כרמל וייסמן על "מיתוס היופי", ספרה של נעמי וולף. אז מה זה יופי בכלל, אם לא נצחון האישה על עצמה?

מה זה יופי בכלל

מורן אייזנשטיין ומיתוס היופי

באיחור של עשר שנים יצא "מיתוס היופי" של נעמי וולף בעברית והתכנים שלו נראים רלוונטיים מתמיד לתרבות הריאליטי שלנו. וולף סוקרת את תרבות הדימויים התקשורתית-פרסומית והשלכותיה המסרסות על נשים וגברים גם יחד. היא מתייחסת ליופי כאל אידיאולוגיה פוליטית שמגבילה נשים, מבודדת אותן מאחוותן הטבעית, מכניסה אותן לחוסר בטחון ותחרות ולמרוץ שאי אפשר לנצח בו. הקריטריונים ל"יופי" הולכים ונעשים בלתי אפשריים כדי שחוסר הביטחון שלנו יגדל והמפרסמים יוכלו לנצלו על מנת למכור לנו עוד מוצרים שיסגרו את הפער. הראיה לכך היא שאפילו מישהי כמו מורן אייזנשטיין, שנחשבת לאייקון של סקסיות, עשתה ניתוח להגדלת חזה והוסיפה קצת סיליקון לשפתיים, כדי להתחרות עם הדימוי שלה עצמה.
וולף מספרת על מגזיני נשים שאיבדו חוזי פרסום מחברות קוסמטיקה גדולות כשהעיזו להעצים נשים על ידי כתיבה בזכות שיער אפור או קמטים. עור זה עניין של גנטיקה בלבד ושום תכשיר לא יעזור. יש לי וידוי מזעזע: אני לא משתמשת בשום קרם לפנים. כלום. פעמיים בשנה אני נלחצת אחרי יום בים ומורחת קצת קרם לחות עם תאריך פג תוקף כדי לכסתח. את השלושים כבר עברתי ויש לי עור של תינוקת (חורצת לשון למנכ"ל לנקום).
לפעמים נראה שהאדם חי כנגד כל הסיכויים וכנגד טבעו. הזמן והשינוי כל כך מפחידים אותנו שאנחנו ממציאים אינספור תכשירים וטכנולוגיות כדי להישאר תקועים לנצח. מיתוס היופי מנקז אליו את כל הפחדים האלו ועושה בהם שימוש למטרות רווח. להישאר צעירה ויפה זה ניצחון האישה על עצמה ועל הטבע. אבל האם זו מלחמה שאנחנו רוצות לנצח כשהניצחון על עצמנו פירושו לאבד את עצמנו ולהקהות את עוצמתנו?

הקשר בין אהבה, התבוננות ויופי

ליופי כמושג פילוסופי אין מדדים אובייקטיביים. הוא קטגוריה דינמית שמתגלה ודועכת. יש הטוענים שהוא בכלל בעיני המתבונן וממד החיצוניות הגופנית הוא רק פן אחד שלו שאינו ממצה אותו. אני מגדירה יופי כנקודת מבט. כל דבר שמתבוננים בו באהבה חושף יופי. כשאנחנו משחקים עם העדשה בפעולת השיפוט אפשר לנעול את הפוקוס על נקודת מבט של תחרות וביקורתיות ואפשר לנעול אותו על התבוננות מאהבה. אהבה היא לא רגש. אפשר לכעוס נורא על מישהו ועדיין לאהוב אותו.
אהבה היא תובנה מלשון התבוננות, היא סוג של פוקוס. אנו אוהבים אדם כשאנחנו רואים לו פנימה, רואים את יופיה של נשמתו כשהוא עושה דבר שהוא אוהב, בדרכו שלו. זהו הקשר האמיתי בעיני בין אהבה, התבוננות ויופי. זה, ולא הקשר שוולף מתעדת: ההסתכלות על גוף האישה כמוצר צריכה, הגדרת היופי כמעטפת המוצר והתניית הזכות שלנו לאהבה בכך שנהיה יפות. כמה מהחברות שלנו חושבות שלא מגיעה להן אהבה עד שהן יורידו עוד 10 קילו/10 שנים/יעשו הגדלת חזה/יצבעו לבלונדיני?
וולף מכניסה את קידוש המראה הצעיר להקשר פוליטי: אישה בשלה היא יותר עצמה, יש לה יותר עוצמה, ולכן דחוף יותר לעשותה לא סקסית ולהחפיץ איזו נערה תמימה תחתיה. הנשים הכי יפות שאני מכירה בשנה האחרונה הן במקרה בנות חמישים, ויש משהו כל כך סקסי בשלווה הפנימית שלהן שנובעת מידיעה של עצמן ועוצמתן, מהאופן שבו הן כבר התבשלו ליצור את דרכן, שזה עושה חשק להתבגר כבר. או במילים אחרות: אפשר בכלל להשוות את מורן אייזנשטיין לליא קניג? את רוני סופרסטאר למרסדס סוסה?

יופי ומשיכה: סיפור של פיצול אישיות

משיכה לגבר נמדדת גם על פי מבנה חיצוני אך מעמדו, עושרו או הכריזמה שלו מהוות חלק בלתי נפרד מהעניין. משיכה לאישה, כפי שהיא מצטיירת בתקשורת, מצטמצמת לקטגוריית הפלקט: כוסית/לא כוסית. התקשורת אוהבת להתגונן תחת הטיעון שהיא רק משקפת את המציאות, אבל תודה לאל שאנחנו חיים במציאות קצת אחרת. נכון שיש את הגברים שגדלו מול הטלוויזיה וגם אם הם בני חמישים הם לא יסתכלו על מישהי שעברה את גיל 28 ואת מידה 38. אבל יש יותר ויותר גברים, בדור האינטרנט דווקא, שטעמו פעם, ולו מתוך סקרנות, קשר עם אישה בשלה ומאז לא הביטו אחורה.
לצערנו הטלוויזיה היא עדיין אמצעי התקשורת המרכזי ושוטף המוח הראשי של החברה ועל המציאות שהיא יוצרת אנחנו משלמים מחיר כבד. גם הגברים. אני מכירה כמה וכמה גברים נפלאים שחיים בפיצול אישיות: הם אהבו ונמשכו בטירוף לנשים שלא התאימו לדימויי היופי הרווחים, ולא היה להם את האומץ ללכת עם זה. הם נאבקו בתחושה שמשהו חסר ולא נתנו לעצמם להתמסר לקשר, הם הפכו אותן ליזיזות או נטשו אותן ויצאו לחפש מישהי שתסחוט "וואו" מהח'ברה.
הקטע הכי מעניין בספר עוסק במיניות הנשית. וולף מפנה את תשומת ליבנו לכך שלגברים יש ספרות ארוטית ענפה שעוזרת להם להבין מה הם מרגישים, אבל אין בנמצא חומרים שיספרו לנערה מה עובר עליה מנקודת המבט שלה. היא רואה את עצמה נחשקת על ידי גברים, מתרגלת ליהנות מהאופן שבו גבר מתבונן בה, ושוכחת את עצמה כסובייקט חושק. סליחה על הבוטות אבל היא נחוצה להדגמה: כשאת מוצצת, אחותי, תנסי לחשוב – האם מקור ההנאה שלך הוא הטעם והתחושה של גוש הבשר החביב הזה בפיך, או שמה האופן שבו את רואה וחווה שהוא נהנה ממה שאת עושה, ההתבוננות שלך במה שזה עושה לו? בתום הפרק על מיניות בספר היה לי חשק עז להפיק סרט פורנו מנקודת מבט נשית בלבד. האם גברים יוכלו בכלל לצרוך את זה כהנאה?
לפעמים, רק בשנות השלושים לחייך (אם את עדיין ממשיכה לחקור את הנושא ולא התחתנת כבר) את מתחילה לגלות מהי נשיות באמת ומהי מיניות נשית. ואז את משלחת מעל פניך בבוז גברים מבולבלים שהתרגלו לזיין כמו שפן/לדפוק כמו במכון כושר/לגמור תוך חמש דקות ולהירדם. הם לא אשמים שהם לא מבינים בזה כלום, הרי גם את לא ידעת עד עכשיו.
המיניות הנשית מובנית בצלמה ובדמותה של המיניות הגברית וגם כשהיא "שוחררה" על ידי הפמיניסטיות של הדור הקודם, היא עטתה מודל גברי: נשים מתייחסות לגברים כאל מוצרי צריכה, מצויות בשיח של כיבוש, תחרות, התפשטות לרוחב, מין כוחני ואקראי, ורבות מהן גם בטוחות שהן נהנות מזה, בשלב הזה.

בנות וגאג'דטים

את הפרק האחרון בספר קראתי על שפת הבריכה.
"אז מה היה עם מורן בסוף?" אני מרימה את הראש מהספר ולרגלי בבריכה עומדים שני בחורים צעירים מאוד.
"אה, נכנסנו לשירותים והיה חשוך, היא לא הסכימה להדליק את האור אבל לא ראיתי כלום אז הארתי עליה עם הפלאפון (צחקוקים הדדיים). אנחנו מתחילים להתעסק ואני מנסה להפשיט אותה והיא עומדת כזה לא זזה, אני רק עם יד אחת ואני מבקש ממנה שתעזור לי והיא לא מדברת. אז אני אומר לה מה הקטע שלך, את הבאת אותי לפה. כלום, שותקת. אז אני ממשיך, אבל זה לא היה נוח לדפוק אותה שם וחשוך וזה, ואני עם יד אחת מאיר עליה בפלאפון ויד שנייה מנסה להכניס לה אותו (צחקוקים הדדיים), בסוף אמרתי לה עזבי וחזרתי למסיבה".
"איזה פוסטמה", הם צוחקים וצוללים לתוך המים, מתרחקים מטווח השמיעה שלי.
אני רואה את מורן בעיני רוחי כמו צל קפוא, כמו בובה, דבוקה לדלת של תא שירותים חשוך, עם ג'ינס בגזרה כל כך נמוכה שלא היה צריך להתאמץ להוריד אותו מבטנה המורעבת אל תוך הצלעות. היא סימנה אותו, היא הביאה אותו לשם, היא שלטה במצב, היא אישה חופשייה. עד שהסיטואציה המינית התחילה והיא הבינה שאין לה שום שליטה, שהוא זה שצורך אותה ושום דבר לא ייעשה בדרך שלה, כי אין לאף אחד את הסבלנות העדינה, המרחב והזמן, לאפשר לה לגשש ולגלות מהי בכלל הדרך שלה. הבחור הזה היה רגיש באופן חריג, כי הוא בכלל הבחין שמשהו לא בסדר בזה שהיא הפכה פאסיבית פתאום. יש כאלה שמצב הבובה נראה להם נורמלי לחלוטין כי הם הסובייקט היחיד בסביבה, אחר כך מספרים לח'ברה בנשימה אחת על האינטראקציה המגניבה בין שני האובייקטים האלה – מורן והפלאפון – צעצועים נשלטים ומספקים, יותר או פחות.
ואולי אני מייחסת למורן יותר מדי רגישות ורפלקטיביות לגילה הצעיר. אולי היא פשוט יצאה מהתא שנייה אחריו, הסתכלה במראה ושפטה את עצמה. "לוזרית. פוסטמה, מה נתקעת? אוף". ולחברות שלה שחיכו לסיפור היא פלטה: "לוי'דעת, פתאום לא בא לי עליו יותר".

אפילוג לגברים: תורכם

נעמי וולף, בניגוד לפמיניסטיות רבות אחרות, לא מאשימה את הגברים. הרי גם הם סובלים מהאובססיביות שלנו לדיאטות, ניתוחים ושאר ירקות (בעיקר חסה). הגברים כפרטים כבר מזמן לא אחראים ל"אידיאולוגיה פטריארכלית", כמו שבעלי עסקים אינם בהכרח קונספירטיביים – להיגיון הקפיטליסטי יש כבר חיים משלו והגברים הם הקורבן הבא שלו. וולף מזהירה את הגברים בסוף הספר מהאפשרות הזו ובעשר השנים שעברו בין כתיבת המקור לתרגום העברי נראה שנבואתה התממשה. בינתיים המפרסמים המציאו את תופעת המטרוסקסואל כדי למכור לו קרם לחות ולנגן על יצר התחרות הטבעי שלו. גם לגברים יש פחדים, גם עליהם מופעלים לחצים חברתיים הנובעים מתפקידי המגדר שלהם, והם כבר מכורים לתכשירים נגד התקרחות וויאגרה.
אולי אנחנו לא יכולים לשנות תפישה רבת שנים של מוסדות כלכליים אבל אנחנו יכולים לשנות את עצמנו ולהפסיק לפחד. אם נאמין ביופי שלנו ונאשר את היופי הזה אצל אחרים, אם נפסיק לפנטז ונתחיל להתעסק עם אנשים אמיתיים, המשחק הזה יוכל להמשך בלעדינו עד שלא יהיה עוד עם מי לשחק.

תגובות

  1. אלמוני

    יפה מאוד!
    השאלה הבאה שלי היא זו –
    אז עכשיו כשאנחנו יודעות מה אינו טוב עבורנו,
    ונצא מנקודת הנחה שנלמד להרחיק את עצמנו מדברים אלו (השתעבדות למוצרי קוסמטיקה, מין כוחני ואקראי..),
    כעת, איך נדע לזהות מה כן טב עבורנו?

  2. 1) "הגברים מכורים לוויאגרה ולתכשירים נגד התקרחות"? יש כאן הגזמה פראית וחוסר הבנה. גבר *נורמלי* לא לוקח ויאגרה, אלא רק כזה שסובל מאין אונות. ויאגרה היא תרופה לאין אונות. לא יותר.
    2) הנער שלא זיין את הנערה המאובנת הוא "רגיש באופן חריג"? פה באים לידי ביטוי שנאת הגברים והפחד מהם. לדידך רוב הגברים מבצעים עבירה המוגדרת על ידי החוק כאונס ברשלנות? לידיעתך: הרוב המוחלט של הגברים לא יגעו במישהי מאובנת אלא אם כן הם שיכורים או מסוממים.

    • לא מצדי. מן הסתם אתה והסביבה הקרובה שלך לא משקפים רוב סטטיסטי בקרב בני הנוער לא במדינה ולא בעולם. חלק מהמחקרים שמובאים בספר הזה ובמקומות אחרים לגבי תפיסות של נוער על הקשרים של מין ואלימות, פשוט מפחידים וכמעט שלא ייאמנו. כנ"ל לגבי אחוזי לקיחת ויאגרה בקרב גברים צעירים שלא סובלים משום דבר. אני לא יודעת מה זה "נורמלי", ויתרתי מזמן על הניסיון לשאוף לזה.

    • את פשוט מקטינה את עצמך מבלי לשים לב, התרבות מדברת דרכך וכל המסרים שחילחלו…..

  3. כרמל, נושא מעניין ומאמר חשוב!

    רק הערה קטנה: נורא נחמד לכתוב על דימוי הגוף הנשי האמיתי, ועל זה שאנחנו צריכות למצוא את יופיינו הפנימי, ובאותה נשימה להעיר שיש לך עור של תינוקת. איזה כיף לך. זה לא שאת לא משתמשת בקרמים מתוך אידאולוגיה של לא להתמכר לדימוי הגוף, את פשוט לא צריכה אותם. זה לא כל כך עוזר לתמוך בדעותייך בשאר המאמר. מזכיר לי את אותן נשים דקיקות שמדברות על כמה זה לא בסדר שהחברה שלנו מקדשת את הרזון. באמת, רחמים עליהן.

    • אלמוני

      זה בסדר, חוץ מעור של תינוקת (שלא שמים אליו לב כשרואים אותה) היא ממש לא נראת משהו. אין מה לקנא בה.

  4. עוד גבר

    1. ביופי ובגישה אליו, יש, לדעתי, מין הסובייקטיביות.
    גם כלפי איך אדם מסויים (כפונקציה של האדם ומצבו/ה) מייחס
    חשיבות ליופי וגם לגבי ההגדרה של מה נתפס כ"יפה" בעיניו.
    2. היופי (הפעם, הפחות סובייקטיבי דווקא) כנראה משפיע.
    כבר נכתב על זה לא מעט (ע"ע סוציוביולוגיה וכד').
    3. אכן, מושגים של יופי כנראה חלים גם על גברים,
    מן הסתם לא באותם קווים ואולי קצת פחות, אבל מתוך
    התבוננות (גברית), אני רואה לפחות בסביבתי, לעיתים, על דרך
    השלילה, את מה שנראה לי כבחירה של נשים.
    4. ככל שהאוכלוסיה גדלה (באופן מגוון), יש, לדעתי, יותר
    אפשרויות לבחירת בן/ת זוג, לכן חשיבות ה"יופי"
    (הסובייקטיבי) כאחד הפרמטרים לבחירה, לא פוחתת, אולי
    דווקא להיפך.
    5. גם בממלכת החי (שבה אין שיקולים מסחריים (לפחות
    לא המקובלים…) ולא שידורי טלוויזיה) יש מושגים של "יופי",
    יש בחירה ע"י זכרים ונקבות של בני-זוגם (מה שמכונה כמדומני
    "ברירה זוויגית") וגם על כך נכתב הרבה. התחושה (ניחוש)
    האישית שלי ולא בדקתי את זה, לכן זו רק השערה ואני גם לא
    מומחה בתחום הזה, היא שהרבה אנשים מושפעים
    בבחירת בן/ת זוג יותר מממשהו פנימי (תורשה?) ופחות
    ממה שהם רואים בתקשורת. לכל הפחות… הטעם שלי, נדמה
    לי, לא ממש מושפע ממה שמוצג בתקשורת.
    6. נדמה לי שאנשים בעלי רמת אטרקטיביות דומה, נוטים,
    בד"כ, ליצור זוגות.
    7. ובנימה רומנטית-אופטימית, אני מאחל לכל אחד/ת שעדיין
    לא מצא/ה (כולל עצמי) שת/ימצא בן/ת זוג מתאים/ה.

  5. כתבה מצויינת
    חבל שמכל עבר גם באתר זה מקיפות אותנו אותן פירסומות כמו הפירסומות להסרת שיער של "קאר"…

  6. אחת שכותבת פה

    נמאס כבר מכל ה"מאמרים" של איך הייתי ואיך הוא היה ואיך נפלה לי המטפחת ובאיזו פוזה הרמתי אותה ככה שמה בדיוק מהתחת שלי הוא ראה או לא.

    סוף סוף המלצה על משהו ראוי לשמו (אגב התרגום קיים כבר כמה זמן – זה לא ממש חדש)

    רק שלצערי אף אחת מהבנות כאן לא תפנים באמת, גם אם תטרח ללכת לקרוא את הספר.

    כל מה שהן יודעות לעשות זה בדיוק מה שחינכו אותן (כן, אותכן, בננות!) – לקנא בעור היפה של זאת שכותבת וללכלך עליה מאחורי הגב.
    בשביל מי, בשביל פחות ממחצית מאוכלוסיית כדה"א שמחזיקה יותר מ90% מההון והרכוש בעולם?

    אולי כבר תרימו את העיניים מהשפיצים החדשים שרכשתן רק אתמול ותתחילו לראות מה ב א מ ת קורה מסביב?
    הא??

    • לולה

      נורא נחמד להיות בצד הצודק והמלגלג, אבל אל תתני לעובדות לבלבל אותך:

      1. לכתוב תגובה למאמר של מישהי זה לא "ללכלך עליה מאחורי הגב"… זה פשוט להגיב למה שהיא רשמה, והיא יכולה בשקט לבוא ולקרוא את זה. איפה ומה מאחורי הגב?

      2. לא קינאתי בעורה הצח של הכותבת. רק כתבתי שהעובדה שהיא הזכירה אותו מאירה את שאר דעותיה באור לא מחמיא. מבחינתי היא גם יכולה להיות מרילין מונרו.

  7. אלמוני

    סליחה, אבל לא ברור לי למה לשאוב סיפוק מהנאתו של בן הזוג זה פשע.
    כן, אני נורא נהנית לראות אותו נהנה, בדיוק כמו שהוא ממש אוהב לראות אותי נהנית ממה שהוא עושה לי.
    אנחנו לא חייבות תמיד להיות הקורבן.
    חוץ מזה, בגדול, צודקת לגמרי.
    אה, ו'שמא' מאייתים בא' ולא בה'.

  8. הפייה הטובה

    מצוין.
    ואני מפנה אותך למאמר שכתבתי ב e-mago על הגיזרה הנמוכה. עוד מעט יתפרסם מאמר שלי על תכניות כמו "כל הבנות בעולם" שבו אני משווה בין מכירת סוסים למכירת נשים -בדיקת שיניים, אגן, ואופי מנקודת הסתכלות של פמיניזם קלאסי (בתחילתו) דרך עיניים של משחרר עבדים שלא מאמין שתהיה אשה לבנה עם רסן בפה ומבטים רעבים בעיניים.
    אולי אשלח אותו לכאן. נראה.
    נהנית מהאתר בינתיים. רותי.

  9. קוריננה

    נכון חלק מהדברים היום יש פשוט יותר מודעות לניתוחים אבל למה לא אם אני אחרי הנקות וציצי חדש יגרום לי להרגיש בעיני עצמי יותר סקסי וא גועל אז למה לא , זה שכל התקשורת הפרסומית לדוגמה מילקי – הפרסומת סקסית זה נמאס אין כבר תמימות הכל סקס וזה חבל

  10. פנינות מילים. כרמל תודה!

  11. הכתבה הזאת כל כך נכונה… כל הכבוד לכותבת…..

  12. גאולה

    יופי זה קבלה תמה את עצמי ואת הסובב אותי .התבוננות של אהבה.

  13. גאולה

    יופי זה קבלה תמה את עצמי ואת הסובב אותי .התבוננות של אהבה.

  14. גאולה

    יופי זה קבלה תמה את עצמי ואת הסובב אותי .התבוננות של אהבה.

  15. נקודת מבט מענינת, מעוררת הזדהות ומנוסחת הייטב- כרגיל.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *