ליידי בירד יוצאת מהארון-כלא שלה

הייתי כלואה בתוך הארון הזה יותר מידי זמן, עכשיו אני רואה את האמת. עיניי חדלו להיות מסומאות מרגש, אני אמיתית עכשיו. כלא של חרדות שנכפה עלי על ידי גבר נכה רגשית. ערימות של כדורים שנטלת ללא הפסקה, כוסות משקה שניגרו אל תוך גרונך. אני רואה אותך עכשיו בתור מי שאתה.
גבר בן שלושים,
מוזנח
חיוך ניקוטין
וכרס משתפלת
מה ראיתי בך?

יצור אחוז חרדות
המחסור בשיער ראשך
מפצה על עצמו בשיער שגדל בתוך אוזנייך

הקינה הזאת לחוסר אהבה
מנבאת אצלי צורך לצאת החוצה אל העולם
לקום כל בוקר לבד
ולשמוח שנפטרתי ממך

שמחתי להיות נערת רוק משוחררת.
אני מוכשרת
ואתה בכלא של חרדות
אפילו לרדת למטה מהבית
זאת משימה בשבילך.
אז לך
כי אני לא צריכה אותך.

תל אביב, עיר מפלט למצוא בני אנוש נטועים במקום כמוך. להאחז עמוק ברגשות שחורים ואפלים. החיים הם כאן ועכשיו, שייכים לאלו שרוצים אותם, לאלו שיש להם תשוקה לחיים ולא תשוקה למוות. כיכר רבין, הפכה למעוז הפגנות לחיבור לאנשים מופעלים פוליטית שמחכים להתחבר למטרה ולאישה, לבית. אני מתחילה מחדש רחוק מכל מה שהכרתי. כי אני יכולה, כי בשבילי הדרך עוד פתוחה, אתה, תירקב מהר ותקמול ותישאר לבד. אדם שבוחר לחיות את חייו ללא אמון ומתוך פנטזיות על חיים שלעולם לא יהיו לו.

אני רואה עכשיו כמה שהקשר הזה מעוות בגללך, אני רואה עכשיו כמה ניסית להחזיק אותי בתוך הכלא שלך. אין לך מה להציע לי, הבחירות שעשיתי אז לא משרתות אותי היום. אתה קונכייה ריקה,חסר כל ברק, לנצח תהיה אותו אדם גמלוני וחסר כל יכולת להביע חיות. אתה מת מבפנים וידעתי זאת הרבה לפני אוגוסט הזה. כבר בשנה שעברה הקאתי מילים בתוכי כי אני כבר שבעה ממך. אני אומרת לך כי אני יודעת שאתה קבר לח ושחור, אני רוצה חיים עם צבע. אין לך מה להציע לי, אין לך מקום יותר אצלי בלב-בית.

ריחמתי עלייך שסבלת כמו שמרחמים על ציפור שבורת כנף, אתה שברירי וחלש. אתה לא מהשורדים, הבעת פנייך שאתה מערה לקרבך עוד שוט של וודקה, אתה כלום בלעדיי. אני הזיקה שלך אל החיים, אל הזוהר והנעורים. איבדת כל מה שהיה לך שבחרת להתמסר לרחמים עצמיים.

אז לך תלך וניפגש שם ליד המדרגות בפעם האחרונה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *