לפני הילדים והמשכנתא

אודליה ואני ניסינו, בכל כוחנו, להיראות מעוניינים בנושאי השיחה. ישבנו לנו, חבורה של מספר זוגות בגילאי השלושים, בבית הקפה השכונתי שלנו באבן גבירול. השיחה עסקה בסוגייה גורלית, כך זה נראה לפחות מבחוץ. אלא שלמרבה הפלא, נושא השיחה לא היה הרעב באפריקה, או האם אי פעם נגיע למצב של שלום אמיתי עם מבקשי רעתנו. הדיון התמקד בנושא חשוב באמת – האם לקחת משכנתא בריבית קבועה או משתנה.
הקשבנו לוויכוחים המשמימים בשתיקה. המילים שייטו סביבנו מבלי להשאיר שום עקבות, וככל שניסינו להבין על מה המהומה, כך גדלה מידת התסכול שלנו. בנקודה מסויימת פנו חברי הקבוצה אלי ואל אודליה. כמצפים להכרעה בסוגיה. לי לא היה מה להוסיף לשיחה. אודליה ניסתה להציל את כבודנו האבוד ואמרה בהיסוס "לא יותר פשוט לשכור דירה לכמה שנים ואז לראות לאן נושבת הרוח?".
שקט השתרר סביב השולחן. מבטה של אודליה נאחז בשלי. הנהנתי בראשי כמסכים לדבריה. שנינו ידענו ברגע זה שאנחנו פשוט לא מצליחים להשתלב. דקות ספורות לאחר מכן, נפרדנו לשלום מכולם. הוויכוח התחדש רגע לאחר שקמנו מן השולחן. אודליה ואני פנינו לשדרות ח"ן, צועדים לאט, שקועים במחשבות.
"גם אתה הרגשת כמוני?", התחילה אודליה. "לגמרי", עניתי, "בשלב מסוים, הרגשתי שאני אפילו לא רוצה להבין על מה הם מדברים". המשכנו ללכת בשתיקה. "את חושבת שיש בנו משהו מוזר?", שאלתי.
"חושבת?", חייכה אודליה, "האמת שאני בטוחה. תסתכל עלינו, זוג נשוי בגילאי 30, גרים בתל אביב. לשנינו יש עבודות טובות וקבועות, אפשר לומר שאנחנו בדרך הנכונה".
"וזה בדיוק מה שמפריע לנו", המשכתי אותה. "שנראה כאילו הכל כבר מסודר בחיים שלנו, וכל מה שנותר זה רק לקום כל יום בבוקר ולהמשיך במסלול שכולם נמצאים בו".
אודליה הביטה בי, מהורהרת. "כבר דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים", אמרה. "לעזוב הכל, לקחת את הכסף שקיבלנו בחתונה, ולצאת לטיול מסביב לעולם ללא הגבלת זמן. הבעיה היא, שאנחנו פשוט לא מסוגלים להחליט", היא אחזה בכף ידי, כמחכה לאישור לדבריה.
"בואי נעשה את זה", אמרתי.
"אתה בטוח? אתה מבין במה זה כרוך, כן? הבוסים שלי ושלך, המשפחות, החברים".
מבלי לשים לב הגענו לכניסת הבית שלנו, שדרות ח"ן 40. שנינו ידענו שברגע בו ניכנס הביתה – יאבד הקסם שהיה באוויר, ההבטחה לחיי הרפתקנות חסרת דאגות. עמדתי שקוע במחשבות. אודליה הכניסה לי מרפק ידידותי לבטן שעורר אותי מיידית.
"אז מה את אומרת – יוצאים לדרך"? שאלתי אותה, שוב לא בטוח בהחלטה שקיבלתי לפני דקה.
אודליה הביטה בי במבט הרציני שלה. לא ידעתי מה עומדת לומר, אבל היה לי ברור שאנחנו חייבים להסכים על מסע שכזה ביחד, ללא חרטות או היסוסים. עד אותו רגע לא הצלחנו להגיע למצב בו היינו שנינו תמימי דעים.
אודליה חייכה. חיוך שנראה לי מעט ערמומי באותו רגע. "יוצאים", אמרה, "בטח שיוצאים".
ההחלטה שקיבלנו לא הייתה קלה. המשפחות משני הצדדים טענו שלא, זה לא הזמן, עברנו כבר את הגיל, ושנתחיל כבר להביא ילדים כי אנחנו לא הופכים להיות צעירים יותר. חברינו טענו שצריך קודם כל להסתדר בחיים, ורק אחר כך לחשוב על הרפתקאות שכאלו. אחד מחברינו, מתוך דאגה כנה לגורלנו, צייר לנו תרחיש עגום במיוחד שבו אנו חוזרים חסרי כל לארץ, מנודים מהחברה שפעם נחשבנו חברים בה, מתדפקים על דלתות כדי לחפש עבודה רק כדי לגלות שהטיול טבע בנו אות קין של נוודים חסרי אחריות.
סדר העדיפויות שלנו היה ברור לנו, אך ההבנה שלכל חלום יש מחיר ושעל מנת לממן חלום זה נצטרך למכור פריטים מרכושנו, כדוגמת הספה העתיקה והמטולאת שקנינו במאתיים שקל בשוק הפשפשים ביפו – זה היה החלק הקשה באמת. לבסוף, לאחר תשעה חודשים של "הריון" מדומה זה, החלטנו ברוב קולות לצאת לטיול. מרגע זה, חיינו השתנו לטובה. הרגשנו הרבה יותר טוב עם עצמנו, שנתנו הייתה קלה יותר, והיינו הרבה יותר ידידותיים לסביבה. עדיין היו התלבטויות, אבל הם בטלו בשישים לעומת העתיד המסעיר שאליו התקדמנו בצעדי ענק.
לאחר שחזרנו מהטיול בשלום, אנו מביטים אחורה בערגה לעבר השנה הזו. זו הייתה התקופה היפה ביותר של כל אחד מאתנו, לחוד וביחד.
כשיצאנו לטיול היינו בטוחים לחלוטין שזה הדבר הנכון לעשות. זה הוא ביטחון שקשה לקבלו בחיים הרגילים שבהם אתה אף פעם לא בטוח שעשית את המהלך הטוב ביותר. יש יותר מדי חלופות לכל החלטה, יותר מדי משתנים שגורמים לך לחשוב האם באמת אתה עושה את הדבר הנכון.

תגובות

  1. אורחת

    כשהייתי בת 26, לפני 6 שנים עזבתי עבודה טובה, ממש רגע לפני קביעות ונסעתי לטיול מדהים של שנה. היו כאלו שאמרו שאני "מבוגרת" בשביל זה, וכדאי לחסוך לדברים יותר פרקטיים. כשחזרתי מצאתי עבודה הרבה יותר טובה. חזרתי עשירה בחוויות מדהימות והרבה יותר עצמאית.
    לדעתי,למי שאין עדיין ילדים ורוצה לטייל- שיעשה זאת. כי לכל עבודה/דירה יש תחליף (ואף טוב יותר).
    כשבאים ילדים, הטיול יכול להיות נהדר, אך יותר מגביל.
    יאללה, תארזו ותסעו, לא משנה לאן…העיקר לנסוע ולחוות…הכל יחכה לכם כאן, בדיוק אותו הדבר (משכנתא, עבודה, ילדים+חופשה קצרה לחו"ל פעם בשנה…במהלך ה60 שנים הבאות)

  2. פורחת

    זה לא פשוט להקשיב לקול הפנימי בזמן שזמזום המחשבות, הרצונות וההבנות של כולם מסביב רוחש באוזניים,
    אבל ללא ספק כשהולכים על מה שמרגיש נכון, גם אם הוא מנוגד לדעת הקהל, זה עושה טוב
    משכנתא בטוח תמתין בסבלנות לקשר ארוך הטווח איתכם, ילדים אולי פחות, אבל רק אתם יודעים מה באמת נכון לכם ורק אתם משלמים את המחיר
    אז מעבר לתודה על האכפתיות לא צריך להגיב לדעות של אחרים

  3. אורית

    נשמע מרתק, תאורים גורמים לחוות את התחושות בדיוק כמו שהיו. מאוד ממשי ועושה חשק לטייל. מלווה בהומור שמעלה חיוך. כל הכבוד.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *