לאהוב את עצמי?

נו, אז אחרי שהתרבו הקולות, הכתבות והתגובות שאמרו לי לאהוב את עצמי, להתייחס לצלוליט שלי בחיבה (בעצם, צלוליט אין לי, רק סימני מתיחה, גם אליהם אני אמורה להתייחס בחיבה?), לחייך למותניים שהולכים ונעלמים ולפזז למול שרירי היד האחורית שלי, שבקרוב מאוד יוכלו לשמש ככנפיים בעזרתן אוכל לעוף; בהנחה שתעופה שורפת קלוריות, אם לא, למה לי? לחבק בחיבה כל קמט הבעה ולהתחבר ליופי הפנימי הקורן שלי, לא נותר לי אלא להודיע שנמאס לי.
לא מספיק שאני מדוכדכת מכל הסימנים האלה שמעידים בבירור שלא לעולם חוסן ושלא לנצח אוכל ספגניות בלי שיראו עלי (למה סופגניות זה חוקי וגראס לא? הרבה יותר חיים נהרסו כתוצאה ממנת יתר של סופגניות), אני צריכה גם להרגיש שאני בסדר, כי אני לא מחבקת בעליצות את ההתדרדרות האיטית שמשתקפת אלי מהראי? הגזע האנושי קידש יופי ונעורים מאז ומתמיד. בלי קשר למושגי היופי של התקופה, הנעורים תמיד שלטו.
נכון, נורא שאנחנו חיים בחברה שמקדשת יופי, נעורים ורזון; אבל אני לא בטוחה שהתקופה שלנו גרועה במיוחד. לפני מאה ומשהו שנים נשים לחצו את עצמן במחוכים שלא אפשרו להן לנשום, והיום אנחנו אמורות להיעלם מרוב רזון, הרעיון תמיד היה זהה. תהיי פחות, תהיי קטנה, תהיי דקה, אל תתפסי יותר מדי נפח בחלל, תזכרי מה המקום שלך. נעמי וולף כתבה שככל שהנפח שהנשים תופסות בחיים הציבוריים גדול יותר, דורשים מהן להיות רזות; יש בזה משהו.

לשים זין?

אין ספק שצריך לעשות הרבה דברים כדי שאנשים יוכלו לחבב את עצמם באמת ובתמים גם אם הם לא תאומים זהים של רז מאירמן או של בר רפאלי. אבל אחרי כל כך הרבה שנים בהן טוחנים לנו במוח, בכוח, בהתמדה בלתי פוסקת, שאנחנו פגומות, השתכנענו. כן, אני יודעת, עכשיו תקפוץ השמנה שאוהבת את עצמה ממש כפי שהיא (מותק, ואם אני מציעה לך תרופת פלא כזו שתוריד ממך עשרים קילו בלילה, לא תקחי?), או ההיא שלמדה לאהוב כל קמט וכל שערה לבנה (אותה שאלה: קרם או חומר פלאי, לא תשתמשי?). אני לא אומרת שאי אפשר לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, אני למשל מאוד מחבבת את שיני הערפד שלי ועצם המחשבה על ליישר אותן נראית לי מטופשת, כמו שאני מחבבת את התחת שלי, שלא עומד בשום קריטריון דוגמנות, או את כפות הידיים, אבל האהבה הזו היא למרות ולא בגלל, כי בנקודות האלה המכבש לא הצליח למחוץ אותי. אני לא מכירה הרבה בנות שיעמדו מול הראי (ועוד ערומות, שאלוהים יעזור לי) ולא יתחילו לחפש פגמים. החברה מכריחה אותנו לשנוא את עצמנו, כי השנאה העצמית הזו מכניסה המון כסף. אישה שאוהבת את הקמטים שלה לא תקנה קרם פנים ב-300 ₪, ואישה שמרוצה מהבטן של עצמה לא תוציא אלפי שקלים בשנה על מכון כושר.
בעצם, למה אני מגבילה את זה לנשים? למרבה הצער, הגברים שעד עכשיו היו די משוחררים מהפסיכוזה הזו מתחילים גם הם ללקות בה. פתאום אני שומעת יותר ויותר על גברים שמורידים שיער גוף. רבאק, לגברים אמור להיות שיער גוף (אבל לנשים אמורים להיות שדיים, בטן, תחת, ירכיים, כזה הוא מבנה גוף נשי, אבל אני לא מתקוממת נגד נשים שמתענות כדי להיפטר מכל הדברים האלה. הסבל שלי, של כולנו, נראה לי טבעי לגמרי). אז הנה אנחנו, סובלות רוב הזמן, מתייסרות בגלל כל קוביית שוקולד, או סופגניה, מונעות מעצמנו חופש ונוחות, כי ככה כולם אומרים שצריך. כולם. כל הזמן.
מאוד הייתי רוצה לחיות בעולם שנשים אינן צריכות לעשות בו ניתוחים פלסטיים מיותרים לגמרי כדי לעמוד בסטנדרט בלתי אפשרי של יופי, הייתי רוצה שנערות תפסקנה להרעיב את עצמן כדי להיות יפות. אבל עצות דוגמאת "לכי תאהבי את עצמך, בפקודה!", "בן אדם צריך להיות מרוצה ממש שיש לו, אחרת זה המתכון לחיים אומללים", "שימי זין על כולם" ועוד עצות מה זה נכונות, אבל בעלות תועלת אפסית, לא מקדמות אותנו לשום מקום, אולי אפילו רק מגבירות את הסבל, כי לא מצליח לנו לאהוב ולשנוא את עצמנו בפקודה, ועוד בו זמנית.
כי אנחנו, אבודות כבר. מקומם? כן, מאוד. אבל, אולי אפשר לשנות את זה. להיות מאוד מודעות לסיבה למעשים שלנו, להבין למה אנחנו נמנעות מאוכל, או מתישות את עצמנו על מכשיר הריצה, לזכור כל הזמן שאנחנו עושות את זה לא כי זה הוא סדר הדברים הנכון, אלא כי החתימו לנו את זה מהרגע בו נולדנו. אולי אנחנו יכולות להשתדל לא להעביר את השנאה הזו לבנות שלנו.

אימא, פלאפל

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב, וילדה רזונת בת שש ביקשה מאימא שלה שתקנה לה פלאפל, "אבל מאמי, אי אפשר, את צריכה לשמור על הגזרה", ולא קנתה לה. הללו? לילדות בנות שש יש גזרה בכלל? והנה, הדור הבא כבר מתבשל. מזה בדיוק אפשר להימנע, ואולי מתישהו, בעוד דור, או שניים, נשים תלמדנה לאהוב את עצמן עם תחת, וירכיים נדיבות, ובטן, וסימני מתיחה, כי ככה אנחנו בנויות. בינתיים, אל תשלחו אותי לעמוד מול המראה ערומה, כי זה סתם מדכדך אותי.