לילה עם לולה

ביום חמישי בערב קבעתי עם לולה לצאת לשתות במקום שכל מי שחושב שהוא יכול להיות חשוב או כבר חושב שהוא חשוב מתייצב.
לולה בחורה נהדרת אבל רוב הזמן היא נעדרת. בשבילה להיעדר זה סוג של טקטיקה להרגיש שכולם קונים את האשליה שהיא שחקנית מפורסמת ועסוקה. ללולה אין זמן מיותר לחלק ל"אנשים הרגילים", ככה בכל אופן היא מגדירה כל מי שלא בברנז'ה.
האמת, היא סמי-מפורסמת כמו רוב המפורסמים בארץ, אין לה כסף והיא לא ממש עובדת, אבל כולם מזהים אותה ברחוב, יודעים עם מי היא מזדיינת, איך היא אוהבת לאונן וכמה מילים לא שזורות היא פלטה מהפה הלא מסונן שלה בכל הזדמנות שתקעו לה מול הפרצוף מצלמה ושכחה שהיא לא בדיוק אנג'לינה ג'ולי.
קבענו בשעה תשע וחצי בכניסה ל"ג'מילה ג'יחרי". השם המוזר של המקום מנציח את סיפורה האומלל של איזו ג'מילה אחת מקורדיסטן. עם כל הכבוד לג'מילה, ג'יחרי בעיראקית פירשו תחת ומבחינתי השם של המקום הוא "התחת של ג'מילה".
לולה הגיעה בסערה, נישקה אותי בחופזה שתי נשיקות אווריריות, כולל חיבוק לא מסונכרן רגש, ומיד הרימה ראש והתבוננה מסביב ככלב שמירה המתמקם בעמדתו.
נכנסנו פנימה תוך כדי חיוך עטוף בסלידה לסלקטור שבכניסה. התיישבנו על הבר במקום שעל פי לולה הוא הטוב ביותר, השמור ביותר והמפנק ביותר שהמקום יודע לספק.
לולה התחילה במסע נפנופי ידיים לכל מפורסם או סמי-מפורסם שהיה בסביבה כאילו היו חברים מהימים שאנשים היו מדברים בגולדות. חלקם הגדילו לעשות והגיעו עד למקום מושבנו והתחילו ביללה ארוכה שנגמרה ב "וואווווווו ואיך שאת ניראת טוב". פתאום צפה בי אם כל התובנות, החבר'ה האלה מרגישים בהקבצה א', כמו בשיעורי חשבון בכיתה ו'.
בכל אופן, בסיום יללת השלום הארוכה לולה הציגה אותי בפני כל מי שבא, "תכירו זה ד"ר יאיר".
אין מה לדבר, לולה היא גאון ביחסי ציבור. עוד בטלפון היא ביקשה את הסכמתי להציג אותי ככה. היא הסבירה שאנשים תוכנתו להיות היררכיים והם נעמדים דום חשיבתי בפני דרגות יוקרתיות כדוגמת ד"ר, מנכ"ל, סמנכ"ל, הבעלים של. "יותר מזה, היא המשיכה, "הם אפילו נתקעים קצת בתנועה עם יראת כבוד קלה בעיניים לראות מי האיש שקיבל קידומת של איש חשוב".
אני יודע בדיוק למה היא מתכוונת, באופן אוטומטי אתה מקבל פקטור יוקרתי בהתייחסות אליך וזה ממש לא משנה שאת הדוקטורט שלך עשית על אשור העתיקה (מה שבאמת נכון).
ברור שהסכמתי, חכמה הלולה הזאת, אבל גם ידעתי את הרווח שלה בעניין. לולה יודעת טוב מאוד את כוחה של המילה שעוברת מפה לאוזן ומבחינתה להסתובב עם ד"ר (וזה ממש לא משנה אם הוא ד"ר לאשורולוגיה) יכול להוריד ממנה אחת ולתמיד את התואר "יפה ומטומטמת" שכמעט כל יפה מפורסמת מתמודדת איתו.
ככה זה עובד, פעם אחת מישהו הפיץ שמועה שאורלי וינרמן חכמה ועכשיו כולם בטוחים שהיא פספוס אמיתי של מכון ויצמן ואלמלא הפרסום היא הייתה מבקעת אטומים מהבוקר עד הערב.
השמועה על הד"ר החבר של לולה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, תוך כמה דקות הרגשתי שהתקבלתי באופן חד פעמי להיות בהקבצה א'.
יש משהו מאוד קסום ומחמם בלהיות חלק ממקבץ ה"כוכבים", כל העיניים נשואות אליי או לפחות ככה נדמה לי. הצרה בכל העניין הייתה שממש התחלתי להרגיש חשוב בעיניי עצמי ונכנסתי לתפקיד באופן כזה המכיל בתוכו זרות לחלקים ממני.
מאותו רגע הטרידה אותי השאלה המתבקשת מכל הסיטואציה החדשה שנכנסתי לתוכה, האם בתוך תוכי כל הזמן רציתי להיות מפורסם ואני סתם פארש שאף פעם לא היה לו את האומץ לקפוץ לתוך מגרש המשחקים הזה? אולי בכל אחד מאיתנו טבוע הצורך להיות מפורסם? או שסתם מרגש אותי להיות מישהו שמקובל על ידי המקובלים?
פתאום שאלה אותי איזה ננו-מפרסמת, "תגיד דוקטור במה אתה מתמחה?"
עניתי כאילו סחטתי לתשובה את כל חווית היום יום שלי, "אני חוקר את הקשר בין אורגזמה לאושר אצל נשים בחתך הגילאים 25 -50". התשובה שלי הקפיצה על פנייה חיוך שלא מסתיר את המחשבות שמלוות אותו.
במצב רגיל הייתי מאוד מרוצה מהחיוך המזמין הזה, אבל הפעם הרגשתי שעברתי את כל הגבולות והפכתי לפנטזיונר שמשרת סיפור שרחוק ממני שנות אור.
עם חרדתי מעצמי ניגשתי ללולה וסיפרתי לה כל מה שעובר עלי, לולה הרגיעה אותי עם חיבוק שדיים מרכך, "טמבלול (מילה ערמומית שאומרת שאתה טמבל אבל עדיין חמוד. האמת, לא יודע להתמודד איתה), זה טבעי לגמרי כל מה שעובר עלייך, ממש כמו כל סיפור התחלה של התמכרות".
"תסבירי", ביקשתי.
"התחושה המופלאה הזאת שאתה נחשב לחשוב ממכרת כל בנאדם, אולי אפילו מפרישה קצת מהחומר ההוא שמופרש במוח שגורם לאושר?"
"סרטונין", אמרתי.
"כן זה," אמרה, "וככל הנראה המוח בתת מודע עושה עלינו מניפולציות בכדי לגנוב עוד קצת זמן אוויר".
לולה הכניסה את ראשה לתוך התיק בשביל להריץ שורה, הרגל מגונה חדש שסיגלה לעצמה. אחרי התאוששות של מספר שניות המשיכה בנאום. "יש שקוראים לזה 'חיידק הבמה' בגלל שזה משתלט עלייך ולפני שאתה בכלל שם לב אתה מכור. הצרה היא, שהתחושה לא נשארת לנצח ופה הרבה מאוד מנסים תחליפים בכדי לחזק את התחושה".
"סמים את מתכוונת?" שאלתי.
"אני מתכוונת לקוקאין, רוצה להוריד שורה?"
השורה היחידה שאני יודע להוריד היא שורה ב WORD ואין לי כל עניין לבגוד בה עכשיו. חוץ מזה הדבר היחידי שאני רוצה להוריד עכשיו זה את המועקה שעברה לגור אצלי.
"מועקה שמועקה, תפסיק להתנהג כמו איזה כוסית. אתה מפספס את כל העניין".
"איך?" שאלתי.
"תראה, לחשוב שאתה חשוב זה לא מה שחשוב, מה שחשוב הוא לתת לקהל היעד שלך לחשוב שאתה חשוב".
"אתה רואה את החבורה הלא מילולית שיושבת בחצר?"
"כן", אמרתי.
"תראה איך הם עושים פרצופים של אנשים חשובים ובכלל יש להם עיניים חלולות שגם אם ממש תתאמץ לא תתקדם לאיזשהו נושא מוביל באישיות שלהם. אלה אנשים שמסתובבים בכל מקומות הבילוי 'הנחשבים' ומאמינים במלוא הרצינות שהם אלה שמנהלים את חיי הלילה של תל-אביב. אנחנו לא ממש נבין את הקטע שלהם אף פעם, מבחינתנו הם עושים רוח כמו שסבתי שלי אומרת שמי ישמע שמה נשמע שם עוד לא נשמע. אבל העניין הוא, שאנחנו בכלל לא קהל היעד שלהם ויש להם קהל אחר שבעינו הם אנשים חשובים שמנהלים את חיי הלילה של תל-אביב.
"צודקת", חשבתי לעצמי תוך השתלטות של הישות שממנכלת את החוויה המינית שלי על החלק שמנהל את סדר המחשבה בהובילה את עיניי להפוך מיניות ומפוקסות על עיניה המלטפות של שכנתי היפה לבר. יש משהו קסום, מתקתק, מחמם ומרגש במפגש הזרים הזה. הבנתי שמפורסם אני לא רוצה להיות. אחת המתנות הגדולות שאדם מקבל היא הראשוניות החגיגית והאנונימית עם אדם חדש שהוא פוגש ואנשים מפורסמים נקנסים באיבוד הפריבילגיה האדירה הזאת. מסת הפרסום מסרסת את הצורך אצל הלא מפורסם שבא במגע עם מפורסם בהתכרבלות מתבוננת ומילולית, התכרבלות הנוצרת בין שני זרים בחיפוש אחר נקודת איזון שתקיים את הגרוויטציה בניהם, אם בכלל.
לולה, שהבחינה במתרחש והוצפה בקנאה נשית לא מפרגנת, נצמדה אלי והתחילה לנשק אותי כאילו אין מחר.
היה לי ברור שכל מה שלולה עושה הוא תרגיל באימפרוביזציה על חשבוני ועדיין לא היה איכפת לי לספוג ולו רק לרגע את האשליה שעטפה אותי בכדי לינוק כמה שיותר מבוסתן החושים שסבב אותי.
הרגע המשיך לעשר דקות ארכות וגופי עשה כהר געש רגע לפני ההתפרצות.
לפתע הופיע יהושע הזמר והתחיל לדבר עם לולה והיא מצידה שכחה שלפני רגע סיפקתי לה נוזלים.
כעבור חמש דקות לולה שאלה אותי אם אני נשאר כי היא הולכת עם יהושע לאפטר פרטי.
אמרתי לה שלא, אני נשאר עוד קצת על הבר. נפרדנו בטקס נשיקות בריטי ונשארתי עם עצמי על הבר.
עכשיו כבר לא ממש איכפת לי שלולה שיקרה והלכה עם יהושע אליו הביתה, התעסקתי בשאלה מה לעזאזל אני מבזבז את הזמן במפגשים הדקורטיביים האלה.
לפתע צצה ההיא ממקודם עם העיניים ואמרה, "אתה מסוג הגברים שצריך לביים אותם בשביל שמשהו יזוז?"
אחרי מילי שנייה שגאתה בי השמחה מנוכחותה היא צללה לתחתית ההרגשה אחרי אמירה שכזאת.
בעיר הזאת מסתובבות חופשי ללא פיקוח אלפי פסיכולוגיות בגרוש שיכולות לספר לך בדיוק מי אתה אחרי שנייה וחצי שהן מכירות אותך. לא סובל אותן, עכשיו גם לא סובל אותה כי היא בדיוק מהזן הזה, יצאתי עם כמה מהנבחרות שבהן.
מדובר בבחורות שחושבות שהן מבינות את העולם באופן כזה שמשאיר את שאר העולם בפיגור. הן שורצות בבתי קפה ומתקרנפות מילולית בכמה הן טובות ומוכשרות ואיך זה יכול להיות שכל הגברים במדינה דפוקים. החמור בכל העניין שהן ממש מאמינות שכל רגע הן אמורות להתנגש במיסטר ביג והוא יוקסם מהעוצמות האין סופיות שיוצאות מהן. ללא כל צל של ספק מדובר בתסמונת כשל עצבי מוחי חמורה, אותו עצב שאחראי על הקשר בין פנטזיה למציאות.
היא מצידה המשיכה לדבר וכל מה שהרגשתי היה שהמילים שהיא מייצרת נערמות עליי כמו לבני בניין ועוד שנייה אני נחנק וחשבון האדיבות שלי מגרד את עולם המספרים השליליים.
די אמרתי, התנצלתי בפנייה ויצאתי חזרה למערת ביתי. הרגשתי מרוקן לגמרי אחרי החוויה עמוסת החושים הזאת ולא הצלחתי להבין איך אנשים מסוגלים לבלות את רוב זמנם סביב הדבר הזה ולמה כל פעם מחדש אני חוזר על הסאגה הזאת ומסכים לפגוש את לולה במקומות האלה.
הבטחתי לעצמי שזאת באמת הפעם האחרונה, סגור.
האמת, בתוך תוכי ידעתי שלולה תתקשר בעוד חודשיים שלושה ותפגין קמצוץ של געגוע ואני כתמיד אפילו אשמח לפגוש אותה באיזה בר מתוקשר חדש. בכל זאת יש משהו מושך בנוצץ הנוצץ הזה.