לכי תכתבי על זה ספר

עננה אפורה וסמיכה הצטברה ליד המוח, סוחפת מים גועשים של ספקות, משכנעים אותי להפסיק להאמין; כשראיתי אותך משהו קרה.
מעבר לים של אנשים, ראש שהחזיק שתי עיניים ירוקות בלט מעל כולם, קרני לייזר הקפיאו ומשכו, הרגע הזה לא עוזב אותי, אלוהים היה שם, אני יודעת.
אז איך בחורה באמת יודעת אם אותו הרגע הוא משהו אמיתי שלא חולף? הרי הכל חולף לנו כאן מול העיניים ובארץ שלנו אולי במיוחד, הכל מרוץ ומאבק, מדי פעם מנגבים את העיניים מדמעות אבל ממשיכים הלאה. ובחורות בכלל זה סרט שמחולק לשניים; כשגברים בטוחים שהעולם זה מה שקורה פה והכל כרגיל, בחורות הן זן שבעצם בטוח שהוא לבד, שאף אחד לא מבין איך זה להיות יצור קיים ונושם שמאמין כל רגע מתוך עמקי נשמתו גם אם התפתח למצב של הכחשה ועדיין מוצא את עצמו דופק את הראש שוב ושוב.
ברוך שלא עשני אישה, הא? לא שזה מפריע לי, באמת שלא, לא איכפת לי בכלל להיכנס לזה ולחיות את כל זה באמת עם כולם, אני עוד נוטה לחשוב שאין ברירה, אבל לפעמים ממש מתחשק לי לעצור באמצע גלילות את הרכב ופשוט ללחוש לחישה קטנה וקולקטיבית לכל מי שנוסע בסביבה, "הלו, זה לא הכל אתה יודע, ואת..עזבי לא חשוב".
פעם כשהייתי יותר צעירה, כל כמה שנים הרגשתי התעוררות. פתאום הייתי שמה לב שאני במקום כזה שבטוח לא אני בחרתי, הייתי מפרקת הכל, שוברת את כל הכלים ועושה להורים שלי את המוות. הייתי בטוחה אז שיש כאן מחזוריות וסיבה ושעם כל תהליך שמגיע אני חייבת לעוף עד הסוף. ידעתי גם שאני משוגעת וידעתי שאני חייבת להיות בן אדם מבריק, אחרת, איך אף אחד לא שם לב?
אבל מאז הבנתי שאני לא לבד וכשהרגשתי שאין מה להבין יותר אז הגיע הענן האפור הזה, ראיתי כל רגע על כל גווניו, זמניותו וכמה רגעי, אז חשבתי שאני יודעת היום לשים לב. האמת היא שלא שמתי לב באמת, רק הזמן גרם לי לראות, שוב בדיעבד, שהוא החבר הכי טוב שלי, שגם הרגע הזה שהרגיש לי אלוהי ושגם הזמן מסרב להרפות ממנו, גם הרגע הזה היה רגעי. הייתה בו הזדמנות לפתוח חלון למשהו חדש, לטרנספורמציה מטורפת, אבל גם הוא אבד.
מתוך העננה הזו בחורה חייבת להתעורר, להעיר את עצמה במכות חשמל וליהנות מהתהליך כי אין ברירה. לא להפסיק להאמין אפילו לשניה, זה כי להיות אישה.