורות התובענית. אבל אצלי, כמו תמיד, הכל יהיה אחרת. אני לא אתן להורות, חלילה, להשתלט על חיי. שבוע לפני הלידה נרשמתי לספרייה והשאלתי ממנה ארבעה ספרים עבי כרס. הספרנית הסתכלה בתמהון בכרסי המנופחת ונוכחה לדעת שאני כורעת ללדת בעוד כשבוע.
"את חושבת שיהיה לך זמן לקרוא אחרי שתלדי?" שאלה אותי בתמהון.
"בטח, בטח," עניתי, "מה יכול להיות יותר חשוב מלקרוא?".
אחרי כחודש גיליתי שאכן ישנם דברים חשובים יותר, כמו למשל לישון או להתקלח שלא נדבר על לאכול קצת. כי אין מה לעשות, תינוק חדש, נוח ככל שיהיה, זקוק לאימא שתהיה פנויה בשבילו. אבל אז, לפני שנה, הדברים נראו לי אחרת. היה לי חשוב מאוד לשדר עסקים כרגיל. אז קראתי ספרים והזמנתי את כל החברים שלי לבוא ולבקר אותנו. וכבר אחרי שבועיים חזרנו למלא את כל המחויובויות החברתיות שלנו. מה הבעיה? שום דבר בעצם לא השתנה, אפשר לעשות הכל. עד שיום אחד שוכחים את המוצץ בבית ובאמצע הדרך מגלים שכדי לעבור את הנסיעה בשלום חייבים לחזור ולקחת אותו. בפעם אחרת מגלים ששני חיתולים להחלפה בתיק זה לא מספיק ועוזבים את האירוע מיד כדי להגיע מהר הביתה ולהחליף לפעוט את החיתול המסריח.
ככל שעובר הזמן גם הפחד הזה עובר. החיים כן השתנו, אבל השינוי הזה לא טומן בחובו רק קשיים ומגבלות כפי שעלול להשתמע משיחות מסדרון עם קולגות. קשה להסביר במילים את מה שאת מרגישה בפעם הראשונה שהילד שלך מתגלגל מצחוק, או כשהוא לועס לבד המבורגר בהנאה או בפעם הראשונה שאת מבינה שהוא רוצה את המוצץ. אבל אל לנו להתעלם מהעובדה שזה לא קל לשמוע את התינוק בוכה כי כואב לו ואנחנו לא יכולות לעזור לו או כשצריכים לגמול אותו מהנקה, הוא בוכה ורעב ועדיין מסרב לשתות מבקבוק.

שינוי מאחורייך

לסיום, מדובר בשינוי שלא כדאי לפחד ממנו אלא לקבל אותו ועדיף כמה שיותר מוקדם. אם מדברים בשפת ההיי-טק, מדובר כאן באתגר ואנחנו לא נרתעות מאתגרים. משהו בליבי אומר לי שאלה יהיו האתגרים החשובים בחיי.