מה את מבינה?

השפה שלנו והדרך להבנתה, כה חמקניות. היא מהתלת בנו, הלשון הזו, משל היינו בקרקס. היא מהתלת בנו עד כדי כך, שאפילו המילה "לא", שהיא מילה כה מובחנת ובסיסית, מילה שכמעט כולנו שולטים על הוראתה ומכירים אותה עוד בטרם למדנו לומר "במבה", אפילו מילה זו, לעתים אינה ברורה. תלוי מי אומר אותה, תלוי למי אומרים אותה, ותלוי מה היא הסיטואציה.
"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" שואל מי ששואל בשיר ישן ונואל. ישן ונואל מכיוון שהיום ברור מאד לכל, ששיר כזה אין מקומו בחברה כמו שלנו. הוא אינו תקין מבחינה חברתית. יש שיעקמו את פיהם וישלחו חיוך מסוים. אך לנו זה ברור, כשהיא אומרת לו, לא! לפחות היום, יש לזה רק מובן אחד – לא!
למה זה קורה? למה כאשר הוא אומר לה דבר מה, יתכן שהיא מבינה דבר אחר. מדוע כאשר היא אומרת לו דבר אחר הוא אינו מבין בדיוק את כוונתה?

פילוסופיה לא תעזור כאן

אם נוכל למצוא קשר בין מילה לבין הוראתה, נוכל להגדיר את השפה ולעשות בה שימוש דומה לזה שאנו עושים במתמטיקה. לבנות לוגיקה שלמה של השפה. קשר כזה, בין "הדבר כשהוא לעצמו" – ה"עצם" הזה – לבין המילה שמורה עליו, היה יכול לאפשר לבנות מין ספר הפעלה, סוג של מילון משוכלל.
ואולי אין קשר בין מילה לבין ההוראה, ממש כמו שויטגנשטיין חשב? אולי כל קשר בין מילה לבין המשמעות שלה הוא תלוי נסיבות בלבד?!
בואו נדמה לרגע את המשפט הפשוט "תני לי יד" (היי, הוא ביקש את ידה..) גם המשפט הזה אינו תמים ואינו חד-משמעי. למעשה הפרשנות שלו תלויה בנסיבות – בסיטואציה.
כשאומר זאת לבתי בפינת הרחוב, היא תושיט לי את ידה הקטנה, תשים אותה בתוך ידי, סומכת על כך שאעביר אותה בשלום את הכביש.
אם את אותו משפט אומר למרכיבת בובות זה יתפרש כבקשה למסור לידי חלק חילוף לבובה.
"תני לי יד" – אמרתי פעם לאהובתי – "כדי שלא אפחד בדרך". היה זה עת נפרדנו על מנת שלא להתראות עוד. צופה מזדמן לא היה מבין מדוע אין היא שמה את ידה בתוך ידי ומדוע קולנו נחנק בנו. היא ואני הבנו שלא ניתן עוד יד האחד לשנייה.
אבל רגע, מי אומר שאנחנו, היא ואני, באמת הבנו האחד את השנייה?
ואולי אנחנו מדברים על דברים שונים ורק מסמנים "כן" ו"לא" במקומות המתאימים?
אז איך בכל זאת אנו מתקשרים? הרי הכל חשים שכאשר אני אומר כן, כנראה שאני גם מתכוון. מה, לא?
לא.
לא.
זה תלוי בסיטואציה.
יחד עם זאת, אם אומר בפני 100 צעירים ישראלים, משכילים את המשפט: "איינשטוק המציא את פצצת האטום" , הכל ידעו על מי אני מדבר, מי הוא האיש ואיך נראה שיער ראשו. הם ידעו ויצדקו – גברים ונשים כאחת – למרות שלא קראו לו איינשטוק, ולמרות שהוא לא המציא את פצצת האטום!!!
העובדה המדהימה הזו, שלמעשה אין שום קשר בין המלים הנכונות לבין הוראתן מצביעה על קיומו של קשר אחר, שנמשך ממני, במין "חוט בלתי נראה", ומגיע לברית המילה של הרך הנימול, שהוריו קראו לו אלברט. זהו קשר של נסיבות ושל סיבות. צריך רק למשוך בחוט ו..אופס מגיעים אל הברית – אל טכס ההטבלה של המילה.
אם הקשר הזה כל כך ברור, למה בשטח זה לא כל כך עובד?!

זה מתחיל כבר בילדות

גברים ונשים שונים. זו עובדה. אנחנו שונים פיזיולוגית; לא נראים אותו הדבר, ואפילו מבנה המוח שלנו שונה. ההורמונים שלנו שונים, הקול שלנו שונה, קומתנו שונה ומבנה כף היד שלנו שונה. האם הפיזיולוגיה שלנו משפיעה על השפה, על האופן שבו אנו מבינים את משמעות המלים? כנראה שלא.
במהלך שיחה, משפטים מורכבים מובנים באותו האופן על ידי גברים ועל ידי נשים. דווקא משפטים אחרים, פשוטים יותר, בעלי משמעות לכאורה פשוטה, הופכים לפתע מסובכים ובלתי מובנים, אבל זה קורה במיוחד כשהם נאמרים על רקע של תקשורת בינמינית
כך למשל: כשגבר אומר לגבר: "היא שווה". האחר יבין זאת מייד: "היא שווה זיון".
אילו הופנה אותו משפט לאישה, מה היא הייתה מבינה? שהיא בעלת ערך, כמובן!
למה זה? כי כאשר גבר רואה אישה, השיפוט הראשון שלו, לרוב, הוא שיפוט מיני. שווה זיון, או לא שווה זיון. כאשר הוא בחברת בני מינו, זו תהייה דרך ההתבטאות. בתוך הג'נדר, למשפט הזה תהייה רק משמעות אחת. (אחר כך הוא ייתן את לבו לתכונות נוספות. היא משכילה, אינטיליגנטית ועוד…)
מחקרים, בני זמננו, מגלים שנשים מפרשות התנהגות חביבה ומלים של חיבה, המופנות אליהן על ידי גברים, במקום העבודה, כחביבות גרידא. ואילו גברים מפרשים חביבות נשית כלפיהם, גם אם היא נעשית במקום העבודה, כהזמנה, במידת מה. אותם מחקרים מצביעים על כך שכאשר נשים משתמשות במלים נעימות והבעות חביבות הן מתכוונות, לרוב, בדיוק למלים שלהן, לרוב, ללא פרשנות זרה. ואילו גברים רבים משתמשים באותן המלים כשהן טעונות מינית. לכן גברים מפרשים מלים והבעות של חביבות המופנות אליהם, כהזמנה.
שיחת הבנים – כאשר היא מתרחשת – שונה משיחת הבנות, כמעט בכל. גבר הטרוסקסואלי, כמעט לעולם,לא יאמר לגבר אחר: "יש לך טוסיק יפה", "היי אני רואה שרזית, זה מבליט את הירכיים שלך, הן מוצקות" הוא לא יפנה מלים של חביבות בתוך הג'נדר, המלים שהוא ינקוט יהיו אחרות ובאופן מובהק בלתי ניתנות לפרשנות מינית.
שיחת הבנות שונה, שלא לדבר על שיח הבנות. זה לא יפליא אותנו לשמוע אישה שמחמיאה לחברתה ומפרטת בפניה את יתרונותיה מבחינה חזותית ומציינת את מידותיה הפיזיות. המאזינה לא תתפוס מלים אלה כאיום מיני או כרמיזה, היא תקבל אותן כפשוטן.
כאשר השיח הזה הוא בינמיני, כללי המשחק משתנים. כאשר אישה משתמשת באותן המלים – באופן תמים, ממש כפי שהייתה מדברת עם חברתה – ומפנה אותן לגבר, יש סיכוי שהוא יפרש את זה כרמיזה בעלת אופי מיני. הסיבה לכך היא שכמו גברים אחרים, הוא לא ישתמש במלים אלה, אלא בהקשרים מיניים. גבר שמשמיע מלים אלה לאישה, משוכנע שגם היא מבינה, את מה שבעבורו היה ברור מלכתחילה, למלים האלה יש כוונות מיניות. מה, הרי לגבר, הוא לא יגיד זאת לעולם!!

למה יש שוני כזה, למה זה קורה, מתי זה מתחיל?

בנים ובנות גדלים ומתחנכים באופן שונה מרגע לידתם. מכוונים אותנו , מדעת ומבלי דעת, לערכים מסוימים, לדפוסי התנהגות מובחנים, להעדפת צבעים ולסוגים שונים של משחקים. (האם זו נטייה מולדת או לא, לא משנה לצורך הדיון הזה). בנים משחקים בעיקר עם בנים אחרים, ובנות משחקות בעיקר עם בנות אחרות. לא בלבד, אך בעיקר. היחס אל בני המין האחר מתגבש ומשתנה ולובש צורות שונות לאורך השנים. לפעמים הקבוצות מעורבות יותר ולפעמים הן מופרדות לגמרי.
העובדה שאנו גדלים בתוך קבוצות מגדריות גורמת לכך שכאשר אנו משתמשים לראשונה במלים חברתיות, זה נעשה בתוך הג'נדר. טכס ההטבלה שאנו עושים למלים כאשר אנו משתמשים בהן לראשונה, אותה ברית המילה שבה קראנו לאלברט בשמו, נעשית בתוך הג'נדר. לכן כאשר אני משתמש במלים, אני משתמש בהן באופן שמובן מיד לבני מיני. הם יבינו זאת מיד שהרי גדלנו יחד, המלים שלנו נאמרו יחד, קיבלו יחד את האישור ואת ההסכמה, יחד. אנחנו מדברים באותה השפה – אם נמשוך את החוט נגיע לאותה ההוראה.
מי מאתנו לא נתקל במקרים בהם בן או בת המין האחר לא הבינו את מה שהיה כל כך מובן לחברינו?! אלה ואלו אינם מטומטמים, אנחנו פשוט מדברים בשפות שונות.
העובדה שאנו גדלים בחברות ג'נדריות על ידי הורים שגדלו אף הם בחברות כאלה גורמות לכך שאנחנו נמשיך ונדבר בשתי שפות שונות, לפחות. כל זאת למרות שאין לי ספק שאנחנו לא ממאדים והן לא מנוגה.
יחד עם זה בנות, בכל השפות, גם שכשאנחנו אומרים "לא". זה רק לא!