כנפיים של פרפר

בגדתי בחבר שלי. לא התכוונתי, ואני גם לא יכולה להאשים את האלכוהול הפעם ולו רק בגלל שלא שתיתי כמעט. הוא עובד איתי, אנחנו מחליפים קנטורים הדדים כבר זמן מה, אני יודעת שיש לו חברה צעירה ממנו בהרבה, ממש ילדונת והוא יודע שלי יש חבר. ובכל זאת מצאתי את עצמי אתמול במיטה שלו. לא רציתי שזה יקרה, בעצם אני משקרת עכשיו, רציתי מאד שזה יקרה. מצאתי את עצמי בחודש האחרון בוהה במסך המחשב שלי במשרד ומדמיינת איך הוא יראה עירום, ואיך העור שלו ירגיש למגע ידי. דברים כאלו, אין לי שליטה עליהם. אולי ידעתי שזה מה שיקרה כשנשארנו לעבוד עד מאוחר, רק שנינו, עד שכמעט כל האורות בבניין המשרדים שלנו כבו ורק שומר הלילה המפוהק עוד נותר לשוטט בלובי הריק. אני גם יודעת שלא הייתה שום הצדקה לשעות הנוספות האלו ויכולתי בקלות ללכת הביתה בשבע. ולא הלכתי. גם הוא לא.

אני אוהבת את החבר שלי, אפילו אוהבת מאד ובהתחלה, שאינה רחוקה כל כך, לא הייתי מדמיינת שאמצא את עצמי בין סדינים זרים. אבל החודשים עוברים, הוא לא מתרגש ממני. אני מנסה לתרץ תירוצים עכשיו, אבל הוא באמת לא מתרגש ממני, רגוע וקריר. את באה? לא באה? הכול כמעט אותו דבר מבחינתו. זה לא היה ככה בהתחלה. ועדיין אני אוהבת אותו, את הריח שלו והעור שלו והפנים המתוקות. אולי קצת קשה להאמין עכשיו, אתמול בלילה הרי שכבתי עם גבר אחר.

אני לא מתכוונת לספר לו, אני לא רוצה. זה היה משהו חד פעמי לחלוטין, לו יש חברה. ברור לי שאין לזה עתיד. חד פעמי כבר אמרתי?

עכשיו הוא עובר במסדרון ליד המשרד שלי ומציץ פנימה בחיוך ואני בעל כורחי כמעט מחייכת חזרה. הייתי מעדיפה שיתעלם ממני. שוב אני משקרת, הייתי כואבת אם היה מתעלם ממני היום. אני משחזרת איך בדיוק זה היה אתמול, איך עלינו אליו רק לשתות קפה כי אני עייפה וקצת שתויה ואין שום סיכוי שאוכל לנהוג עכשיו הביתה. איך הכין לי קפה והושיב אותי על הספה וטרח להניח כריות רכות רכות מאחורי גבי שיהיה לי נוח, איך התכרבלתי בתוך תחושת הפינוק הבלתי מוכרת ואיך פתאום היד שלו הייתה כל כך קרובה ונגעה לי בקצות האצבעות כאילו במקרה. איך התכרבלתי על החזה שלו, עדיין לבושה לגמרי, והוא חיבק את הכתף שלי ומשם התחיל הכול. אני לא נזכרת בפרטים גדולים, אני אפילו לא בטוחה שאני זוכרת לגמרי מה היה שם,אבל אני זוכרת את היד שלו מלטפת לי את הפנים דקות ארוכות, אחר כך נודדת למקומות אחרים אבל חוזרת שוב ללטף את הפנים שלי ואת השיער. כאילו זה עצם העניין. כל כך עדין. כאילו הפנים שלי חשובים יותר מהגוף.
ההרגשה הנקייה הזו, כמו לחזור ברגע אחד לגיל 16 לפני הכול. רק לשכב שם, דקה לפני שמתחילים את המסלול המוכר והידוע. העונג הכמעט בלתי נסבל הזה של לפני. שכבתי שם והתפללתי שזה לא ייגמר אף פעם.

כל הלילה הוא לא הפסיק ללטף אותי ולהסתכל עלי במבט הזה, ולחייך כמו ילד שזכה במתנה. החבר שלי לא מלטף אותי ככה, לא מחבק אותי ככה, ובטח לא מסתכל עלי במבטים כאלו, כאילו אני האישה הכי יפה בעולם.
אפילו בחושך יכולתי לראות את העיניים המאושרות שלו ולא חשבתי לרגע על החברה שלו, הילדה בת ה 20 עם העור המתוח. כלום. גם לא על החבר שלי. וכשקמתי ללכת הביתה מתוך החיבוק שלו לבשתי רק חולצה, בלי חזייה מתחת, ולא מתחתי את הגב אחורה ולא עמדתי בצדודית מחמיאה ובטן שאובה פנימה ולא היה לי אכפת. היה לי נוח. כל כך נוח. אבל הלכתי משם למרות שהפציר בי להישאר, למרות שרציתי. נסעתי הביתה, נכנסתי למיטה בלי להתקלח, עם הריח שלו עלי, התכרבלתי בשמיכה, הייתי מאושרת לכמה דקות לפני שנרדמתי והבוקר הגיע, והתעוררתי.

במשרד אני מתקשרת לחבר שלי. אנחנו קובעים לערב. אני אבוא אליו. מלאת רגשות אשם ורחוצה בבושם החביב עליו. נעשה את כל מה שאנחנו עושים וכל כך טוב תמיד, מיומנים בלענג. אחר כך הוא יירדם ואני אשכב ערה בחושך ואזכר בליטופים העדינים האלו כמו כנפיים של פרפר על העור שלי.

תמר דרסלר

בת 33 בדיוק, בוגרת פילוסופיה באוניברסיטת בר- אילן, מתרגמת עורכת , כותבת , משתדלת להיות גדולה ואחראית, מגדלת חתולים, כלבה וארנבת.

תגובות

  1. ג'ורג'יו בנאלי

    מתוך הנחה שמדובר ביצירה ספרותית ולא בסיפור אישי, אז זה לא יותר מסיפור בגידה שיגרתי ללא שום מרכיב מיוחד בתאור, באווירה, בהתרחשות, ברגשות, בסיום או בכל דבר אחר. בנאלי לחלוטין.

  2. אליהו

    הורגות אותי האינקומפטנטיות כך אני קורא לעדר הנשים הטיפש שנתקע במקום ועם חברה שאינה מוצאת חן בעיניהם!
    get it together girls and go on to where you are wanted

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *