כשל משפחתי

לפני כמה שנים יצאתי לשתות קפה עם חברה, טובה דווקא. באותה תקופה היחסים שלי עם אימי היו מתוחים מאוד וגם שלה עם אימה. שתינו דפקנו שיחת התבכיינות עמוקה, על כמה הן לא מבינות אותנו ואיך אי אפשר לרצות אותן ופתאום, בלי קשר לכלום, היא שאלה אותי, "תגידי, לפני כמה זמן אבא שלך נפטר?", ואבא שלי, שיחיה, היה גם אז חי לגמרי. "איך הגעת לזה שהוא מת?" "כי את אף פעם לא מדברת עליו".
אבל מה יכלתי להגיד עליו? הוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה בעולם. הוא עלה ארצה בגיל מאוד צעיר מתוך ציונות לוהבת, בלי גרוש על התחת, ואישה (כן, אימא שלי) שנכנסה להריון מיד עם הגיעם. אז באתי אני, ושבע שנים אחרי עוד שניים. ברצף. בינתיים הוא בנה עסק מצליח, פרנס אותנו בכבוד רב, ובעצם זהו. זה כל מה שידעתי עליו.
אז הכל כאילו מושלם: עבודה מוצלחת יש, זוגיות מוצלחת, יש, שלושה ילדים בלונדינים, יש. הדבר היחיד שלא ממש הסתדר בתבנית הזאת הייתי אני.

שתי אני

במקום בו הייתה אמורה לגדול תלמידה מצטיינת, דמות פעילה בתנועת נוער (לא חשוב איזה, תנועות נוער היו חלק חשוב מהזהות העצמית של אבא שלי) וחברה במועצת התלמידים של הביצפר, צמחתי אני. אצלנו בבית גדלנו על ערכים שאולי היום נתפסים קצת, ארכאיים? מאוד כיבדנו את ההורים, האפשרות של להרים עליהם את הקול, או להתנגד בגלוי, לא עברה לי בראש אף פעם. היה מאוד ברור שעושים כנאמר. אם צריך לעזור בעסק המשפחתי עוזרים (גם בגיל שש או שבע) ואם אמרו לי לקחת את האחים שלי לגן כל בוקר, לקחתי אותם. הייתי הילדה הכי טובה בעולם. בחיי. טיפלתי באחים שלי, ניקיתי את הבית כל יום שישי, שטפתי כלים אחרי כל ארוחת צהריים.
אני לא יודעת מתי ואיך החלטתי שאני צריכה להגן עליהם, ולא מפני מה. ילדים אמורים להגן על ההורים שלהם? או אולי ההבנה שאין כל כך מי שיגן עלי בעצם גרמה לי לשמור הכל בסוד? הסתובבתי עם פרצוף של הכל בסדר, גם כששום דבר לא היה בסדר. בסוף הפכתי לשחקנית מעולה ולשקרנית כרונית. אם הם ידעו שאני לא עושה שעורים אף פעם הם יפגעו ויכעסו, אז הייתי מחביאה את הפתקים מהמורה. אם הם ידעו שלא אוהבים אותי מחוץ לבית הם עוד יותר יפגעו, אז זייפתי חיי חברה מקסימים. העיקר לשמור על פאסון, שהכל יראה מוצלח.
הוא אף פעם לא דיבר איתי, כאילו, דיבר, אבל לא באמת, לא ממש. שיחות של עניינים יום יומיים, מה את עושה, לאן את הולכת וכאלה. כל החינוך היה מופקד לגמרי בידיה של אימי, הוא קיבל דיווחים שוטפים, העניש כשצריך, אבל לא היה ממש שם. מין סמל כזה של סמכות. והיא? עסוקה. היא? לא יודעת. לא הספיקה להתבגר, זרקה הכל עלי. אז הייתי צריכה לשאת אחריות מופרזת. אני זוכרת את עצמי לפני אירוע משפחתי, מקלחת את הקטנים, מגהצת להם בגדים, מלבישה ומסרקת אותם שביל בצד, שיהיו יפים.
ההתנגדות שלי הייתה שקטה, מחתרתית, כואבת. היא הכאיבה רק לי, כי לא הסכמתי להראות להם שכואב, כי התפקיד שלי בבית היה לעשות כאילו הכל בסדר, לא לעשות בעיות.
זכורות לי רק פעמיים בהן הוא היה ממש גאה בי – בטקס סיום קורס קצינות, ועם סיום התואר. בכל שאר הפעמים מה שהרגשתי, ועדיין מרגישה, הייתה תחושה של אכזבה שקטה.
הדרך היחידה הייתה להתנתק, לעזוב, ללכת הכי רחוק שאפשר. הרבה יותר קל לעשות כאילו הכל בסדר בשלט רחוק. הקשר הצטמצם לשיחות טלפון וביקור פעם בחודש, קצרצר, עולה על האוטובוס האחרון של יום שישי, חוזרת על האוטובוס הראשון של שבת, "יש לי מבחן, חייבת ללמוד". ויתרתי על האחים שלי, שגדלו והפכו לאנשים מדהימים כדי לא להיות שם.
המון שנים אחר כך המשכתי לעשות כאילו הכל בסדר. ריציתי אנשים שאני לא מכירה, הייתי נחמדה לכולם, לא להתנגד אף פעם. לא הבנתי למה לכולם מותר להגיד "לא" ורק לי אסור. עם כמה בחורים שכבתי רק כי היה לי לא נעים לסרב; כמה פעמים מצאתי את עצמי עושה בשביל אנשים סביבי דברים לא סבירים, כי אני אמורה לרצות ולהיות בסדר כל הזמן. אם לא, איך אפשר יהיה לאהוב אותי? אז 'שתי' אני התחילו להתפתח להן. שירה של היום ושירה של הלילה. זאת של היום הייתה מושלמת ונהדרת וטובה, וזאת של הלילה הייתה זנזונת שתפסה זיונים בכל מקום שאפשר, שעשתה דברים רעים, מזעזעים נורא. אבל באופן בסיסי, מה ששתיהן רצו היה רק מישהו שיאהב אותן. אבל האחת הייתה מושלמת מדי והשניה מופקרת מדי.
ניסיתי להראות להם שמשהו לא בסדר. אבל הם בתוקף סירבו להסתכל. הייתי עצלה מדי, לא פעלתנית מספיק, לא רזה מספיק, לא יפה מספיק "למה את לא מתאפרת אף פעם? תראי איך את חיוורת", "את לא יכולה לצאת מהבית בסמרטוט הזה".
"את מתחילה ליפול שוב, תירגעי, אין לנו כוח לזה". אין כוח לזה. אני אירגע. איך נרגעים? מגיעים פחות הביתה? שיראו פחות? והם לא רצו לראות לא רצו לראות בכלל כלום. לבד לגמרי. שלחתי להם מכתב, בדואר, עם בול והכל. "אני נגמרת, תעזרו לי". "אבל איך נעזור לך, תגידי לנו". אם הייתי יודעת איך לעזור לי הייתי עושה את זה לבד, לא? תראו אותי כמו שאני, תבינו שאני לא מושלמת, שאני גם לא אהיה מושלמת. תאהבו מה שיש עכשיו. נכון שזה מה שהורים אמורים לעשות? הסברתי להם שאני לא יכולה לטפל בהם יותר, שעכשיו תורם. אז פינו לי מקום. לא הציקו. היא למדה לאהוב קצת יותר, לוותר על המגננות שלה בשבילי. להיות אימא. הוא למד רק לסתום את הפה, לא להציק לילדה.

אוף, איזה אמא מעצבנת

אז איך בעצם זה אמור להיות? אני עוד לא אימא, אבל נראה לי שלפי תקן ההורות הרשמי, הורים אמורים להביא לעולם ילדים, ואחר כך להיות שם בשבילם. אבל במקרה שלי זה לא היה כך ובעוד המון מקרים זה לא עובד כך. אבא של חברה שלי לא דיבר אתה במשך שנה, אחרי שהיא עזבה חוג יוקרתי באוניברסיטה, אימא של חברה אחרת לא מפסיקה להציק לה שתרד במשקל. אני משוכנעת שלכולם יש את הנקודה הזאת שההורים יודעים ללחוץ עליה ולגרום להתפוצצות רבתי. סתם, כדי לוודא שעוד יש להם את הכוח לעשות את זה.
הפתרון הכי קל הוא להסתובב ולהאשים אותם בהכל. אבל ממש בהכל. אבל זה לא לוקח לשום מקום. אפשר להסתובב כל החיים ולכעוס על אימא למה היא לא אהבה את החברה הכי טובה שלי מכיתה ו' או למה היא העירה שיש לי טוסיק, ולתלות את כל הכשלונות בחיים בהערה הזאת. יכלתי להסתובב, אומללה ובצדק, כי שתו לי גנבו לי, אבל אז, למה לחיות בכלל חיים כאלה?
בשלב מסוים החלטתי שאני מפסיקה לכעוס. שאין על מה בעצם. או שאם יש על מה, אין כבר מה לעשות. אם פגעו בי, זה לא היה בכוונה, ולא מתוך כוונה רעה. זה היה כי ככה חינכו אותם וכך הם חשבו שצריך לחנך, גם אם הילדה הספציפית הזאת, שלהם, רק כבתה בגלל החינוך הזה. אם את אבא שלי חינכו בלעג ומכות, והוא יצא בסדר, אז הוא חשב שזו הדרך הנכונה.
כמובן שהיה קשה להחליט ולבצע, אבל זה קרה. טוב, לא לגמרי, עדיין הם שומרים כמה כפתורים שבלחיצה עליהם הם יכולים לשלוח אותי להתקף בכי, אבל הכפתורים האלה הולכים ומתמעטים. ואולי מתישהו הוא גם ילמד להיות גאה בי. או שמתישהו זה יהיה פחות חשוב, כי אני אהיה גאה בי.

תגובות

  1. אינדי_גו

    זהו בדיוק, שאין דבר כזה. אנשים מולידים ילדים פשוט כי הם יכולים, ולא תמיד זה כולל מוכנות נפשית או התאמה רגשית לתפקיד ההורה. הטיעון הדמגוגי הישן, והוא נכון בעיני: כדי לנהוג במכונית, שזו בסך הכל מכונה שהפעלתה לא מאוד מורכבת, צריך ללמוד, וצריך לעבור מבחן כדי לקבל רשיון. ילדים, לעומת זאת, (שהם מורכבים פי אלף מכל מכונה שהיא) יכולים לעשות כל מי שרוצים בזה, והבעיה היא שלא תמיד זה מתחיל מרצון נקי, וגם אם כן, לפעמים הכוונות הטובות מסתיימות בגיהנום. לא כל בני האדם מתאימים להיות הורים, כמעט בשום מקום לא ניתן ללמוד איך להיות הורה טוב (וזאת בהנחה שאלה בכלל כישורים נרכשים) אבל מתישהוא רוב בני האדם יעשו ילדים בכל זאת, ומי שישלם את המחיר, בדרך כלל, יהיו כמובן הילדים האלה.
    ומהזוית של הילדים, עוד קלישאה, אבל כמה נכון לומר, הורים הם האנשים הכי קרובים אלינו בתבל, אבל אנחנו לא יכולים לבחור אותם. חברים אנחנו יכולים לסנן ולבחור וגם להרחיק אם הם עושים לנו רע, אבל להורים אנחנו פחות או יותר דבוקים לכל החייים, נרצה או לא.

    • צילי וגילי

      אם מישהו היה יכול לכתוב ספר על איך להיות הורים, ולהיות בטוח שהוא צודק במאה אחוז – אולי היינו מגיעים גם ל"רשיונות הולדה"… אלא, שלאף אחד אין מונופול על התורה הזו, וילדים לא באים עם ספר הוראות יצרן איך לטפל בהם… ישנם עשרות אלפי דרכים לגדל ילדים, שהן טובות מאד ושונות באותה מידה, ועוד כמה אלפי דרכים שהן לא ממש טובות.

      לעיתים שני ילדים שגדלים באותה משפחה, באותה דרך בדיוק – אחד יצא מאושר והשני יצא פגוע.. כי אנחנו לא מכוניות, וילד אחד אינו דומה לאחיו כמו שתי "הונדה סיוויק" ביציאה מפס הייצור.. אפילו לא תאומים.

      ובינינו – אם ילדים כמו שירה שסבלו מהוריהם, מפצים על האומללות ההיא בכתיבה כל כך נאה ומעניינת ונוגעת – אז אולי בכל זאת יוצא מהורים כאלה גם משהו חיובי 🙂

  2. לימונית

    שירה..
    חזק,אהבתי,הצלחת לפגוע בנקודות רגישות…חלק מהדברים שהדחקתי-או לפחות ניסיתי שבו ועלו..
    נחמד לדעת שאני לא היחידה שניסתה בעברה ואולי גם קצת היום לייפות דברים,כדי "שהם" יהיו מרוצים וגם אצלי קיימים מין "ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד"….
    את חושבת שבאיזושהוא שלב בחיים 2 הצדדים יתאחדו?

    מחכה לקרוא עוד ממך..

    • יש פיתרון! מניסיוני , למדי לזהות את הטקטיקה ,ויש כזאת קוראים לה סחטנות רגשית ,
      והקטע הוא שברגע שתפסת ,הלך האפקט;אין אשמה אין כעס
      יש הרבה כח.
      ומצד שני ,הנה אני ,בעוד 20 שנה מול ביתי הכועסת והמאשימה(בבקשה אלוהים לא),מנסה להצטדק
      "איך את יכולה עשיתי הכול בשבילך…"
      בדיוק מה שאימי (להלן המושמצת) אומרת לי
      זהו,אין מסקנה
      וחוץ מהכל אמיץ לך

      • זיהוי וטיפול נכון בסחטנות רגשית הם באמת חשובים.
        ומנסיון, עם קצת תקיפות (אך לא תקפנות) אפשר ללמד את הצד השני שאתה מבין שזו מניפולציה, ואתה לא מוכן להתווכח ברמה הזו. זה עושה פלאים לקשר.

  3. שיח קוצני

    השאלות האלה הן חשובות שנשאלות כבר עשרות שנים. הרי כל דור מבטיח אבל "מבטיח שהוא לא יהיה כמו ההורים שלו". ואז חולפות השנים הכרס גדלה והשערות יורדות אל הגב והילדים שוב מקטרים על ההורים שלהם וסבורים שהם פשוט כנראה גדלו בדור סתום שלא מבין את המורכבות של החיים.

    מה לעשות אלה החייים וכולם סובלים (אני לא מדבר על התעללות נפשית ופיסית), בדרך זו או אחרת, מהשפעת ההורים על גווניה. אין ספק שבשנים האחרונות התופעה של בחינה אישית לגבי מוכנות לחיים משותפים וצאצאיים גוברת אבל היום זה עניין של מודעות – גם בעבר היו בעיות כאלו פשוט אין תיעוד כי לא בדקו או לא היה "בננות" בפולין או במרוקו.

    בל לנו להתכחש לעצם המשמעות של הקלישאה שיצר ההישרדות והשארת צאצאים אחרי מותנו הם תכלית ראויה. מי אנו שנקבע מי ראוי להיות הורה ומי לא. כנ"ל לגבי הוויכוח על שכפול גנטי. במהרה תוקם תנועה "להשבחת גזע ההורים"

    מה שכן, וזה לסיכום: ההבדל בין משפחה לחברים הוא פשוט – אהבה ללא תנאים. לפעמים הורים שוכחים את זה וכך גם הילדים. כלומר לא משנה מה אני, איך אני נראה ומתנהג אני צריך לדעת שהבית זה המקום המוגן והאוהב בלי סייגים ובלי תנאים – ככה כמו שאני ובלי להחזיר אהבה.
    ל מ ה? כי הם ההורים שלי. נקודה. פה זה מתחיל ופה זה נגמר.

    • עילית

      פשוט אין דבר כזה.
      הורים אוהבים – יש.
      הורים מחוייבים ותומכים – יש ויש.
      ויש גם הורים שחשים שהם מחוייבים לאהוב ולתמוך, אבל, מה לעשות, זה לא בא להם מבפנים. אבל.. מה יגידו השכנים? אז מה שיוצא זה מין תערובת עגומה ואפרורית של הצהרות רגשניות מניפולטיביות, מטח של ציפיות להישגים שניתן יהיה להשוויץ בהם בכאילו-אהבה, וכמובן אכזבות הדדיות, מבוכה, ובכלל – מערכת שלמה של שקרים משפחתיים שנועדו להסתיר את העובדה השערורייתית, שאין האהבה האמיתית והבלתי מותנית, שורה במשפחתנו, שומו שמיים.

      מיתוסי האהבה בלתי מותנית, אינסטינקט האימהות, האבהות המרככת – כולם מיתוסים הרסניים, למי שאין לו אותם, אבל לוקח אותם ברצינות. הורה מתוסכל מעצמו – יוציא את תסכוליו על הילד, בכל מיני דרכים. הורה כזה, כדי לחמוק מרגשות אשמה קשים, חייב להאשים את הילד באי האהבה כלפיו – "אם אינני אוהב את ילדי, בודאי יש לכך סיבה- הילד הוא חצוף/לא מנומס/עצלן/טיפש/לא מספיק חמוד, ובקיצור- הוא לא מעורר אהבה, הוא מעצבן, ועובדה – גם אין לו הרבה חברים.. זה לא באשמתי" הוא אומר לעצמו, במקום לומר לעצמו שאין דבר כזה אהבה בלי תנאים, ושהורה זה מקצוע קשה בו כל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו, אבל לא כל אחד מצליח באותה מידה.

  4. הצעד הראשון בפתירת בעיה מסויימת הוא : המודעות, היכולת לאבחן את הבעיה.
    כאשר עשינו את זה והבנו בעצם את המסר שהמציאות מנסה לשדר לנו מבעד לנפתולי החיים,אנחנו יכולים להתחיל לחיות.
    עכשיו בא עניין היישום.
    מה בעצם עושים עם הבעיה שאבחנו, ובמקרה הזה: העובדה שאנחנו בני אדם בפני עצמנו וכי כל אשמה מיותרת עד כמה רציונלית ומתבקשת שתיהיה לא מובילה אותנו לשום מקום בטוח ויציב חוץ מאי שקט פנימי נצחי.
    הפתרון הוא חד משמעי : התחלה מחדש.חינוך עצמי.
    כאמור כדי"להתחיל לחיות", אנו צריכים להתחיל להיות בני אדם חדשים, מחונכים לפי הערכים שהתגבשו לנו במרוצת השנים ,הערכים והתפיסות שגרמו לנו לאי שקט בנוגע למצבנו הקיים המעורער ולרצון להיות בנאדם אחר, שונה ממה שחונך להיות, בנאדם יציב שחי את חייו לפי ראות עינייו הבתולות.
    כאשר נצליח לעמוד במידת ההיצע יחסית למידת הביקוש נוכל להתחיל לחיות מחדש.
    כאשר נצליח ליישם את החוקים שהצבנו לעצמנו במערכת המשפטית של חיינו שהיו "מופקרים" בידי הורינו.נוכל להתחיל לחיות מחדש.

    הוראות הכנה:
    התעוררות……..
    קביעת התוכנית האלוהית הפרטית של חיינו המחודשים…..
    תקומה בדרך לאושר……..

  5. פשוט מיכל

    שירה-נפלא!
    רגיש, ונוגע
    תודה לך על מאמר שהצליח לגעת בדיוק בנקודות הכואבות

    את מדהימה.

  6. ההורים שלי סתם דפקו לי את החיים.
    לא נורא, ממשיכים.

  7. בגיל 16 הרגשתי שונה כי ההורים שלי לא היו גרושים, היום אחרי כמה שנים אני מרגישה צורך לקום כל בוקר ולהגיד תודה, על ההורים הנפלאים שלי. אז אם לי יש כאלו כנראה שכולנו יכולים, אין סיבה ואין צורך להיתלות בעבר, אם למדתם על בשרכם ( לפי התגובות ), שישנם הורים לא קשובים ומה לעשות, לא כ"כ מוצלחים, נראה לי שזה הזמן להמשיך הלאה אין צורך להטיל האשמות ולהפיל על ילדות לא ממש מוצלחת חיים בוגרים שלמים. למדנו התבגרנו, כדאי לנצל את זה לטובת הבא עלינו בעתיד…
    אולי אני נאיבית, אבל אני מקווה שאת הלקחים והמסקנות נוכל גם לבצע ולא רק נכתוב עליהם…

  8. אין מה לעשות. איך שלא יהיה, כשמגדלים ילדים *תמיד* גורמים להם נזק. קטן או גדול. מטרתו של חינוך הוא לשנות את הילד, ובכך – ללא ספק – לפגוע בו. בין אם זה על ידי הנחיות כיצד לנהוג, חוויות שגורמות לתופעות לנוירוטיות מסוגים שונים בעתיד, מריבות, בעיות חברתיות, ברית מילה ועוד עוד ועוד. אין ולו דבר אחד שניתן לומר עליו בבטחה כי הוא כלול במסגרתו של "חינוך נכון".

    שהרי אנו עצמנו רחוקים מלהיות מושלמים. והרך הנולד, עד לעיצוב אישיותו, אין חשיבה ביקורתית, והוא מאמץ את הטעויות שלנו באותה מידה שהוא מקבל את הטוב שבנו.

    וכאשר הילד מבין שאנחנו לא מושלמים, כבר מאוחר מדי. ובסיס האישיות שלו כבר איתן. ומה שנותר הוא רק לכעוס על ההורים – על שגרמו לו נזק חסר תקנה. והוא הרי צודק. משום שמחובת הוריו לתת לו טיפול מושלם וללא רבב – שכן בתחילת ימיו הוא חסר הגנה.

    זו משימה בלתי אפשרית. איך שלא יהיה הילד נפגע. לעתים פחות, לעתים יותר.
    לרוב יותר. מכיון שרוב ההורים לא שמים את טובת הילד במקום הראשון, וחלק נכבד אף פוגע בו במתכוון. ולכל אחד מאתנו יש כעסים רציניים על הוריו, מודחקים יותר או פחות.

    כל זה לא היה קורה לו לא היה הילד בא לעולם. כל כך הרבה סבל יכל להמנע. ומכאן שלהביא ילדים זה לא מוסרי…

    • אריאלה רביב

      פעם שמעתי את האמרה
      parenthood is a no -win situation.

      שהיא נכונה לגמרי. אין הורים מושלמים, כמו שאי אפשר להשיג שלמות ברוב התחומים של חיינו. אבל יכולים להיות הורים שמחליטים להיות כאלה ממניעים יותר סבירים מ – "אוי, נכנסתי להריון, יאללה פסדר, נשאיר את הילד", או, "יש לי חור בלב, אני צריכה ילד שימלא אותו", אפשר להביא ילדים לעולם מתוך מוכנות ובגרות מסוימת.

      נראה לי שזה יכול לשנות קצת את העתיד של הילד.

    • מטרתו של החינוך הוא לכוון את הילד, לא בהכרח לשנות אותו.
      האידיאל הוא להביא את הילד הא-מורפי לתבנית מוסרית ומוצקה שבה יוכל לחיות בחברה נורמטיבית.
      אבל בעצם… כל אחד מגדיר את החינוך ומטרתו בצורה זו או אחרת…
      הcatch הוא לפתח את המודעות העצמית בהיותנו בוגרים ו"מכוונים " ולשאול את עצמנו האם אנו מרוצים מהמצב הקיים או לא?
      מה שלא ניתן לשייך קולקטיבית -הרי יש אנשים שמאמינים בשיטת החינוך שבו הם כוונו,או לחילופין: לא פיתחו את המודעות העצמית הנחוצה לשינוי עצמי.
      החינוך והלימוד העצמי המחודש לערכים,דפוסי התנהגות , יכולת אבחנה ועוד..הוא דבר קשה נשוא ואף בלתי אפשרי בחלק מהמקרים..הרי let face it אנו מתחרים פה עם סדרי עולם..דבר שלא בא בקלות.. לא קל להוציא את אבן הפינה מבלי שהבניין יתפרק..
      אמנם התבנית היא אותה תבנית אבל מהות האדם עוברת טרנספורמציה בדרך החיים.. לפעמים השינוי הוא גדול ומשמעותי , לפעמים הוא קטנטן ואף לא נראה..
      העיקר הוא שאנשים משתנים..אם זה באמצעות החינוך העצמי המחודש שמטרתו להפוך אותנו לבני אדם מאושרים וטובים יותר ..אם זה באמצעות החברה שמקיפה אותנו שמשנה את דרך תפיסתנו לגבי עצמנו בפרט ולגבי החיים בכלל..והרשימה עוד ארוכה..
      בהבאת ילדים לעולם אנחנו מקנים להם את היכולת למודעות עצמית,היכולת לגלות את הפגמים והיכולת לתקן אותם, לשנות את הפגמים .לא הייתי מגדירה אקט זה כ"לא מוסרי"

    • נאוה

      אהבתי מאד מה שכתבת . אבל המסקנה קצת מרחיקת לכת..אתה יכול להתייחס לילד כשווה אליך וליצור יחסי אהבה ולא יחסי תלות ושליטה.

  9. סייד אפקט

    נפתחה אצלי עם הקריאה. תיבה מהסוג שאני מרשה לעצמי לפתוח רק פעם בשבוע אצל אישה אחת ששומעת הכל.

    זה המקום להזהיר שבקריאה חוזרת גיליתי שיצא ארוך ומשתפך וחסרי הסבלנות והעניין מוזמנים להמשיך הלאה.

    כמה מוכרים חלק מהניואנסים, הסיטואציה עצמה, שתי הפנים לאני האחת, הבריחה הגדולה והבלתי פוסקת, אבא שממלא את משבצת הדיווח, הענישה והגאווה, הגאווה הגדולה.
    אצלי הוא תמיד היה גאה וככל שהיה גאה יותר כך העלה את רמת הציפיות והדרישות. מסביב כולם דיברו על כמה שהוא גאה בי ומתגאה בפני כל חבריו בבת המוצלחת שלו אבל ביננו, בארבע עיניים לא הרגשתי גאווה או חום, רק מערכת דרישות שהלכה וגברה הן מבחינת האיכות והן מבחינת הכמות. הפכתי בעיני עצמי לקופצת לגובה שצריכה להתאמץ, להתפתל ולהקשית את הגב כדי לעבור את רף הציפיות שלו. אלא שבניגוד לקופצים לגובה, לא תמיד היה לי למטה המזרון הרך מלא האויר לנחות עליו אם בטעות נגעתי ברף או הפלתי אותו.

    אצלי הם אף פעם לא ראו שמשהו לא בסדר. לא היה טעם להראות. הרי התגובה שלהם ברורה וידועה מראש: את חכמה ומוכשרת ויכולה להשיג כל שתרצי ולהתגבר על כל מכשול. תוותרי/אל תעשי עניין. *אבל יש עניין* רציתי לצעוק *נמאס לי לוותר*. זה לא היה משנה הרבה. התמודדות היא העיקר. להתפרק? להראות חולשה? להגיד אני לא מסוגלת? אין אופציה כזו. לא בא בחשבון. היום, כשכבר אפשר להביט לאחור במנהרת הזמן הם יודעים ומוכנים להודות בכך שיצרו במו ידיהם אישה עצמאית, דעתנית ושאפתנית שקשה לעצור אותה בדרך ליעדיה (בלתי ניתנת לריסון הם מגדירים את זה כשאף אחד לא שומע). נשמע טוב, נכון? אלא שלתכונות האלה יש גם פן שלילי. עצמאית עד כדי כך שלא "צריכה" אף אחד, למדתי לפעול לבד מבלי להישען, מבלי להזדקק לאחרים. אני מוצאת את זה מרתיע. לא אותי. את האחרים. כנראה שיש באנשים את הצורך להרגיש שהם חיוניים. שאפתנית עד כדי הצבת מטרות גבוהות ומרדף בלתי פוסק אחריהן כשכישלון לא בא בחשבון. לא עושה לעצמי הנחות כי אני, כך הורגלתי לחשוב, יכולה יותר.

    שיא הפתטיות היו המלחמות שלי איתם בעניין בני הזוג. אף אחד לא היה טוב מדי בשבילי ואני בהצהרת עצמאות בלתי פוסקת, בחרתי מראש בכאלה שידעתי שיעוררו התנגדות. כל מערכת יחסים זוגית שלי התנהלה במקביל, ביני ובין בן הזוג וביני ובין ההורים כשמהלכה היה צפוי מראש. מעבר לעניין הרגיל של היכרות התאהבות אצטרא אצטרא, היה שם גם העניין של להסתיר מהם, לספר בזהירות ועם המון חשש, להביא אותו הביתה, מלחמות של כוח ודמעות, לספר שנגמר ולהמשיך בהיחבא ולסיים את המערכת כי עייפתי והם ניצחו.
    בסופו של דבר מצאתי אחד שנכנס אליהם הביתה מבלי להביא איתו את רוחות המלחמה. הם אפילו אהבו אותו. לפעמים, כשאני ממש כנה עם עצמי, אני תוהה אם נישאתי לו מתוך אהבה וידיעה ברורה שהוא הגבר של חיי שאיתו ארצה לחלוק את עתידי או שבעצם האהבה שלי אליו היא הדרך שלי לקדם בברכה את השלווה והשקט של סיום המלחמה.

    כשהייתי ילדה שמעתי את אמא שלי מבקרת את ההתנהגות של סבתא שלי כהורה ואומרת שהיא לעולם לא תתנהג כמוה. כשהבטתי מהצד, הבחנתי שהדפוסים חוזרים על עצמם, אלו רק הזמנים והשחקנים שהשתנו. בגלל זה ידעתי שאני לא רוצה ילדים. שאין לי שום דבר לתת להם, להעביר להם הלאה. שאהיה אמא רעה. לקחו המון שנים והרבה תמיכה מבן הזוג שלי כדי להבין שאין סיבה לחשש שלי. שיש בי את היכולת להעניק, גם אהבה והרבה.
    היום, אחרי הרבה שנים, אני יודעת שאהיה אמא טובה. מבן הזוג שלי אלמד את ה-do, מההורים שלי את ה-don't.

    אין לי ספק. אני אהיה אמא טובה.

    • סופרגירל

      סייד אפקט, או איך שלא קוראים לך באמת, אני חייבת לציין שרק עם הקריאה של מה שכתבת נפרתחו אצלי הסכרים.
      כשקראתי את מה שכתבה שירה, חשבתי לעצמי, או הנה עוד אחת שחוותה את חויית ההורים-ילדים כמוני. אבל לאורך השנים, כבר גיליתי מספיק אנשים כאלה כמוני, ולמען האמת, בזמן האחרון, אפילו הצלחתי לדחוק זאת מספיק עמוק ולהמשיך הלאה בראש מורם.
      הצלחתי לעבור ליד, כשקראתי את מה שכתבה שירה. אפילו הייתי מאד גאה על כך שיכולתי לקרוא זאת מרחוק, להרגיש שזה לא נוגע לי. למעשה לא להרגיש.
      ואז הגעתי אלייך.
      זה פשוט לא יאמן! כל פיסקה שלך מתארת את החיים שלי אחד לאחד (חוץ מקטע בחירת בן הזוג ובתהיה בדבר הבחירה. אני עוד לא התחתנתי, מה שמשאיר אצלי עדיין פתוח את נושא מציאת החן של בן זוגי, בעיני ההורים).
      את פשוט מדהימה.
      אני באמת שמחה שהצלחת לגעת בי כך.
      אני מקווה שיום אחד יהיה לי הכח להתמודד.
      אני מאחלת לך חזקי ואמצי עם ההחלטה שהחלטת לגבי הבאת הילדים.

      • סייד אפקט

        או סופרוומן, ככה מגדירים אותי אנשים שקרובים אלי ומכירים אותי, כך שהבחירה שלך בניק מעוררת בי חיוך (כמעט בחרתי בו בעצמי).

        יהיה לך כוח להתמודד. הוא טמון בך בפנים ויתגלה ברגע הנכון.

        גיליתי שהפן החיובי של היחסים שלי עם ההורים הוא החוסן והחוזק שקיבלתי כתוצאה מסבך הרגשות וההרגשות וההתמודדות. "מה שלא הורג – מחשל" עובד כאן מצויין ואני מחושלת לעילא ולעילא. אם באמת יש דמיון בינינו, הרי שאת יודעת כמה את חזקה, כמה עוצמה וכוח יש בך, את גם יודעת שתעברי כל מכשול גם אם קשה. את רק רוצה להישבר, שיהיה מותר להגיד לא יכולה, לא אכפת, לא רוצה, לא מוכנה לשלם את המחיר.

        אי אפשר להדחיק לנצח, בסוף זה יתפרץ ומחוסר ברירה תמצאי את הכוח להתמודד (אגב, גם התמוטטות מודעת או החלטה שלא אכפת הן סוג של התמודדות), את תראי.

        מה שעוזר במיוחד הן חברות טובות שתומכות. שיודעות מתי ללטף ומתי להתעקש ואחים ואחיות, אם יש, שיתנו תוקף וחיזוק לרגשות שלך (הם גדלו באותו בית גם אם יש להם אופי שונה).

        ובסוף בסוף, תודה על המחמאות והאיחולים.

    • בדיוק קראתי עכשיו בספר "סערת הנפש" של ד"ר יובל, שהאדם מפתח "אני מזןחף", זאת אומרת, לא עושה את מה שנכון טוב לו ושמביא לו אושר, אלא אץ מה שמצפים ממנו הוריו וככה בונה לו "אני מזויף".
      ממחקרים העלו שזה קורה כשהאמא משדרת שרק אם יענו על ציפיותיה היא נותנת חיזוק חיובי. וככה אתה למד לפעול רק לפי הציפיות.
      ואז, גם לא מאושר.

      וגם- המטפל שלי סיפר לי שכמו שאפשר לשחק עם הכנפיים בטחנות הרוח ולפתוח כמה שרוצים, ככה גם אני יכולה לסגור את הכנפיים אם אני רוצה פחות לתת לדברים ש"הם" אומרים לי להשפיע עליץ
      ניסיתי.
      זה עובד.

  10. סינמונגירל

    זה הפסקול לכתיבת התגובה. השותף, מהסלון. שוב אמא שלו לא מקשיבה לו, לא נותנת לגמור משפט. אמהות הרי יודעות הכל. כמה מוכר. כמה טעון.

    השנה הבנתי לראשונה שכל עוד אני לא אוריד 30 קילו בקירוב אמא שלי לעולם לא תהיה מרוצה ממני. והצעקה הראשונה היתה – "היי, זה לא פייר, את אמא שלי, את אמורה לאהוב אותי ללא תנאים!". ובכל זאת, לא משנה שאוטוטו נגמר התואר, והעבודה היחסית מוצלחת, והעצמאות, תמיד האווירה, בכל השיחות, תהיה – את לא מספיק טובה. את לא ילדת החלומות שלי. ואכן ילדת החלומות, היחידה, אחרי הרבה שנים של טיפולים. איזו אכזבה.

    ולראיה, כמובן, אין לילדה מספיק חברים. "חיי החברה שלך בתל אביב פורחים", אמרה בארס פעם, ובהקשר אחר או שלא, "בטח שאף אחד לא ירצה אותך", סיננה. ואז, זוכרת, שאחרי שנים רבות של שתיקה ובכי אמרתי לה בקול בוטח: "לא איכפת לי שתחשבי ככה, אבל אל תאמרי לי את זה. *אני לא צריכה לשמוע את זה ממך*". ומאז פחות או יותר נגמרו הוויכוחים בנושא. עד הפעם הבאה.

    אז מה, אתם אומרים, להתחיל להבין שבחיים אני לא אוכל לרצות אותה, זאת תהיה התחלה חדשה ? אולי. ואולי לא. ואיך בכלל אפשר להבין דבר כזה. היא הרי נתנה לי הכל. אז המעט שאני יכולה להחזיר בתמורה…ולמה אני לא עושה את זה?…כי *היא* רוצה שאני אעשה. מרד שכזה, לכו תבינו.

    ויש עוד הרבה. והכל עוד לא מובן. והכל עוד לא פתור. אולי פעם, כשמתוך הכעס הגדול תצוץ האהבה ומתוך האהבה הגדולה יצוץ הכעס.

    ולמה אני לא מדברת על אבא שלי? זה כי הוא באמת מת. א-יינע משפוחה, אינדיד.

    • שירה רובינשטיין

      ילדת קינמון, אני קוראת עכשיו ספר מצוין, ולפניו קראתי ספר שנתן לי מכה גדולה בראש, הראשון הוא "חרדתו של הילד המחונן", לא זוכרת מי הכותבת, ועכשיו את "מנוס מחופש" של אריך פרום.

      על הראשון הפסיכולוג שלי המליץ לי, אחרי שנה בערך של טיפול, כי הוא חשב שאני לא אצליח להתמודד אתו לפני, בעצם, גם על השני הוא המליץ לי, אבל לקח לי קצת זמן להגיע אליו.

      יש לי הרגשה ששניהם יזיזו אצלך משהו.

      • סינמונגירל

        כל המלצה לספר מתקבלת אצלי בברכה.
        גם תורם יגיע, אני משערת.

        • סילבי

          "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר,
          והוא משנה חיים.

          • שירה ר.

            מעניין מה הפסיכולוג שלי היה אומר על זה שאני כל הזמן מתעקשת לשנות את השם שם הספר. בדרך כלל אני מתעקשת לקרוא לו "הדרמה של הילד המפגר"

            🙂

            והוא באמת היווה נקודת מפנה.

    • גבירת הטירה

      לא כמילת גנאי, חלילה. הם אנשים קטנים, מבוגרים, קשי יום, מודאגים (אם לא מבוהלים), פחות ופחות בריאים, מלאי טעויות, אסירי תודה שהילדים שלהם בכלל הגיעו לגיל הזה אחרי כל הקטסטרופות בדרך.

      כשהם מתלוננים, זה כמו קול קטן שיוצא מתוך הראש: "אל תעשי ככה, אל תהיי יוצאת דופן, אל תעשי בעיות. תראי איך כולם….. ואיך את……".

      אבל הם קטנים. אלה אנחנו שעושים אותם גדולים ומהדהדים. כי הפרספקטיבה שלנו בגיל 25 דומה מדי לזו של גיל 5 – עדשת עין דג שהם נשקפים ממנה, גדולים ומאיימים. לוקח המון זמן להתאושש מתמונת העולם הזו.

      בגיל 15 הם גורמים להיסטריה, בגיל 20 הם גורמים לשיתוק, ובגיל 25 הם מפריעים כל כך עד שאני בורחת לחו"ל. אבל בגיל יותר מבוגר, ואם יש הרבה מזל, העדשה הזו מתכווצת לממדים אנושיים, רגילים. הקול בתוך הראש מתרחק קצת ונהה חיצוני, חלש יותר, כמו אוזניה של טרנזיסטור. השאיפה היא לתת לו לעבור ממול, למרות שאף פעם אי אפשר לשכוח ממנו לגמרי. מקסימום להחליש.

      ואז הם מתחילים לקטון. ולקטון. ועוד יותר. ובלי תירוצים, יש צורך להתחיל את החיים שלי עצמי.

      • bettie page

        ככל שאני מתבגרת אני מגלה שכל ההאשמות והכעסים והמשקעים לא משנים דבר.
        הם ההורים שלי ואני אוהבת אותם כי הם ההורים שלי.
        על כל כעס – יש שתי אהבות.
        ועל כל האשמה – שתי תודות.
        ועל כל משקע – הר או שניים.
        הרי הם עשו את מה שחשבו לנכון וב90% מהזמן לא במחשבה לפגוע (לפעמים דווקא כן, כמו שאני עשיתי כדי לפגוע).
        נכון, הורים אמורים להיות החכמים, הנדיבים והגדולים. זה לא תמיד כך.
        אני מחבבת את האנושיות שלהם. מאז שאני גדלתי. מאז שהם גדלו. מאז שהתחילו להודות בשגיאות שעשו. מאז שהבינו שאנחנו לא רק משפחה אלא גם פרטים.
        כיום עומדים מולי אמא ואבא אבל גם שני אנשים – שאני חושבת שהייתי רוצה להכיר גם אם לא היו הורי.
        ההשלמה הזאת עם חוסר המושלמות של מי שעומד מולי – גם אם הוא אמור להיות ההורה – לראות אותו גם כאדם. לא קטן, סתם אדם.
        והיכולת שלי לקחת אחריות על החיים שלי בלי האשמות כלפיהם על מה 'הם לא עשו בסדר'.
        אפשר לחיות עם זה.

  11. שחרזדה

    שירה, הזדהיתי איתך עד כאב.
    הרי כל התסביכים שלנו, כל רגשות האשמה, כל הכאב והחלומות הרעים נבעו מטעות מצערת כזו או אחרת שעשו הורינו האהובים.
    כל החיים אך מרגישה שלא משנה מה, אף פעם לא תהיי מוצלחת בעיני הורייך. תמיד יהיה איזה "פוטנציאל לא ממומש" כדברי הפולנים.
    וככה החיים ממשיכים להם, ואת לעולם לא טובה מספיק, לעולם לא יפה מספיק – בלי כל קשר למציאות, ולתואר, ולחברים שאוהבים אותך, ולעבודה הנהדרת, תמיד יש איזשהו חור בלב שלעולם לא מתמלא, למרות הבחורה הנהדרת שעומדת מולך, במראה.
    אני זוכרת את עצמי בוכה מול השרינקית, שעכשיו, כש"אנחנו" חושבים על חתונה, אני כל כך פוחדת…
    פוחדת שמתישהו הוא יתפכח מאשליית האהבה הזו ויבין שמולו עומדת בחורה לא כל כך מוצלחת…
    פוחדת להביא ילדים לעולם, כי מי יודע איך וכמה אני אדפוק להם את האישיות, והם יהיו אומללים, כמוני….
    ואיזה אמא אני אהיה? – לא יודעת, רק יודעת שלא כמו אמא שלי…..

  12. אגב ספרי פסיכולוגיה….
    "איזורי המשגה שלך" של דייר וו. וויין.
    ספר מצויין.

  13. saturday sun

    "אבא לא בדק את קיבולת הנרתיק שלך כשהיית בת 4, אמא לא התבלבלה בינך לבין המאפרה- אז תשתקי"
    זו פחות או יותר העמדה המובלעת או הגלויה שבה אני נתקלת שוב ושוב.
    זעקתם החרישית של נפגעי ההורים הבלתי מתפקדים נופלת על אוזניים חרשות. פותרים אותנו בהנף יד זלזלני ומבטל כמזוכיסטים מנטלים.
    גם אני, בדומה לשירה, בחרתי בנתיב ההרס העצמי , וסורי שירה אם לא כך את בוחרת להגדיר את דרכך.
    כמפלט אחרון , כניסיון נואש להכרה בכאב הבלתי ניסבל הפסקתי לאכול- הפכתי לבלתי נראת ובו בזמן למי שלא ניתן להתעלם ממנה, פצעתי את עצמי- כאב כה עז עד שכבר לא חשתי בדבר, וכבונוס " זכיתי" בצלקת חיצונית, תואמת לזו הבלתי נראת.
    אני מניחה שלא במקרה בחרתי בביטויי כאב שנראים לעין, היה בי צורך, גם אם בלתי מודע שיראו אותי, שיכירו בפצע המדמם, בחור הפעור שכפי הנראה לעולם לא יתמלא.
    ולמה לעזאזל אני עורכת כאן סטריפטיז מנטלי? הממממ, אני מניחה שרציתי להפנות את הקשב אל אותם ילדים, נערים ובוגרים שנושאים עימם צלקות ילדות, כאלו שגדלו במשפחות סו קולד מתפקדות, כאלה שנותבו לחשוב שאם ההורים לא ביצעו בהם אקט פלילי ובכל זאת רע להם וכואב להם כנראה שהם דפוקים.כנראה שהם אשמים.
    להאשים את ההורים? ה" אכלו לי שתו לי " מקל אולי רגעית, מה גם שלרוב קשה לכעוס על הורים שכיוונו לטוב גם אם יצא רע. אני מניחה ששלב הכעס והזעם בלתי נמנע, שלב בדרך, עד להכרה שלעיתים אין את האיש הרע, יש הורים שלרוב נותנים לילדם כפי יכולתם, לעיתם מה שיש להם לתת זה לא מספיק.
    זה לא קל, לי בכל אופן להתנתק מדפוסי המחשבה של האשמה בין אם זו האשמה עצמית ובין אם זו האשמת ההורים. אך נדמה לי שהדרך היחידה לרפא את צלקות העבר היא להניח להם להיות " עבר" , האשמה לרוב מחייה את העבר ומסרבת לתת לו לדעוך.

    • שירה רובינשטיין

      את זה אני הכי אוהבת, אין שום טראומה אמיתית, אין זכות לסבול.
      ולהכאיב לעצמי, עשיתי את זה, עד שראיתי שהם פשוט לא שמים לב. פעם סיפרו לי שילדים להורים חרשים מפסיקים לבכות בגיל מאוד צעיר, כי אין טעם לבכות. יכול להיות שילדים להורים שהפכו להורים הרבה לפני שהם היו מוכנים לזה מפסיקים להכאיב לעצמם בגלוי כי אין מי שיראה את זה?

      • saturday sun

        כן, בדומה לילדיהם של הורים חרשים שמוותרים על תיקשורת הבכי כדרך לסמל להוריהם כי הם ניזקקים להם, כך גם אני התיאשתי מלנסות לכפות על הוריי להיות "הורים",אמנם לאחר מאבק מר וארוך, גוד, יותר מדי ארוך.
        אני שואלת את עצמי האם באמת ויתרתי עליהם? – אני לא בטוחה, ויתרתי על המאבק, על הניסיון האקטיבי לאלץ אותם להיות מה שאינם, אך קיימת בי עדיין כמיהה להתמלא במה שרק הורים יכולים להעניק, לכסות על החור השחור שנפער בנפשי. זו פנטזיה, כזו שלעולם לא תזכה למימוש, אך גם ההכרה בה, כרוכה בכאב.
        למשך זמן מה נמנעתי מלחוש את הכאב, שיכנעתי עצמי שאינני זקוקה לאיש ואינני צריכה דבר. זה לא שהם לא נותנים, זו אני שלא לוקחת. פעלתי על מנת להשתיק את הרצונות, להתכנס, להצטמצם לכדי נקודה אינסופית, לא לתפוס מקום, לא לבטא צרכים – רק לא לחוות שוב את סטירת הלחי, את התעלמות מבקשות " האני צריכה", " אני רוצה" העדפתי חיי סגפנות מנטלית על פני ההכרה שגם אם אצעק לא יהיה מי שישמע אותי.כנראה שיש משהו מנחם באשליית השליטה, יותר נוח לא לרצות מלזכות בסירוב.
        אז היום ויתרתי עליהם – ההורים, כאופצייה ריאלית ( בפנטזיה יש להם עדיין מקום של כבוד), אך השבתי לחיים את צרכיי, החזרתי את עצמי אל החיים, פיניתי לעצמי מקום, מרחב של קיום.

        זה המחיר המשמעותי ביותר שגובים אותם הורים חרשים ( בעלי שמיעה סלקטיבית לרוב), הם מייצרים ילדים אילמים שבמיקרה הטוב, מצליחים לאחר מאבק, ותך כדי פחד אימתני למלמל בהססנות באוזני חבריהם שהם רוצים…צריכים…

  14. מאוד הזדהיתי. תודה לך.
    אם הם צודקים או לא, קשה לומר. עד שמתשתחררים מהראיה החד מימדית שהם הגדולים, המבינים ואסור להביע דעה שתראה לכולם שהם טועים ובגדול. מה שמדהים, גם אחרי שאותם ילדים "שלהם" מגיעים למצבים קשים מאוד, של התמכרות, הם טוענים שחברים אומרים שזה תורשתי?!!!!. אני כבר ממש לא מתרגשת מזה שהאחים שלי מכורים, אומרים שזה נורא אבל שכולם מכורים למשהו. אני סתם נאיבית ותמימה ולא מבינה עניין. לוקחת דברים קשה מדיי. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני לוקחת דברים קשה מדי. היום אני פשוט מסתכלת מהצד, קופצת הביתה פעם במאה שנה, רק כדי שיראו את הנכדה. "שומעת" על כל הדברים הנוראים שקורים למשפחה שלנו, ולמרבה הפלא נשארת אדישה. כשהם מדברים עלי אני כבר יודעת לענות – ואפילו להשאר רגועה. התפייסתי איתם בצורה מאוד סתמית. לא עושה חשבון. צריכה אותם – מתקשרת, לא צריכה – לא מתקשרת. דואגת רק לעצמי. אני גם יודעת שאין לאחים שלי שום סנטימנטים לאף אחד במשפחה המצומצמת. לי אולי יש, אבל נשארת אדישה. אין דרך אחרת וקצת חבל. אני חושבת שהפיוס עם ההורים בין אם סתמי או אמיתי עם כל ההבהרות הרצויות, כמו שאת עשית, חשוב מאוד. הוא קשה, כיוון שהוא כרוך בפיוס עצמי ולימוד עצמי של מי אני מבין השתיים ולהשאר שם, איתה. התהליך הוא קשה וכואב – אנחנו בעצם מלמדים את עצמנו או מחנכים עצמנו איך אנחנו רוצים להתנהג, לפי איזה כללים, לפי מה שטוב לנו ולא להם (מה באמת טוב לנו?!). צריך לשתף ולדעת להשאיר אצלך קלפים, לא לתת הכל אפילו אם הם ההורים והאהבה שלהם צריכה להיות "בלי תנאים". היא definitely לא כזאת. לומדים לחיות עם זה!!.

  15. לוכד עריקים במיל'

    אני בן יחיד למשפחה חד הורית. מטבע הדברים כל חייה של אימי נסובו סביבי כך שכמעט גרמו לי למחנק מנטלי.
    עד גיל 15.
    יום אחד חזרתי ממסיבה בשעה יותר מאוחרת ממה שאימי קבעה. לאחר ויכוח שהתפתח היא אמרה לי את המשפט ששינה את חיי: "כל עוד אני מממנת אותך אני אגיד לך מה לעשות." למחרת כבר יצאתי לחפש עבודה ולאחר כמה ימים, כבר עבדתי ופירנסתי את עצמי (תשלום החלק היחסי שלי במשכנתא ,אוכל ,חשמל וכו…).
    ביום ששמתי על השולחן את הכסף נתקלתי אצלה במשהו שלא היה מוכר לי עד כה. מבט של כבוד והערכה. מאותו יום הפסיקו כל ההצקות והניג'וסים והיא התחילה *לכבד אותי כאדם בוגר*.
    אם היא לא היתה עושה את זה הייתי עוזב את הבית כבר בגיל 15 ואפילו מנתק מגע.
    הורה שמנג'ס ומציק *יש להעמיד במקומו.* גם אם זה כואב בתווך הקצר. בתווך הארוך זה משתלם . היום היחסים שלי עם אמי מצוינים, כיוון שהם שיויוניים. אף אחד לא חייב לשני דבר.

  16. סנופקין

    לכל המשתתפים והמשתתפות, בין בקריאה ובין בכתיבה:

    לקחת אויר, לעצום עיניים, לחשוב על משהו נחמד, ולהגיד עשר פעמים ברציפות:

    "איזה מזל שלא גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת, בלי הורים ובלי משפחה"

    מי שיודע על מה מדובר, מייד ירגיש טוב יותר.

    מי שלא יודע, ממילא יותר טוב לו.

    • סינמונגירל

      אתה לא מנמיך רגשות של אחרים על ידי זלזול בהם ואימוץ מנטרה חדשה.
      יש לך משהו לומר ? תגיד.
      אבל אל תזלזל באחרים.
      שנאמר, לכל אחד יש את החבילה שלו.

      • לוכד עריקים במיל'

        החבילה של השני יותר קלה.

        • סינמונגירל

          ומי מודד ? ובאיזה טאבו רושמים ?

          • לוכד עריקים במיל'

            ישנם קריטריונים סוציו אקונומיים להשוואה.

            • אריאלה

              ואם מישהו גדל בבית שהיה בו מבחינה כלכלית הכל והורים מנוכרים לגמרי, ולעומתו מישהו שגדל בבית שהיה עני אבל ההורים היו אוהבים ותומכים, גם פה הקריטריונים הסוציואקונומיים קובעים?

          • אריאלה

            קינימינית, את אל תתווכחי!! יש חבילות יותר כבדות ופחות כבדות, והמושג "יחסי" לא קיים. שכחת שאצל אי אלו אנשים יש רק שני צבעים?

            • לוכד עריקים במיל'

              לא שני צבעים.
              הגיון אכזרי וחותך.

              • שירה ר.

                איזה היגיון? מה היגיון?

                אני הולכת להסתכן בלהישמע מתחסדת לאללה. גדלתי בבית שיש בו אבא ואימא שאפילו אוהבים אחד את השני, היו תקופות של קשיים כלכליים, אבל בסה"כ מהבחינה הזאת היה בסדר, היה לי כל מה שהייתי צריכה ואף יותר, אבל זה לא הפך אותי לילדה מתרוננת או כזו שלא היו לה בעיות.

                דברים הם הרבה יותר עמוקים מיש כסף או אין כסף. כסף נותן נוחות וביטחון, שני דברים *מאוד* חשובים, אבל לא *הכי* חשובים. יכול להיות שאימא שלך נתנה לך יותר ביטחון עצמי ושלוות נפש מכל הכסף של ההורים שלי?

                תמיד קל כשיש בעיה חיצונית לתלות עליה את כל מה שלא בסדר, וכסף זו בעיה חיצונית מעולה. אבל כשיש אותו, כמו בכל תחום אחר בחיים, אפשר להתפנות ולראות שדברים אחרים לא בסדר.

                • לוכד עריקים במיל'

                  אולי לא הסברתי את עצמי נכון.
                  כל הויכוח היה על סוגית החבילה.
                  אני טוען שיש חבילות כבדות ויש חבילות קלות. אחרים טוענים שזה תלוי באדם. בתגובה לכך אני טוען שאדם שאינו מסוגל להתמודד עם חבילה קלה הוא אדם חולה או מפונק ועצלן.
                  כסף הוא מרכיב בחבילה.

                  • אריאלה רביב

                    לוכד, ואיך אתה מגדיר חבילה קלה? לא נמאס לך להיכנס לאותו לופ שוב ושוב? אתה לא מבין שאין שום דבר מוחלט ומה שלך נראה כמו חבילה קלה יכול להיות אסון למישהו אחר? ומי אתה שתקבע מי חולה, מפונק או עצלן?

                • לוכד עריקים במיל'

                  העובדה שגדלת במשפחה מבוססת כנראה מכהה את עינייך לגבי חשיבותו של הכסף.

                  • שירה ר.

                    העובדה שכנראה גדלת במשפחה לא מבוססת, גורמת לך להגזים בערכו של הכסף. שוב, כסף נותן ביטחון ונוחות, זה הרבה, זה לא הכל.

            • סינמונגירל

              אכן, צודקת, מי אני שאתערב במשקולות ובצבעים. שהרי יש אנשים שיודעים את העבודה שלהם. ומה לי וליחסיות. בקושי ארבע יחידות מתמטיקה ואני כבר דוחפת את האף לחבילות כבדות וקלות.

              לוכד יקר, קריטריונים סוציו-אקונומיים בתחת שלי ! ובלי עין הרע, יש שם מספיק מקום לכל הקריטריונים האלה שלך, גם לכבדים וגם לקלים.

              פעם איש לא כל-כך חכם אמר לי, אובייקטיביות היא גם סוג של סובייקטיביות. יצא לו משהו נחמד, בטח לא בכוונה. תשנן, אחר כך נדבר על סוציואמו.

    • המטפלת

      מהרגע שקראתי את המאמר ידעתי שזה יבוא.
      וגם קצת ציפיתי שזה יבוא ממך.
      לינה משותפת זה דבר רע.רע מאוד אפילו.
      ואני האחרונה שאתווכח על הצלקות שזה בוודאי יכול להשאיר.
      מכאן ועד לבוא ולומר שאלו תנאי הגדילה הגרועים ביותר לילד המרחק גדול.
      אתה בוודאי הכרת משפחות בקיבוץ ששמרו על ציביון משפחתי וקשר נפלא בין ההורים לאחים.כמו גם משפחות שלא.
      עד כמה הייתה ללינה המשותפת יד בזה קשה לומר.
      יש משפחות רבות שהמשמעות של לגדול עם הורייך באותו בית הייתה בוודאי קשה ומצלקת לא פחות-
      לך לפחות היה מפלט שלהם לא היה.
      במחקר שנעשה על סביבות גדילה לילדים שנחשבות מזוהמות חברתית (הכוונה לעוני,סמים זנות וכ"ו…) גילו שמה שהציל חלק מהילדים שם הייתה העובדה שבסביבתם הקרובה היה לפחות מבוגר אחד שהיה משוגע עליהם. וזה לא חייב להיות הורה…זה משהו שחינוך בלתי פורמלי יכול לתת ולקיבוצניקים הייתה האפשרות להיתקל במבוגר כזה הרבה יותר מאשר לעירוניים.
      זה בטח לא בא במקום אהבה של אמא ואבא.
      אבל מראש מדובר על חשבון שנפתח כשדברים משתבשים.
      ומהבחינה הזאת אני לא רואה יתרון לעירוניים בהכרח.

      החשבון שקיים לנפגעי השיטה הוא קודם כל עם הוריהם.ולא עם הקיבוץ.בסופו של דבר הם הדמויות המרכזיות והמשפיעות בקיבוץ בכפר בקרת.זהו זהו.

      • סנופקין

        זה לא הטרקטור של המטע, וגם לא הפרות ברפת שאליהן יש טענות.

        ההורים, ורק ההורים, זה ברור.

        וככל שעוברות השנים, ואנחנו רואים כמה הם לא טובים מאיתנו בכלום, אבל פשוט בכלום, לא בחוכמה, לא ברגישות, לא בחוש הומור ולא במתכוני אפיה, מבינים את האמת הפשוטה:

        סתם, בני אדם, עם אותן טעויות ואותן חולשות ואותם פיספוסים שגם לנו יהיו.

        כל ההבדל הוא בכרונולוגיה, בין עבר, הווה ועתיד.

        וגם בזה אין ממש נחמה.

        • לוכד עריקים במיל'

          למה חשבת משהו אחר. ברור שהם כמונו! מה הם סופרמנים?

        • המטפלת

          הגילוי שההורים אינם מושלמים, הכאב של ההבנה לגבי הטעויות שנעשו
          לא מוביל בהכרח למעגל אינסופי של צער גידול ילדים.

          אני מניחה ,שברוב המקרים הטעויות נעשו שלא בכוונת זדון .
          וגם אם בחלק מהמיקרים כן הייתה כוונה כזאת זה מעגל שניתן לשבור
          כי מה שיש לנו לא היה להורינו ברוב המקרים.
          היכולת להגיע למודעות עצמית גבוהה יותר, יחד עם הבנות שמגיעות בעזרת טיפול בעצמנו לבד או עם עזרה מקצועית יכולים לעזור לנו לא לחזור על טעויות הורינו..או לפחות לא על רובן.

          האם זה ימנע מאיתנו לעשות טעויות אחרות.?
          סביר להניח שלא…
          האם זאת סיבה למנוע מעצמנו מבחינה מוסרית, כמו שהזכיר פה אחד הכותבים, את האושר שבלשמוע ילד קורא לך אמא או אבא?
          אני מקווה שלא.

          ואולי בזה יש מעט נחמה.

    • המלאך

      ואללה אתה צודק לא גדלתי בקיבוץ, גדלתי בפניה ותאמינו לי זה אותו הדבר אולי לפעמים יותר קשה.בקיבוץ אתה יכול לראות את ההורים שלך מידי פעם במשך השבוע, אני לפעמים לא ראיתי את ההורים שלי כמת חודשים.

    • ג'ולין

      גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת, עם זוג הורים קיבוציים מאוד (שניהם בני קיבוצים) וגם הוריים מאוד.
      כן היו לי ויש לי עד היום וויכוחים וריבים ותסביכים עם אמא שלי – לא עם המטפלת.
      ההבדל היחיד היה לטובתי – היה לי לאן לברוח כשבבית הדברים היו מעיקים מידי. הייתי הרבה פחות תלויה חומרית בהם ישירות, היתה לי דירה משלי בשלב הרבה יותר מוקדם מלרוב הצעירים בעיר, ויכולתי לרהט אותה איך שרציתי ולנקות או לא לנקות או לגלוש שעות באינטרנט או אפילו להביא אנשים אלי בלי לשמוע על זה הערות או שאלות מההורים.

    • אז אני גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת, עם הורים ומשפחה לא קיימים. בהרגשה, עד היום, שאין לי שום דבר ואף אחד לסמוך עליו חוץ ממני. הרגשה כזאת מאז שאני זוכרת את עצמי. ואין לי כמעט זכרונות ילדות, אני מניחה שמחקתי אותם. אחי הקטן כבר לא גדל ככה, הוא גר איתם, ואני כבר רואה שהוא יהיה עוד יותר דפוק מאחיו הגדולים. אם קיבוץ זה רע יותר? בוודאי שכן. אבל אם היו נותנים לי לבחור בין החלפת המקום או ההורים, אני ממש לא בטוחה מה הייתי בוחרת. אני בטוחה שיש הורים יותר גרועים מקיבוץ, זה א', וב', אל תשפוט כאב של אף אחד אחר. אתה לא יודע איך הם מרגישים. אי אפשר להשוות בין קטרים של פצעים. זה פשוט לא עובד ככה.

  17. יפאורה תבורי

    איזה מאמר מדהים. אצ מדהימה. הצלחת לתאר במדוייק הרבה תחושות, ולהגיע להרבה תובנות. ואני שמחה שאני קוראת ונחסכים לי הרבה רגעים קשים. אני שמחה שהגעתי למצב שבו אני עכשיו, ועומדת באומץ אל מול מה שיש לי עוד לעבור. אבל טוב לדעת שכל אחד והשריטה שלו. תודה.

  18. ההיא שהלכה

    כמה קל, אה? כל כך נוח להיות קורבן, להאשים את הזולת במה שאתה. בפחדיך, במשקלך, באי ההצלחה. כמה שאני לא רגישה, אה? כן, אני מתארת לעצמי שכמה יאמרו "היא לא רגישה, מגעילה שכמותה". כן כן, נשבה יחדיו שלובי זרועות, נקים מחתרת אבא-אמא-דפקו-אותי-וזו-הסיבה-שככה-יצאתי, כמה אידיאלי. הפגם לא בנו, אלא בהם. ברור, אלא מה?

    יאנג אמר שהפכחון מגיע ברגע שמגלים שהורינו הם בדיוק כמונו, בני אנוש. כילדים, הסמכות היחידה, נקודת ההשקפה, החינוך, המגע, המעשים זה הם. מכייון שהעולם הבוגר היחיד שאנחנו מכירים זה הם, אנחנו (כילדים) הופכים אותם לעל-אנושיים, מושלמים. כשמתבגרים מגלים שהם מועדים גם, עושים טעויות, נופלים, קמים, מנערים עצמות דואבות. הגילוי מביא עמו כעס בלתי נשלט. זה הם שהשלו אותנו שהם על-אנושיים. זה הם שהשלו אותנו שהם חזקים ולא נשברים. זה הם השלו אותנו שהם סמכותיים. זה הם.

    תסלחו לי, ותסלח לי שירה, אבל זה מאוס. מאוס עד לזרא. נשבר מההתבייכנות הזאת, בחיי. תפסיקו לחפש פגמים במה שהם ותתחילו לחיות עם מה שאתם ואם זה לא נראה לכם מה שאתם, אז תמדו להשתנות. באמת נשבר.

    • אריאלה רביב

      מעניין למה זה מעורר בך כל כך הרבה זעם. אם קראתי את שירה נכון, היא החליטה להפסיק לחיות את העבר, או שמא לא קראת אותה עד הסוף?

  19. שירה, ריגשת אותי מאוד. תודה.

    מספר דברים שעלו לי בראש תוך קריאת המאמא והתגובות:

    אימהות (עם שורוק): זכיתי לגדל שתי בנות באהבה ונתינה עצומה מול גיהנום שעברתי כילדה (דור שני לשואה, אב מתעלל מינית, אם מטורפת, יתמות מאב בגיל 11, חנק מוחלט ע"י האם וידיעה מוחלטת שאני כישלון תוך דגש של אמי לנושא). לא יודעת מאיפה לקחתי את האהבה הגדולה לבנותי, אולי פשוט גידלתי מחדש את הילדה שבי (לא שזה עזר). הן יצאו מדהימות, שתיהן. חכמות, רגישות, בעלות מודעות ועשייה פוליטית וחברתית, אהובות על סביבתן, אני אסירת תודה, באמת. והחשוב מכל, הן אוהבות אותי.

    בעלי גדל בלינה המשותפת. יום אחד, כשילדי הגן יצאו לטיול בשדה, פגש את אבא שלו וקרא לו אבא. התגובה היתה עכשיו תקרא לי חבר. רק בזמן שאתה בא להורים אתה יכול לקרוא לי אבא. אנו עצמנו גרים בקיבוץ וחווינו תקופה של לינה משותפת כהורים. זאת היתה זוועה.

    לפני מספר שנים אמי הידרדרה מאוד מבחינה בריאותית והייתי חייבת לקחת אחריות, כי אני בת יחידה ואין לנו משפחה (שואה, כזכור). זו היתה תקופה איומה כיוון שכל ההגנות שבניתי לא צלחו נגד הרפש המתועב שהטיחה בי. לקראת הסוף לא היתה לי ברירה והבאתי אותה לקיבוץ. זכור לי שקרסה על המדרגות ולא הסכימה לקום. היא הביטה בי באתגר שונא ואמרה דברים איומים כל כך שאינני מצליחה להיזכר בהם, וטוב שכך. ואז, לראשונה בחיי, סטרתי לה. אני שמחה.

  20. מוארת

    חשבתי שלעולם לא אקרא דברים כל כך דומיים לתחושות שלי מהעבר. כל התירוצים לא להיות שם. הויתור על האחים הקטנים כדי שלרוד. הנתינה האינסופית, היפוך התפקידים. חוסר היכולת לסרב גם לחברות וגם לבחורים….
    וואו, מוזר לי לתכוב לך את זה, כי זה כל כך הרבה. המון שהתעבד כבר בטיפול שלי ונרגע קצת. אבל הזכרונות עוד שם.

    תודה שחלקת את הסיפור שלך, וכנראה גם שלי ושל אחרים.
    בעיני, הצלחת להגיע הכי עמוק שאפשר.

    מקווה שזה לא פלצני מדי – אבל חיבוק ממני,
    מאמינה בך אפילו רק על סמך הטקסט המדהים הזה.

    בהצלחה

  21. כן,כל הכבוד!
    כל הכבוד על זה שכתבת את מה שכתבת וביטאת את מה שרבים סוחבים על הלב.
    מה שכן,משפחה אנחנו לא יכולים לבחור – גם לי יש בעיה עם אחותי (הצולעת…) והיא עושה תמוות לכל המשפחה – ממש ככה! מה נעשה? מה לא עשינו?? מה??!? הכל!!! כן,הכל!!! אמא שלי משפילה עצמה כל שבת,רק בשביל שהיא תישאר עם המשפחה שלה בקשר…רק שיום אחד לא יהיה לה אף אחד,לצערנו ולצערה…לצערנו,כי אנחנו כולנו היינו מעדיפים אחות נורמלית ולא מטורפת לחלוטין – אין צורך להסביר למה לצערה…
    אז,שירה,דעי לך שכמעט לא קיימת משפחה שהיחסים שלה טובים…ואם קיימת כזו משפחה,אז דוד "מרפי" או דוד "אלוהים" (אם מאמינים בו…) ידאג לדפוק גם את השלמות הזו…ככל שיותר תמהרי להבין זאת,פחות דמעות יחרבנו לך את האיפור (כשכבר את שמה אותו בשביל המשפחה).
    משפחה זה הדבר הכי חשוב,אבל יותר חשוב מהם זו את! ולכן,המשפט האחרון שלך מראה שאת למעשה הגעת למסקנה הנכונה (לטעמי,בכל אופן) – אם את שלמה עם עצמך,אז סליחה על הביטוי,שכולם יקפצו!

  22. I THINK YOU ARE SO BEAUTIFUL, IN MIND, I MEAN
    GOOD LUCK

  23. המלאך

    לא שאני מאחל את מה שנכתב למטה לאף אחד, אבל זאת דרך כל בשר כמו שנאמר. ביום הראשון שאחד ההורים שלכם ילך לעלמו, אז אתם תגעגעו אליו ותזכרו את כל הדברים בצורה טובה את כל הצרות שהם עשו לכם, עם חצי חיוך בפה ועם דמעה בעין וכאב קל וצובט בלב. בסופו של תהליך אתם תחפשו אותם כמו שהייתם קטנים כי אנחנו תמיד צרכים את האישור של ההורים.

  24. אל לנו לחיות כל חיינו בהאשמת הסובבים.

  25. נו משפחה לא בוחרים – מזל שאת החברים כן……
    וזאת אני אומרת מתוך הזדהות
    ומקווה שנהיה הורים מוצלחים יותר……….

  26. יש קטעים במאמר שכאילו הן ציטוט מדויק מחיי ומיחסי עם הורי .
    אבל הכי קל להאשים אותם , ובעצם אין טעם מה שהיה היה והים צריך להשתנות ולזכור שהם הביאונו עד הלום לטוב ולרע ….
    ויש כאלה שמצבם הרבה יותר גרוע…

  27. באדולינה

    אל תהיה קורבן
    תהיה מלך

  28. אוי, אמא, אמא… הורים לעולם יעשו את כל הטעויות האפשריות (לוגית ורגשית) מתוך האהבה הכי גדולה והכוונות הכי טהורות שבנמצא. ה"טריק" בלהיות הורה טוב (לא מושלם אבל מספיק טוב) הוא – לקחת אחריות. לשים לב שמולך עומד/ת ילד/ה עם רגשות, צרכים, דחפים ומבנה רגשי לא זהה לזה שלך, להודות באי-המושלמות הזו ולקחת בחשבון שנעשה טעויות למכביר גם עם ילדינו שלנו. ולהיות מוכנים להתנצל, ולשנות, ולנסות לתקן מה שאפשר, ולתת חיבוק במקומות שאי אפשר לתקן, כי ילד צריך רק שיקבלו ויאהבו אותו ללא תנאי, כל הזמן. ולסלוח לילדים שלנו על זה שהם אף פעם, אבל אף פעם לא לגמרי מה שרצינו שיהיו, כי אם מאיתנו הם לא ילמדו סליחה – ממי ילמדו? ואם לא נדגים להם שמותר לטעות, ולהתנצל (כן, גם בפני ילד) ולתקן את הדורש תיקון – ממי הם ילמדו את זה?
    רק תאהבו אותם, בלב שלם וממקום נקי. זה כל מה שצריך.

    • אופיר מלכי

      היי. ריגשת אותי מאד.
      כאמא לשני ילדים והשלישי בדרך וכבת למשפחה חד הורית לאמא שעברה הכול כולל ניצול מיני החל מגיל שלוש…אני מרגישה כמי שנוסע בכביש בלילה ואין תמרורים. כל ספרי הפסיכולוגיה גורמים לי לחוש אשמה ובלבול ואני מסתמכת על אינסטינקטים ועל החושים.
      השנה בתי בת הכמעט שמונה עברה ניתוח כפתורים בהרדמה כללית. כמובן שאני ליוויתי אותה והרגעתי אותה והושבתי אותה עליי בזמן ההרדמה וראיתי את עיניה נפערות באימה וברגע שבו צעקה בקול חלוש "הצילו" זה היה הרגע השחור ביותר בחיי.
      היא ידעה שאני לא יכולה להגן עליה. אני הכרתי בכך שתפקידי כאמא הוא לעשות דברים שייתפסו כרעים וכמאיימים, ושאני לא מלאך. אני אדם אנושי קטן ומוגבל. למרות שהאהבה היא אדירה ואינסופית. ברגע הזה נולדה תפיסה יותר מציאותית של יחסיי עם ילדיי. התבגרתי.
      אני מודעת לכך שגם אמא שלי חשה כך. אני בוחרת להתרחק ממנה למרות שהיא במצב סיעודי ומבקשת אותי. אני מעדיפה לחוש אשמה ולא להזניח את ביתי, עבודתי וילדיי. הורה שמציב אותך כל הזמן בפני בחירות בלת אפשריות ומעורר בך תחושות של כשלון הוא אדם שיש עליך להתרחק ממנו לצורך בריאותך הנפשית.
      יש דברים שאני מחוייבת לבצע בתור בוגר כמו להציב גבולות. או לכפות טיפול רפואי.
      יש דברים שאני לא חייבת לעשות כמו להעביר ביקורת, לזלזל ולפצוע במלים או בדחיה גופנית. את הגבולות אני משרטטת בחוסר בטחון ומתוך משא ומתן יומיומי עם עצמי ועם ילדיי ובן זוגי.
      אשרי מי שגדל בבית שבו הדברים היו מוגדרים היטב ועם הורים שתיפקדו. הרבה יותר קל לו.
      במסגרת הלימודים באוניברסיטה בקבוצת נשים ספרו כמה על ילדות קשה, אלימות וחויות נפשיות קשות. אט אט החלו בנות שלא גדלו במשפחות אלימות או בעייתיות לבכות ולומר שהן חוות כאב עצום שמקורו בילדותן למרות שהן לא חוו חויות של נטישה או של התעללות… הדבר הדהים אותי. מסקנה: לכולם כואב. וקטונתי מלדעת למה זה כך.
      אני מקווה להיות מספיק חזקה להודות ברגע שילדיי כבר לא יצטרכו אותי וירצו להפרד מעליי ולא לנהל איתם מערכת יחסים חונקת ומתישה. קשה. כי הם הדבר הנקי, היפה, האהוב עלי ביותר בעולם. מרוב אהבה לפעמים אנחנו מזיקים. ככה זה הורים? ואולי אוכיח את עצמי במבחן המעשה? צריך הרבה אומץ ללדת ולהיות הורה. אבל החיים אינם חיים אחרת.

      • אני כאחת שאין לה ילדים וממש לא חושבת בכיוון,לא יודעת אם אפשר להאשים את ההורים בזה או בכל טעות אחרת כי כמו שהם עשו ועושים טעויות כך גם אנו עלולים לעשות בעתיד(וזה כואב כי לפעמים זה פועל יוצא של חנוך כמו הורים מכים שהיו מוכים בילדותם וכן הלאה…)

        וכל זה קורה מכיוון שאין מי שידריך ילמד ויתן דוגמאות בנושא כה מורכב זה-הורות נכונה [דבר שלדעתי היה צריך להיות אחד מקורסי החובה באוניברסיטה או אפילו בתיכון..(לכל אלה שמתחתנים לפני שבקעו מהביצה..)]

        • אופיר מלכי

          למה לא חושבת בכיוון? פונקציה של גיל או כתפיסת עולם?
          כמה שאני מסכימה איתך שכבר בתיכון יש ללמד מה שנקרא כישורי חיים. איך להתנהל בתוך זוגיות? איך להיות הורים? יש תכנית כזו שרצה בארה"ב ואולי יום אחד אחרי המאבק באלימות ובסיכוני הבטיחות בבתי הספר, אחרי צמצום מספר הילדים בכתה ואחרי הכשרת כוח אדם איכותי להוראה נוכל גם אנחנו לעשות את זה פה אצלנו. [אני צינית]. למעשה צריך מבוגר בריא מבחינה נפשית שיהיה מודל לחיקוי ולדוגמא. זה הכול. ואחרי תחושת האשמה והביקורת העצמית יש בהורות יופי ואהבה במידות בל יאומנו.
          אגב, חובה בן זוג תומך ובריא בנפשו. אחרת לא לעשות את זה. ילד זה לא ניסוי בביולוגיה. הוא זקוק לאבא ואת לזוגיות טובה. כמי שגדלה במשפחה חד הורית ונפגשה עם אביה רק בגיל שלושים אני יכולה להעיד כמה אהבה שהוחמצה, כמה עידוד ותמיכה וכוח יש בקשר עם האבא. וכמה מרפא ותיקון ואיזון הוא יכול לספק אפילו בעצם נוכחותו.
          אני בטוחה שילד יורש אנרגיה נפשית וחש קירבה נפשית לאחד ההורים ולפעמים זו לא האמא דווקא. הפרידה מהאב יוצרת חלל שלא צריך להיות שם ושרשרת של חוסר הבנות עם האם שמתעקשת על מיתוס האמהות שחלף זמנו.
          וסליחה על רגשי האשם שזה מעורר באמהות אמזונות מודרניות. כמובן שלא מדובר על בעל מכה או מתעלל. אלא סתם בזכר המוגבל הממוצע שהופך לאב ביחד עם נקבה ממוצעת ובעלת מוגבלות שלא תמיד היא מודעת לה. הילדים שלהם מודעים ובחריפות.
          בהצלחה לכל ההורים. ותזכרו שהייתם קודם זוג. ושקודם הייתם בני אדם. בסדר הזה.
          אני מסכימה אתך גם בנקודה שיש איזה גיל שאת אמורה לקחת אחריות על התנהגותך ועל מי שהפכת להיות. להכיר את העבר כמו שמכירים את האויב, כחלק ממך. ואז להפיק לקחים להזהר ממלכודות ומהרגלים לא בריאים ואז לסלוח לעצמך על מעידות פה ושם וגם לבן הזוג ולילד על המעידות שלהם.

          • לציין פרט אחד קטן ולא חשוב..
            אני רק בת 21 (עכשיו את בטוח מבינה למה אני לא מוכנה נפשית לחתונה ובטח שלא לילדים..)
            ישנן בנות שאני מכירה שבגיל הזה הספיקו להביא צאצא לעולם דבר שאצלי מתפרש כטעות גורלית כי כמו שאמרת,ילד זה לא בובה וכו'..(וזה גם לא מקרב בין בני זוג-טעות נפוצה אלא אפילו מרחיק לעיתים). צריך המון כח ובגרות נפשית בשביל לגדל ילד שהוא כאמור עולם ומלואו!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *