כשל משפחתי

לפני כמה שנים יצאתי לשתות קפה עם חברה, טובה דווקא. באותה תקופה היחסים שלי עם אימי היו מתוחים מאוד וגם שלה עם אימה. שתינו דפקנו שיחת התבכיינות עמוקה, על כמה הן לא מבינות אותנו ואיך אי אפשר לרצות אותן ופתאום, בלי קשר לכלום, היא שאלה אותי, "תגידי, לפני כמה זמן אבא שלך נפטר?", ואבא שלי, שיחיה, היה גם אז חי לגמרי. "איך הגעת לזה שהוא מת?" "כי את אף פעם לא מדברת עליו".
אבל מה יכלתי להגיד עליו? הוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה בעולם. הוא עלה ארצה בגיל מאוד צעיר מתוך ציונות לוהבת, בלי גרוש על התחת, ואישה (כן, אימא שלי) שנכנסה להריון מיד עם הגיעם. אז באתי אני, ושבע שנים אחרי עוד שניים. ברצף. בינתיים הוא בנה עסק מצליח, פרנס אותנו בכבוד רב, ובעצם זהו. זה כל מה שידעתי עליו.
אז הכל כאילו מושלם: עבודה מוצלחת יש, זוגיות מוצלחת, יש, שלושה ילדים בלונדינים, יש. הדבר היחיד שלא ממש הסתדר בתבנית הזאת הייתי אני.

שתי אני

במקום בו הייתה אמורה לגדול תלמידה מצטיינת, דמות פעילה בתנועת נוער (לא חשוב איזה, תנועות נוער היו חלק חשוב מהזהות העצמית של אבא שלי) וחברה במועצת התלמידים של הביצפר, צמחתי אני. אצלנו בבית גדלנו על ערכים שאולי היום נתפסים קצת, ארכאיים? מאוד כיבדנו את ההורים, האפשרות של להרים עליהם את הקול, או להתנגד בגלוי, לא עברה לי בראש אף פעם. היה מאוד ברור שעושים כנאמר. אם צריך לעזור בעסק המשפחתי עוזרים (גם בגיל שש או שבע) ואם אמרו לי לקחת את האחים שלי לגן כל בוקר, לקחתי אותם. הייתי הילדה הכי טובה בעולם. בחיי. טיפלתי באחים שלי, ניקיתי את הבית כל יום שישי, שטפתי כלים אחרי כל ארוחת צהריים.
אני לא יודעת מתי ואיך החלטתי שאני צריכה להגן עליהם, ולא מפני מה. ילדים אמורים להגן על ההורים שלהם? או אולי ההבנה שאין כל כך מי שיגן עלי בעצם גרמה לי לשמור הכל בסוד? הסתובבתי עם פרצוף של הכל בסדר, גם כששום דבר לא היה בסדר. בסוף הפכתי לשחקנית מעולה ולשקרנית כרונית. אם הם ידעו שאני לא עושה שעורים אף פעם הם יפגעו ויכעסו, אז הייתי מחביאה את הפתקים מהמורה. אם הם ידעו שלא אוהבים אותי מחוץ לבית הם עוד יותר יפגעו, אז זייפתי חיי חברה מקסימים. העיקר לשמור על פאסון, שהכל יראה מוצלח.
הוא אף פעם לא דיבר איתי, כאילו, דיבר, אבל לא באמת, לא ממש. שיחות של עניינים יום יומיים, מה את עושה, לאן את הולכת וכאלה. כל החינוך היה מופקד לגמרי בידיה של אימי, הוא קיבל דיווחים שוטפים, העניש כשצריך, אבל לא היה ממש שם. מין סמל כזה של סמכות. והיא? עסוקה. היא? לא יודעת. לא הספיקה להתבגר, זרקה הכל עלי. אז הייתי צריכה לשאת אחריות מופרזת. אני זוכרת את עצמי לפני אירוע משפחתי, מקלחת את הקטנים, מגהצת להם בגדים, מלבישה ומסרקת אותם שביל בצד, שיהיו יפים.
ההתנגדות שלי הייתה שקטה, מחתרתית, כואבת. היא הכאיבה רק לי, כי לא הסכמתי להראות להם שכואב, כי התפקיד שלי בבית היה לעשות כאילו הכל בסדר, לא לעשות בעיות.
זכורות לי רק פעמיים בהן הוא היה ממש גאה בי – בטקס סיום קורס קצינות, ועם סיום התואר. בכל שאר הפעמים מה שהרגשתי, ועדיין מרגישה, הייתה תחושה של אכזבה שקטה.
הדרך היחידה הייתה להתנתק, לעזוב, ללכת הכי רחוק שאפשר. הרבה יותר קל לעשות כאילו הכל בסדר בשלט רחוק. הקשר הצטמצם לשיחות טלפון וביקור פעם בחודש, קצרצר, עולה על האוטובוס האחרון של יום שישי, חוזרת על האוטובוס הראשון של שבת, "יש לי מבחן, חייבת ללמוד". ויתרתי על האחים שלי, שגדלו והפכו לאנשים מדהימים כדי לא להיות שם.
המון שנים אחר כך המשכתי לעשות כאילו הכל בסדר. ריציתי אנשים שאני לא מכירה, הייתי נחמדה לכולם, לא להתנגד אף פעם. לא הבנתי למה לכולם מותר להגיד "לא" ורק לי אסור. עם כמה בחורים שכבתי רק כי היה לי לא נעים לסרב; כמה פעמים מצאתי את עצמי עושה בשביל אנשים סביבי דברים לא סבירים, כי אני אמורה לרצות ולהיות בסדר כל הזמן. אם לא, איך אפשר יהיה לאהוב אותי? אז 'שתי' אני התחילו להתפתח להן. שירה של היום ושירה של הלילה. זאת של היום הייתה מושלמת ונהדרת וטובה, וזאת של הלילה הייתה זנזונת שתפסה זיונים בכל מקום שאפשר, שעשתה דברים רעים, מזעזעים נורא. אבל באופן בסיסי, מה ששתיהן רצו היה רק מישהו שיאהב אותן. אבל האחת הייתה מושלמת מדי והשניה מופקרת מדי.
ניסיתי להראות להם שמשהו לא בסדר. אבל הם בתוקף סירבו להסתכל. הייתי עצלה מדי, לא פעלתנית מספיק, לא רזה מספיק, לא יפה מספיק "למה את לא מתאפרת אף פעם? תראי איך את חיוורת", "את לא יכולה לצאת מהבית בסמרטוט הזה".
"את מתחילה ליפול שוב, תירגעי, אין לנו כוח לזה". אין כוח לזה. אני אירגע. איך נרגעים? מגיעים פחות הביתה? שיראו פחות? והם לא רצו לראות לא רצו לראות בכלל כלום. לבד לגמרי. שלחתי להם מכתב, בדואר, עם בול והכל. "אני נגמרת, תעזרו לי". "אבל איך נעזור לך, תגידי לנו". אם הייתי יודעת איך לעזור לי הייתי עושה את זה לבד, לא? תראו אותי כמו שאני, תבינו שאני לא מושלמת, שאני גם לא אהיה מושלמת. תאהבו מה שיש עכשיו. נכון שזה מה שהורים אמורים לעשות? הסברתי להם שאני לא יכולה לטפל בהם יותר, שעכשיו תורם. אז פינו לי מקום. לא הציקו. היא למדה לאהוב קצת יותר, לוותר על המגננות שלה בשבילי. להיות אימא. הוא למד רק לסתום את הפה, לא להציק לילדה.

אוף, איזה אמא מעצבנת

אז איך בעצם זה אמור להיות? אני עוד לא אימא, אבל נראה לי שלפי תקן ההורות הרשמי, הורים אמורים להביא לעולם ילדים, ואחר כך להיות שם בשבילם. אבל במקרה שלי זה לא היה כך ובעוד המון מקרים זה לא עובד כך. אבא של חברה שלי לא דיבר אתה במשך שנה, אחרי שהיא עזבה חוג יוקרתי באוניברסיטה, אימא של חברה אחרת לא מפסיקה להציק לה שתרד במשקל. אני משוכנעת שלכולם יש את הנקודה הזאת שההורים יודעים ללחוץ עליה ולגרום להתפוצצות רבתי. סתם, כדי לוודא שעוד יש להם את הכוח לעשות את זה.
הפתרון הכי קל הוא להסתובב ולהאשים אותם בהכל. אבל ממש בהכל. אבל זה לא לוקח לשום מקום. אפשר להסתובב כל החיים ולכעוס על אימא למה היא לא אהבה את החברה הכי טובה שלי מכיתה ו' או למה היא העירה שיש לי טוסיק, ולתלות את כל הכשלונות בחיים בהערה הזאת. יכלתי להסתובב, אומללה ובצדק, כי שתו לי גנבו לי, אבל אז, למה לחיות בכלל חיים כאלה?
בשלב מסוים החלטתי שאני מפסיקה לכעוס. שאין על מה בעצם. או שאם יש על מה, אין כבר מה לעשות. אם פגעו בי, זה לא היה בכוונה, ולא מתוך כוונה רעה. זה היה כי ככה חינכו אותם וכך הם חשבו שצריך לחנך, גם אם הילדה הספציפית הזאת, שלהם, רק כבתה בגלל החינוך הזה. אם את אבא שלי חינכו בלעג ומכות, והוא יצא בסדר, אז הוא חשב שזו הדרך הנכונה.
כמובן שהיה קשה להחליט ולבצע, אבל זה קרה. טוב, לא לגמרי, עדיין הם שומרים כמה כפתורים שבלחיצה עליהם הם יכולים לשלוח אותי להתקף בכי, אבל הכפתורים האלה הולכים ומתמעטים. ואולי מתישהו הוא גם ילמד להיות גאה בי. או שמתישהו זה יהיה פחות חשוב, כי אני אהיה גאה בי.