מאירה שמש

היא אהבה פסטיבלי זמר, אירוזיונים ותחרויות יופי. היא היתה אמנית ענקית שפסגת שאיפותיה היה להיות בלונדינית טבעית. התערוכה האחרונה שלה נקראה "אקספרסיוניזם עיראקי". מאירה שמש, מהאמניות האהובות והמוערכות באמנות הישראלית, ילידת חדרה, בת להורים מעיראק. rnמחלה נדירה חשוכת מרפא שהתגלתה בילדותה המוקדמת היתה גם גזר דין מוות, אבל גם ציוותה עליה את החיים האינטנסיביים, הדחף למצות, הצורך לחוות, להיות, בכל מאודה. בכל חומר שבו יצרה, פיתחה שפה משלה – בצבעי מים על נייר, עטים על נייר, בעבודות פיסוליות באובייקטים מצויים, בשמן על בד ובהצבה של ציור ואובייקטים בחלל. rn"היא נראתה כמו אחד מרישומי העטים הצבעוניים שלה, משהו סיכתי כזה. היה בה משהו מרפרף ושביר שהתבטא בעבודות – הסוכריות, התרופות, בובות הפלסטיק המודבקות מעל", אמרה חברתה, דפנה שחורי, לכתבת ידיעות אחרונות, איילת נגב,"הרבה פעמים הרגשתי שהיא כמו פרפר צבעוני שכלוא מתחת לכוס, ואת רוצה לחלץ אותו, לחלץ את היופי שבו. כי מאירה חיה בתוך קערית של כיעור". עוד בטרם גובש המניפסט הפוסט מודרני באמנות, מאירה שמש כבר סגדה לקיטש והתעקשה לשים אותו במקום מרכזי באמנות שלה. בעקשנות וכשרון התאמצה למצוא בסדקית הזולה פשר נעלה, ובלק השקוף מצאה סיבה לקיום אלוהים, והאלוהים שלה היה צבעוני, עם פאייטים, ובטח שהוא היה עיראקי. "אני מקנאה באלה שנולדו כל כך יפים, אבל יחד עם זה, הדרישה הזאת לשלמות היא מעליבה בעיניי", אמרה. "זה מסמל עבורי את השאיפה של הילדה שבי למשהו זוהר". היא ודאי היתה שמחה לדעת שהשמש שלה מאירה בעולם האמנות אחרי מותה, לפחות כאילו היתה מיס יוניברס מחדרה.היא אהבה פסטיבלי זמר, אירוזיונים ותחרויות יופי. היא היתה אמנית ענקית שפסגת שאיפותיה היה להיות בלונדינית טבעית. התערוכה האחרונה שלה נקראה "אקספרסיוניזם עיראקי". מאירה שמש, מהאמניות האהובות והמוערכות באמנות הישראלית, ילידת חדרה, בת להורים מעיראק.
מחלה נדירה חשוכת מרפא שהתגלתה בילדותה המוקדמת היתה גם גזר דין מוות, אבל גם ציוותה עליה את החיים האינטנסיביים, הדחף למצות, הצורך לחוות, להיות, בכל מאודה. בכל חומר שבו יצרה, פיתחה שפה משלה – בצבעי מים על נייר, עטים על נייר, בעבודות פיסוליות באובייקטים מצויים, בשמן על בד ובהצבה של ציור ואובייקטים בחלל.
"היא נראתה כמו אחד מרישומי העטים הצבעוניים שלה, משהו סיכתי כזה. היה בה משהו מרפרף ושביר שהתבטא בעבודות – הסוכריות, התרופות, בובות הפלסטיק המודבקות מעל", אמרה חברתה, דפנה שחורי, לכתבת ידיעות אחרונות, איילת נגב,"הרבה פעמים הרגשתי שהיא כמו פרפר צבעוני שכלוא מתחת לכוס, ואת רוצה לחלץ אותו, לחלץ את היופי שבו. כי מאירה חיה בתוך קערית של כיעור". עוד בטרם גובש המניפסט הפוסט מודרני באמנות, מאירה שמש כבר סגדה לקיטש והתעקשה לשים אותו במקום מרכזי באמנות שלה. בעקשנות וכשרון התאמצה למצוא בסדקית הזולה פשר נעלה, ובלק השקוף מצאה סיבה לקיום אלוהים, והאלוהים שלה היה צבעוני, עם פאייטים, ובטח שהוא היה עיראקי. "אני מקנאה באלה שנולדו כל כך יפים, אבל יחד עם זה, הדרישה הזאת לשלמות היא מעליבה בעיניי", אמרה. "זה מסמל עבורי את השאיפה של הילדה שבי למשהו זוהר". היא ודאי היתה שמחה לדעת שהשמש שלה מאירה בעולם האמנות אחרי מותה, לפחות כאילו היתה מיס יוניברס מחדרה.